סעיף א׳: החוטים טווין לשמן; יאמר בתחילת הטווי "לשם ציצית"; שלא לשמן — פסולים (ובנפוץ המנהג להקל).
סעיף ב׳: טוואן עכו״ם וישראל עומד על גבו — רמב״ם פסול, רא״ש כשר; ונוהגין שיסייע הישראל מעט. וצריכין שזירה לשמן.
סעיף ג׳–ד׳: נתפרקו לט״ז — כשר בעוד כדי עניבה שזור; ואורך החוטים לא פחות מד׳ (ולמנהג י״ב) גודלים, ושמש אחד ארוך לכריכה.
סעיף ה׳–ו׳: אין עושין מצמר קוצים/נימין/שיורי שתי (ביזוי מצוה); ומצמר גזול פסול ("משלהם"), אבל גזל צמר ועשאו חוטים — כשר בדיעבד.
סעיף ז׳–ח׳: חוטים שאולין כשרים (כדידיה דמי); צמר בהמה נעבדת פסול, ופשתן נטוע נעבד כשר (נשתנה).
סעיף י״ב–ט״ו: ד׳ כפולים = ח׳ (הוסיף פסול); יחתוך הראשים קודם הכריכה (תעשה ולא מן העשוי); ה׳ קשרים וד׳ אווירים; ויתלה "נוטף על הקרן".
1. הקדמת הסוגיא — מצורת הבגד אל החוטים
פתח דבר — מן הבגד אל הציצית עצמה
לאחר שביאר מרן בסימן ט׳ את חומר הטלית, ובסימן י׳ את צורת הבגד החייב (כנפותיו), בא בסימן י״א לברר את גופה של הציצית — עשיית החוטים עצמם: טְווִיָּתָם ושְׁזִירָתָם לִשְׁמָן, מִנְיָנָם וְאָרְכָּם, סֵדֶר קְשִׁירָתָם, וְאֵלּו חוּטִים כְּשֵׁרִים וְאֵלּו פְּסוּלִים. ושורש הסוגיא במנחות (ל״ט.–מ״ב:), ובדרשת "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים כ״ב י״ב) ו"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר ט״ו). והסימן נחלק לכמה ראשים: (א) טווייה ושזירה לשמה; (ב) מספר החוטים ואורכם; (ג) תעשה ולא מן העשוי בחוטים; (ד) סדר הקשרים והחוליות; (ה) פסולי החוטים — גזול, ביזוי מצוה, נעבד.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על שני צירים: איכות החוט (שיהא כשר בעצמו — טווי ושזור לשמה, ולא גזול ולא נעבד ולא בזוי), ומעשה העשייה (שתֵּעשה הציצית כסדרה — במנין וּבאורך, בקשרים ובחוליות, ולא "מן העשוי"). ושני הצירים יונקים מלשון "גדילים תעשה לך" — "גדילים" (חוט שזור וגָדִיל), "תעשה" (מעשה לשמה ובשעת חיוב), "לך" (משלך ולשמך). נמצא סימן י״א משלים את מלאכת הציצית שהתחילה בסימן ט׳–י׳.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: גדר "מעשה ציצית" — האם עיקרו בחפצא של החוטים (שיהיו חוטים כשרים — טווין ושזורין לשמה, ומין הכשר), או במעשה התלייה והקשירה (סדר החוליות והקשרים, לשמה ובשעת חיוב)?
(א) אם העיקר בחפצא של החוט — הכל תלוי באיכות החוטים: טווי ושזור לשמה (סעיפים א׳–ב׳), ולא פסולי המין (גזול, ביזוי, נעבד — סעיפים ה׳–ח׳).
(ב) אם העיקר במעשה העשייה — הכל תלוי בסדר: מנין ואורך (סעיפים ד׳, י״ב), חיתוך הראשים והקשירה כסדרה בלא "מן העשוי" (סעיפים י״ג–י״ד).
ושני הצדדים מתאחדים בדרשת "גדילים תעשה לך": "גדילים" — חפצא של חוט שזור וכשר, ו"תעשה" — מעשה לשמה כסדרו. ובזה תלויים רוב דיני הסימן, כדלהלן.
2. טווייה ושזירה לשמה — ומחלוקת הרמב״ם והרא״ש
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "החוטין צריך שיהיו טווין לשמן... ואם לא היו טווין לשמן — פסולים." סעיף ב׳: "טוואן עכו״ם וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמה — להרמב״ם פסול, להרא״ש כשר... וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמן."
שורש הדין — "תעשה לך" ו"גדילים" (מנחות מ״ב:): דרשו (מנחות מ״ב:) מ"תַּעֲשֶׂה לָּךְ" — לשם חובך, שתֵּעשה הטווייה לשם מצות ציצית. ומ"גְּדִלִים" (לשון גדיל, חוט שזור) למדו שצריך שזירה, וששזירה זו אף היא לשמה. וכן הביאו הרמב״ם (הלכות ציצית פרק א׳) והרא״ש (הלכות ציצית) והטור והבית יוסף כאן, שהטווייה והשזירה שתיהן טעונות לשמה.
חקירה — "לשמה": במחשבה או במעשה? מה גדר "לשמה" בטווייה — האם די במחשבת הטווה (שיכוון בלבו לשם ציצית), או צריך אמירה בפה ("לשם ציצית"), ומהו יחס המחשבה אל המעשה?
צד א׳ — מחשבה בלב: "תעשה לך" תלוי בכוונת העושה; ולכך אם כיוון בלבו לשם ציצית — כשר, והאמירה בפה אינה אלא לעורר הכוונה.
צד ב׳ — אמירה מבררת: כיון שהטווייה מעשה ארוך, חוששים שמא תסיח דעתו; ולכך הצריך מרן ש"יאמר בתחלת הטווי" — שתהא הכוונה מבוררת ונמשכת על כל הטווייה.
ולשון מרן ("שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית") — עיקרו אמירה מבררת בתחילה, המועילה לכל הטווייה; ומכל מקום הכוונה היא היסוד, והאמירה מגלה אותה. (ולענין הנפוץ — הביא הרמ״א ש"יש מחמירין אפילו לנפצן לשמן, והמנהג להקל בנפוץ", שאין הקידום כבר "מעשה ציצית".)
קושיא — מחלוקת הרמב״ם והרא״ש (סעיף ב׳): טוואן עכו״ם — למה פסול לרמב״ם וכשר לרא״ש? עכו״ם שטווה והישראל עומד על גבו ואומר "לשמה" — להרמב״ם פסול, ולהרא״ש כשר. ובמה נחלקו — והרי הישראל מכוון לשמה?
תירוץ (בית יוסף, על דרך הסברה): נחלקו במי צריך שיכוון לשמה — העושה או המצַוֶּה. לרמב״ם: "תעשה לך" — שהעושה עצמו (הטווה) יכוון לשמה; והעכו״ם אין מחשבתו מועלת (אינו בר-חיוב, ו"לך" ממעטו), ואף שהישראל עומד ומכוון — אין מחשבת ישראל מועלת במעשה עכו״ם. לרא״ש: כיון שהישראל מצַוֶּה ועומד על גבו ואומר "לשמה", הרי המעשה מתייחס אליו כשלוחו (או כמעשה הנעשה על פיו), וחשיב לשמה — וכשר. וההכרעה למעשה: נוהגין שיסייע הישראל מעט (הגהת הרמ״א), לצאת אף לדעת הרמב״ם — שיהא הישראל שותף במעשה.
מחלוקת הראשונים — לשמה במעשה עכו״ם:
הרמב״ם (הלכות ציצית פרק א׳):פסול — שאין לשמה אלא במחשבת העושה, ומעשה עכו״ם אין בו לשמה אף בעמידת ישראל על גבו.
הרא״ש (הלכות ציצית):כשר — שאמירת הישראל ועמידתו על גבו מייחסות המעשה לשמה, כדין תפילין וספר תורה (וכדאיתא לקמן סימן ל״ב וביורה דעה סימן רע״א).
הכרעת מרן והרמ״א: מרן הביא שתי הדעות; והרמ״א פסק שנוהגין שיסייע הישראל מעט — לצאת ידי שניהם.
נפקא מינה — טווייה, שזירה, ונפוץ:(א)טווי שלא לשמן — פסול (סעיף א׳), ואין לו תקנה אלא בטווייה חדשה לשמה. (ב)שזירה — אף היא טעונה לשמה (סעיף ב׳); ופתילים שאינם שזורים — פסולים. (ג)נפוץ (קרדינג) — לכתחילה יש מחמירין לשמה, והמנהג להקל. (ד)טוואן עכו״ם — יסייע הישראל מעט, לצאת אף דעת הרמב״ם.
היסוד: גדילים תעשה לך — שזור ולשמה, במעשה העושה. הטווייה והשזירה טעונות "לשמה" (סעיף א׳–ב׳), ש"תעשה לך" — שהעושה יכוון לשם ציצית. ובמעשה עכו״ם נחלקו הרמב״ם (פסול) והרא״ש (כשר בעומד על גבו), והכריעו למעשה שיסייע הישראל מעט. וה"גדילים" — שזירה, ואף היא לשמה.
3. מספר החוטים ואורכם — ד׳ כפולים והשמש
לשון השלחן ערוך
סעיף י״ב: "מנין חוטי הציצית בכל כנף — ארבעה כפולים שהם שמונה, ואם הוסיף פסול." סעיף ד׳: "אורך החוטים אין פחות מארבע גודלים, ויש אומרים י״ב גודלים וכן נוהגין, ולמעלה אין להם שיעור; אחד מהחוטים יהיה יותר ארוך כדי שיכרוך בו הגדיל." סעיף ג׳: "אם נתפרקו משזירתן ונעשו י״ו — כשרים, והוא שישתייר בשזור כדי עניבה."
שורש הדין — מנין החוטים (מנחות ל״ט:–מ״א:): נחלקו תנאים במנין חוטי הציצית וכפילתם; ולהלכה — ארבעה חוטים מכניס בנקב, וכופלם, ונעשים שמונה. ומקצת סמכוהו על "גדיל" — מיעוט גדיל שנים, ו"גדילים" ארבעה; וכפלם — שמונה. והרמב״ם (הלכות ציצית פרק א׳) והרא״ש והטור הביאו כן, וכן פסק מרן.
חקירה — "ארבעה כפולים": ארבעה חוטים או שמונה? מהו עיקר המנין — ארבעה חוטים (הנכפלים לשמונה קצוות), או שמונה (שהכפילה עצמה בונה את המנין)?
צד א׳ — ארבעה עיקר: החיוב ארבעה חוטים; והכפילה אינה אלא דרך הטלה (מכניס ד׳ בנקב וכופלם), ונמצאו ח׳ קצוות תלויים — אך המנין המחייב ארבעה.
צד ב׳ — שמונה עיקר: "שהם שמונה" — המנין הקובע שמונה (כנגד ח׳ ימי מילה או ח׳ כריכות), והכפילה בונה אותם; ולכך אם הוסיף — פסול (שאין כאן ח׳ מכוונים).
ולשון מרן ("ארבעה כפולים שהם שמונה") — ארבעה הם החוטים, ושמונה הן התוצאה (הקצוות התלויים); ושניהם מעכבים — ד׳ חוטים דווקא, הנעשים ח׳. ו"אם הוסיף — פסול": הוספה על הד׳ (או על הח׳) פוסלת, שאין כאן מנין הכשר. (וסעיף ג׳: נתפרקו לט״ז — כשר בעוד כדי עניבה שזור, שלא נתבטל שם הגדיל.)
קושיא — למה "אם הוסיף פסול"? והרי הוסיף על המצוה! מנין החוטים ד׳ כפולים; ואם הוסיף חוט — פסול. ולמה? והלוא ריבה במצוה, ומאי גריעותא בתוספת?
תירוץ (בית יוסף ומגן אברהם, על דרך הסברה): מנין הח׳ (ד׳ כפולים) מעכב בעצם צורת הציצית — ש"גדילים תעשה לך" בשיעורו המכוון; והמוסיף עובר על "בל תוסיף", ואין כאן "ציצית" אלא חוטים יתרים. ועוד: כיון שהמנין מדוקדק (כנגד סוד הכריכות והחוליות), כל תוספת פוגמת בצורה — ונפסלת. ותקנתו (כלשון מרן בסעיף י״ב): יחתוך ראשי הד׳ ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו ח׳ — שיחזיר למנין הכשר.
ביאור — אורך החוטים והשמש (סעיף ד׳): אורך החוטים — אין פחות מד׳ גודלים, ולדעת יש אומרים י״ב גודלים (וכן נוהגין); ולמעלה — אין שיעור. ואחד מן החוטים (השמש) יהיה ארוך יותר, כדי שיכרוך בו את הגדיל (חלק הכריכות). והוסיף הבית יוסף ששיעור זה — לאחר שנקשר, מלבד מה שמונח על קרן הבגד. נמצא: שיעור הענף (החוטים התלויים) — ד׳ או י״ב גודלים; והגדיל (הכרוך) — כשליש; ואחד ארוך לכריכה.
נפקא מינה — מנין ואורך:(א)ד׳ חוטים כפולים = ח׳; פחות או יותר — פסול (סעיף י״ב). (ב)אורך — לא פחות מד׳ (ולמנהג י״ב) גודלים אחר הקשירה; ולמעלה אין שיעור. (ג)השמש — חוט אחד ארוך לכריכת הגדיל. (ד)נתפרקו לט״ז — כשר בעוד כדי עניבה שזור (סעיף ג׳).
היסוד: ד׳ כפולים שהם ח׳; ושיעור אורך אחר הקשר. מנין החוטים ד׳ כפולים = ח׳ — לא פחות ולא יותר (סעיף י״ב), שהמוסיף פסול ותקנתו לחזור לח׳. והאורך — לא פחות מד׳ גודלים (ולמנהג י״ב) אחר הקשירה, מלבד הקרן; ואחד ארוך — השמש — לכריכת הגדיל.
4. תעשה ולא מן העשוי בחוטים — חיתוך הראשים
לשון השלחן ערוך
סעיף י״ג: "יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח׳ קודם שיכרוך, שאם כרך אפילו חוליא אחת... וקשר אפילו קשר אחד ואחר כך חתכן — פסול משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם." סעיף ד׳ (הגה): "ואם עשאו ארוך יותר מדאי — יכול לקצרו, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי."
שורש הדין — "תעשה ולא מן העשוי" (מנחות מ״ב.): דרשו (מנחות מ״ב.) מ"גדילים תעשה" — תעשה, ולא מן העשוי: שתֵּעשה הציצית בכשרות מתחילתה, ולא שתהא כבר עשויה בפיסול. ולכך המכניס חוטים ולא חתך ראשיהם (שעדיין הם ד׳ ולא ח׳), וכרך וקשר בעודם בפיסול — הרי "בפיסול עשאם", וחיתוך אחר כך אינו מתקן (שכבר נעשתה הציצית "מן העשוי" הפסול). וכן הטור והבית יוסף כאן.
חקירה — "מן העשוי": פסול במעשה או בתוצאה? מהו גדר "תעשה ולא מן העשוי" בחוטים — האם הפסול במעשה (שנעשה בשעת פסלות), או בתוצאה (שהציצית הגמורה יצאה מן הפסול)?
צד א׳ — פסול המעשה: כל מעשה ציצית (כריכה, קשירה) שנעשה בעוד החוטים פסולים (ד׳ ולא ח׳, או ארוכים מדי) — הוא מעשה פסול; ואין חיתוך שלאחריו מבטל מעשה שכבר נעשה.
צד ב׳ — פסול התוצאה: העיקר בציצית הגמורה — שיצאה "מן העשוי"; ולפי זה, כל שסופו כשר (חתך והחזיר למנין) — יתכן שכשר.
ולשון מרן ("שהרי בפיסול עשאם") — כצד א׳: הפסול במעשה — שכרך וקשר בעודם פסולים, ואין תיקון בחיתוך שלאחר מעשה. אבל קיצור חוט ארוך מדי (הגהת סעיף ד׳) — אין בו "מן העשוי", שאין החיתוך מעשה ציצית אלא הסרת יתר, והציצית הכשרה עומדת במקומה. נמצא היסוד: מעשה הציצית צריך כשרות, אך הסרת יתר אינה מעשה.
קושיא — למה קיצור מותר וחיתוך לאחר כריכה אסור? בסעיף ד׳ — קיצור חוט ארוך מותר (אין "מן העשוי"); ובסעיף י״ג — חיתוך הראשים לאחר כריכה פוסל ("מן העשוי"). ושניהם חיתוך — במה נשתנו?
תירוץ (משנה ברורה, על דרך הסברה): החילוק במה נעשה בפיסול. בסעיף י״ג — הכריכה והקשירה עצמן (עיקר מעשה הציצית) נעשו בעוד החוטים פסולים (ד׳ ולא ח׳); ונמצא גוף הציצית "מן העשוי" הפסול, ואין חיתוך מתקן. אבל בסעיף ד׳ — הציצית כולה נעשתה בכשרות (בח׳ חוטים כשרים), אלא שהחוט ארוך מדי; וקיצור העודף אינו נוגע במעשה הציצית (שכבר נגמר בכשרות), אלא מסיר יתר בעלמא — ואין בו "עשוי". הכלל: פסול "מן העשוי" הוא כשמעשה הכשר נבנה על פסול; ואין הוא בהסרת עודף מציצית שכבר כשרה.
נפקא מינה — סדר העשייה:(א)יחתוך הראשים תחילה (ד׳ לח׳) ורק אחר כך יכרוך ויקשור (סעיף י״ג); הקדים כריכה — פסול, ואין חיתוך מתקן. (ב)חוט ארוך מדי — מותר לקצרו אחר הקשירה (סעיף ד׳), שאין זה מעשה ציצית. (ג)המתקן ציצית ישנה — יזהר שכל מעשה עיקרי ייעשה בכשרות מתחילתו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: תעשה בכשרות — ולא מעשה הבנוי על פסול.מעשה הציצית (כריכה וקשירה) צריך להיעשות בחוטים כשרים מתחילה (ח׳, לא ד׳); ואם עשאם בעודם פסולים — "בפיסול עשאם", ואין חיתוך מתקן (סעיף י״ג). אבל קיצור עודף מציצית כשרה — אינו מעשה, ומותר (סעיף ד׳).
5. סדר הקשרים והחוליות — ה׳ קשרים וד׳ אווירים
לשון השלחן ערוך
סעיף י״ד: "יקח ד׳ חוטים מצד זה וד׳ מצד זה ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואחר כך יכרוך חוט הארוך... עד שישלים לחמשה קשרים כפולים וארבעה אווירים ביניהם מלאים כריכות... נוהגים לכרוך באויר ראשון ז׳, ובשני ט׳, ובשלישי י״א, וברביעי י״ג — שעולים כולם ארבעים." סעיף ט״ו: "יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציצית לאורך הטלית, דבעינן שתהא נוטפת על הקרן."
חקירה — הקשרים והחוליות: מעכבים או מנהג? ה׳ קשרים וד׳ אווירים מלאי כריכות, ומנין הכריכות ז׳-ט׳-י״א-י״ג — האם הם מעכבים מדינא, או מנהג נאה שאינו מעכב?
צד א׳ — עיקר הדין:קשר עליון מדאורייתא (וכן חוליות מעכבות לדעת ראשונים), ומנין הקשרים ("חמשה") כנגד ה׳ חומשי תורה — עיקר צורת הציצית.
צד ב׳ — מנהג ורמז: "נוהגים לכרוך ז׳-ט׳-י״א-י״ג" — לשון מנהג; ומנין הכריכות (העולים לגימטריא של "ה׳ אחד") — רמז נאה, שאין שיעור לכריכות מדינא (כלשון סעיף י״ד "אין שיעור לכריכות").
ולשון מרן: "אין שיעור לכריכות, רק שיהיה כל הכרוך והקשרים רוחב ד׳ גודלים" — הרי שמנין הכריכות (ז׳-ט׳-י״א-י״ג) מנהג ורמז, ועיקר הדין — הקשרים והחוליות והשיעור. (ורמז המנהג: ז׳+ט׳+י״א+י״ג = ארבעים, כמנין "ה׳ אחד" — ל״ט בגימטריא, ועם השם ארבעים.)
ביאור — סדר הקשירה (סעיף י״ד, רמב״ם פרק א׳): נוטל ד׳ חוטים מצד וד׳ מצד, קושר שני פעמים (קשר כפול) על שפת הכנף, ואז כורך את השמש סביב השבעה, וחוזר וקושר — עד ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים מלאי כריכות. והוסיף הרמ״א (על פי הרמב״ם) שאם האריך — יהא שלישיתו גדיל (הכרוך) ושני חלקים ענף (התלוי). ונהגו לעשות קשר בסוף כל חוט שיעמוד בשזירתו.
קושיא — "נוטף על הקרן" (סעיף ט״ו): מה מעכב בכיוון התלייה? יש אומרים שצריך שיתלה הציצית לאורך הטלית, שתהא "נוטפת על הקרן"; ואם ברוחב — לא נוטף. ומה בכך — והרי ציצית כשרה תלויה בכנף?
תירוץ (בית יוסף בשם הראשונים, על דרך הסברה): "על כנפי בגדיהם" — שתהא הציצית נוטפת ותלויה על הקרן בדרך תלייתה הטבעית (לאורך הבגד, כלפי הקרקע); ואם תלאה לרוחב — אין היא "נוטפת על הקרן" אלא נמשכת לצד. ולכך "יש אומרים" לדקדק בכך — לכתחילה, שתהא צורת התלייה כדרך "כנף". (ולענין נתינת בגד בנקבי הטלית — יש אוסרים ויש מתירין, וכן נהגו להתיר.)
נפקא מינה — קשרים, חוליות ותלייה:(א)ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים — סדר הקשירה (סעיף י״ד). (ב)מנין הכריכות ז׳-ט׳-י״א-י״ג — מנהג ורמז; ואין שיעור לכריכות, רק שיהא הכרוך והקשרים רוחב ד׳ גודלים. (ג)נוטף על הקרן — לכתחילה יתלה לאורך הטלית (סעיף ט״ו). (ד)בגד בנקבים — יש מתירין וכן נהגו.
היסוד: ה׳ קשרים וד׳ אווירים — ותלייה נוטפת על הקרן. עיקר הצורה — ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים מלאי כריכות (סעיף י״ד), ומנין הכריכות (ז׳-ט׳-י״א-י״ג העולים ארבעים) מנהג ורמז, שאין שיעור לכריכות אלא רוחב ד׳ גודלים. ו"נוטף על הקרן" — יתלה לאורך הטלית, כדרך תליית הכנף.
6. פסולי החוטים — גזול, ביזוי מצוה ונעבד
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳: "אם עשאם מצמר גזול — פסולים, דכתיב וְעָשׂוּ לָהֶם מִשֶּׁלָּהֶם (הגה: ודוקא שגזל החוטין, אבל גזל צמר ועשאן חוטים — כשרים, מיהו לכתחילה אסור)." סעיף ה׳: "אין עושין הציצית מהצמר הנאחז בקוצים... ולא משיורי שתי... והטעם משום ביזוי מצוה." סעיף ח׳: "המשתחוה לבהמה — צמרה פסול לציצית; המשתחוה לפשתן נטוע — כשר, שהרי נשתנה." סעיף ז׳: "חוטים שאולין — כשרים, שהלואה... וכדידיה דמי."
שורש הדין — "ועשו להם" (מנחות מ״ב.): דרשו מ"וְעָשׂוּ לָהֶם" — משלהם, שתהא הציצית משל העושה ולא גזולה. ולכך צמר גזול פסול (הבית יוסף בשם נמוקי יוסף בהלכות ציצית), שאין "משלהם". וביזוי מצוה — שאין עושין ממה שנתלש בבזיון (צמר הקוצים, נימין נתלשים, שיורי שתי), ש"זה אלי ואנוהו" ואין מבזין המצוה. ונעבד — צמר בהמה שהשתחוה לה נאסר, אלא אם נשתנה (כפשתן נטוע).
חקירה — פסול הגזול: בגברא (איסור) או בחפצא (מצוה הבאה בעבירה)? צמר גזול פסול לציצית — האם משום שאינו "משלו" (חסרון בבעלות, דין "ועשו להם"), או משום "מצוה הבאה בעבירה" (שהמצוה נעשית בגזל)?
צד א׳ — חסרון בעלות ("משלהם"): "ועשו להם" — משלהם; ומאחר שהגזול אינו שלו, אין כאן "ציצית משלו". ולפי זה, אף אם ייאש הנגזל — כל שאין קנין, פסול.
צד ב׳ — מצוה הבאה בעבירה: הפסול משום שהמצוה באה בעבירה של גזל; ולפי זה, בשינוי הקונה (כגזל צמר ועשאו חוטים) — קנאו בשינוי, וכשר בדיעבד.
ולהגהת הרמ״א (בסעיף ו׳): "ודוקא שגזל החוטין, אבל גזל צמר ועשאן חוטים — כשרים" — הרי ששינוי קונה, ובגזל צמר ועשאו חוטים קנאו בשינוי ונעשה "שלו", וכשר בדיעבד (ומכל מקום לכתחילה אסור). מוכח כצד א׳ ברובו: עיקר הפסול חסרון "משלו", ולכך שינוי הקונה מכשיר. (ולענין ברכה — עיין ריש סימן תרמ״ט; ולפסולי המין — ריש סימן ט״ו.)
תירוץ (בית יוסף, על דרך הסברה): החילוק בשינוי. בהמה שהשתחוה לה — צמרה כמות שהוא נאסר (נעבד), שהצמר קיים בעינו מן הנעבד. אבל פשתן נטוע שהשתחוה לו — הפשתן הנעבד גדל ונשתנה (נתלש, נופץ, נטווה), ו"נשתנה" — פנים חדשות באו לכאן, ופקע איסור הנעבד. הכלל: הנעבד נאסר כמות שהוא, ובשינוי גמור — פקע האיסור. וכן צמר גזול — שינוי מכשירו (סעיף ו׳), כמין אחד עם הכשר הנעבד בשינוי.
ביאור — ביזוי מצוה וחוטים שאולין (סעיפים ה׳, ז׳):ביזוי מצוה (סעיף ה׳): צמר הנאחז בקוצים, נימין נתלשים משתי, שיורי שתי — פסולים, שאין עושין מצוה ממה שהוא דרך בזיון ופסולת. וחוטים שאולין (סעיף ז׳): כשרים — ש"הלואה... לא הדרי בעינייהו" (שהשואל אינו מחזיר אותם החוטים עצמם אלא כמותם), ו"כדידיה דמי" — כשלו הם, ויש בהם "משלו". (מכאן שאף "משלהם" אינו דוקא קנין גמור, אלא שיהא ברשותו כשלו.)
נפקא מינה — פסולי החוטים:(א)גזל חוטין — פסול (אין "משלו"); גזל צמר ועשאן חוטים — כשר בדיעבד (שינוי קונה), אסור לכתחילה (סעיף ו׳). (ב)ביזוי מצוה — צמר קוצים, נימין, שיורי שתי — פסולים (סעיף ה׳). (ג)נעבד — צמר בהמה נעבדת פסול; פשתן נטוע נעבד כשר (נשתנה, סעיף ח׳). (ד)חוטים שאולין — כשרים ("כדידיה דמי", סעיף ז׳).
היסוד: משלהם, בכבוד, ובלא נעבד — ושינוי מכשיר. "ועשו להם" — משלו (לא גזול; ושינוי קונה מכשיר), ושאול כשלו (סעיפים ו׳–ז׳). ואין עושין מבזוי (קוצים, נימין, שיורי שתי — סעיף ה׳). ונעבד פסול, אלא בנשתנה (פשתן נטוע — סעיף ח׳); ושינוי — יסוד המכשיר בגזול ובנעבד כאחד.
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
טווייה ושזירה לשמה
יאמר בתחילת הטווי "לשם ציצית"; טווי ושזור שלא לשמן — פסול. טוואן עכו״ם — יסייע הישראל מעט (סעיפים א׳–ב׳).
מנין ואורך
ד׳ חוטים כפולים = ח׳ (הוסיף — פסול, יחתוך ויחזיר לח׳); אורך לא פחות מד׳ (ולמנהג י״ב) גודלים אחר הקשר, ושמש ארוך לכריכה (סעיפים ד׳, י״ב).
תעשה ולא מן העשוי
יחתוך הראשים (ד׳ לח׳) קודם שיכרוך ויקשור; הקדים כריכה — פסול. אך קיצור חוט ארוך מדי — מותר (סעיפים ד׳, י״ג).
סדר הקשרים והחוליות
ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים; כריכות ז׳-ט׳-י״א-י״ג — מנהג ורמז; יתלה לאורך ("נוטף על הקרן") (סעיפים י״ד–ט״ו).
פסולי החוטים
גזול פסול (שינוי קונה בדיעבד); ביזוי מצוה פסול; נעבד פסול (פשתן נטוע נשתנה — כשר); שאול כשר (סעיפים ה׳–ח׳).
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — לשמה, מנין ואורך
המקרה
הדין
המקור
טווי שלא לשמן
פסול; צריך טווייה ושזירה לשמה
סעיף א׳ (מנחות מ״ב:)
טוואן עכו״ם וישראל ע״ג
רמב״ם פסול / רא״ש כשר; ינהג לסייע מעט
סעיף ב׳
מנין החוטים
ד׳ כפולים = ח׳; הוסיף — פסול
סעיף י״ב
אורך החוטים
לא פחות מד׳ (ולמנהג י״ב) גודלים אחר הקשר
סעיף ד׳
טבלה — עשייה, קשרים ופסולין
הענין
הדין
המקור
תעשה ולא מן העשוי
יחתוך הראשים קודם הכריכה; קיצור עודף מותר
סעיפים ד׳, י״ג (מנחות מ״ב.)
ה׳ קשרים וד׳ אווירים
סדר הקשירה; כריכות ז׳-ט׳-י״א-י״ג מנהג ורמז
סעיף י״ד (רמב״ם פרק א׳)
נוטף על הקרן
יתלה לאורך הטלית; בגד בנקבים — יש מתירין
סעיף ט״ו
גזול / נעבד / ביזוי / שאול
גזול ונעבד פסולים (שינוי מכשיר); ביזוי פסול; שאול כשר
סעיפים ה׳–ח׳
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומקרא:מנחות ל״ט.–מ״ב: (טווייה לשמה, שזירה, מנין החוטים, תעשה ולא מן העשוי) · במדבר ט״ו ל״ז–ל״ט (פרשת ציצית) · דברים כ״ב י״ב ("גדילים תעשה לך")
ראשונים: רמב״ם (הלכות ציצית פרק א׳ — טווייה, שזירה, סדר הקשירה) · רא״ש (הלכות ציצית — מכשיר טוואן עכו״ם) · טור (אורח חיים י״א) · מרדכי ואגודה (סי׳ כ״ג — נפוץ לשמה) · רוקח (קשירת החוטין) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית — צמר גזול)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)