✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דברים הפוסלים בציצית — עיונים מעמיקים
סימן י״ב · ג׳ סעיפים
נפסקו חוטי הכנף · שיעור כדי עניבה · ד׳ ראשים מצד אחד של הקשר · חוטים עבים ובינונים · מחלוקת רש״י ור״י
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן י״ב — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
מנחות ל״ח:–ל״ט. · רש״י שם · תוספות (ר״י) · רא״ש · טור · אגודה סי׳ ט״ו

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — la place du siman : après la fabrication des חוטים (siman י״א), ce qui rend le tsitsit déjà posé pasoul — fils coupés, שיעור et machloket des Rishonim
  2. שיעור כדי עניבה — d'où mesure-t-on le reste après rupture (seif 1) ; le שיעור minimal, et le safek שמא חוט אחד נפסק לגמרי, avec le lien au חסר חוט (siman י״א)
  3. ד׳ ראשים מצד אחד של הקשר — הסימן — le דקדוק de marquer les 4 têtes d'un même côté (seif 1) ; le safek combien de fils entiers ; חסר חוט → pasoul מן התורה, et la shitah de ר״ת des ב׳ חוטין שלמים
  4. מחלוקת רש״י ור״י — מן הענף ומן הגדיל — le שיעור כדי עניבה pour רש״י (depuis le ענף) et pour ר״י (même depuis le גדיל, seif 3) ; מנחות ל״ח:–ל״ט. ; מנהג העולם כרש״י והיכא דלא אפשר
  5. חוטים עבים ובינונים — la mesure quand les fils sont épais (seif 2) ; le מדידה בבינונים de la Glose (Rama) ; le principe de la mesure
  6. נפקא מינה למעשה — et un récapitulatif des shitot (דאורייתא / דרבנן)
  7. טבלאות סיכום מקיפות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בַּצִּיצִית. וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:

סעיף א׳: אִם נִפְסְקוּ כָּל חוּטֵי הַכָּנָף וְנִשְׁתַּיֵּיר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבַת כָּל הַחוּטִין הַפְּסוּקִים בְּיַחַד — כָּשֵׁר; וְאִם לֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֲפִלּוּ בְּחוּט אֶחָד שֶׁנִּפְסַק כֻּלּוֹ — פָּסוּל. הִלְכָּךְ כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד כָּפוּל לִשְׁנַיִם, אִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים — פָּסוּל, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד. וּלְפִי מַה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים לְדַקְדֵּק לָתֵת סִימָן בְּד׳ רָאשִׁים בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם הַד׳ רָאשִׁים הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר — אִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים מִצַּד אֶחָד — כָּשֵׁר, דְּוַדַּאי שְׁנֵי חוּטִין הֵם. (הגה: וְלר״ת לֹא מַכְשִׁירִים אֶלָּא בְּנִשְׁתַּיְּירוּ ב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים... מִיהוּ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר טוֹב לָחוּשׁ לִסְבָרַת רַבֵּנוּ תָּם; וְנוֹהֲגִין כר״ת.)

סעיף ב׳: הֵיכָא דְּצָרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהַחוּטִים עָבִים אֵינוֹ יָכוֹל לְעָנְבָם, וְאִלּוּ הָיוּ דַּקִּים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. (הגה: וּמְשַׁעֲרִין בְּחוּטִין בֵּינוֹנִים.)

סעיף ג׳: כְּדֵי עֲנִיבָה — לְרַשִׁ״י מִן הֶעָנָף, וּלְר״י אֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ כָּל הֶעָנָף וְלֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֶלָּא מִן הַגְּדִיל — כָּשֵׁר; וּמִנְהַג הָעוֹלָם כְּרַשִׁ״י, וְהֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל ר״י.

Les choses qui rendent le tsitsit pasoul. Ce siman comporte 3 seifim :

Seif 1 : si tous les fils du coin se sont coupés mais qu'il reste de quoi faire une boucle (כדי עניבה) avec tous les fils coupés ensemble — cacher ; et s'il ne reste pas de quoi faire une boucle, même pour un seul fil coupé entièrement — pasoul. Dès lors, puisque chacun est plié en deux, si deux têtes se coupèrent — pasoul, car peut-être un fil entier s'est coupé (שמא נפסק חוט אחד). Et selon notre usage de marquer d'un סימן les 4 têtes de sorte que ces 4 têtes soient toujours d'un même côté du nœud — si deux têtes se coupèrent d'un même côté, cacher, car ce sont assurément deux fils [distincts]. [Glose : pour ר״ת on ne valide que s'il resta 2 fils entiers... toutefois là où c'est possible il est bon de tenir compte de l'avis de Rabbeinou Tam ; et l'usage suit ר״ת.]

Seif 2 : là où l'on requiert כדי עניבה, et que, les fils étant épais, on ne peut les nouer, alors que fins ils auraient de quoi faire une boucle — cacher. [Glose : et l'on mesure avec des fils moyens (בינונים).]

Seif 3 : כדי עניבה — pour Rachi depuis le ענף (la partie pendante non tressée), et pour R"i, même si tout le ענף fut coupé et qu'il ne reste de quoi faire une boucle que depuis le גדיל (le tressé) — cacher ; l'usage du monde suit Rachi, et là où ce n'est pas possible on peut s'appuyer sur R"i.

1. הקדמת הסוגיא — מעשיית החוטים אל פסוליהם

פתח דבר — מן העשייה אל הקלקול

לאחר שביאר מרן בסימן י״א את עשיית חוטי הציצית — טווייתם, שזירתם, מנינם ואורכם, וסדר קשירתם — בא בסימן י״ב לברר את דברים הפוסלים בציצית לאחר שכבר נעשתה: מה דינה כשנפסקו החוטים, כמה צריך שיישאר, ומאיזה מקום מודדים את השיור. ושורש הסוגיא במנחות (ל״ח:–ל״ט.) — "כמה חוטין ניתקין" ושיעור "כדי עניבה", ומחלוקת רש״י ור״י אם מודדים מן הענף או מן הגדיל. והסימן נחלק לשלושה ראשים: (א) שיעור "כדי עניבה" בנפסקו החוטים; (ב) ד׳ ראשים מצד אחד של הקשר והסימן — וספק "שמא נפסק חוט אחד לגמרי"; (ג) חוטים עבים, ומדידה ב"בינונים".
הערה יסודית: כל הסימן סובב על שני צירים: כמות החוט הנותר (שיישאר "כדי עניבה", ולא ייחסר חוט שלם — שהוא פסול מן התורה, מדין "ד׳ חוטין" של סימן י״א), ומקום המדידה (מן הענף התלוי או מן הגדיל הכרוך — מחלוקת רש״י ור״י). ושני הצירים נעוצים בשאלה אחת: מהו גופה של הציצית לענין השיעור — הענף התלוי, או אף הגדיל הכרוך? ובזה תלוי גם הסימן שנוהגים לתת בד׳ הראשים — להסיר את הספק "שמא נפסק חוט אחד לגמרי".

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: פסול "נפסקו החוטים" — האם עיקרו חסרון בגוף הציצית (שנחסר חוט מן הד׳ חוטין המעכבים מן התורה), או חסרון בשיעור התלייה (שנתמעט אורך החוטים מכשיעור, אף שכל הד׳ קיימים)? ולשון מרן משלב את שני הצדדים: "אם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו — פסול" — הרי שהחשש הוא חסרון חוט שלם (צד א׳), ומאידך כל שנשתייר "כדי עניבה" — כשר (צד ב׳). ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.

2. שיעור "כדי עניבה" — בנפסקו חוטי הכנף

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטין הפסוקים ביחד — כשר; ואם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו — פסול."
שורש הדין — "כדי עניבה" (מנחות ל״ח:–ל״ט.): בגמרא (מנחות ל״ח:–ל״ט.) נחלקו ושקלו וטרו בשיעור הנשאר בנפסקו החוטים, והעמידו שדי בשיור "כדי עניבה" — שיוכל לענוב את החוטים הנותרים. וכן הביאו הרי״ף והרא״ש (הלכות ציצית) והטור (אורח חיים י״ב), והבית יוסף ביאר שהשיעור הוא בכל חוט וחוט — שיישאר בכל אחד כדי לענבו, ולא בכולם כאחד בלבד.
קושיא — "כדי עניבת כל החוטין ביחד" או בכל חוט לחוד? לשון מרן: "כדי עניבת כל החוטין הפסוקים ביחד" — משמע שדי בשיור לענוב את כולם יחד. ומאידך סיים: "אם לא נשאר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולו — פסול" — משמע שצריך בכל חוט וחוט. והרי סתירה?
תירוץ (בית יוסף ומשנה ברורה, על דרך הסברה): אין כאן סתירה. "כל החוטין הפסוקים ביחד" — היינו שכל החוטים שנפסקו צריכים שיור, ולא שדי בשיור אחד לכולם; אלא בכל אחד מהם יישאר כדי עניבה. ומה שאמר "עניבה" בלשון יחיד — לְשַׁעֵר בעניבה אחת של כולם יחד (שאין עניבת יחיד ניכרת בחוט דק), אבל הכוונה שבכל חוט יהא שיור כזה. ולכן סיים "אפילו בחוט אחד שנפסק כולו" — שאם אף באחד לא נשתייר כדי עניבה, פסול. נמצא: השיעור בכל חוט, ומשערים בעניבת כולם יחד.
חקירה — "כדי עניבה": שיעור מדאורייתא או מדרבנן? שיור "כדי עניבה" — האם הוא שיעור התורה (שפחות ממנו אין שם "ציצית"), או תקנת חכמים (או הידור), והתורה לא נתנה שיעור לאורך אלא שיהא "גדיל"? ולדעת רוב האחרונים (עיין משנה ברורה ובביאור הלכה ריש הסימן): חסרון חוט שלם (שני ראשיו) — פסול מן התורה (שחסר מן הד׳); אבל שיעור "כדי עניבה" בשאר החוטים — מדרבנן, שכל שקיימים הד׳ חוטין וניכרים, עיקר המצוה קיים. וזה יסוד גדול לכל הסימן.
נפקא מינה — שיור החוטים: (א) נפסקו כל החוטים ונשתייר בכל אחד כדי עניבה — כשר (סעיף א׳). (ב) לא נשתייר כדי עניבה אף באחד — פסול. (ג) חסר חוט שלם (שני ראשיו) — פסול מן התורה (חסר מן הד׳). (ד) שיעור "כדי עניבה" — מדרבנן/הידור, כל שהד׳ חוטין קיימים.
היסוד:
כדי עניבה — בכל חוט, ולא ייחסר חוט שלם. בנפסקו החוטים, השיעור "כדי עניבה" בכל חוט וחוט (סעיף א׳); אבל חסרון חוט שלם — פסול מן התורה (חסר מן הד׳ חוטין של סימן י״א). וגדר "כדי עניבה" ברוב האחרונים — מדרבנן, שכל שקיימים הד׳ וניכרים, עיקר המצוה קיים.

3. ד׳ ראשים מצד אחד של הקשר — הסימן והספק

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): "הלכך כיון שכל אחד כפול לשנים, אם נפסקו שני ראשים — פסול, שמא נפסק חוט אחד. ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק לתת סימן בד׳ ראשים בענין שלעולם הד׳ ראשים הם מצד אחד של הקשר... אם נפסקו שני ראשים מצד אחד — כשר, דודאי שני חוטין הם."
שורש הדין — הכפל והספק (בית יוסף, טור): כל חוט כפול לשנים, ונמצא כל חוט עושה שני ראשים (קצוות תלויים). ואם נפסקו שני ראשים סתם — יש לחוש שמא שניהם ראשי חוט אחד (שנפסק כולו), ונמצא חסר מן הד׳ חוטין — ופסול מספק. אבל אם דקדק לתת סימן שיהיו הד׳ ראשים שמצד אחד של הקשר ניכרים — כשנפסקו שני ראשים מצד אחד, ודאי שני חוטין הם (שכל חוט ראש אחד לכל צד), ונמצא שלא נחסר חוט שלם, וכשר.
חקירה — מהו הפסול ב"שני ראשים": ודאי או ספק? נפסקו שני ראשים בלא סימן — פסול. האם הפסול ודאי (שהוחזק חסר חוט), או מספק (שמא חוט אחד נפסק, ומספק אזלינן לחומרא בדאורייתא)? ולשון מרן ("שמא נפסק חוט אחד"; "מספיקא פסול" בסיפא דהתם) — כצד ב׳: הפסול מספק, ומשום דספק דאורייתא לחומרא (שחסרון חוט פסול מן התורה). ובזה נתחדש טעם הסימן — לברר את הספק: כשהד׳ ראשים מסומנים מצד אחד, נפילת שני ראשים מצד אחד מבררת ודאי שני חוטין, ופקע הספק.
קושיא — שיטת ר״ת (הגה): למה מחמיר עד ב׳ חוטין שלמים? לסברא ראשונה, בנפסקו ב׳ ראשים מצד אחד — כשר (ודאי ב׳ חוטין, ונשתייר כדי עניבה). ולר״ת (הגה) לא מכשירים אלא בנשתיירו ב׳ חוטין שלמים (ד׳ ראשים ארוכים י״ב גודלים). ומה טעם החמיר ר״ת?
תירוץ (בית יוסף בשם אגודה, על דרך הסברה): נחלקו בגדר "ציצית" כשנפסקו החוטים. לסברא ראשונה: כל שנשתייר כדי עניבה בכל חוט, ולא נחסר חוט שלם — שם ציצית עליה, וכשר. לר״ת: אין שם "גדיל" ו"ציצית" שלמה אלא כשקיימים ב׳ חוטין שלמים לכל הפחות (ד׳ ראשים ארוכים כשיעור), שהם עיקר צורת הציצית; ופחות מזה — אף שנשתייר כדי עניבה — נתמעטה צורת הציצית. ולהכרעת מרן: "והלכה כסברא ראשונה, מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר״ת", והרמ״א הוסיף שנוהגין כר״ת (אגודה סי׳ ט״ו) — להחמיר לכתחילה.
מחלוקת הראשונים — שיעור השיור בנפסקו:
נפקא מינה — הראשים והסימן: (א) ב׳ ראשים בלא סימן — פסול (שמא חוט אחד נפסק). (ב) סימן בד׳ ראשים מצד אחד — ב׳ ראשים מצד אחד כשר (ודאי ב׳ חוטין). (ג) ג׳ ראשים בלא סימן — פסול מספק (שמא ג׳ חוטין), וכל שכן במסומן ונפסקו ג׳ מצד אחד. (ד) לר״ת (ולמנהג הרמ״א) — יחמיר לב׳ חוטין שלמים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
הסימן מסלק את הספק — שמא נפסק חוט אחד. כיון שכל חוט כפול, נפילת ב׳ ראשים מולידה ספק "שמא חוט אחד נפסק כולו" — וחסרון חוט פסול מן התורה (סימן י״א), ספיקא לחומרא. והסימן בד׳ ראשים מצד אחד מברר ודאי ב׳ חוטין, ופקע הספק. ולר״ת — יחמיר לב׳ חוטין שלמים, וכן נהגו לכתחילה.

4. מחלוקת רש״י ור״י — מן הענף ומן הגדיל

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "כדי עניבה — לרש״י מן הענף, ולר״י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל — כשר; ומנהג העולם כרש״י, והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר״י."
שורש הדין — הגדיל והענף (מנחות ל״ח:–ל״ט.): הציצית נחלקת לשני חלקים: הגדיל — החלק הכרוך והקשור (החוליות והקשרים) שסמוך לכנף, והענף — החוטים התלויים והפרודים למטה. ובמנחות (ל״ח:–ל״ט.) דרשו "גדיל" (הכרוך) ו"פתיל" (התלוי), ונחלקו הראשונים מהיכן מודדים "כדי עניבה" בנפסק הענף.
חקירה — "כדי עניבה" למדוד מהיכן: מן הענף התלוי או מן הגדיל הכרוך? שיעור "כדי עניבה" הנותר — האם מודדים אותו מן הענף (החוטים התלויים בלבד), או אף מן הגדיל (הכרוך והקשור)? ויסוד המחלוקת: מהו גופה של הציצית לענין השיעורהענף התלוי בלבד (רש״י), או כל אורך החוט ובכללו הגדיל הכרוך (ר״י). ולמעשה: מנהג העולם כרש״י (להחמיר, שיהא כדי עניבה בענף), והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר״י.
קושיא — אם הגדיל כרוך, כיצד יימדד בו "כדי עניבה"? לר״י מודדים כדי עניבה אף מן הגדיל. והרי הגדיל כרוך וקשור על החוטים, ואינו תלוי חופשי — כיצד תיתכן בו "עניבה"?
תירוץ (בית יוסף ומשנה ברורה, על דרך הסברה): לר״י אין הכוונה שיענוב את הגדיל כמות שהוא כרוך, אלא שאילו התיר הכריכות היה באורך הנותר (מן הגדיל) כדי לענוב. וכיון שגוף החוט קיים באורכו — ואף אם עתה כרוך — נחשב "כדי עניבה", שהכריכה אינה מחסרת מגוף החוט. ורש״י חולק: כל שהחוט כרוך ובלוע בגדיל, אין עליו שם "ענף" ואין בו "עניבה" בפועל, וצריך שיישאר כדי עניבה בענף התלוי ממש. וההכרעה: מנהג העולם כרש״י, שיישאר כדי עניבה בענף; ורק בשעת הדחק (דלא אפשר) — סומכים על ר״י.
נפקא מינה — מן הענף ומן הגדיל: (א) נשתייר כדי עניבה בענף — כשר לכולי עלמא. (ב) נחתך כל הענף ונשתייר בגדיל — לרש״י פסול, לר״י כשר; מנהג העולם כרש״י. (ג) שעת הדחק (דלא אפשר) — יש לסמוך על ר״י (הגדיל מצטרף). (ד) לכתחילה — יעשה החוטים ארוכים דיים שיישאר כדי עניבה בענף אף אחר פחיתה.
היסוד:
מן הענף כרש״י — ומן הגדיל היכא דלא אפשר כר״י. "כדי עניבה" — לרש״י מודדים מן הענף התלוי (עיקר גוף הציצית הנראה), ולר״י אף מן הגדיל הכרוך (אילו יותר, יש בו כדי עניבה). ומנהג העולם כרש״י — להחמיר; והיכא דלא אפשר — יש לסמוך על ר״י.

5. חוטים עבים ובינונים — שיעור המדידה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "היכא דצריך כדי עניבה, ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם, ואילו היו דקים היה בהם כדי עניבה — כשר. (הגה: ומשערין בחוטין בינונים.)"
חקירה — שיעור "כדי עניבה": במעשה העניבה או באורך החוט? חוטים עבים שאי אפשר לענבם מחמת עוביים, אף שאורכם ככדי עניבה בדקים — כשר. מהו אפוא גדר השיעור: שיוכל לענוב בפועל, או שיהא באורך המספיק לעניבה (בחוט רגיל)? ולשון מרן (סעיף ב׳: "ואילו היו דקים היה בהם כדי עניבה — כשר") — כצד ב׳: השיעור אורך ולא מעשה, והעובי אינו פוסל. ולזה הוסיף הרמ״א (הגה, "דברי עצמו"): "ומשערין בחוטין בינונים" — שהמדידה בחוטים בינונים (לא עבים ולא דקים ביותר), שהוא שיעור התורה האמצעי.
קושיא — למה משערין דוקא ב"בינונים"? לכאורה אם נשער בדקים — יקל (שבאורך קטן יש כדי עניבה), ואם בעבים — יחמיר. ומדוע הכריע הרמ״א לשער דוקא בבינונים?
תירוץ (מגן אברהם ומשנה ברורה, על דרך הסברה): שיעורי תורה נמסרו כשיעור אמצעי בינוני — לא כדרך הקולא הקיצונית ולא כדרך החומרא הקיצונית, אלא כמדה המצויה ברוב בני אדם. ולכך משערים "כדי עניבה" בחוט בינוני: אין משערים בדק (שיקל יותר מדי, ואין זה שיעור אמת), ואין בעב (שיחמיר יותר מדי). וזהו "דברי עצמו" של הרמ״א — סברת עצמו, שמדת השיעור בינונית, כשאר שיעורי תורה (עיין ערוך השלחן וכף החיים כאן).
נפקא מינה — עובי החוטים: (א) חוטים עבים שאין נענבים אך אורכם ככדי עניבה בדקים — כשר (סעיף ב׳). (ב) מדידת השיעור — בחוטים בינונים (הגה), לא בדקים ולא בעבים. (ג) עיקר השיעור אורך — לא מעשה העניבה בפועל. (ד) לכתחילה — יעשה חוטים בינונים וארוכים דיים לענוב אף אחר פחיתה.
היסוד:
שיעור אורך בבינונים — לא מעשה, ולא עובי. "כדי עניבה" — שיעור אורך ולא מעשה עניבה בפועל; ולכך חוטים עבים שאורכם ככדי עניבה בדקים — כשרים (סעיף ב׳). ומשערים בחוטים בינונים (הגה) — כדרך שיעורי תורה, מדה אמצעית שברוב בני אדם.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
שיעור כדי עניבה נפסקו החוטים ונשתייר בכל חוט כדי עניבה — כשר; לא נשתייר אף באחד — פסול (סעיף א׳).
חסרון חוט שלם נחסר חוט שלם (ב׳ ראשיו) — פסול מן התורה (חסר מן הד׳ חוטין, סימן י״א).
ד׳ ראשים והסימן ב׳ ראשים בלא סימן — פסול (שמא חוט אחד); סימן בד׳ ראשים מצד אחד — ב׳ ראשים מצד אחד כשר (ודאי ב׳ חוטין). לר״ת ולמנהג — יחמיר לב׳ חוטין שלמים (סעיף א׳ והגה).
מן הענף / מן הגדיל כדי עניבה — לרש״י מן הענף, ולר״י אף מן הגדיל; מנהג העולם כרש״י, והיכא דלא אפשר סומך על ר״י (סעיף ג׳).
חוטים עבים ובינונים חוטים עבים שאורכם ככדי עניבה בדקים — כשר; ומשערין בחוטין בינונים (סעיף ב׳ והגה).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — שיעור, ראשים וסימן

המקרה הדין המקור
נשתייר כדי עניבה בכל חוט כשר סעיף א׳ (מנחות ל״ח:–ל״ט.)
לא נשתייר כדי עניבה אף באחד פסול סעיף א׳
חסר חוט שלם (ב׳ ראשיו) פסול מן התורה (חסר מן הד׳) סעיף א׳ (וסימן י״א)
ב׳ ראשים / סימן בד׳ ראשים בלא סימן פסול (שמא חוט אחד); בסימן מצד אחד כשר סעיף א׳

טבלה — רש״י ור״י, ועבים ובינונים

הענין הדין המקור
שיטת ר״ת אין מכשירין אלא בב׳ חוטין שלמים; ונוהגין כר״ת לכתחילה סעיף א׳ הגה (אגודה סי׳ ט״ו)
מן הענף / מן הגדיל רש״י — מן הענף; ר״י — אף מן הגדיל. מנהג העולם כרש״י, דלא אפשר כר״י סעיף ג׳ (מנחות ל״ח:–ל״ט.)
חוטים עבים עבים שאורכם ככדי עניבה בדקים — כשר סעיף ב׳
שיעור המדידה משערין בחוטין בינונים סעיף ב׳ הגה (דברי עצמו)

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא ומקרא: מנחות ל״ח:–ל״ט. (כדי עניבה, גדיל וענף, כמה חוטין ניתקין) · במדבר ט״ו ל״ז–ל״ט (פרשת ציצית) · דברים כ״ב י״ב ("גדילים תעשה לך")
ראשונים: רש״י (מנחות ל״ח:–ל״ט. — כדי עניבה מן הענף) · ר״י ותוספות (מנחות שם — אף מן הגדיל) · רא״ש (הלכות ציצית) · טור (אורח חיים י״ב) · אגודה (סי׳ ט״ו — שיטת ר״ת) · נמוקי יוסף (הלכות ציצית)
פוסקים ונושאי כלים: בית יוסף · שלחן ערוך · ט״ז · מגן אברהם · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן י״ב · דברים הפוסלים בציצית · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן י״ב · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta