✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין מודים דרבנן — עיונים מעמיקים
סימן קכ״ז · ב׳ סעיפים
שחייה עם הש״ץ · נוסח מודים דרבנן · אין הודאה בשליח · ברכת כהנים בש״ץ
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ז — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק ט׳), אבודרהם, רוקח, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
סוטה מ׳. · «מודים רבנן מאי אמרי» · «הלכך נימרינהו לכולהו» · אין יוצאין ידי הודאה על ידי שליח

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמה לסוגיא — גדר דין מודים דרבנן ומקורותיו (סוטה מ׳.), צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
  2. שחייה עם הש״ץ במודים — שוחין עמו ולא יותר מדאי, שיעור השחייה (סי׳ קי״ג, סי׳ ק״ט)
  3. נוסח מודים דרבנן וטעמו — חכמים ליקטו נוסחאות האמוראים (סוטה מ׳.), «הלכך נימרינהו לכולהו»
  4. אין יוצאין ידי הודאה על ידי שליח — חקירת מודים דרבנן: הודאה עצמית או עניית הציבור
  5. חתימה וברכת כהנים בש״ץ — זיקה לסי׳ קכ״ח וסי׳ קכ״א · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

דִּין מוֹדִים דְּרַבָּנָן. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: כשיגיע ש״ץ ל«מודים» — שוחין עמו הצבור, ולא ישחו יותר מדאי; ואומרים «מודים אנחנו לך... אלהי כל בשר» וכו׳, וחותם «ברוך אל ההודאות» בלא הזכרת השם. ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו; ויש אומרים הכל בשחייה אחת, וכן המנהג. ב׳: אם אין שם כהנים — אומר ש״ץ «אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת» עד «ואני אברכם», ואין הצבור עונין אחריו אמן אלא «כן יהי רצון».

הביאור בקצרה:

ב׳ סעיפים: הסימן קובע את דין מודים דרבנן — ההודאה שאומר הצבור עם הש״ץ: שוחין עם הש״ץ ב«מודים» (ולא יותר מדאי, עי׳ סי׳ קי״ג); הנוסח ליקטוהו חכמים מנוסחאות האמוראים (סוטה מ׳.), וחותמין «ברוך אל ההודאות» בלא שם; ועיקר: אין אדם יוצא ידי הודאה על ידי שליח — בשונה משאר הברכות (שומע כעונה, סי׳ קכ״ד), שכל יחיד מודה בעצמו. סעיף ב׳: אין כהנים — הש״ץ אומר «אלהינו ואלהי אבותינו... עד ואני אברכם», והצבור «כן יהי רצון».

1. הקדמת הסוגיא — דין מודים דרבנן, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין מודים דרבנן — ההודאה שאומר הצבור עם שליח הצבור בהגיעו לברכת «מודים» שבחזרת הש״ץ. ראש הסימן: «כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הצבור» (סעיף א׳), ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) השחייה וההודאה — שהצבור שוחין עם הש״ץ ואומרים נוסח מודים דרבנן, שליקטוהו חכמים מנוסחאות האמוראים (סוטה מ׳.); (ב) שאין יוצאין ידי הודאה על ידי שליח — שלכך תיקנו שכל יחיד יודה בעצמו, ואינו יוצא בהודאת הש״ץ כשאר הברכות. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: שיעור השחייה, «ולא ישחו יותר מדאי», חתימת «ברוך אל ההודאות» בלא שם, וברכת כהנים על ידי הש״ץ.
הערה יסודית: ציר הסימן — מעמדה של מודים דרבנן. בכל ברכות חזרת הש״ץ יוצא הצבור בשמיעה מפי הש״ץ (שומע כעונה, עי׳ סי׳ קכ״ד), ואילו בהודאה תיקנו שכל אחד יאמרנה בפיו. ולזה נפקא מינה בגדר החיוב: אם חובת הודאה עצמית על כל יחיד, או מדין עניית הצבור לש״ץ בלבד.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: מודים דרבנן — האם חובת הודאה עצמית המוטלת על כל יחיד ויחיד (שאין אדם יוצא ידי הודאה על ידי שליח, ולכן חייב להודות בעצמו), או מדין עניית הצבור לשליח הצבור (חלק מסדר החזרה, כעניית קדושה ואמן)? ונפקא מינה ביחיד המתפלל, ובמי שלא אמרה עם הש״ץ, ובשיעורה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שחייה עם הש״ץ במודים — שוחין עמו ולא יותר מדאי (סי׳ קי״ג · סי׳ ק״ט)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הצבור ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלהינו אלהי כל בשר כו׳ וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם; ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף וטוב לחוש לדבריו» (ויש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת וכן המנהג).
שורש הדין — שחייה בהודאה: תיקנו חכמים שכשמגיע הש״ץ ל«מודים» שוחין עמו הצבור, שלא יהא נראה ככופר במי שחביריו מודים ומשתחוים לפניו. ושיעור השחייה כשאר שחיות התפלה (עי׳ סי׳ קי״ג), עד שיתפקקו חוליות שבשדרה; ובלבד שלא ישחו יותר מדאי. והמתפלל יחיד ועומד באמצע ברכה — אף הוא שוחה עם הש״ץ (עי׳ סי׳ ק״ט), שלא יהא נראה כמי שאינו מודה.
קושיא — למה שוחין דוקא ב«מודים»? הרי כבר שוחה כל יחיד ב«מודים» של עצמו בתוך שמונה עשרה שלו; ומה עניין שחייה נוספת עם הש״ץ בחזרתו, ולמה נתקנה דוקא כאן?
תירוץ: שחיית «מודים» של עצמו היא מעצם ברכת ההודאה שבתפלתו; ואילו שחיית מודים דרבנן היא הודאה בפני עצמה שתיקנו לצבור כנגד הודאת הש״ץ, שלא יהא הצבור עומד ואינו מודה בשעה שהש״ץ מודה לפני קונו. ומכל מקום «ולא ישחו יותר מדאי» — שאין שוחין אלא בתחילת ברכה ובסופה כדין סי׳ קי״ג, ולא יאריך בכריעתו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «ולא ישחו יותר מדאי»: שתי לשונות בכוונת מרן — יש שפירשו שלא ירבה בכריעה ולא ישחה כל גופו, שלא נתקנה אלא שחייה מועטת כשאר שחיות; ויש שפירשו שלא יאריך בזמן השחייה, שהכורע יותר מדאי מגונה, ומדין «ה׳ זוקף כפופים» אין לשחות אלא במקום שתיקנו חכמים (סי׳ קי״ג). ולמעשה נהגו לשחות מעט ולזקוף. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שחייה במודים: (א) שיעור השחייה — כשאר שחיות (סי׳ קי״ג), ולא יותר מדאי. (ב) המתפלל יחיד ועומד באמצע ברכה — שוחה עם הש״ץ (סי׳ ק״ט). (ג) זוקף כשמסיים — «ה׳ זוקף כפופים». (ד) אין מאריכין בשחייה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הצבור ולא ישחו יותר מדאי» — שיעור השחייה כשאר שחיות (סי׳ קי״ג), והמתפלל יחיד באמצע ברכה שוחה עם הש״ץ (סי׳ ק״ט); ואין מאריכין בכריעה.

3. נוסח מודים דרבנן וטעמו — חכמים ליקטו נוסחאות האמוראים (סוטה מ׳.)

לשון השלחן ערוך

מתוך סעיף א׳: «ואומרים מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלהינו אלהי כל בשר כו׳ וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם.»
שורש הדין — נוסח מודים דרבנן (סוטה מ׳.): «מודים רבנן מאי אמרי?» ומביאה הגמרא את נוסחאות האמוראים — תמצית: רב אמר «מודים אנחנו לך»; שמואל: «אלהי כל בשר»; ר׳ סימאי: «יוצרנו יוצר בראשית»; נהרדעי משמיה דר׳ סימאי: «ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו»; ורב אחא בר יעקב הוסיף חתימה. ומסיק רב פפא: «הלכך נימרינהו לכולהו» — לפיכך אומרים את כולן, שליקטו חכמים כל הנוסחאות לנוסח אחד; ומשום שרבים תיקנוה נקראת «מודים דרבנן».
קושיא — למה ליקטו כל הנוסחאות? בשלמא נוסח אחד היה די בו לצאת ידי הודאה; ולמה חשש רב פפא ואמר «נימרינהו לכולהו», עד שעשאום נוסח אחד ארוך הכולל את דברי כולם?
תירוץ: כל אמורא כיוון בנוסחו לפָנים אחרות של ההודאה — זה על עצם ההודאה, וזה על היצירה, וזה על קיבוץ גליות; ומאחר שכל הנוסחאות אמת ותיקון, לא רצה רב פפא להכריע ביניהן ותיקן לאומרן כולן, שתהא ההודאה שלמה מכל צדדיה. ולכך נקראת הודאה זו «דרבנן» — שרבים מן החכמים תיקנוה, בשונה משאר הברכות שנוסח אחד להן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — חתימה בלא הזכרת השם: חותם הצבור «ברוך אל ההודאות» בלא שם, לפי שאינה ברכה גמורה הטעונה שם ומלכות (שאין הצבור פותח ואינו אלא נספח להודאת הש״ץ). ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, «וטוב לחוש לדבריו»; ולמנהגנו אומרים הכל בשחייה אחת מתחילה ועד סוף. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — הנוסח והחתימה: (א) אומרים את כל הנוסח שליקטו חכמים (סוטה מ׳.). (ב) חותם «ברוך אל ההודאות» בלא הזכרת השם. (ג) יש שמאריכין בשחייה עד הסוף, וטוב לחוש. (ד) המנהג — הכל בשחייה אחת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
חכמים ליקטו נוסחאות האמוראים (סוטה מ׳.: «הלכך נימרינהו לכולהו») לנוסח אחד — «מודים דרבנן»; וחותם «ברוך אל ההודאות» בלא הזכרת השם.

4. אין יוצאין ידי הודאה על ידי שליח — חקירת מודים דרבנן

יסוד הדין — הודאה שאין בה שליחות

יסוד ההלכה: בכל ברכות חזרת הש״ץ יוצא הצבור ידי חובתו בשמיעה מפי הש״ץ, מדין שומע כעונה (עי׳ סי׳ קכ״ד); אבל בברכת ההודאה תיקנו חכמים שכל יחיד יודה בעצמו ולא יסמוך על הש״ץ, לפי שאין דרך העבד להודות לרבו על ידי שליח — שההודאה עניינה הכנעת המודה בעצמו לפני קונו, ואין אדם יוצא ידי הודאה על ידי אחר. ומטעם זה נתקן «מודים דרבנן».
קושיא — ומאי שנא הודאה משאר ברכות? הרי בכל התפלה מוציא הש״ץ את שאינו בקי (עי׳ סי׳ קכ״ד), מדין שליחות ושומע כעונה; ולמה בהודאה לבדה אין הש״ץ מוציא, וצריך כל אחד להודות בפיו?
תירוץ: שאר הברכות — בקשות ושבחים שאדם שולח לפני קונו, ובהן מהניא שליחות הש״ץ. אבל ההודאה — הכרת הטובה והכנעת המודה בעצמו, ואין הכנעה ושעבוד הלב נעשים על ידי שליח; שכשם שאין אדם ממנה שליח להשתחוות במקומו, כך אין ממנה שליח להודות. ולכך אף בחזרת הש״ץ שוחה כל אחד ומודה בפיו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — גדר החיוב במודים דרבנן: ונפקא מינה: יחיד המתפלל (שאינו אומר מודים דרבנן — משמע כצד ב׳); מי ששמע הש״ץ ולא הספיק לאומרה; והאם צריך לשוח דוקא בעוד הש״ץ עומד בהודאתו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — הודאה בשליח: (א) אין הש״ץ מוציא הצבור בהודאה — כל אחד מודה בפיו. (ב) יחיד המתפלל אינו אומר מודים דרבנן. (ג) שוחה כנגד הודאת הש״ץ. (ד) חתימה «אל ההודאות» בלא שם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אין אדם יוצא ידי הודאה על ידי שליח (בשונה משאר הברכות שבהן שומע כעונה, סי׳ קכ״ד): לכך תיקנו שכל יחיד יודה בעצמו — «מודים דרבנן» — בשחייה עם הש״ץ.

5. חתימה וברכת כהנים בש״ץ — זיקה לסי׳ קכ״ח וסי׳ קכ״א · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אם אין שם כהנים אומר ש״ץ אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו׳ עד ואני אברכם, ואין הצבור עונין אחריו אמן אלא כן יהי רצון.» הגה: «ואין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו וכו׳ רק בזמן שראוי לברכת כהנים ולישא כפים... אבל בלאו הכי מתחילין שלום רב.»
שורש הדין — ברכת כהנים על ידי הש״ץ: כשאין כהנים נושאין כפיהם, אומר הש״ץ פסוקי ברכת כהנים — «ברכנו בברכה המשולשת» — קודם «שים שלום», עד «ואני אברכם» (מקורו הגהות מיימוני פ״ח מהלכות תפלה). ואין הצבור עונין אמן — שאין עונין אמן אלא כשומעין מפי הכהן המברך — אלא «כן יהי רצון». ומתי אומרה הש״ץ עי׳ סי׳ קכ״ח (דיני נשיאת כפים) וסי׳ קכ״א.
קושיא — למה אין הצבור עונין אמן? הרי בכל מקום העונה אמן אחר הברכה משבח; ולמה כאן «אין הצבור עונין אחריו אמן אלא כן יהי רצון»?
תירוץ: עניית אמן על ברכת כהנים תיקנוה דוקא לשומעין מפי הכהנים הנושאים כפיהם (עי׳ סי׳ קכ״ח); אבל הש״ץ אינו אלא מזכיר הפסוקים דרך תפלה ובקשה, ואין כאן ברכת כהנים ממש, ולכן עונין «כן יהי רצון» — לשון בקשה שיתקיימו הברכות — ולא אמן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — «שים שלום» ו«שלום רב»: נהגו לומר «שים שלום» בשחרית, וכן בכל זמן שאומר הש״ץ «אלהינו ואלהי אבותינו» (שראוי לנשיאת כפים); ובלאו הכי מתחילין «שלום רב». ויש מתחילין «שים שלום» במנחה של שבת, הואיל וכתיב בה «כי באור פניך נתת לנו» שהיא התורה שקורין במנחה בשבת (רמ״א, מהגהות מיימוני). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
שחייה במודים שוחין עם הש״ץ ולא יותר מדאי; שיעור השחייה כשאר שחיות (סי׳ קי״ג).
נוסח מודים דרבנן אומרים הנוסח שליקטו חכמים (סוטה מ׳.), וחותם «ברוך אל ההודאות» בלא שם.
הודאה בשליח אין יוצאין ידי הודאה בשליח — כל יחיד מודה בפיו, ואין הש״ץ מוציאו.
שחייה בסוף יש מי שאומר לשחות גם בסוף, וטוב לחוש; והמנהג הכל בשחייה אחת.
ברכת כהנים בש״ץ אין כהנים — הש״ץ אומר «אלהינו ואלהי אבותינו» עד «ואני אברכם»; הצבור «כן יהי רצון».
זמן אמירתה רק בזמן הראוי לנשיאת כפים (עי׳ סי׳ קכ״ח וסי׳ קכ״א).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
שחייה במודים שוחין עם הש״ץ, ולא יותר מדאי קכ״ז סעיף א׳ (סי׳ קי״ג; סי׳ ק״ט)
נוסח מודים דרבנן חכמים ליקטו נוסחאות האמוראים קכ״ז סעיף א׳ (סוטה מ׳.; רב פפא — נימרינהו לכולהו)
אין הודאה בשליח כל יחיד מודה בעצמו קכ״ז (אבודרהם; רוקח; בית יוסף; משנה ברורה)
חתימה בלא שם ברוך אל ההודאות קכ״ז סעיף א׳ (טור; מרן; פסקי מהרי״א)
ברכת כהנים בש״ץ אלהינו ואלהי אבותינו עד ואני אברכם קכ״ז סעיף ב׳ (הגהות מיימוני פ״ח; סי׳ קכ״ח)
גמרא: סוטה מ׳. · ברכות (מודים דהודאה) · «מודים רבנן מאי אמרי»; «הלכך נימרינהו לכולהו»; שומע כעונה (סי׳ קכ״ד)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק ט׳) · טור · בית יוסף · אבודרהם · רוקח · הגהות מיימוני · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קכ״ז · דין מודים דרבנן · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן קכ״ז · ♥ לתמיכה

📖הצטרפות לחברותא