✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
נשיאת כפים — עיונים מעמיקים
סימן קכ״ח · מ״ה סעיפים
מצות עשה ועובר בעשה · המומין · נטילת הלויים · כהן שהרג ושתוי
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ח — מ״ה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק י״ד-ט״ו), תוספות, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים, ושלחן ערוך הרב
הבסיס התלמודי:
כתובות כ״ד: · סוטה ל״ח.-מ׳. · «כה תברכו את בני ישראל» · «דזר עובר בעשה» · «מפני שהעם מסתכלין בו»
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
- הקדמה לסוגיא — גדר מצות נשיאת כפים ומקורותיה (כתובות כ״ד:, סוטה ל״ח.), צירי הסימן (מ״ה סעיפים)
- מצות עשה והעובר בעשה — «יצאו ידי חובתן מן התורה» פעם אחת ביום, העובר בג׳ עשה, וזר העולה (כתובות כ״ד:, תוספות)
- המומין ו«מפני שהעם מסתכלין» — למה מעכבין, דש בעירו ומקום שרגיל, לשלשל טלית (סוטה ל״ח:, מגילה כ״ד:)
- נטילת ידי הכהנים ע״י הלויים — מקור וטעם «יוסיפו קדושה», לוי חכם וכהנים עמי הארץ
- פסולי הכהן ומי שאין עליו חובה — כהן שהרג, שתוי יין, טומאה · הפנים כלפי העם ושומע כעונה · טבלאות סיכום ומקורות
📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים
נְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵיזֶה דְּבָרִים הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֵן. וּבוֹ מ״ה סְעִיפִים:
עיקרי הסימן: אין נשיאת כפים פחות מי׳ והכהנים מן המנין (א׳); זר עובר בעשה (א׳); כהן שלא עלה — כעובר בג׳ עשה (ב׳); סדר הברכה, הנטילה ע״י הלוי (ו׳), עמידה כלפי ההיכל וההפיכה לעם (י׳-י״ז); המומין הפוסלין (ל׳-ל״ג), קטן (ל״ד), כהן שהרג (ל״ה), מומר (ל״ז), שתוי יין (ל״ח), נשא גרושה (מ׳), טמא (מ״א), חלל (מ״ב) ואבל (מ״ג).
הביאור בקצרה:
מ״ה סעיפים: הסימן קובע את דין הנשיאת כפים — ברכת כהנים שבכל יום: גדרה כמצות עשה, והכהן שלא עלה כשקראוהו — כעובר בג׳ עשה; הזר עובר בעשה; ההנהגה למעשה (נטילת ידים ע״י הלוי, פנים כלפי העם); ועיקרו — הפוסלין: המומין («מפני שהעם מסתכלין בו»), השתוי, הכהן שהרג, הנשא גרושה, הטמא והחלל.
1. הקדמת הסוגיא — גדר מצות נשיאת כפים, שער הסימן
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בדין נשיאת כפים — היא ברכת כהנים שמברכין הכהנים את ישראל: «כה תברכו את בני ישראל». ראש הסימן: תמצית: «אין נשיאת כפים פחות מי׳ והכהנים מן המנין», ו«אין לזר לישא כפיו... דזר עובר בעשה». ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר המצוה — נשיאת כפים מצות עשה מן התורה על הכהנים, ומכאן ה«עובר בעשה» (בזר) וה«כעובר בג׳ עשה» (בכהן שאינו עולה); (ב) הפוסלין בכהן — המומין וכיוצא בהם, שרובם אינם פסול בגוף הכהן אלא משום «שהעם מסתכלין בו» ומתבטלת כוונתם לברכה. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: אימתי מתחייב הכהן, מי הזר הפסול, ומה הם המומין והפסולין המעכבין.
הערה יסודית: ציר הסימן — מדוע רוב הפוסלין תלויים ב«העם מסתכלין בו». אילו היה הפסול בגוף הכהן — לא היה מועיל «דש בעירו» ולא שלשול הטלית; אלא שהמעכב עיקרו טעם צדדי — היסח דעת הציבור מן הברכה. ולזה נפקא מינה גדולה: כל שאין העם מסתכלין (מכירין המום, או טלית על פניו) — חוזר הכהן ונושא כפיו.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: הפוסל שב«העם מסתכלין בו» — האם פסול בכהן (שהמום גורע ממנו כשרות לברך, ורק שהקילו במקום שרגיל), או חסרון בציבור (שאין הפסול בכהן כלל, אלא שחוששין להיסח דעת העם מן הברכה)?
- (א) אם פסול בכהן — אף במקום שאין העם מסתכלין ראוי היה לפסלו, ורק חידוש הוא ש«דש בעירו» מכשירו.
- (ב) אם חסרון בציבור — אין כאן פסול כלל אלא חשש הסתכלות, ולכן כל שהוסר החשש (הכרה, טלית) חוזר וכשר לכתחילה.
2. מצות עשה והעובר בעשה — «יצאו ידי חובתן» פעם אחת ביום, וג׳ עשה (כתובות כ״ד:)
לשון השלחן ערוך
סעיפים א׳-ג׳: «אין נשיאת כפים פחות מי׳ והכהנים מן המנין; ואין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים, דזר עובר בעשה. כל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת — הרי זה כעובר בג׳ עשה, אם היה בבית הכנסת כשקורא כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו. אם עלה פעם אחת ביום — שוב אינו עובר, אפילו אמרו לו עלה.»
שורש הדין — סוטה ל״ח. וכתובות כ״ד:: נשיאת כפים מצות עשה מן התורה, שנאמר «כה תברכו את בני ישראל». ובגמרא (כתובות כ״ד:) ילפינן שזר העולה עובר בעשה, שנאמר «כה תברכו את בני ישראל» — ולא זרים, ותמצית: לאו הבא מכלל עשה — עשה. וכן ביאר אדמו״ר הזקן: משנשאו כפיהם וברכו פעם אחת ביום — יצאו ידי חובתן מן התורה, וחכמים תיקנו שישאו כפיהם בכל תפילה. ומרן העתיק דין הג׳ עשה — «כה תברכו», «אמור להם», «ושמו את שמי» — מן הרמב״ם.
קושיא — למה «כעובר בג׳ עשה» ולא בעשה אחת? הרי מצוה אחת ביטל — הברכה; ולמה מנה מרן ג׳ עשין? ועוד: מדוע התלה החיוב בתנאים («היה בבית הכנסת... אמרו לו לעלות») — והלא מצות עשה על הכהן לברך בכל אופן?
תירוץ: שלושה כתובים נאמרו בברכת כהנים — «כה תברכו», «אמור להם», «ושמו את שמי על בני ישראל» — וכל אחד ציווי בפני עצמו על הברכה, ולכן הנמנע מלברך כשמוטל עליו — כעובר בשלושתן. אבל אין החיוב חל אלא כשקראוהו או אמרו לו לעלות (שנאמר «אמור להם»), שאין הכהן מחויב לחזר אחר הברכה, אלא כשמזמנין אותו; וכל שלא קראוהו ולא אמרו לו — אינו מחויב, אלא אם רוצה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — זר העולה, מה איסורו: מרן הביא (מן התוספות פרק כל כתבי) שתמצית: «לא ידע ר״י מה איסור יש בזר העולה», ואפשר שאין העשה אלא בזר העולה לבדו, אבל עם כהנים אחרים אין בו איסור ברור — «וצריך עיון». והבית יוסף הביא לשון הגמרא בכתובות ד«זר עובר בעשה» אף עם כהנים. הרי מחלוקת: לתוספות ספק אם הזר עם כהנים עובר, ולמרן (ולרמב״ם) עובר בעשה אף עמהם, שנאמר «דבר אל אהרן ואל בניו... כה תברכו» — ולא זרים.
חקירה — מהות ה«עובר בעשה» בזר:
- צד א׳: איסור עצמי בזר הנושא כפיו — שהתורה ייחדה הברכה לבני אהרן, וזר המברך גוזל תפקיד הכהונה, ולאו הבא מכלל עשה עשה.
- צד ב׳: אין כאן איסור בעצם הברכה (שהרי כל אדם רשאי לברך חברו), אלא בנשיאת כפים כמעשה כהונה — בהעמדת עצמו כמברך בשם הכהונה; ולזה נסתפק ר״י בזר העולה עם כהנים, שאינו נראה כמברך בפני עצמו.
נפקא מינה — מצות עשה: (א) כהן שאינו עולה כשקראוהו — כעובר בג׳ עשה. (ב) לא קראוהו ולא אמרו לו — אינו מחויב, ורשאי שלא לעלות (ובלבד שלא יהיה בבית הכנסת בשעת הקריאה — סי׳ קכ״ח). (ג) עלה פעם אחת ביום — שוב אינו עובר, שיצא ידי חובתו מן התורה. (ד) זר העולה — עובר בעשה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
נשיאת כפים מצות עשה מן התורה — פעם אחת ביום יצא ידי חובתו, וחכמים תיקנוה בכל תפילה. כהן שלא עלה כשקראוהו — כעובר בג׳ עשה («כה תברכו», «אמור להם», «ושמו את שמי»); וזר העולה — «דזר עובר בעשה» (כתובות כ״ד:).
נשיאת כפים מצות עשה מן התורה — פעם אחת ביום יצא ידי חובתו, וחכמים תיקנוה בכל תפילה. כהן שלא עלה כשקראוהו — כעובר בג׳ עשה («כה תברכו», «אמור להם», «ושמו את שמי»); וזר העולה — «דזר עובר בעשה» (כתובות כ״ד:).
3. המומין ו«מפני שהעם מסתכלין בו» — דש בעירו ומקום שרגיל (סוטה ל״ח:)
לשון השלחן ערוך
סעיפים ל׳-ל״ב: «מי שיש לו מום בפניו או בידיו... לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו... ואם היה דש בעירו — דהיינו שהם רגילים בו ומכירין הכל שיש בו אותו מום — ישא כפיו, ואפילו הוא סומא בשתי עיניו; וכל ששהא בעיר שלשים יום מקרי דש בעירו. היו ידיו צבועות אסטיס ופואה... לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם, ואם רוב העיר מלאכתן בכך — ישא את כפיו.»
שורש הדין — משנה מגילה כ״ד: ותוספתא: «כהן שיש בידיו מומין — לא ישא את כפיו». ובגמרא: מפני שהעם מסתכלין בו, ומתוך שמסתכלין מסיחין דעתם מן הברכה. ופסק הרמב״ם (הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ט״ו): כהן שיש בפניו או בידיו או ברגליו מום — לא ישא את כפיו, «מפני שהעם מסתכלין בו». והוסיף הדין ד«אם היה דש בעירו — מותר», שכל שכבר הכירוהו שוב אין מסתכלין. ומרן העתיק לשונו, וכן דין הצבועין אסטיס ופואה.
קושיא — סומא בשתי עיניו כשר, ובעל מום בידו פסול? אדרבה, בעל מום בידיו יש לו כשרות אברים לפרוש כפיו, והסומא נראה כפגום יותר; ולמה הכשירו הסומא «דש בעירו» ופסלו בעל מום? ועוד: אם עיקר הטעם הסתכלות — למה נקט מומין דוקא, ולא כל דבר משונה?
תירוץ: אין הפסול משום גריעות בגוף הכהן — שהרי אין כאן פסול עבודה — אלא משום היסח דעת הציבור: כל שהעם מסתכלין ומתבטלת כוונתם לברכה. לפיכך הכל תלוי במסתכלין: מום שדרך העם להסתכל בו — פוסל; ובמקום שכבר הכירוהו («דש בעירו») או שרוב בני העיר כמותו (אסטיס ופואה במלאכתם) — אין מסתכלין, וכשר. ואף הסומא בשתי עיניו — כל שהכירוהו, שוב אין מסתכלין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — טלית על פניו (סעיף ל״א): «אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם — אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין ישא את כפיו». והוסיף הרמ״א: «ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ — לא מהני הטלית לידיו». הרי ראיה מכרעת לצד ב׳ בחקירה: שאין הפסול בגוף הכהן כלל, אלא בהסתכלות; שאם היה פסול בגוף — לא היה מועיל כיסוי טלית. ומדנקטו הפוסקים שהטלית מכשרת — שמע מינה כל ענינו חשש היסח דעת בלבד.
נפקא מינה — המומין: (א) מום בפניו/ידיו/רגליו במקום שנראה — לא ישא. (ב) «דש בעירו» (שהה שלשים יום והכירוהו) — נושא, ואפילו סומא בשתי עיניו. (ג) ידיו צבועות — לא ישא, ואם רוב העיר מלאכתן בכך — נושא. (ד) טלית על פניו וידיו מבפנים — נושא אף במומין הרבה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
המומין פוסלין «מפני שהעם מסתכלין בו» — היסח דעת הציבור, ולא פסול בגוף הכהן. לפיכך «דש בעירו» (הכירוהו, שלשים יום), «רוב העיר מלאכתן בכך», וטלית על פניו — מכשירין, שהוסר החשש (סוטה ל״ח:, רמב״ם נשיאת כפים פרק ט״ו).
המומין פוסלין «מפני שהעם מסתכלין בו» — היסח דעת הציבור, ולא פסול בגוף הכהן. לפיכך «דש בעירו» (הכירוהו, שלשים יום), «רוב העיר מלאכתן בכך», וטלית על פניו — מכשירין, שהוסר החשש (סוטה ל״ח:, רמב״ם נשיאת כפים פרק ט״ו).
4. נטילת ידי הכהנים ע״י הלויים — «יוסיפו קדושה», לוי חכם וכהנים עמי הארץ
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳: «אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית — חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק, שהוא חבור היד והזרוע, והלוי יצוק מים על ידיהם; וקודם לכן יטול הלוי ידיו.» תמצית: ולא נהגו הלויים ליטול ידיהם תחילה, אלא סמכו על נטילתן שחרית.
שורש הדין וטעמו — אדמו״ר הזקן: תמצית: נוהגים שהלוי יצוק מים על ידי הכהנים, על שם «וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך». וטעם שני: כדי שהכהנים יוסיפו קדושה על קדושתם, שמקדישין ידיהם מן הלויים הנקראים קדושים, שנאמר «וקדשת את הלויים». ולכן הלוי המקדש ידי הכהנים ראוי שיטול ידיו תחילה — שאיך יוסיף קדושה והוא אינו קדוש. ואם אין שם לוי — יצוק בכור פטר רחם, שהוא קדוש; ואם אין לא לוי ולא בכור — טוב שיטול הכהן בעצמו, שיתקדש על ידי עצמו הקדוש.
קושיא — למה צריך הלוי דוקא, והלא נטילה בעלמא היא? אם הנטילה משום נקיות וכבוד הברכה — כל אדם יצוק; ולמה תלו הדבר בלוי, ובבכור פטר רחם, ובקדושתם? ואם משום קדושה — למה סגי בנטילת שחרית של הלוי ואינו נוטל שוב?
תירוץ: תרתי איכא בנטילה זו. עיקרה נקיות ידים לברכה (כברכת המצוות), ולזה סגי בנטילת שחרית של הלוי כל שלא נגע במקום מטונף. ומעלה יתירה: שתהא הקדושה נמשכת דרך הלוי — «וילוו עליך וישרתוך» — שהלוי משרת את הכהן ומוסיף לו קדושה על קדושתו. ולכן לכתחילה הלוי דוקא, ובהעדרו בכור (שיש בו שיריים מקדושת עבודת בכורות), ובהעדרם — הכהן עצמו, שקדוש הוא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — נטילת ידי הכהנים, מה גדרה:
- צד א׳: דין בכהן — קידוש ידים כמעין קידוש ידים ורגלים שבמקדש קודם עבודה (שהברכה כעין עבודה), ולזה הצריכו לוי ה«משרת».
- צד ב׳: דין בברכה — הכשר מצוה בעלמא (ידים נקיות לדבר שבקדושה), והלוי אינו לעיכובא אלא להוספת קדושה והידור.
מחלוקת — לוי חכם וכהנים עמי הארץ: הביא אדמו״ר הזקן תמצית: אם הלוי חכם והכהנים עמי הארץ — אין צריך לצוק על ידיהם, שלא יזלזל בכבוד תורתו; ואם מקצת הכהנים תלמידי חכמים — צריך לצוק על כולם מפני דרכי שלום. ויש מי שאומר שאף אם כולם עמי הארץ צריך לצוק, כמו שכהן עם הארץ עולה לקרות בתורה לפני לוי חכם מפני דרכי שלום. והעיקר כסברא הראשונה, שכשהלוי מונע עצמו בשב ואל תעשה אין לחוש למחלוקת כל כך. ומכל מקום אם רוצה הלוי למחול על כבודו ולצוק — רשאי, ונכון לעשות כן, ואין בזה זלזול תורתו, שאין איסור לחכם לזלזל עצמו משום הידור מצוה והוספת קדושה — ואדרבה זהו כבודו.
נפקא מינה — נטילת הלויים: (א) יש שם לוי — יצוק על ידי הכהנים, ונוטל ידיו תחילה. (ב) אין לוי — בכור פטר רחם. (ג) אין לוי ובכור — הכהן בעצמו (עדיף מיצוק ישראל). (ד) לוי חכם וכהנים עמי הארץ — אינו חייב לצוק, ואם מחל — רשאי ונכון. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«והלוי יצוק מים על ידיהם» — משום «וילוו עליך וישרתוך» וכדי שהכהנים יוסיפו קדושה מן הלויים הקדושים; הלוי נוטל ידיו תחילה, ובהעדרו בכור, ובהעדרם הכהן עצמו; ולוי חכם אינו חייב לצוק על כהנים עמי הארץ, אך אם מחל — נכון.
«והלוי יצוק מים על ידיהם» — משום «וילוו עליך וישרתוך» וכדי שהכהנים יוסיפו קדושה מן הלויים הקדושים; הלוי נוטל ידיו תחילה, ובהעדרו בכור, ובהעדרם הכהן עצמו; ולוי חכם אינו חייב לצוק על כהנים עמי הארץ, אך אם מחל — נכון.
5. פסולי הכהן ומי שאין עליו חובה — כהן שהרג, שתוי, טומאה · הפנים כלפי העם
לשון השלחן ערוך
סעיפים ל״ה-ל״ח, מ׳-מ״ב: «כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג — לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה» (והרמ״א: «ויש להקל על בעלי תשובה»). «שתה רביעית יין בבת אחת — לא ישא את כפיו... שתאו בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים — מותר». «כהן שנשא גרושה — לא ישא את כפיו». «נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה — פסול מן הדוכן... עד שישוב ויקבל». «החלל אינו נושא את כפיו».
שורש הדין — ברכות ל״ב: וירושלמי: כהן שהרג — דרשו «ידיכם דמים מלאו» (ישעיה א׳), ותמצית: אין קטיגור נעשה סניגור — ידים ששפכו דם אינן ראויות לישא בברכה. ושתוי יין — הקישו לעבודת המקדש, שנאמר «יין ושכר אל תשת... בבואכם אל אהל מועד», ולבלתי הבדיל בין קדש לחול; ולזה שיעורו רביעית ובבת אחת. וטמא ונשא גרושה וחלל — פסולי כהונה בגוף, שאין להם דין כהן לברכה. וכן העתיק מרן, ופירש הרמ״א להקל בבעל תשובה.
קושיא — שתה רביעית פסול, ובשני פעמים או מזוג מותר? הרי אותו שיעור יין נכנס בגופו; ומה לי בבת אחת מה לי בשני פעמים? ועוד: אם הרג בשוגג — למה נפסל, והלא אנוס הוא ולא נתכוון לשפוך דם?
תירוץ: בשתוי — אין הפסול משום עצם היין אלא משום קלות הראש והדמיון לעבודה: שתיה בבת אחת ורביעית שלמה משכרת ומפריעה לכוונת הברכה, אבל בשני פעמים או מזוג — אין בו אותו טירוף. ובכהן שהרג — «אין קטיגור נעשה סניגור» אינו תלוי בכוונה אלא במעשה הידים, שידים ששפכו דם פגומות לברכה, ולכן אף בשוגג; ולזה נחלק הרמ״א להקל בעשה תשובה, שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — פסול «כהן שהרג», מה גדרו:
- צד א׳: פסול בגברא — פגם בכהן עצמו («ידיכם דמים מלאו»), ולזה מהני תשובה לרמ״א, שהתשובה מסלקת הפגם.
- צד ב׳: חסרון בעצם הברכה — «אין קטיגור נעשה סניגור», שאין הידים כלי לברכה; ולזה למרן אף תשובה אינה מכשרת, שהמעשה כבר היה.
פלפול — הפנים כלפי העם ושומע כעונה: תמצית: עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות עד שהש״ץ מסיים מודים, ואז מחזירין פניהם כלפי העם ומברכין (סעיפים י׳-י״ב). ולמדנו: הברכה צריכה להיות פנים כנגד פנים — «כאדם המדבר עם חברו». ולענין העם: אין הברכה חלה בשומע כעונה, שהעם מקבלים הברכה ואינם עונין עמהם אלא אמן, ופניהם כנגד פני הכהנים; ומי שאחורי הכהנים אינו בכלל ברכה, אלא אם אנוס (סעיף כ״ד). הרי שנשיאת כפים ברכה על העם ולא קריאה בפני עצמם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — פסולי הכהן: (א) כהן שהרג אפילו בשוגג — לא ישא; ולרמ״א בעשה תשובה מקילין. (ב) שתה רביעית בבת אחת — לא ישא; שני פעמים או מזוג — מותר. (ג) נשא גרושה, נטמא, חלל — פסולין בגוף. (ד) העם שאחורי הכהנים — אינם בכלל הברכה, אלא אם אנוסים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
שורש הדין — טומאה ואבלות: נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה — פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד. ובאבל: אחר שבעה נושא כפיו, ובתוך שבעה יצא מבית הכנסת בשעה שקורין כהנים; ולרמ״א (וכן נוהגין) כל זמן האבילות אף עד י״ב חודש על אביו ואמו אינו נושא כפיו — שהמברך צריך להיות בשמחה, «וטוב לב הוא יברך».
עיקרי הסימן למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
| ענין | הלכה למעשה |
|---|---|
| גדר המצוה | מצות עשה מן התורה; פעם אחת ביום יוצא, וחכמים תיקנוה בכל תפילה. |
| כהן שלא עלה / זר | כהן שקראוהו ולא עלה — כעובר בג׳ עשה; זר העולה — עובר בעשה (כתובות כ״ד:). |
| מומין | פוסלין «מפני שהעם מסתכלין בו»; «דש בעירו», רוב העיר במלאכה, וטלית על פניו — מכשירין. |
| נטילת ידים | הלוי יצוק על ידי הכהנים; אין לוי — בכור; אין שניהם — הכהן בעצמו. |
| כהן שהרג / שתוי | הרג אף בשוגג לא ישא (הרמ״א מיקל בבעל תשובה); שתה רביעית בבת אחת לא ישא. |
| טמא / גרושה / חלל / אבל | פסולין; אבל אחר ז׳ נושא, ולמנהגנו לא כל י״ב חודש על אב ואם. |
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| מצות עשה וזר | «יצאו ידי חובתן» פעם ביום; זר עובר בעשה | קכ״ח סעיפים א׳-ב׳ (כתובות כ״ד:; סוטה ל״ח.; תוספות; רמב״ם) |
| הג׳ עשה | «כה תברכו», «אמור להם», «ושמו את שמי» | קכ״ח סעיף ב׳ (רמב״ם נשיאת כפים; בית יוסף) |
| המומין וההסתכלות | «מפני שהעם מסתכלין בו»; דש בעירו וטלית | קכ״ח סעיפים ל׳-ל״ב (סוטה ל״ח:; מגילה כ״ד:; רמב״ם פרק ט״ו) |
| נטילת הלויים | «וילוו עליך»; הוספת קדושה, לוי חכם | קכ״ח סעיף ו׳ (סוטה ל״ט.; שלחן ערוך הרב) |
| כהן שהרג ושתוי | «אין קטיגור נעשה סניגור»; רביעית בבת אחת | קכ״ח סעיפים ל״ה, ל״ח (ברכות ל״ב:; תענית כ״ו:; רמ״א) |
גמרא: כתובות כ״ד: · סוטה ל״ח.-ל״ט. · מגילה כ״ד: · ברכות ל״ב: · תענית כ״ו: (זר עובר בעשה; העם מסתכלין; וילוו עליך; אין קטיגור נעשה סניגור; שתוי יין)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק י״ד-ט״ו) · תוספות · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן קכ״ח · נשיאת כפים · ⚡ רמה 2 — למדן
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן קכ״ח · נשיאת כפים · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן קכ״ח · ♥ לתמיכה