✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קכ״ח · נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן
דיני ברכת כהנים: מי מברך וכמה (אין נשיאת כפים בפחות מעשרה), ההכנה לדוכן (מנעלים ונטילת ידים), סדר הברכה מן העקירה ועד רבון העולמים, הכוונה והמבט, והמומים והדברים הפוסלין בכהן — מום, הרג נפש, מומר, שתה יין, נשא גרושה ואבל
סימן קכ״ח · מ״ה סעיפים
נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
סימן זה מלמד את דיני נשיאת כפים (ברכת כהנים): מי מברך וכמה — אין נשיאת כפים בפחות מעשרה, וזר העולה עובר בעשה; ההכנה לדוכן — לא במנעלים, ובנטילת ידים; סדר הברכה — מן העקירה, ההגבהה וה׳ אוירים, הקראה מלה במלה, ועד רבון העולמים; הכוונה והמבט; והדברים הפוסלין בכהן — מום בפנים או בידים, הרג נפש, מומר, שתה יין, נשא גרושה, נטמא למת ואבֵל. טקסט עברי, ביאור והסבר של הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: נשיאת כפים — מי מברך, ההכנה, סדר הברכה, והמומים והדברים הפוסלין בכהן
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ח · מ״ה סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים, שנאמר כה תברכו את בני ישראל — ולהלן הוא אומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. הסימן עוסק בסדר הברכה ובתנאיה, ובדברים הפוסלין בכהן מלישא את כפיו. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. מי מברך וכמה — אין נשיאת כפים בפחות מעשרה; זר עובר בעשה; כהן שאין בו מעכב כעובר בג׳ עשה (סעיפים א׳–ד׳)
ב. ההכנה לדוכן — לא במנעלים, נטילת ידים, עקירת רגלים ברצה (סעיפים ה׳–ח׳)
ג. סדר הברכה — עקירה, עמידה, אשר קדשנו, ה׳ אוירים, הקראה מלה במלה, ורבון העולמים (סעיפים ט׳–י״ט)
ד. הש״ץ, המקריא והניגון — ש״ץ כהן, ניגון אחד, מקרא ישראל (סעיפים כ׳–כ״ב · כ״ז–כ״ט)
ה. הכוונה, המבט ומי בכלל הברכה (סעיפים כ״ג–כ״ו)
ו. המומים והדברים הפוסלין בכהן — מום, אותיות, קטן, הרג נפש, מומר, יין (סעיפים ל׳–ל״ח)
ז. פסולים נוספים ומצבים — נשא גרושה, נטמא למת, חלל, אבֵל, פנוי (סעיפים ל״ט–מ״ד)
ח. התיבות שהופכים, ואיסור להשתמש בכהן (סעיף מ״ה)
+ מקרים מעשיים ושאלות להבנה ולהעמקה
דין נשיאת כפים והפסולין — מ״ה הסעיפים
נְשִׂיאַת כַּפַּיִם — הברכה שמברכים הכהנים את הצבור בפריסת כפיהם. שלושה עניינים בסימן: תנאי הברכה (עשרה, זר, סדר הברכה); מקום הברכה והכוונה (הדוכן, המבט, מי בכלל הברכה); והדברים הפוסלין בכהן — מומים וסיבות אחרות המונעות ממנו לישא את כפיו. אנו מציגים את מ״ה הסעיפים לפי חטיבות עניין.
א. מי מברך וכמה (סעיפים א׳–ד׳)
אין נשיאת כפים בפחות מעשרה, והכהנים מן המנין; ואין לזר לישא את כפיו אפילו עם כהנים אחרים, שהזר העולה עובר בעשה.
סעיף א׳: אין ברכת כהנים אלא בעשרה, והכהנים עצמם נמנים לעשרה. וזר (ישראל) שנשא את כפיו, אפילו עם כהנים אחרים — עובר בעשה.
עשרה — כמנין תפילה בצבור. נשיאת כפים היא מצות עשה בפני עצמה, אלא שקבעוה חכמים בתפילת הצבור, ולכן צריכה עשרה, והכהנים נמנים עמהם. וזר אינו רשאי לעלות, שנצטוו בזה הכהנים בלבד.
המחויב שאינו עולה — כעובר בג׳ עשה. כהן שאין בו דבר המעכב, אם היה בבית הכנסת בשעה שקורא החזן «כהנים», או שאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, ולא עלה — הרי זה כמבטל שלוש מצוות עשה (סעיף ב׳). תמצית: אבל אם עלה כבר פעם אחת באותו יום — שוב אינו עובר, אפילו אמרו לו «עלה» (סעיף ג׳). וכשאין הכהנים רוצים לעלות — צריכים לצאת מבית הכנסת בשעה שקורא החזן «כהנים», ונהגו שלא ליכנס עד שיגמרו הברכה, שלא יאמרו שהם פגומים (סעיף ד׳).
ב. ההכנה לדוכן (סעיפים ה׳–ח׳)
לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקיים (גרביים) מותר; ונוטלים ידיהם עד הפרק, והלוי יוצק מים על ידיהם.
סעיף ה׳–ו׳: לא יעלה הכהן לדוכן במנעליו (יש מחמירין אם הם של עור), אבל בבתי שוקיים מותר. ואף שנטל ידיו שחרית — חוזר ונוטל עד הפרק (חיבור היד והזרוע), והלוי יוצק מים על ידיו.
שני עניינים בהכנה: המנעלים — משום כבוד הצבור ודמיון לעבודת המקדש; ונטילת הידים — עד הפרק, ומצוה שהלוי יצוק המים (ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחילה, אלא סמכו על נטילת שחרית). תמצית: אם כבר בירך «על נטילת ידים» שחרית — אינו חוזר לברך על נטילה זו (סעיף ז׳). ובשעה שמתחיל הש״ץ «רצה» — כל כהן שבבית הכנסת נעקר ממקומו לעלות לדוכן; ואם לא עקר רגליו ב«רצה» — שוב לא יעלה (סעיף ח׳).
ג. סדר הברכה — מן העקירה ועד רבון העולמים (סעיפים ט׳–י״ט)
עומדים על הדוכן, פניהם כלפי ההיכל ואצבעותיהם כפופות, עד שמסיים הש״ץ «מודים» וקורא להם «כהנים»; מברכים «אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה»; מגביהים ידיהם ומכוונים לעשות חמישה אוירים בין האצבעות.
סעיפים ט׳–י״ד: עוקרים רגליהם ומתפללים «יהי רצון… שתהא ברכה זו ברכה שלמה». עומדים בדוכן, פניהם להיכל, ואחוריהם לעם, ואצבעותיהם כפופות עד «מודים», ואז קורא להם הש״ץ «כהנים». מחזירים פניהם לעם ומברכים «אשר קדשנו בקדושתו של אהרן…». מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם (הימנית מעט למעלה מהשמאלית), פורסים כפיהם וחולקים אצבעותיהם לחמישה אוירים. הש״ץ מקרא אותם מלה במלה, והם עונים אחריו, והצבור עונה «אמן» אחר כל פסוק. ואין מברכין אלא בלשון הקודש, בעמידה, בנשיאת כפים ובקול רם.
חמישה אוירים. פורסים הכפים כך שיהא תוך הכף כנגד הארץ ואחורי הידים כנגד השמים, ומכוונים חמישה אוירים בין האצבעות — שניים בין כל שתי אצבעות, אחד בין האצבע לגודל, ואחד בין גודל לגודל.
ואחר כך — רבון העולמים. כשמתחיל הש״ץ «שים שלום» מחזירים פניהם להיכל ואומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו (סעיף ט״ו). ואינם רשאים להחזיר פניהם, לכוף אצבעותיהם או לעקור ממקומם עד שיסיים הש״ץ «שים שלום» ויענו הצבור «אמן» (סעיף ט״ז). כשמחזירים — דרך ימין (סעיף י״ז). וישנם דקדוקי הפסקות בין הקורא לכהנים ולצבור, ואין ש״ץ עונה «אמן» אחר ברכת כהנים (סעיפים י״ח–י״ט).
ד. הש״ץ, המקריא והניגון (סעיפים כ׳–כ״ב · כ״ז–כ״ט)
אם הש״ץ כהן — אם יש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו; ואין הכהנים רשאים לנגן ברכת כהנים בשניים או שלושה ניגונים, אלא ניגון אחד מתחילה ועד סוף; ומשתדלין שיהא המקרא ישראל.
סעיפים כ׳–כ״ב: ש״ץ כהן — אם יש כהנים אחרים לא ישא כפיו (שלא לטרוף דעתו מן התפילה); ואם אין כהן אלא הוא, נושא כפיו רק אם מובטח שיחזור לתפילתו בלא טירוף דעת. אין מנגנים ברכת כהנים בכמה ניגונים, משום חשש טירוף הדעת, אלא ניגון אחד. ומשתדלים שהמקריא (הקורא «כהנים») יהיה ישראל.
הכל כדי שלא יתבלבל הכהן. ולכן ש״ץ כהן פטור כשיש אחרים, וניגון אחד בלבד, ומקריא ישראל. תמצית: וכן — אין להוסיף על שלושת הפסוקים, ואם הוסיף עובר על «בל תוסיף» (סעיף כ״ז); כהן שנשא כפיו והלך לבית כנסת אחר שעדיין לא הגיעו לברכת כהנים — נושא שוב (סעיף כ״ח); וכהן שלא התפלל עדיין — נושא כפיו, ואין התפילה מעכבתו (סעיף כ״ט).
ה. הכוונה, המבט ומי בכלל הברכה (סעיפים כ״ג–כ״ו)
בשעה שהכהנים מברכים — לא יביטו ולא יסיחו דעתם, ופני העם כנגד פני הכהנים; העם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אבל שלפניהם ובצדיהם — אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.
סעיפים כ״ג–כ״ד: הכהנים אינם מסתכלים בידיהם (ונהגו לשלשל הטלית על פניהם), והעם אינם מסתכלין בהם אלא מכוונים לברכה, ופניהם כנגד פני הכהנים. העם שלפני הכהנים ובצדיהם — בכלל הברכה, אף מחיצה ברזל אינה מפסקת; ושאחוריהם — אינם בכלל הברכה, אלא אם כן אנוסים (כעם שבשדות הטרודים במלאכתם).
בית כנסת שכולה כהנים. אם אין שם אלא עשרה — כולם עולים ומברכים «לאחיהם שבשדות», והנשים והטף עונים «אמן»; ואם יש יותר מעשרה — היתרים עולים, והעשרה עונים אמן (סעיף כ״ה). ובשעת הברכה אין לומר פסוקים אלא לשתוק ולכוון לברכה (סעיף כ״ו).
ו. המומים והדברים הפוסלין בכהן (סעיפים ל׳–ל״ח)
מי שיש לו מום בפניו או בידיו — כגון בוהקניות (מין נגע לבן) או עקומות או עקושות — לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו; ואם היה «דש בעירו» (רגילים בו ומכירין את מומו) — נושא כפיו.
סעיף ל׳: מי שיש בו מום בפניו, בידיו או ברגליו (במקום שעולים בלא בתי שוקיים), או שרירו יורד על זקנו, או שעיניו זולפות דמעות, או סומא באחת מעיניו — לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו ומתבטלת כוונתם. ואם היה «דש בעירו» — היינו שהכל רגילים בו ומכירים את מומו — נושא כפיו, ואפילו סומא בשתי עיניו. השוהה בעיר שלושים יום נקרא «דש בעירו».
העיקרון: היסח דעת הצבור. המום פוסל לא מחמת עצמו אלא מפני שהעם מסתכלין בו ומסיחים דעתם מן הברכה. ולכן: אם המנהג לשלשל טלית על פני הכהנים — אפילו כמה מומין נושא כפיו (ובלבד שידיו בתוך הטלית, סעיף ל״א); וכן ידיו צבועות (אסטיס ופואה) לא ישא, ואם רוב העיר מלאכתם בכך — נושא, שאין מסתכלין (סעיף ל״ב).
עוד פוסלים: מי שאינו יודע לחתוך האותיות (מחליף אל״ף בעי״ן וכיוצא) — לא ישא כפיו (סעיף ל״ג). קטן שלא הביא שתי שערות — אינו נושא בפני עצמו, אבל עם כהנים גדולים נושא כדי להתחנך (סעיף ל״ד). תמצית: כהן שהרג את הנפש — אפילו בשוגג ואפילו עשה תשובה — לא ישא כפיו (ולהרמ״א: אם עשה תשובה נושא, ויש להקל על בעלי תשובה — סעיף ל״ה); מל תינוק ומת — נושא כפיו (סעיף ל״ו); מומר לעבודה זרה — לא ישא, ואם עשה תשובה נושא (סעיף ל״ז); ומי ששתה רביעית יין בבת אחת — לא ישא כפיו עד שיסיר יינו מעליו (סעיף ל״ח).
ז. פסולים נוספים ומצבים (סעיפים ל״ט–מ״ד)
כהן שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו — נושא את כפיו, שאין שאר עבירות מונעות נשיאת כפים; אבל כהן שנשא גרושה — לא ישא את כפיו, ואין נוהגין בו קדושה.
סעיפים ל״ט–מ״ב: כהן שלא היה בו אחד מהמעכבים — אף שאינו מדקדק במצות והעם מרננים אחריו — נושא כפיו (שאין שאר עבירות מונעות). כהן שנשא גרושה — פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מכל הנשים האסורות לו. נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה — פסול מן הדוכן עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד. והחלל — אינו נושא את כפיו.
אבֵל ופנוי. אחר שבעת ימי האבלות — נושא כפיו, ובתוך השבעה יצא מבית הכנסת בשעה שקורין «כהנים»; ויש אומרים שכל זמן האבלות (עד י״ב חודש על אביו ואמו) אינו נושא, וכן נוהגין (סעיף מ״ג). כהן פנוי — נושא כפיו; ונהגו בקצת מקומות שאין נושאין כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחה, ואף ביום טוב רק בתפילת מוסף (סעיף מ״ד).
ח. התיבות שהופכים, ואיסור להשתמש בכהן (סעיף מ״ה)
אלו התיבות שהכהנים הופכים בהן לדרום ולצפון: «יברכך» «וישמרך», «אליך» «ויחנך», «אליך» «לך שלום»; ואסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, אלא אם כן מחל על כך.
סעיף מ״ה: התיבות שבהן הופכים הכהנים פניהם לדרום ולצפון הן «יברכך… וישמרך», «אליך… ויחנך», «אליך… לך שלום». ונוהגין להאריך בניגון בתיבות שבסוף הפסוקים («וישמרך», «ויחנך», «שלום»), ואומרים בהן «רבון». ואסור להשתמש בכהן — אף בזמן הזה — שהוא כמועל בהקדש, אלא אם כן מחל הכהן על כך.
קדושת הכהן נוהגת אף היום. כל תיבה מן התיבות הללו היא כסוף ברכה בפני עצמה, ולכן הופכים בהן פניהם ומאריכים בניגון. וכשם שהכהן מברך את העם, כך יש בו קדושה — ואסור להשתמש בו כמשמש חול, שהוא כמועל בקודש, אלא במחילתו.
הסימן במשפט אחד: ברכת כהנים היא מצות עשה, ונאמרת בעשרה, בלשון הקודש ובנשיאת כפים — מן העקירה ב«רצה», דרך הדוכן, הה׳ אוירים וההקראה מלה במלה, ועד «רבון העולמים»; ופסולים ממנה: בעל מום שאינו «דש בעירו», מי שאינו יודע לחתוך האותיות, ההורג נפש, המומר, מי ששתה רביעית יין, כהן שנשא גרושה, שנטמא למת, החלל והאבֵל.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — מנעלים ונטילת ידים
מצב: כהן עומד לעלות לדוכן במנעליו ולא נטל ידיו. מה יעשה ?
הנהגה: חולץ מנעליו (בבתי שוקיים מותר) ונוטל ידיו עד הפרק, ומצוה שהלוי יצוק המים. אם כבר בירך «על נטילת ידים» שחרית — אינו חוזר לברך. ולפרטי המנהג (מנעלים של עור, נטילת הלוי) — כהוראת הרב.
מקרה 2 — כהן בעל מום או שידיו צבועות
מצב: לכהן מום בידו, או שידיו צבועות ממלאכתו. האם יעלה לדוכן ?
הנהגה: העיקרון הוא היסח דעת הצבור — שהעם מסתכלין בו. לכן אם הוא «דש בעירו» (הכל רגילים ומכירים את מומו — כל ששהה בעיר שלושים יום), או שהמנהג לשלשל טלית על הפנים, או שרוב העיר מלאכתם בצביעה — נושא כפיו. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 3 — הש״ץ כהן
מצב: שליח הצבור עצמו כהן. האם ישא את כפיו ?
הנהגה: אם יש כהנים אחרים — לא ישא כפיו, שלא יתבלבל מן התפילה. ואם אין כהן אלא הוא — נושא כפיו רק אם מובטח לו שיחזור לתפילתו בלא טירוף דעת, ומעמיד מקריא ישראל שיסיים «שים שלום». ולמקרי הגבול — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- כמה אנשים צריך לנשיאת כפים, והאם הכהנים מן המנין (סעיף א׳) ?
- למה אין הכהן עולה לדוכן במנעלים, ומתי חוזר ונוטל ידיו (סעיפים ה׳–ו׳) ?
- מהם חמישה האוירים וכיצד פורסים הכהנים את כפיהם (סעיף י״ב) ?
- למה בעל מום פסול, ומהו «דש בעירו» המכשירו (סעיף ל׳) ?
- אילו דברים פוסלין כהן מלישא כפיו — מלבד המום (סעיפים ל״ג–מ״ב) ?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — מצות עשה שיברכו הכהנים, «כה תברכו», ותקנת חכמים בכל תפילה ; זר העולה — «כה תברכו את בני ישראל ולא זרים», ולאו הבא מכלל עשה עשה ; המומים — «מפני שהעם מסתכלין בו», דש בעירו וההיסח דעת
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב — נשיאת כפים, סדר הברכה, והדברים הפוסלין בכהן