✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

סדר והוא רחום והגבהת התורה — עיונים מעמיקים

סימן קל״ד · ב׳ סעיפים

והוא רחום · תחנונים בשני וחמישי · הגבהת התורה · ראיית הכתב

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קל״ד — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, מסכת סופרים (פרק י״ד), מהרי״ל, כל בו, מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, שערי תשובה, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס:
מסכת סופרים פרק י״ד · טור · מהרי״ל · «והוא רחום» בשני וחמישי (ימי רצון) · «וזאת התורה... תורת ה׳ תמימה» · מצוה לראות הכתב ולכרוע

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

הקדמה לסוגיא — גדר הסימן: סדר התחנונים והגבהת התורה, שני צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
סדר והוא רחום — תחנונים בשני וחמישי, בקול רם ובלחש, מעומד ופורץ גדר (סעיף א׳)
הגבהת התורה וראיית הכתב — «מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב», «וזאת התורה» (סעיף ב׳)
סדר ההגבהה — קודם הקריאה או אחריה, מנהג אשכנז וספרד, וסדר ההוצאה (רמ״א)
הגבהה מדין קריאה או כבוד התורה — נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

סֵדֶר וְהוּא רַחוּם וְהַגְבָּהַת הַתּוֹרָה. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: נוהגין להרבות בתחנונים בשני וחמישי, ואומרים «והוא רחום» בקול רם ומעומד; ואם לא אמרו מעומד — «עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר». והרמ״א: נוהגין לאומרו מעומד אך בלחש; והם ימי רצון, ולכן נוהגין להתענות בהם. ב׳: מראה פני כתיבת הס״ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו — «מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה». והרמ״א: נוהגין לעשות כן אחר הקריאה; וסדר ההוצאה — גדלו, רוממו, אב הרחמים; ומחזיק התורה בימין; וברוך שנתן תורה.

הביאור בקצרה:

ב׳ סעיפים: הסימן מברר שני עניינים — סדר והוא רחום והגבהת התורה. (①) מרבין בתחנונים בשני וחמישי, ימי רצון, ואומרים «והוא רחום» מעומד; ומי שאמרו מיושב «עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר»; בקול רם (מרן) או בלחש (רמ״א). (②) מראין פני כתב הס״ת לעם, ש«מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה»; וההגבהה — אחר הקריאה (מנהג אשכנז) או קודם (מנהג ספרד).

1. הקדמת הסוגיא — סדר התחנונים והגבהת התורה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בשני עניני סדר התפילה וקריאת התורה: (א) ריבוי התחנונים בשני וחמישי ואמירת «והוא רחום» — «ואומרים אותו בקול רם ואם לא אמרו מעומד עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר»; (ב) הגבהת התורה והראיית פני הכתב לעם — «שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה». ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: מעלת הבקשה והתחנונים בימי רצון, וכבוד התורה בהגבהתה והראיית כתבה לעם.

הערה יסודית: ציר הסימן — מעלת הבקשה בימי רצון וכבוד התורה. בשני וחמישי, שהם ימי רצון, תיקנו להרבות תחנונים ולומר «והוא רחום»; ובקריאת התורה תיקנו להראות פני הכתב לעם, שיראו הכל ויכרעו. ולזה נפקא מינה בסדר ההגבהה — קודם הקריאה או אחריה — ובנוסח ההוצאה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: הראיית פני הכתב וההגבהה — האם מדין סדר קריאת התורה (חלק ממעשה הקריאה וסדרה, להראות הכתב שממנו קורין), או מדין כבוד התורה והדרה (מצוה בפני עצמה על הרואים, לכרוע ולהודות לתורה)?

(א) אם מדין הקריאה — מקומה סמוך לקריאה, ותלוי מנהג אם קודם או אחר.
(ב) אם מדין כבוד התורה — ענין בפני עצמו המוטל על הציבור, «מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב».

ונפקא מינה במנהג אשכנז (הגבהה אחר הקריאה) ובמנהג ספרד (קודם הקריאה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. סדר והוא רחום — תחנונים בשני וחמישי, בקול רם ומעומד (סעיף א׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «נוהגין להרבות בתחנונים בשני וחמישי ואומרים» — «והוא רחום ואומרים אותו בקול רם ואם לא אמרו מעומד עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר». והגה: «וכן נוהגין לאומרו מעומד אבל אומרים אותו בלחש ומה שנוהגים להרבות בתחנונים בשני וחמישי משום שהם ימי רצון ולכן נוהגין גם כן להתענות בהם».

שורש הדין — הטור: יסוד המנהג להרבות בתחנונים בשני וחמישי ולומר «והוא רחום» הובא בטור, שמרן העתיקו; והרמ״א העיד על מנהג אשכנז לאומרו מעומד אך בלחש. וטעם ריבוי התחנונים — «משום שהם ימי רצון», ולכן אף «נוהגין גם כן להתענות בהם». ונושאי הכלים (מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, שערי תשובה, משנה ברורה) ביארו גדרי «מעומד» וה«פורץ גדר».

קושיא — בקול רם או בלחש? מרן כתב «ואומרים אותו בקול רם», והרמ״א «אומרים אותו בלחש»; ובמעמד — מרן «אם לא אמרו מעומד עובר על התקנה», והרמ״א «נוהגין לאומרו מעומד». והיאך יאמר «עובר על התקנה» לשון חמורה, ומאידך אין בו אלא מנהג?

תירוץ: אין כאן מחלוקת בעיקר הדין אלא בפרטי המנהג. עיקר התקנה — לומר «והוא רחום» מעומד, דרך תחנונים ובקשת רחמים, ומי שאמרו מיושב «עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר». ובנוסח אמירתו — מרן נקט «בקול רם» כפשט התחנונים, והרמ״א העיד שמנהג אשכנז לאומרו «בלחש»; ושניהם מעומד. וטעם ריבוי התחנונים בשני וחמישי — «משום שהם ימי רצון», ולכן אף נוהגין «להתענות בהם». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר»: לשון חמורה זו מלמדת שאמירת «והוא רחום» מעומד אינה הידור בעלמא אלא תקנה קבועה, והמזלזל בה «פורץ גדר». ומכאן דנו האחרונים בשיעור «מעומד» — עד היכן צריך לעמוד, ובמי שכבר אמרו מיושב אם חוזר. ולענין «ימי רצון» וההתענות בהם — עי׳ הלכות תענית. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — והוא רחום: (א) אמירת «והוא רחום» — מעומד. (ב) אמרו מיושב — «עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר». (ג) נוסח האמירה — בקול רם (מרן) או בלחש (מנהג אשכנז, רמ״א). (ד) טעם שני וחמישי — «ימי רצון», ולכן «נוהגין גם כן להתענות בהם». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
אומרים «והוא רחום» מעומד בשני וחמישי, ימי רצון; «ואם לא אמרו מעומד עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר». בקול רם (מרן) או בלחש (רמ״א), ונוהגין אף להתענות בהם.

3. הגבהת התורה — «מראה פני כתיבת ס״ת לעם», מצוה לראות הכתב (סעיף ב׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «מראה פני כתיבת ס״ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו׳ תורת ה׳ תמימה וכו׳».

שורש הדין — מסכת סופרים והראשונים: דין הראיית פני הכתב וההגבהה הובא במסכת סופרים (פרק י״ד) ובראשונים, ומרן פסקו: «מראה פני כתיבת ס״ת לעם... שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע». והפסוקים הנאמרים כנגד הכתב הנראה — «וזאת התורה» ו«תורת ה׳ תמימה» (השלמת הכתובים: דברים ד׳ מ״ד; תהלים י״ט ח׳). והרמ״א (בשם מ״ס פי״ד, טור ומהרי״ל) הוסיף מנהגי ההוצאה וסדר ההגבהה.

קושיא — «מצוה... לראות הכתב», ומאי מעליותא בראייה? וכי הראייה בעלמא מצוה היא? והלא הקריאה היא העיקר; ומה נתחדש בהראיית פני הכתב לעומדים לימין ולשמאל, לפנים ולאחור?

תירוץ: הראיית פני הכתב אינה לצורך הקריאה אלא לכבוד התורה ולחיבתה — שיראו הכל את כתב התורה בעיניהם, «ויכרעו», ויתעורר בהם רגש קבלת התורה ואמונת נתינתה. ולזה «מצוה על כל אנשים ונשים» — אף מי שאינו בר חיובא בקריאה שייך בראיית הכתב ובכריעה. ומרן דקדק «ומחזירו לפניו ולאחריו», שיראו כל הצדדים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

חקירה — «לראות הכתב»:

צד א׳: «לראות» היינו ראיית הכתב ממש — עד שיוכל להבחין באותיות ולקרותן, ולזה מקרבין ומגביהין.
צד ב׳: «לראות» היינו ראיית הס״ת הפתוח כנגדו — אף בלא הבחנת האותיות בדקדוק, שעיקרה הכריעה וכבוד התורה.

ונפקא מינה במי שעומד רחוק, ובמאור עיניו כהה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — הגבהת התורה: (א) «מראה פני כתיבת ס״ת» לעומדים לימינו ולשמאלו, «ומחזירו לפניו ולאחריו». (ב) «מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע». (ג) אמירת «וזאת התורה... תורת ה׳ תמימה». (ד) ראיית הכתב ממש — עד שיוכל לראות ולקרות (עי׳ משנה ברורה). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«מראה פני כתיבת ס״ת לעם... שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה... תורת ה׳ תמימה» — הגבהת התורה והראיית כתבה מדין כבוד התורה וחיבתה, על כל הרואים.

4. סדר ההגבהה — קודם הקריאה או אחריה, מנהג אשכנז וספרד (רמ״א)

לשון השלחן ערוך

הגה (סעיף ב׳): «ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה אבל כשמוציאין אותו אומר הש״ץ גדלו והקהל אומרים רוממו כו׳ אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים וכו׳ וי״א לומר על הכל יתגדל [מ״ס פי״ד וטור ומהרי״ל] וכן נוהגין ביו״ט ובשבת ויש להחזיק התורה בימין (מהרי״ל) וכשעולה הראשון לקרות אומרים ברוך שנתן תורה וכו׳ [כל בו]».

שורש הדין — מנהג אשכנז וספרד: נחלקו המנהגים במקום ההגבהה. לפי הרמ״א «ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה» — מנהג אשכנז להגביה ולהראות הכתב אחר הקריאה. ומנהג ספרד (על פי האר״י) להגביה קודם הקריאה. וסדר ההוצאה לרמ״א: הש״ץ אומר «גדלו», והקהל «רוממו... אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים», וי״א «על הכל יתגדל», ומחזיקין התורה בימין, וכשעולה הראשון אומרים «ברוך שנתן תורה».

חקירה — מקום ההגבהה:

מנהג ספרד — קודם הקריאה: ההגבהה כהכנת הקריאה, שמראה הכתב שממנו יקראו, ולזה מגביהין תחילה.
מנהג אשכנז — אחר הקריאה: «ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה» — ההגבהה כחתימת הקריאה, כבוד התורה לאחר שקראו בה.

ושורש החילוק תלוי בחקירה: הגבהה מדין הקריאה או מדין כבוד התורה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — נוסח ההוצאה וההגבהה: דנו הפוסקים (מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, שערי תשובה, משנה ברורה, כף החיים) בפרטי הסדר: אמירת «גדלו» ו«רוממו», «אב הרחמים» בשבת ויו״ט, «על הכל יתגדל» (י״א), אחיזת התורה «בימין», ואמירת «ברוך שנתן תורה». והכל לכבוד התורה ולהדרה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — סדר ההגבהה: (א) מנהג אשכנז — הגבהה אחר הקריאה; מנהג ספרד — קודם. (ב) «גדלו» (הש״ץ) ו«רוממו» (הקהל). (ג) «אב הרחמים» ו«על הכל יתגדל» — ביו״ט ובשבת. (ד) אחיזת התורה «בימין» ואמירת «ברוך שנתן תורה». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה» — מנהג אשכנז להגביה אחר הקריאה, ומנהג ספרד קודם; וסדר ההוצאה: «גדלו», «רוממו», «אב הרחמים», «ברוך שנתן תורה», ומחזיקין התורה בימין.

5. הגבהה מדין קריאה או כבוד התורה · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

עיקרי הסימן: «נוהגין להרבות בתחנונים בשני וחמישי ואומרים והוא רחום... ואם לא אמרו מעומד עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר» (א׳); «מראה פני כתיבת ס״ת לעם... שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה... תורת ה׳ תמימה» (ב׳); «ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה» (מנהג אשכנז), ומנהג ספרד קודם.

שורש הדין — כבוד התורה וסדר התפילה: שני עניני הסימן — התחנונים בימי רצון וההגבהה — משותפים בשרשם: הדר וכבוד לתורה ולתפילה. «והוא רחום» דרך תחנונים ובקשת רחמים בימי רצון; והגבהת התורה והראיית כתבה — «מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע». והשוה סי׳ קל״ה (סדר קריאת התורה) וסי׳ קמ״ז (גלילה וכבוד הס״ת).

קושיא — אם ההגבהה כבוד התורה, למה תלה הרמ״א מנהגה בקריאה («אחר שקראו»)? אם ראיית הכתב מצוה בפני עצמה של כבוד התורה, מה לה ולקריאה שתיקבע קודם או אחר?

תירוץ: אף שההגבהה מדין כבוד התורה, מקומה נקבע בזמן קריאת התורה, שבו הס״ת פתוח ונראה לעם. ונחלקו המנהגים: מנהג אשכנז שההגבהה חותמת את הקריאה, ומנהג ספרד שהיא פותחת אותה. ובשניהם עיקרה — הראיית הכתב לעם וכריעתם כנגד התורה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
והוא רחום	אומרים אותו מעומד; אמרו מיושב — «עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר».
בקול רם / בלחש	מרן: בקול רם; רמ״א (מנהג אשכנז): בלחש.
שני וחמישי	«ימי רצון»; ולכן «נוהגין גם כן להתענות בהם».
הגבהה וראיית הכתב	«מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה».
מקום ההגבהה	מנהג אשכנז — אחר הקריאה («ונהגו לעשות כן אחר שקראו»); מנהג ספרד — קודם.
סדר ההוצאה	«גדלו», «רוממו», «אב הרחמים», «ברוך שנתן תורה»; והתורה «בימין».

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
והוא רחום ותחנונים	מעומד, בקול רם/בלחש, פורץ גדר	קל״ד סעיף א׳ (טור; רמ״א; מגן אברהם; משנה ברורה)
ימי רצון ותענית	שני וחמישי ימי רצון, נוהגין להתענות	קל״ד סעיף א׳ (טור; רמ״א)
הגבהה וראיית הכתב	מצוה לראות הכתב ולכרוע, וזאת התורה	קל״ד סעיף ב׳ (מסכת סופרים פרק י״ד; מרן)
סדר ההוצאה והמנהגים	גדלו/רוממו/אב הרחמים, ברוך שנתן תורה	קל״ד סעיף ב׳ (רמ״א בשם מ״ס, טור, מהרי״ל, כל בו)
מנהג אשכנז וספרד בהגבהה	אחר הקריאה / קודם הקריאה	קל״ד (רמ״א; מנהג ספרד על פי האר״י)

מקורות: מסכת סופרים פרק י״ד · «והוא רחום» בשני וחמישי (ימי רצון) · הגבהת התורה וראיית הכתב · «וזאת התורה... תורת ה׳ תמימה»

ראשונים ומרן: טור · מהרי״ל · כל בו · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · סידור אדמו״ר הזקן (רמה 4 — עמוד מעבר)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קל״ד · סדר והוא רחום והגבהת התורה · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖הצטרפות לחברותא