Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman קנ״ח · דִּינֵי נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה

דִּינֵי נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה, וּבוֹ י״ט סְעִיפִים:כָּל הָאוֹכֵל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו ״הַמּוֹצִיא״ — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם טֻמְאָה, לְפִי שֶׁסְּתָם יָדַיִם שֶׁהִסִּיחַ מֵהֶם דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירָתָן הֵן שְׁנִיּוֹת לְטֻמְאָה, וּפוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עַד שֶׁיִּרְחֲצֵם בַּמַּיִם כְּהִלְכָתָן. וְתִקְּנוּ אַף בַּאֲכִילַת חֻלִּין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, שֶׁיַּרְגִּילוּ לִטֹּל יְדֵיהֶם בְּכָל אֲכִילָה וְלֹא יִשְׁכְּחוּ לִטֹּל לִתְרוּמָה, וְלֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין כֹּהֲנִים לְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאֵין אוֹכְלִים תְּרוּמָה. וְגַם עַכְשָׁו שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין תְּרוּמָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה — לֹא בָּטְלָה תַּקָּנָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ לֶאֱכֹל בְּטָהֳרָה. וְלֹא תִּקְנוּ אֶלָּא בְּפַת, לְפִי שֶׁרֹב הַתְּרוּמוֹת הֵן בְּפַת, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵין תְּרוּמָה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּדָגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְגוֹ׳״, וְהַדָּגָן, שֶׁהוּא ה׳ מִינֵי תְּבוּאָה, דֶּרֶךְ אֲכִילָתוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ פַּת, וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, הֵם יַיִן וָשֶׁמֶן, דֶּרֶךְ שְׁתִיָּתָן הֵם בִּכְלִי, וְאֵין אָדָם עָשׂוּי לִגַּע בָּהֶם בְּיָדָיו, לְפִיכָךְ, לֹא הִצְרִיכוּ בָּהֶם נְטִילַת יָדַיִם אֲפִלּוּ בִּתְרוּמָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחֻלִּין. וְגַם בְּפַת חֻלִּין לֹא הִצְרִיכוּ אֶלָּא בְּפַת שֶׁרְגִילִין בָּהּ תָּדִיר לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, אֲבָל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין וְלַחְמָנִיּוֹת דַּקּוֹת שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״הַמּוֹצִיא״, לְפִי שֶׁאֵין רְגִילִין לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ח — אֵין צְרִיכִים נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צְרִיכִים לְדָגָן קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁתְּרוּמָתוֹ הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה וּמְצוּיָה כָּל כָּךְ בַּבַּיִת, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ בִּשְׁבִילָהּ בְּחֻלִּין. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עַל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין וְלַחְמָנִיּוֹת דַּקּוֹת, כְּשֵׁם שֶׁמּוֹעֶלֶת קְבִיעוּת זוֹ לְעִנְיַן ״הַמּוֹצִיא״ — כָּךְ מוֹעֶלֶת לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בֵּינֵיהֶם לְפַת גְּמוּרָה, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבֵעַ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ עַל פַּת גְּמוּרָה, וִיבָרֵךְ גַּם כֵּן בִּרְכַּת ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״:

נְטִילַת יָדַיִם לְפַת הַמּוֹצִיא. Whoever eats bread over which one recites Hamotsi must wash his hands first, even if they are not soiled nor known to be impure: hands from which one’s attention has wandered are sheni to impurity and disqualify terumah (rabbinically). The Sages instituted it even for eating ordinary food, by serekh terumah — that people habituate themselves to wash at every meal and not forget for terumah; this was not annulled even now. It was instituted only for bread (since most terumot are grain, wine and oil, of which only grain is eaten as bread). Pat haba’a bekissanin and thin rolls over which one does not say Hamotsi need no netila — unless one makes a set meal of them (kevi‘ut se‘udah): then one says Hamotsi and also blesses “al netilat yadayim.”

אֲפִלּוּ פַּת גְּמוּרָה, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה בְּלֹא קְלִפָּתָהּ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁפָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין, שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא מַשְׁקִים וָאֳכָלִים אֲחֵרִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״, וַחֲכָמִים לֹא הִצְרִיכוּ נְטִילַת יָדַיִם בְּחֻלִּין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה וְלֹא בִּנְגִיעָה, וּפָחוֹת מִכְּבֵיצָה כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאָה — אֵין אֲכִילָתוֹ חֲשׁוּבָה אֲכִילָה לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם. לְפִיכָךְ, יִטֹּל יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ. וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בְּלֹא בְּרָכָה. אֲבָל אִם אוֹכֵל כְּבֵיצָה, אֲפִלּוּ מִפֵּרוּרִין דַּקִּין — יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, שֶׁאַף שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לִכְבֵיצָה לְטֻמְאַת אֳכָלִין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאוֹכֵל וּמַכְנִיס לְתוֹךְ מֵעָיו שִׁעוּר הַנִּקְרָא אֹכֶל אַף לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין — אֲכִילָתוֹ חֲשׁוּבָה אֲכִילָה לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם. אֲבָל אִם אוֹחֵז חֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה וְיוֹתֵר וְאוֹכֵל מִמֶּנָּה פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה — יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ אוֹכֵל כְּשִׁעוּר הַנִּקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין:

שִׁעוּר כְּבֵיצָה לַנְּטִילָה. Even full bread: if one eats only less than a kabeitza (without the shell) there is doubt — for below a kabeitza it is not “food” for tumat okhalin — so one washes without a blessing. Even any amount: netila without a blessing. But one who eats a kabeitza, even of fine crumbs, blesses “al netilat yadayim,” since he takes into his body the measure called food. One who holds a large piece (a kabeitza or more) but eats less than a kabeitza of it: netila without a blessing.

אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, מִכָּל מָקוֹם, אִם אוֹכֵל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, בֵּין שֶׁמְּטַבְּלוֹ עַתָּה, בֵּין שֶׁהָיָה מְטֻבָּל מִקֹּדֶם וְאוֹכֵל כְּשֶׁהוּא מְטֻבָּל וּמְלֻחְלָח שֶׁלֹּא נִתְנַגֵּב — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁהַמַּשְׁקִים עֲלוּלִים לְקַבֵּל טֻמְאָה יוֹתֵר, שֶׁאֵין צְרִיכִים הֶכְשֵׁר. וְעוֹד, שֶׁאַף מַשְׁקֶה חֻלִּין שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ סְתָם יָדַיִם — נִטְמָא וְנַעֲשָׂה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה, וּמְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים בְּכָל שֶׁהוּא, לְפִיכָךְ הֶחֱמִירוּ בָּהּ יוֹתֵר מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, וְהִצְרִיכוּ נְטִילַת יָדַיִם לְכָל דָּבָר שֶׁמְּלֻחְלָח בְּמַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ הוּא מַשְׁקֶה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ תְּרוּמָה כְּלָל, כְּגוֹן מַיִם וּדְבַשׁ, מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמַת יַיִן וָשֶׁמֶן. וַאֲפִלּוּ אֵין מְטַבֵּל אֶלָּא רֹאשׁ הַיָּרָק וְאֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בַּמַּשְׁקֶה כְּלָל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגְּעוּ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אִם מַיִם מְצוּיִין לְפָנָיו בְּתוֹךְ מִיל אוֹ ד׳ מִילִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ג, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְבְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ יֹאכְלֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְטֻבָּל וּמְלֻחְלָח בְּמַשְׁקֶה, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל בַּיָּד. אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף — לֹא גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִגַּע בּוֹ בְּיָדָיו. וּלְפִיכָךְ, אַף אִם נָגַע בְּיָדָיו דֶּרֶךְ מִקְרֶה בְּתוֹךְ הַכַּף — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִשְׁתִיַּת מַשְׁקִין, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּם לִגַּע בָּהֶם בְּתוֹךְ הַכּוֹס, וְלָכֵן אַף אִם בָּא לִגַּע בָּהֶם בְּתוֹךְ הַכּוֹס — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַשּׁוֹתֶה מַיִם בְּיָדוֹ מִן הַנָּהָר, וְכֵן הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ וּשְׁאָר מַשְׁקִין וּמוֹצֵץ אַחַר כָּךְ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּלָל נְטִילַת יָדַיִם לְמַשְׁקִין אֶלָּא עַל יְדֵי טִבּוּל אֳכָלִין, וְלֹא בְּעִנְיָן אַחֵר, הוֹאִיל וְעִקַּר דֶּרֶךְ שְׁתִיַּת הַמַּשְׁקִים הוּא בִּכְלִי. וּמִכָּל מָקוֹם, בִּדְבַשׁ עָב וְרָאוּי לַאֲכִילָה, שֶׁרְגִילִים לִפְעָמִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בַּיָּד בְּלֹא כְּלִי (אֶלָּא שֶׁהוּא טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, שֶׁקָּרוּי מַשְׁקֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר) — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִקַּח מִמֶּנּוּ בְּאֶצְבַּע לֶאֱכֹל בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, כִּי יֵשׁ לוֹמַר: מֵאַחַר שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם לָאֳכָלִין שֶׁטִּבּוּלָן בְּמַשְׁקֶה — כָּל שֶׁכֵּן לַמַּשְׁקִים עַצְמָן אִם אוֹכְלָם בְּיָדוֹ בְּדֶרֶךְ אֲכִילָה, וְלֹא הוֹצִיאוּ מִכְּלַל תַּקָּנָה זוֹ אֶלָּא הַשּׁוֹתֶה בְּיָדוֹ אוֹ בִּכְלִי לְעוֹלָם. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ רֹב הֲמוֹן עַם לִטֹּל יְדֵיהֶם לְכָל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלָם בְּמַשְׁקֶה. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר, שֶׁסָּמְכוּ עַל דַּעַת מִקְצָת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּטָהֳרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו שֶׁכֻּלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים. וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל:

דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה. Though a drinker need not wash, one who eats food dipped in a liquid (moist, unwiped) must wash first: liquids contract impurity more readily and become rishon. This holds even for a liquid with no terumah (water, honey), by serekh of wine and oil, even if he dips only the tip and does not touch it — a decree lest he touch; and even eating by spoon, if water is available within a mil or four milin. But drinking water from the hand, or dipping a finger in honey or oil and sucking it, needs no netila (liquids are used from a vessel). For thick honey sometimes eaten by hand, one should be stringent. Custom: most people in these lands do not wash for a davar shetibbulo bemashkeh; some defend them (relying on Rishonim who limited the decree to the era of purity). One does not protest, but the essence is like the first view — yet without a blessing (safek berakhot lehakel).

אֵין נִקְרָא מַשְׁקֶה בִּלְשׁוֹן הַתּוֹרָה אֶלָּא ז׳ מַשְׁקִים, שֶׁהֵם: הַמַּיִם, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהֶחָלָב, וְהַטַּל, וּדְבַשׁ דְּבוֹרִים, וְדַם בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וּכְגוֹן שֶׁמְּטַבֵּל בּוֹ לִרְפוּאָה לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ. אֲבָל דַּם דָּגִים אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה, וְהָאוֹכֵל דָּג עִם דָּמוֹ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

שִׁבְעָה מַשְׁקִים. Only seven are called “liquid” by the Torah: water, wine, oil, milk, dew, bees’ honey, and the blood of animal, beast and fowl (as when dipped for a life-saving cure). But fish blood is not a liquid, and one who eats a fish with its blood needs no netila.

וְכֵן שְׁאָר כָּל מֵי פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁרְגִילִין לַעֲשׂוֹת מַשְׁקִים לִשְׁתִיָּה מִסְּחִיטַת אֵיזֶה פֵּרוֹת, שֶׁהוּא חָשׁוּב כְּמַשְׁקֶה לְעִנְיַן שַׁבָּת — אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה לְעִנְיַן טֻמְאָה, וְכֵן לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם שֶׁתִּקְּנוּ מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה לְאָכְלָהּ בְּטָהֳרָה:

מֵי פֵּרוֹת. Likewise all other fruit juices: even where the custom is to press drinks from them — which counts as “liquid” for Shabbat — they are not “liquid” for impurity, nor for the netila instituted by serekh terumah to eat in purity.

אֲפִלּוּ פֵּרוֹת הַכְּבוּשִׁים אוֹ שְׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים בְּאֶחָד מִז׳ מַשְׁקִים אֵלּוּ שֶׁסָּחַט הַמַּשְׁקֶה שֶׁנִּבְלַע בָּהֶם — אֵין עַל הַנִּסְחָט זֶה תּוֹרַת מַשְׁקֶה אֶלָּא תּוֹרַת אֹכֶל, מֵאַחַר שֶׁהָיָה בָּלוּעַ בָּאֹכֶל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״כ. וְכֵן בְּבָשָׂר וְדָגִים וּשְׁאָר מִינֵי אֳכָלִים הַכְּבוּשִׁים אוֹ שְׁלוּקִים בְּאֶחָד מִז׳ מִינֵי מַשְׁקִים אֵלּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, לֶאֱכֹל הָאֹכֶל זֶה הַכָּבוּשׁ אוֹ הַשָּׁלוּק וּמְבֻשָּׁל בְּעוֹד שֶׁהָרֹטֶב וְהַמָּרָק טוֹפֵחַ עָלָיו שֶׁלֹּא נִתְנַגֵּב עַד שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁהֲרֵי אֹכֶל זֶה מְטֻבָּל בְּמַשְׁקֶה, שֶׁהַמָּרָק שֶׁל הַכְּבוּשִׁים אוֹ הַשְּׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים — מַשְׁקֶה גָּמוּר הוּא כְּשֶׁהוּא מִז׳ מַשְׁקִים, רַק מַה שֶּׁנִּבְלַע מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ הָאֹכֶל בִּלְבַד יָצָא מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה וְלֹא מַה שֶּׁטּוֹפֵחַ עַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְשָׁב כְּאֹכֶל לְעִנְיַן בְּרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״י, וְלָכֵן יְנַגֵּב אוֹתוֹ תְּחִלָּה מִמַּשְׁקֶה שֶׁעַל גַּבָּיו. וְאַף שֶׁחוֹזֵר וּמִתְלַחְלֵחַ מִמַּשְׁקֶה הַנִּסְחָט מִתּוֹכוֹ כְּשֶׁנּוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אוֹ יֹאכְלֶנּוּ עַל יְדֵי כַּף, אִם הוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף:

כְּבוּשִׁים וּשְׁלוּקִים בְּז׳ מַשְׁקִים. Even fruits pickled, scalded or cooked in one of the seven liquids: the liquid pressed out has no longer the status of liquid but of food, since it was absorbed in the food (cf. siman ש״כ). Yet to eat that food while the juice still moistens it (tofe’ah ‘al menat lehatpi’ah) requires netila, for it is dipped in a liquid — only what is absorbed loses liquid-status, not what beads on the surface. So one wipes it first; that it re-moistens from the inner juice when handled is of no account. Or one eats it by spoon, if such is its way.

כָּל מַשְׁקֶה שֶׁנִּקְפָּה וְנִקְרָשׁ עַד שֶׁאֵין בּוֹ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — יָצָא מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה, בֵּין שֶׁנִּקְרַשׁ עַל יְדֵי בִּשּׁוּל בֵּין עַל יְדֵי צִנָּה. וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו לְמִרְקַחַת מְרֻקַּחַת הֵיטֵב עַד שֶׁאֵין עַל גַּבָּהּ דְּבַשׁ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַדְּבַשׁ אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ נִקְפָּה וְנִקְרָשׁ לְגַמְרֵי וְאֵין בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ כְּלָל. וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵין מַיִם מְצוּיִים בְּקַל לְפָנָיו — יוּכַל לֶאֱכֹל בְּכַף אוֹ בְּסַכִּין אַף אִם דֶּרֶךְ מִרְקַחַת זוֹ לְהֵאָכֵל בַּיָּד, שֶׁאֵין לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ בָּזֶה וְלִגְזֹר שֶׁמָּא יִגַּע, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין לִגַּע. אֲבָל אִם יֵשׁ עַל הַמִּרְקַחַת דְּבַשׁ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — אֵין לְהָקֵל כְּלָל עַל יְדֵי כַּף וְסַכִּין. אַךְ אִם בִּתְחִלַּת יְצִיאַת הַדְּבַשׁ מֵהַשַּׁעֲוָה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁרִסֵּק הַחַלּוֹת שֶׁל דְּבַשׁ כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדְּבַשׁ מֵהֶם, חִשֵּׁב עָלָיו לָאֳכָלִין בִּלְבַד וְלֹא לְמַשְׁקִין, דְּהַיְנוּ שֶׁחִשֵּׁב כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִרְקַחַת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ לִתְּנוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, אוֹ לְעָרֵב בּוֹ אֳכָלִין אֲחֵרִים וּלְאָכְלוֹ עִמָּהֶם בְּדֶרֶךְ אֲכִילָה וְלֹא לִשְׁתּוֹתוֹ כְּלָל — נַעֲשָׂה אֹכֶל עַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה זוֹ, וְלֹא יָרְדָה עָלָיו תּוֹרַת מַשְׁקֶה כְּלָל. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה. וְלָכֵן יֵשׁ לְהָקֵל גַּם בָּזֶה עַל יְדֵי כַּף אוֹ סַכִּין:

מַשְׁקֶה שֶׁנִּקְרַשׁ וּמִרְקַחַת. Any liquid congealed and hardened until it has no tofe’ah ‘al menat lehatpi’ah leaves the status of liquid — whether hardened by cooking or by cold. So one need not wash for a preserve well congealed with no moistening honey on its surface. Some say: honey never leaves liquid-status, even fully congealed; one should be wary of this. Still, if water is not readily at hand, one may eat by spoon or knife even if the way is by hand. If moistening honey is on the surface, no leniency. If, at the honey’s first extraction from the comb, one designated it for food (a preserve, a dish) and not for drink, it becomes food by this machashavah; others dispute — hence the leniency by spoon or knife.

וְכָל זֶה בְּמִרְקַחַת שֶׁהַדְּבַשׁ נִכָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת אֹכֶל, כְּגוֹן שֶׁנִּמְחָה הָאֹכֶל הַמְרֻקָּח לְגַמְרֵי וְנַעֲשָׂה גּוּף אֶחָד מַמָּשׁ עִם הַדְּבַשׁ, בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בְּמִרְקַחַת זוֹ דְּבַשׁ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ נִכָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלִי תַּעֲרֹבֶת אֹכֶל הַנִּמּוֹחַ — נִתְבַּטֵּל הַדְּבַשׁ מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה לְגַמְרֵי וְנַעֲשָׂה אֹכֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה גּוּף אֶחָד מַמָּשׁ עִם הָאֹכֶל הָעוֹמֵד לַאֲכִילָה וְרָאוּי לַאֲכִילָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַמִּרְקַחַת עָבָה קְצָת, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְגָמְעָהּ וְלִבְלֹעַ בְּבַת אַחַת בְּלִי הִפּוּךְ בַּלָּשׁוֹן כְּלָל, שֶׁזּוֹ דֶּרֶךְ שְׁתִיָּה הִיא, אֶלָּא דַּרְכָּהּ לְהָפְכָהּ מְעַט בַּלָּשׁוֹן עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְבֵית הַבְּלִיעָה, שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ אֲכִילָה, כְּגוֹן תַּפּוּחִים וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת (שֶׁקּוֹרִין פלומי״ן וקרשי״ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז) מְרֻסָּקִים וּמְרֻקָּחִים הֵיטֵב בִּדְבַשׁ וְנַעֲשׂוּ חֲתִיכוֹת עָבוֹת. (וְאִם הִיא רַכָּה כָּל כָּךְ שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְגָמְעָהּ וְלִבְלֹעַ בְּלִי הִפּוּךְ בַּלָּשׁוֹן — כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִשְׁתִיָּה אֲפִלּוּ שׁוֹתֶה בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אַךְ אִם מְטַבֵּל בָּהּ אֵיזֶה אֹכֶל — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם כִּמְטַבֵּל בְּמַשְׁקֶה גָּמוּר, מֵאַחַר שֶׁהִיא רַכָּה כָּל כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל הַמָּחוּי נִכָּר בָּהּ. וְהוּא שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָרֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):

מִרְקַחַת שֶׁנַּעֲשֵׂית אֹכֶל. All this is where the honey is distinct in itself within the preserve or on its surface. But if it no longer stands apart, the preserved food having wholly dissolved into one body with the honey — so that no distinct moistening honey remains — the honey wholly loses liquid-status and becomes food, even if moistening, since it is one body with an edible food. This is a preserve thick enough that one does not gulp it down at once but turns it a little on the tongue (the way of eating) — such as apples and plums well mashed and preserved into thick pieces. (If it is so soft that one gulps it, all the more so no netila, as with drink. But if one dips a food into it, netila, since it is that soft — provided the honey is the majority.)

כָּל מַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרַשׁ לְגַמְרֵי, אִם חוֹזֵר וְנִמּוֹחַ — חוֹזֵר לִהְיוֹת תּוֹרַת מַשְׁקֶה עָלָיו עַל הַנִּמּוֹחַ. וְלָכֵן עִסָּה הַמְטֻגֶּנֶת בְּחֶמְאָה — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, שֶׁהַחֶמְאָה הִיא חָלָב שֶׁקָּרוּשׁ וְחָזַר וְנִמּוֹחַ. אֲבָל הַמְטֻגֶּנֶת בְּשֻׁמָּן — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁהַשֻּׁמָּן אֵינוֹ מִז׳ מַשְׁקִין. וְכֵן מִרְקַחַת בִּדְבַשׁ תְּמָרִים אוֹ דְּבַשׁ הַקָּנִים (שֶׁקּוֹרִין צוקר). וַאֲפִלּוּ לְטִגּוּן בְּחֶמְאָה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמַּתִּיכִין הַחֶמְאָה לְבַדָּהּ תְּחִלָּה בִּכְלִי אֶחָד וְאַחַר כָּךְ מְשִׂימִין אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַטִּגּוּן כְּשֶׁהִיא מְהֻתֶּכֶת וְנִמּוֹחָה, שֶׁכְּבָר יָרַד עֲלֵיהֶם תּוֹרַת מַשְׁקֶה קֹדֶם שֶׁנִּתְּנָה לְתוֹךְ הָאֹכֶל שֶׁהוּא הַטִּגּוּן. אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹךְ הַטִּגּוּן חֶמְאָה קְרוּשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לְטִגּוּן זֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַחֶמְאָה קְרוּשָׁה הָיְתָה אֹכֶל גָּמוּר, וּכְשֶׁהִתְחִילָה לִהְיוֹת נִמּוֹחָה וְלָצֵאת מִמֶּנָּה מַשְׁקֶה — הֲרֵי יָצָא לְתוֹךְ הָאֹכֶל שֶׁהוּא מִין הַטִּגּוּן. וְכָל מַשְׁקֶה הַבָּא לָאֹכֶל מִתְּחִלַּת יְצִיאָתוֹ — אֵין עָלָיו תּוֹרַת מַשְׁקֶה כְּלָל אֶלָּא תּוֹרַת אֹכֶל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״כ:

נִקְרַשׁ וְחָזַר וְנִמּוֹחַ. Any liquid, even fully congealed, that re-melts becomes liquid again on the melted part. So dough fried in butter requires netila (butter is congealed milk that re-melted); but fried in shuman (fat), no netila — fat is not of the seven. Likewise a preserve in date- or cane-syrup (tsuker). And even for frying in butter, netila applies only where one first melts the butter alone and then adds it melted (liquid-status already came upon it). But where one puts congealed butter with no tofe’ah into the frying, no netila: congealed it was food, and as it begins to melt it goes out into the food — and any liquid that comes to the food from its first emergence has only food-status (siman ש״כ).

מֹהַל הַיּוֹצֵא מִבְּשַׂר צָלִי — אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה. וַאֲפִלּוּ הוּדַח הַבָּשָׂר בְּמַיִם קֹדֶם הַצְּלִיָּה, מִכָּל מָקוֹם, בִּשְׁעַת הַצְּלִיָּה נִתְיַבֵּשׁ אוֹתוֹ לַחְלוּחִית, וּמִן הַבָּשָׂר יוֹצֵא מֹהַל, וְהוּא מִלַּחְלוּחִית הַבָּשָׂר עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה:

מֹהַל בְּשַׂר צָלִי. The mohal (juice) that comes out of roasted meat is not called a liquid. Even if the meat was rinsed in water before roasting, that moisture dried off in the roasting, and what issues from the meat is of its own moisture — it is not a liquid.

הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת נְגוּבִים, אֲפִלּוּ לְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים שֶׁתְּרוּמָתָן מִן הַתּוֹרָה — הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ — סְתָם יָדַיִם כְּשֵׁרוֹת לִבְרָכָה, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנּוֹטֵל בְּתוֹרַת חִיּוּב נְטִילַת יָדַיִם כְּדֶרֶךְ נְטִילָה לְפַת, אֲבָל אִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ נְקִיּוּת, שֶׁרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לְנַקּוֹת יָדָיו לִכְבוֹד הַבְּרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה — מֻתָּר:

נְטִילָה לְפֵרוֹת נְגוּבִים. One who washes his hands for dry fruits — even wheat and barley, whose terumah is of the Torah — displays arrogance (miggassei haru’ah). Though one must bless, ordinary hands are fit for a blessing, unless one knows he touched a dirty place. This is when one washes as an obligatory netila; but to wash out of mere cleanliness, to honor the blessing, is permitted even with no known impurity.

הַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֲפִלּוּ יָדוֹ אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹתֶה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה וְאֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ע:

הַשּׁוֹתֶה. A drinker need not wash even one hand — unless he drinks in the course of the meal and his hands are not clean (cf. siman ק״ע).

נָטַל יָדָיו לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל לֶחֶם — יַחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו בְּלֹא בְּרָכָה אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ, לְפִי שֶׁלְּהָאוֹמְרִים שֶׁדָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם כְּלָל בַּזְּמַן הַזֶּה — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נוֹטֵל לִנְקִיּוּת בְּעָלְמָא וְלֹא לְשֵׁם מִצְוַת נְטִילָה, וּנְטִילַת יָדַיִם צְרִיכָה כַּוָּנָה לְשֵׁם נְטִילָה הַמַּכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָטַל יָדָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת, שֶׁהָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל, שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְבָרֵךְ אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה כַּוָּנָה, וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, כִּי שֶׁמָּא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה הָרִאשׁוֹנָה, וְעַל נְטִילָה הָרִאשׁוֹנָה לֹא שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן כְּלָל לִנְטִילָה. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְנִדָּה שֶׁנָּפְלָה לַמַּיִם וְנִטְהֲרָה מִטֻּמְאָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ מְבָרֶכֶת עַל טְבִילָה זוֹ בַּעֲלִיָּתָהּ:

נִמְלַךְ לֶאֱכֹל לֶחֶם. One who washed for a davar shetibbulo bemashkeh and then reconsiders to eat bread must re-wash, without a blessing (if he did not divert his attention): according to those who hold that today such food needs no netila, the first washing was like a mere cleaning, whereas netila requires intent for a qualifying netila. All the more so if he had washed for cleanliness alone. He does not bless, for others hold netila needs no intent (safek berakhot lehakel — the first may have counted, and on it one does not bless, lacking intent). A parable: a niddah who fell into water and was purified does not bless on that immersion.

מִי שֶׁהוּא בַּמִּדְבָּר אוֹ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְאֵין לוֹ מַיִם וּמְפַחֵד לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם — פָּטוּר מִנְּטִילַת יָדַיִם (וְאֵין צָרִיךְ לִמְנֹעַ מִלֶּאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּן בְּתַעֲנִיתוֹ עַד שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ מַיִם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶאֱכֹל דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁבִּמְקוֹם סַכָּנָה לֹא גָּזְרוּ כְּלָל עַל נְטִילַת יָדַיִם]. וְכֵן כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאִים בַּמַּחֲנֶה לְמִלְחָמָה — הָיוּ פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם):

מִדְבָּר וּמְקוֹם סַכָּנָה. One in the desert or a place of danger, with no water and afraid to turn back for it, is exempt from netila (he need not refrain from eating, even if he would come to no harm by fasting until water is brought, or even if he has other foods needing no netila — for in a place of danger they decreed nothing about netila). Likewise those who went out to a war camp were exempt from netila.

צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בִּנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם — חַיָּב נִדּוּי, וּבָא לִידֵי עֲנִיּוּת, וְנֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ הַנּוֹטֵל יָדָיו בִּרְבִיעִית מְצֻמְצָם מְבִיאוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת, אֶלָּא יוֹסִיף לִטֹּל יָדָיו בְּשֶׁפַע. וְכָל הַנּוֹטֵל מְלֹא חָפְנָיו מַיִם — נוֹתְנִים לוֹ מְלֹא חָפְנָיו טוֹבָה וּבְרָכָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְכַוֵּן לְכָךְ כְּדֵי לְהִתְעַשֵּׁר, שֶׁנִּמְצָא עוֹבֵד עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לִכְבוֹד קוֹנוֹ:

זְהִירוּת וְשֶׁפַע בַּנְּטִילָה. One must be very careful with netila: whoever slights it is liable to niddui, comes to poverty, and is uprooted from the world. Even washing with a bare revi‘it leads to poverty; let him add and wash abundantly. Whoever washes with a full double handful of water is given a full double handful of good and blessing. But let him not intend this in order to grow rich — he would then serve ‘al menat lekabel pras — rather let him act for the honor of his Maker.

אַף עַל פִּי שֶׁהַנְּטִילָה הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מְבָרְכִין עָלֶיהָ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים — אָנוּ מְקַיְּמִים מִצְוַת ה׳ שֶׁצִּוָּנוּ לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם. וְזֶהוּ טַעַם כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין עַל מִצְוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וּמִן הַדִּין הָיָה רָאוּי לְבָרֵךְ קֹדֶם הַנְּטִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, אֶלָּא שֶׁלִּפְעָמִים אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, כְּגוֹן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא, לְכָךְ מְבָרְכִין לְעוֹלָם אַחַר הַנְּטִילָה, שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין נְטִילָה לִנְטִילָה. וְעוֹד, שֶׁגַּם הַנִּגּוּב הוּא מִן הַמִּצְוָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים אֵין צָרִיךְ נִגּוּב — לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין נְטִילָה לִנְטִילָה. וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בְּב׳ שְׁטִיפוֹת — רָאוּי לוֹ לְבָרֵךְ אַחַר שְׁטִיפָה הָרִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים, שֶׁכְּבָר יָדָיו הֵן נְקִיּוֹת וּרְאוּיוֹת לִבְרָכָה אַף אִם הָיָה בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ עַד אַחַר הַנִּגּוּב — יְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁלֹּא בֵּרַךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן לְאַחַר גְּמַר עֲשִׂיָּתָן, מִכָּל מָקוֹם, מִצְוָה זוֹ כֵּיוָן שֶׁלִּפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ, כְּגוֹן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא, וּמֻכְרָח לְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ — אֵין לְחַלֵּק בָּהּ בֵּין פַּעַם לְפַעַם, וּלְעוֹלָם יָכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה מְדַקְדְּקִים לְבָרֵךְ קֹדֶם הַנִּגּוּב, הוֹאִיל וְגַם הוּא מִן הַמִּצְוָה, אֲבָל עִקַּר הַנְּטִילָה שֶׁמְּבָרְכִים עָלֶיהָ הִיא הַנְּטִילָה לְבַדָּהּ שֶׁכְּבָר נַעֲשֵׂית. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁבֵּרַךְ ״הַמּוֹצִיא״ — שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. (וְהוּא הַדִּין אִם הֻצְרַךְ לִטֹּל יָדָיו בְּאֶמְצַע סְעוּדָה, לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ עַד שֶׁאָכַל פַּת — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עוֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַנְּטִילָה אֵינָהּ אֶלָּא בִּגְלַל הָאֲכִילָה, כָּל שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל — שׁוּב לֹא שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, שֶׁכְּבָר חָלְפָה וְעָבְרָה.וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל לֶאֱכֹל — לֹא שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא מִיָּד אַחַר הַנְּטִילָה, וְלֹא מֻפְלָג מִמֶּנָּה. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹסְרִים לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין נְטִילָה לִבְרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ה. וְאִם הִפְלִיג אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה — שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ, שֶׁאַף שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָהּ וּמֻכְרָח לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ — אֵין סְבָרָא כְּלָל שֶׁיּוּכַל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ לְעוֹלָם, אֶלָּא מִיָּד אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ):

בִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדָיִם. Though netila is rabbinic, one blesses “asher kidshanu bemitzvotav vetzivanu ‘al netilat yadayim.” Where did He command it? “לֹא תָסוּר”: by heeding the Sages we fulfill the divine command to obey them — the reason of every blessing on rabbinic mitzvot. By right one should bless before (over la‘asiyatan); but sometimes the hands are not clean (leaving the privy), so one always blesses after the netila, not to distinguish — and because the nigguv too is part of the mitzvah. One who washes in two rinsings blesses after the first. If he forgot until after drying, he blesses then. But after saying Hamotsi (or after beginning to eat) he no longer blesses “al netilat yadayim”; and one blesses only immediately after the netila, not far removed from it.

כָּל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם — כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם״, אַל תִּקְרֵי ״לַחְמָם״, אֶלָּא ״לַח מַיִם״. וְעוֹד, ״לַחְמָם טָמֵא״ בְּגִימַטְרִיָּא ״בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם״. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁטֻּמְאָה זוֹ הִיא מִמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵהַיָּדַיִם אִם אֵין בָּהֶם רְבִיעִית. וְאַף שֶׁמַּיִם הַשְּׁנִיִּים מְטַהֲרִין אֶת הָרִאשׁוֹנִים, מִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְגַמְרֵי עַל יְדֵי נִגּוּב, וְלֹא דַּי שֶׁיִּתְנַגְּבוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֶלָּא צָרִיךְ לְשַׁפְשְׁפָן בְּמַפָּה אוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁהַשִּׁפְשׁוּף מְטַהֲרָן בְּיוֹתֵר. אֲבָל הַמַּטְבִּיל יָדָיו, וְכֵן הַנּוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו בְּבַת אַחַת וְשׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְכֵן אִם שָׁפַךְ עַל יָדוֹ אַחַת רְבִיעִית וְכֵן שָׁפַךְ עַל חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל — אֵין צָרִיךְ לְנַגְּבָן. וּמִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מִאוּס אִם דַּעְתּוֹ קָצָה עָלָיו. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁטֻּמְאָתָן הִיא מְאִיסָתָן, שֶׁדָּבָר מָאוּס קָרוּי טָמֵא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ׳״. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁפַךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת. וְלֹא הֵקֵלּוּ אֶלָּא בְּמַטְבִּיל, לְפִי שֶׁלֹּא חָשׁוּ חֲכָמִים לְתַקֵּן נִגּוּב לְטַהֵר הַיָּדַיִם מִמְּאִיסוּתָן אֶלָּא כְּשֶׁמְּטַהֲרָן בְּטָהֳרָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁהִיא נְטִילָה בִּכְלִי, אֲבָל כְּשֶׁמְּטַהֲרָן בִּטְבִילָה, שֶׁהִיא כְּעֵין טָהֳרָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא טְבִילָה — לֹא חָשׁוּ לְתַקֵּן בָּהּ כְּלוּם. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם:

נִגּוּב הַיָּדַיִם. One who eats without wiping his hands is as one eating impure bread — “כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא”; read not la’hmam but la’h mayim; and “לַחְמָם טָמֵא” has the numerical value of “בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם.” Some explain: this impurity is from the first waters defiled by the hands (unless there is a revi‘it); one must remove the first waters by nigguv, rubbing with a cloth, not letting them dry of themselves. But one who immerses his hands, or washes both together pouring a revi‘it at once — no impure waters — need not wipe (though repugnance remains if he is disgusted). Some explain: their impurity is their repugnance; the leniency is only with immersion. One should be stringent like them.

אַל יְנַגֵּב יָדָיו בַּחֲלוּקוֹ, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְשִׁכְחָה:

לֹא יְנַגֵּב בַּחֲלוּקוֹ. Let him not wipe his hands on his garment (’haluko), for it is bad for the memory (kasheh lishkhehah).

כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו — נוֹטֵל יָמִין תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַד שְׂמֹאל. וְכֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו — רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין תְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב׳:

יָמִין תְּחִלָּה. When he washes his hands, he washes the right first, then the left. And so every time he washes his hands — the right first — as explained in siman ב׳.