Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קנ״ח · דִּינֵי נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה

דִּינֵי נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה, וּבוֹ י״ט סְעִיפִים:כָּל הָאוֹכֵל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו ״הַמּוֹצִיא״ — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם טֻמְאָה, לְפִי שֶׁסְּתָם יָדַיִם שֶׁהִסִּיחַ מֵהֶם דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירָתָן הֵן שְׁנִיּוֹת לְטֻמְאָה, וּפוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עַד שֶׁיִּרְחֲצֵם בַּמַּיִם כְּהִלְכָתָן. וְתִקְּנוּ אַף בַּאֲכִילַת חֻלִּין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, שֶׁיַּרְגִּילוּ לִטֹּל יְדֵיהֶם בְּכָל אֲכִילָה וְלֹא יִשְׁכְּחוּ לִטֹּל לִתְרוּמָה, וְלֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין כֹּהֲנִים לְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאֵין אוֹכְלִים תְּרוּמָה. וְגַם עַכְשָׁו שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין תְּרוּמָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה — לֹא בָּטְלָה תַּקָּנָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ לֶאֱכֹל בְּטָהֳרָה. וְלֹא תִּקְנוּ אֶלָּא בְּפַת, לְפִי שֶׁרֹב הַתְּרוּמוֹת הֵן בְּפַת, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵין תְּרוּמָה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּדָגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְגוֹ׳״, וְהַדָּגָן, שֶׁהוּא ה׳ מִינֵי תְּבוּאָה, דֶּרֶךְ אֲכִילָתוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ פַּת, וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, הֵם יַיִן וָשֶׁמֶן, דֶּרֶךְ שְׁתִיָּתָן הֵם בִּכְלִי, וְאֵין אָדָם עָשׂוּי לִגַּע בָּהֶם בְּיָדָיו, לְפִיכָךְ, לֹא הִצְרִיכוּ בָּהֶם נְטִילַת יָדַיִם אֲפִלּוּ בִּתְרוּמָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחֻלִּין. וְגַם בְּפַת חֻלִּין לֹא הִצְרִיכוּ אֶלָּא בְּפַת שֶׁרְגִילִין בָּהּ תָּדִיר לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, אֲבָל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין וְלַחְמָנִיּוֹת דַּקּוֹת שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״הַמּוֹצִיא״, לְפִי שֶׁאֵין רְגִילִין לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ח — אֵין צְרִיכִים נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צְרִיכִים לְדָגָן קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁתְּרוּמָתוֹ הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה וּמְצוּיָה כָּל כָּךְ בַּבַּיִת, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ בִּשְׁבִילָהּ בְּחֻלִּין. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עַל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין וְלַחְמָנִיּוֹת דַּקּוֹת, כְּשֵׁם שֶׁמּוֹעֶלֶת קְבִיעוּת זוֹ לְעִנְיַן ״הַמּוֹצִיא״ — כָּךְ מוֹעֶלֶת לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בֵּינֵיהֶם לְפַת גְּמוּרָה, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבֵעַ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ עַל פַּת גְּמוּרָה, וִיבָרֵךְ גַּם כֵּן בִּרְכַּת ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״:

נְטִילַת יָדַיִם לְפַת הַמּוֹצִיא. Quiconque mange du pain sur lequel on récite Hamotsi doit se laver les mains d’abord, même si elles ne sont ni sales ni sûrement impures : des mains dont on a détourné l’attention sont chéniyot à l’impureté et invalident la terouma (מדברי סופרים). Les Sages l’ont institué aussi pour le pain profane, par sérekh terouma — afin qu’on s’habitue à se laver à chaque repas et qu’on n’oublie pas pour la terouma ; cela n’a pas été aboli même aujourd’hui. On n’a institué qu’au pain (car l’essentiel des teroumot est דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, dont seul le דָּגָן se mange en pain). Le pat haba’a bekissanin et les petits pains fins sur lesquels on ne dit pas Hamotsi n’exigent pas de netila — sauf si l’on en fait un vrai repas (קְבִיעוּת סְעוּדָה) : on récite alors Hamotsi et l’on bénit aussi « al netilat yadayim ».

אֲפִלּוּ פַּת גְּמוּרָה, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה בְּלֹא קְלִפָּתָהּ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁפָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין, שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא מַשְׁקִים וָאֳכָלִים אֲחֵרִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״, וַחֲכָמִים לֹא הִצְרִיכוּ נְטִילַת יָדַיִם בְּחֻלִּין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה וְלֹא בִּנְגִיעָה, וּפָחוֹת מִכְּבֵיצָה כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאָה — אֵין אֲכִילָתוֹ חֲשׁוּבָה אֲכִילָה לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם. לְפִיכָךְ, יִטֹּל יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ. וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בְּלֹא בְּרָכָה. אֲבָל אִם אוֹכֵל כְּבֵיצָה, אֲפִלּוּ מִפֵּרוּרִין דַּקִּין — יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, שֶׁאַף שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לִכְבֵיצָה לְטֻמְאַת אֳכָלִין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאוֹכֵל וּמַכְנִיס לְתוֹךְ מֵעָיו שִׁעוּר הַנִּקְרָא אֹכֶל אַף לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין — אֲכִילָתוֹ חֲשׁוּבָה אֲכִילָה לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם. אֲבָל אִם אוֹחֵז חֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה וְיוֹתֵר וְאוֹכֵל מִמֶּנָּה פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה — יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ אוֹכֵל כְּשִׁעוּר הַנִּקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין:

שִׁעוּר כְּבֵיצָה לַנְּטִילָה. Même du pain complet : si l’on n’en mange que moins d’un kabeitza (hors coquille), il y a doute — car en deçà d’un kabeitza ce n’est pas « nourriture » pour la toumat okhalin — donc on se lave sans bénir. Même une quantité minime : netila sans bénédiction. Mais qui mange un kabeitza, fût-ce de fines miettes, bénit « al netilat yadayim », car il introduit dans son corps la mesure qualifiée de nourriture. Qui tient un grand morceau (un kabeitza et plus) mais n’en mange que moins d’un kabeitza : netila sans bénédiction.

אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, מִכָּל מָקוֹם, אִם אוֹכֵל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, בֵּין שֶׁמְּטַבְּלוֹ עַתָּה, בֵּין שֶׁהָיָה מְטֻבָּל מִקֹּדֶם וְאוֹכֵל כְּשֶׁהוּא מְטֻבָּל וּמְלֻחְלָח שֶׁלֹּא נִתְנַגֵּב — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁהַמַּשְׁקִים עֲלוּלִים לְקַבֵּל טֻמְאָה יוֹתֵר, שֶׁאֵין צְרִיכִים הֶכְשֵׁר. וְעוֹד, שֶׁאַף מַשְׁקֶה חֻלִּין שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ סְתָם יָדַיִם — נִטְמָא וְנַעֲשָׂה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה, וּמְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים בְּכָל שֶׁהוּא, לְפִיכָךְ הֶחֱמִירוּ בָּהּ יוֹתֵר מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, וְהִצְרִיכוּ נְטִילַת יָדַיִם לְכָל דָּבָר שֶׁמְּלֻחְלָח בְּמַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ הוּא מַשְׁקֶה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ תְּרוּמָה כְּלָל, כְּגוֹן מַיִם וּדְבַשׁ, מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמַת יַיִן וָשֶׁמֶן. וַאֲפִלּוּ אֵין מְטַבֵּל אֶלָּא רֹאשׁ הַיָּרָק וְאֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בַּמַּשְׁקֶה כְּלָל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגְּעוּ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אִם מַיִם מְצוּיִין לְפָנָיו בְּתוֹךְ מִיל אוֹ ד׳ מִילִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ג, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְבְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ יֹאכְלֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְטֻבָּל וּמְלֻחְלָח בְּמַשְׁקֶה, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל בַּיָּד. אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף — לֹא גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִגַּע בּוֹ בְּיָדָיו. וּלְפִיכָךְ, אַף אִם נָגַע בְּיָדָיו דֶּרֶךְ מִקְרֶה בְּתוֹךְ הַכַּף — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִשְׁתִיַּת מַשְׁקִין, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּם לִגַּע בָּהֶם בְּתוֹךְ הַכּוֹס, וְלָכֵן אַף אִם בָּא לִגַּע בָּהֶם בְּתוֹךְ הַכּוֹס — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַשּׁוֹתֶה מַיִם בְּיָדוֹ מִן הַנָּהָר, וְכֵן הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ וּשְׁאָר מַשְׁקִין וּמוֹצֵץ אַחַר כָּךְ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּלָל נְטִילַת יָדַיִם לְמַשְׁקִין אֶלָּא עַל יְדֵי טִבּוּל אֳכָלִין, וְלֹא בְּעִנְיָן אַחֵר, הוֹאִיל וְעִקַּר דֶּרֶךְ שְׁתִיַּת הַמַּשְׁקִים הוּא בִּכְלִי. וּמִכָּל מָקוֹם, בִּדְבַשׁ עָב וְרָאוּי לַאֲכִילָה, שֶׁרְגִילִים לִפְעָמִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בַּיָּד בְּלֹא כְּלִי (אֶלָּא שֶׁהוּא טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, שֶׁקָּרוּי מַשְׁקֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר) — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִקַּח מִמֶּנּוּ בְּאֶצְבַּע לֶאֱכֹל בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, כִּי יֵשׁ לוֹמַר: מֵאַחַר שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם לָאֳכָלִין שֶׁטִּבּוּלָן בְּמַשְׁקֶה — כָּל שֶׁכֵּן לַמַּשְׁקִים עַצְמָן אִם אוֹכְלָם בְּיָדוֹ בְּדֶרֶךְ אֲכִילָה, וְלֹא הוֹצִיאוּ מִכְּלַל תַּקָּנָה זוֹ אֶלָּא הַשּׁוֹתֶה בְּיָדוֹ אוֹ בִּכְלִי לְעוֹלָם. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ רֹב הֲמוֹן עַם לִטֹּל יְדֵיהֶם לְכָל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלָם בְּמַשְׁקֶה. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר, שֶׁסָּמְכוּ עַל דַּעַת מִקְצָת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּטָהֳרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו שֶׁכֻּלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים. וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל:

דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה. Bien que le buveur n’ait pas à se laver, celui qui mange un aliment trempé dans un liquide (mouillé, non essuyé) doit se laver d’abord : les liquides contractent l’impureté plus aisément et deviennent richone. Cela vaut même pour un liquide sans terouma (eau, miel), par sérekh du vin et de l’huile, et même s’il ne trempe que l’extrémité et n’y touche pas — décret de peur qu’il touche ; et même en mangeant à la cuillère, si de l’eau est disponible dans un mil ou quatre milin. En revanche, boire de l’eau à la main, ou tremper le doigt dans du miel/de l’huile et le sucer, ne requiert pas de netila (l’usage des liquides est dans un récipient). Pour un miel épais qu’on mange parfois à la main, il y a lieu d’être rigoureux. Coutume : le gros du peuple, dans ces contrées, ne se lave pas pour un davar chetibboulo bemachkeh ; certains les défendent (appui sur des Richonim qui limitaient le décret au temps de la pureté). On ne les blâme pas, mais l’essentiel est comme le premier avis — sans bénir toutefois (סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל).

אֵין נִקְרָא מַשְׁקֶה בִּלְשׁוֹן הַתּוֹרָה אֶלָּא ז׳ מַשְׁקִים, שֶׁהֵם: הַמַּיִם, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהֶחָלָב, וְהַטַּל, וּדְבַשׁ דְּבוֹרִים, וְדַם בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וּכְגוֹן שֶׁמְּטַבֵּל בּוֹ לִרְפוּאָה לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ. אֲבָל דַּם דָּגִים אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה, וְהָאוֹכֵל דָּג עִם דָּמוֹ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

שִׁבְעָה מַשְׁקִים. Ne sont appelés « liquide » par la Torah que sept : l’eau, le vin, l’huile, le lait, la rosée, le miel d’abeilles et le sang de bête, animal et volaille (lorsqu’on y trempe pour un pikoua’h néfech). Mais le sang de poisson n’est pas un liquide, et qui mange un poisson avec son sang n’a pas besoin de netila.

וְכֵן שְׁאָר כָּל מֵי פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁרְגִילִין לַעֲשׂוֹת מַשְׁקִים לִשְׁתִיָּה מִסְּחִיטַת אֵיזֶה פֵּרוֹת, שֶׁהוּא חָשׁוּב כְּמַשְׁקֶה לְעִנְיַן שַׁבָּת — אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה לְעִנְיַן טֻמְאָה, וְכֵן לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם שֶׁתִּקְּנוּ מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה לְאָכְלָהּ בְּטָהֳרָה:

מֵי פֵּרוֹת. De même tous les autres jus de fruits : même là où l’usage est d’en presser des boissons — ce qui les rend « liquide » pour le Chabbat — ils ne sont pas « liquide » pour l’impureté, ni pour la netila instituée par sérekh terouma afin de manger en pureté.

אֲפִלּוּ פֵּרוֹת הַכְּבוּשִׁים אוֹ שְׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים בְּאֶחָד מִז׳ מַשְׁקִים אֵלּוּ שֶׁסָּחַט הַמַּשְׁקֶה שֶׁנִּבְלַע בָּהֶם — אֵין עַל הַנִּסְחָט זֶה תּוֹרַת מַשְׁקֶה אֶלָּא תּוֹרַת אֹכֶל, מֵאַחַר שֶׁהָיָה בָּלוּעַ בָּאֹכֶל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״כ. וְכֵן בְּבָשָׂר וְדָגִים וּשְׁאָר מִינֵי אֳכָלִים הַכְּבוּשִׁים אוֹ שְׁלוּקִים בְּאֶחָד מִז׳ מִינֵי מַשְׁקִים אֵלּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, לֶאֱכֹל הָאֹכֶל זֶה הַכָּבוּשׁ אוֹ הַשָּׁלוּק וּמְבֻשָּׁל בְּעוֹד שֶׁהָרֹטֶב וְהַמָּרָק טוֹפֵחַ עָלָיו שֶׁלֹּא נִתְנַגֵּב עַד שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁהֲרֵי אֹכֶל זֶה מְטֻבָּל בְּמַשְׁקֶה, שֶׁהַמָּרָק שֶׁל הַכְּבוּשִׁים אוֹ הַשְּׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים — מַשְׁקֶה גָּמוּר הוּא כְּשֶׁהוּא מִז׳ מַשְׁקִים, רַק מַה שֶּׁנִּבְלַע מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ הָאֹכֶל בִּלְבַד יָצָא מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה וְלֹא מַה שֶּׁטּוֹפֵחַ עַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְשָׁב כְּאֹכֶל לְעִנְיַן בְּרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״י, וְלָכֵן יְנַגֵּב אוֹתוֹ תְּחִלָּה מִמַּשְׁקֶה שֶׁעַל גַּבָּיו. וְאַף שֶׁחוֹזֵר וּמִתְלַחְלֵחַ מִמַּשְׁקֶה הַנִּסְחָט מִתּוֹכוֹ כְּשֶׁנּוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אוֹ יֹאכְלֶנּוּ עַל יְדֵי כַּף, אִם הוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף:

כְּבוּשִׁים וּשְׁלוּקִים בְּז׳ מַשְׁקִים. Même des fruits marinés, échaudés ou cuits dans l’un des sept liquides : le liquide pressé qui en sort n’a plus statut de liquide mais d’aliment, puisqu’il était absorbé dans la nourriture (cf. siman ש״כ). Toutefois, manger cet aliment tant que le jus le mouille encore (טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ) exige la netila, car il est trempé dans un liquide — seul ce qui est absorbé perd le statut de liquide, non ce qui perle en surface. On l’essuie donc d’abord ; qu’il se remouille du jus interne en le prenant importe peu. Ou bien on le mange à la cuillère, si tel est son usage.

כָּל מַשְׁקֶה שֶׁנִּקְפָּה וְנִקְרָשׁ עַד שֶׁאֵין בּוֹ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — יָצָא מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה, בֵּין שֶׁנִּקְרַשׁ עַל יְדֵי בִּשּׁוּל בֵּין עַל יְדֵי צִנָּה. וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו לְמִרְקַחַת מְרֻקַּחַת הֵיטֵב עַד שֶׁאֵין עַל גַּבָּהּ דְּבַשׁ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַדְּבַשׁ אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ נִקְפָּה וְנִקְרָשׁ לְגַמְרֵי וְאֵין בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ כְּלָל. וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵין מַיִם מְצוּיִים בְּקַל לְפָנָיו — יוּכַל לֶאֱכֹל בְּכַף אוֹ בְּסַכִּין אַף אִם דֶּרֶךְ מִרְקַחַת זוֹ לְהֵאָכֵל בַּיָּד, שֶׁאֵין לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ בָּזֶה וְלִגְזֹר שֶׁמָּא יִגַּע, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין לִגַּע. אֲבָל אִם יֵשׁ עַל הַמִּרְקַחַת דְּבַשׁ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — אֵין לְהָקֵל כְּלָל עַל יְדֵי כַּף וְסַכִּין. אַךְ אִם בִּתְחִלַּת יְצִיאַת הַדְּבַשׁ מֵהַשַּׁעֲוָה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁרִסֵּק הַחַלּוֹת שֶׁל דְּבַשׁ כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדְּבַשׁ מֵהֶם, חִשֵּׁב עָלָיו לָאֳכָלִין בִּלְבַד וְלֹא לְמַשְׁקִין, דְּהַיְנוּ שֶׁחִשֵּׁב כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִרְקַחַת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ לִתְּנוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, אוֹ לְעָרֵב בּוֹ אֳכָלִין אֲחֵרִים וּלְאָכְלוֹ עִמָּהֶם בְּדֶרֶךְ אֲכִילָה וְלֹא לִשְׁתּוֹתוֹ כְּלָל — נַעֲשָׂה אֹכֶל עַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה זוֹ, וְלֹא יָרְדָה עָלָיו תּוֹרַת מַשְׁקֶה כְּלָל. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה. וְלָכֵן יֵשׁ לְהָקֵל גַּם בָּזֶה עַל יְדֵי כַּף אוֹ סַכִּין:

מַשְׁקֶה שֶׁנִּקְרַשׁ וּמִרְקַחַת. Tout liquide figé et durci, au point de n’avoir plus de toféa’h ‘al menat lehatpia’h, sort du statut de liquide — qu’il ait figé par cuisson ou par le froid. On n’a donc pas à se laver pour une confiture bien confite sans miel mouillant en surface. Yech omrim : le miel ne perd jamais le statut de liquide, même totalement figé ; il y a lieu de le craindre. Néanmoins, si l’eau n’est pas aisément disponible, on peut manger à la cuillère ou au couteau, même si l’usage est à la main. Si du miel mouillant est en surface, aucun allègement. Si, dès l’extraction du miel de la cire, on l’a destiné à l’aliment (confiture, plat) et non à la boisson, il devient aliment par cette ma’hachava ; d’autres divergent — d’où l’allègement à la cuillère ou au couteau.

וְכָל זֶה בְּמִרְקַחַת שֶׁהַדְּבַשׁ נִכָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת אֹכֶל, כְּגוֹן שֶׁנִּמְחָה הָאֹכֶל הַמְרֻקָּח לְגַמְרֵי וְנַעֲשָׂה גּוּף אֶחָד מַמָּשׁ עִם הַדְּבַשׁ, בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בְּמִרְקַחַת זוֹ דְּבַשׁ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ נִכָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלִי תַּעֲרֹבֶת אֹכֶל הַנִּמּוֹחַ — נִתְבַּטֵּל הַדְּבַשׁ מִתּוֹרַת מַשְׁקֶה לְגַמְרֵי וְנַעֲשָׂה אֹכֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה גּוּף אֶחָד מַמָּשׁ עִם הָאֹכֶל הָעוֹמֵד לַאֲכִילָה וְרָאוּי לַאֲכִילָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַמִּרְקַחַת עָבָה קְצָת, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְגָמְעָהּ וְלִבְלֹעַ בְּבַת אַחַת בְּלִי הִפּוּךְ בַּלָּשׁוֹן כְּלָל, שֶׁזּוֹ דֶּרֶךְ שְׁתִיָּה הִיא, אֶלָּא דַּרְכָּהּ לְהָפְכָהּ מְעַט בַּלָּשׁוֹן עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְבֵית הַבְּלִיעָה, שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ אֲכִילָה, כְּגוֹן תַּפּוּחִים וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת (שֶׁקּוֹרִין פלומי״ן וקרשי״ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז) מְרֻסָּקִים וּמְרֻקָּחִים הֵיטֵב בִּדְבַשׁ וְנַעֲשׂוּ חֲתִיכוֹת עָבוֹת. (וְאִם הִיא רַכָּה כָּל כָּךְ שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְגָמְעָהּ וְלִבְלֹעַ בְּלִי הִפּוּךְ בַּלָּשׁוֹן — כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִשְׁתִיָּה אֲפִלּוּ שׁוֹתֶה בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אַךְ אִם מְטַבֵּל בָּהּ אֵיזֶה אֹכֶל — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם כִּמְטַבֵּל בְּמַשְׁקֶה גָּמוּר, מֵאַחַר שֶׁהִיא רַכָּה כָּל כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל הַמָּחוּי נִכָּר בָּהּ. וְהוּא שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָרֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):

מִרְקַחַת שֶׁנַּעֲשֵׂית אֹכֶל. Tout cela vaut quand le miel se distingue en lui-même dans la confiture ou en surface. Mais s’il ne subsiste plus séparément, l’aliment confit s’étant totalement dissous et faisant un seul corps avec le miel — au point qu’il n’y reste plus de miel mouillant distinct — le miel perd tout statut de liquide et devient aliment, même s’il est mouillant, car il forme un même corps avec un aliment mangeable. Il s’agit d’une confiture assez épaisse qu’on ne gobe pas d’un trait mais qu’on retourne un peu sur la langue (voie de l’akhila) — telles pommes et prunes bien pilées et confites en morceaux épais. (Si elle est molle au point qu’on la gobe : à plus forte raison pas de netila, comme pour la boisson. Mais si l’on y trempe un aliment, netila, car elle est molle — à condition que le miel soit majoritaire.)

כָּל מַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרַשׁ לְגַמְרֵי, אִם חוֹזֵר וְנִמּוֹחַ — חוֹזֵר לִהְיוֹת תּוֹרַת מַשְׁקֶה עָלָיו עַל הַנִּמּוֹחַ. וְלָכֵן עִסָּה הַמְטֻגֶּנֶת בְּחֶמְאָה — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, שֶׁהַחֶמְאָה הִיא חָלָב שֶׁקָּרוּשׁ וְחָזַר וְנִמּוֹחַ. אֲבָל הַמְטֻגֶּנֶת בְּשֻׁמָּן — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁהַשֻּׁמָּן אֵינוֹ מִז׳ מַשְׁקִין. וְכֵן מִרְקַחַת בִּדְבַשׁ תְּמָרִים אוֹ דְּבַשׁ הַקָּנִים (שֶׁקּוֹרִין צוקר). וַאֲפִלּוּ לְטִגּוּן בְּחֶמְאָה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמַּתִּיכִין הַחֶמְאָה לְבַדָּהּ תְּחִלָּה בִּכְלִי אֶחָד וְאַחַר כָּךְ מְשִׂימִין אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַטִּגּוּן כְּשֶׁהִיא מְהֻתֶּכֶת וְנִמּוֹחָה, שֶׁכְּבָר יָרַד עֲלֵיהֶם תּוֹרַת מַשְׁקֶה קֹדֶם שֶׁנִּתְּנָה לְתוֹךְ הָאֹכֶל שֶׁהוּא הַטִּגּוּן. אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹךְ הַטִּגּוּן חֶמְאָה קְרוּשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לְטִגּוּן זֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַחֶמְאָה קְרוּשָׁה הָיְתָה אֹכֶל גָּמוּר, וּכְשֶׁהִתְחִילָה לִהְיוֹת נִמּוֹחָה וְלָצֵאת מִמֶּנָּה מַשְׁקֶה — הֲרֵי יָצָא לְתוֹךְ הָאֹכֶל שֶׁהוּא מִין הַטִּגּוּן. וְכָל מַשְׁקֶה הַבָּא לָאֹכֶל מִתְּחִלַּת יְצִיאָתוֹ — אֵין עָלָיו תּוֹרַת מַשְׁקֶה כְּלָל אֶלָּא תּוֹרַת אֹכֶל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״כ:

נִקְרַשׁ וְחָזַר וְנִמּוֹחַ. Tout liquide, même totalement figé, s’il refond, redevient liquide sur la part fondue. Aussi une pâte frite au beurre exige la netila (le beurre est du lait figé qui a refondu) ; mais frite au chouman (graisse), pas de netila — le chouman n’est pas des sept liquides. De même une confiture au sirop de dattes ou de canne (tsuker). Et même pour la friture au beurre, la netila ne s’impose que là où l’on fond d’abord le beurre seul puis on l’ajoute fondu (le statut de liquide lui est déjà venu). Mais là où l’on met dans la friture du beurre figé sans toféa’h, pas de netila : figé, il était aliment, et en commençant à fondre il sort vers l’aliment — et tout liquide qui vient à l’aliment dès sa sortie n’a que statut d’aliment (siman ש״כ).

מֹהַל הַיּוֹצֵא מִבְּשַׂר צָלִי — אֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה. וַאֲפִלּוּ הוּדַח הַבָּשָׂר בְּמַיִם קֹדֶם הַצְּלִיָּה, מִכָּל מָקוֹם, בִּשְׁעַת הַצְּלִיָּה נִתְיַבֵּשׁ אוֹתוֹ לַחְלוּחִית, וּמִן הַבָּשָׂר יוֹצֵא מֹהַל, וְהוּא מִלַּחְלוּחִית הַבָּשָׂר עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ נִקְרָא מַשְׁקֶה:

מֹהַל בְּשַׂר צָלִי. Le mohal (jus) qui sort de la viande rôtie n’est pas appelé liquide. Même si la viande a été rincée à l’eau avant le rôtissage, cette humidité s’est asséchée au rôtissage, et ce qui sort de la viande provient de son humidité propre — ce n’est pas un liquide.

הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת נְגוּבִים, אֲפִלּוּ לְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים שֶׁתְּרוּמָתָן מִן הַתּוֹרָה — הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ — סְתָם יָדַיִם כְּשֵׁרוֹת לִבְרָכָה, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנּוֹטֵל בְּתוֹרַת חִיּוּב נְטִילַת יָדַיִם כְּדֶרֶךְ נְטִילָה לְפַת, אֲבָל אִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ נְקִיּוּת, שֶׁרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לְנַקּוֹת יָדָיו לִכְבוֹד הַבְּרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה — מֻתָּר:

נְטִילָה לְפֵרוֹת נְגוּבִים. Celui qui se lave les mains pour des fruits secs — fût-ce du blé ou de l’orge, dont la terouma est de la Torah — fait preuve d’orgueil (מִגַּסֵּי הָרוּחַ). Bien qu’il faille bénir, des mains ordinaires sont valides pour la bénédiction, sauf si l’on sait avoir touché un endroit sale. Cela quand on se lave au titre d’une obligation de netila ; mais se laver par simple propreté, pour honorer la bénédiction, est permis même sans impureté connue.

הַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֲפִלּוּ יָדוֹ אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹתֶה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה וְאֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ע:

הַשּׁוֹתֶה. Le buveur n’a pas à se laver, fût-ce une seule main — sauf s’il boit au cours du repas et que ses mains ne sont pas propres (cf. siman ק״ע).

נָטַל יָדָיו לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל לֶחֶם — יַחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו בְּלֹא בְּרָכָה אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ, לְפִי שֶׁלְּהָאוֹמְרִים שֶׁדָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם כְּלָל בַּזְּמַן הַזֶּה — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נוֹטֵל לִנְקִיּוּת בְּעָלְמָא וְלֹא לְשֵׁם מִצְוַת נְטִילָה, וּנְטִילַת יָדַיִם צְרִיכָה כַּוָּנָה לְשֵׁם נְטִילָה הַמַּכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָטַל יָדָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת, שֶׁהָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל, שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְבָרֵךְ אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה כַּוָּנָה, וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, כִּי שֶׁמָּא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה הָרִאשׁוֹנָה, וְעַל נְטִילָה הָרִאשׁוֹנָה לֹא שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן כְּלָל לִנְטִילָה. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְנִדָּה שֶׁנָּפְלָה לַמַּיִם וְנִטְהֲרָה מִטֻּמְאָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ מְבָרֶכֶת עַל טְבִילָה זוֹ בַּעֲלִיָּתָהּ:

נִמְלַךְ לֶאֱכֹל לֶחֶם. Qui s’est lavé pour un davar chetibboulo bemachkeh puis se ravise pour manger du pain doit se relaver, sans bénir (s’il n’a pas détourné son attention) : selon ceux qui tiennent qu’aujourd’hui un tel aliment n’exige pas de netila, la première fut comme un simple lavage de propreté, or la netila requiert l’intention d’une netila qualifiante. À plus forte raison s’il s’était lavé pour la seule propreté. Il ne bénit pas, car d’autres tiennent que la netila n’exige pas d’intention (סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, la première ayant peut-être compté — et sur elle on ne bénit pas, faute d’intention). Parabole : la nidda tombée à l’eau et purifiée ne bénit pas sur cette immersion.

מִי שֶׁהוּא בַּמִּדְבָּר אוֹ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְאֵין לוֹ מַיִם וּמְפַחֵד לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם — פָּטוּר מִנְּטִילַת יָדַיִם (וְאֵין צָרִיךְ לִמְנֹעַ מִלֶּאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּן בְּתַעֲנִיתוֹ עַד שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ מַיִם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶאֱכֹל דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁבִּמְקוֹם סַכָּנָה לֹא גָּזְרוּ כְּלָל עַל נְטִילַת יָדַיִם]. וְכֵן כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאִים בַּמַּחֲנֶה לְמִלְחָמָה — הָיוּ פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם):

מִדְבָּר וּמְקוֹם סַכָּנָה. Qui est au désert ou en lieu de danger, sans eau et redoutant de rebrousser chemin, est dispensé de netila (il n’a pas à s’abstenir de manger, même s’il ne risque rien à jeûner jusqu’à ce qu’on lui apporte de l’eau, ou même s’il a d’autres aliments n’exigeant pas de netila — car en lieu de danger on n’a nullement décrété sur la netila). De même ceux qui sortaient au camp de guerre étaient dispensés de netila.

צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בִּנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם — חַיָּב נִדּוּי, וּבָא לִידֵי עֲנִיּוּת, וְנֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ הַנּוֹטֵל יָדָיו בִּרְבִיעִית מְצֻמְצָם מְבִיאוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת, אֶלָּא יוֹסִיף לִטֹּל יָדָיו בְּשֶׁפַע. וְכָל הַנּוֹטֵל מְלֹא חָפְנָיו מַיִם — נוֹתְנִים לוֹ מְלֹא חָפְנָיו טוֹבָה וּבְרָכָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְכַוֵּן לְכָךְ כְּדֵי לְהִתְעַשֵּׁר, שֶׁנִּמְצָא עוֹבֵד עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לִכְבוֹד קוֹנוֹ:

זְהִירוּת וְשֶׁפַע בַּנְּטִילָה. Il faut prendre grand soin de la netila : qui la méprise est passible de nidoui, vient à la pauvreté et est déraciné du monde. Même se laver d’une revi‘it tout juste comptée mène à la pauvreté ; qu’il ajoute et se lave abondamment. Qui se lave d’une pleine double-poignée d’eau, on lui donne pleine double-poignée de bien et de bénédiction. Mais qu’il n’ait pas cela en vue pour s’enrichir — il servirait alors ‘al menat lekabel pras — mais qu’il agisse pour l’honneur de son Créateur.

אַף עַל פִּי שֶׁהַנְּטִילָה הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מְבָרְכִין עָלֶיהָ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים — אָנוּ מְקַיְּמִים מִצְוַת ה׳ שֶׁצִּוָּנוּ לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם. וְזֶהוּ טַעַם כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין עַל מִצְוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וּמִן הַדִּין הָיָה רָאוּי לְבָרֵךְ קֹדֶם הַנְּטִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, אֶלָּא שֶׁלִּפְעָמִים אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, כְּגוֹן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא, לְכָךְ מְבָרְכִין לְעוֹלָם אַחַר הַנְּטִילָה, שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין נְטִילָה לִנְטִילָה. וְעוֹד, שֶׁגַּם הַנִּגּוּב הוּא מִן הַמִּצְוָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים אֵין צָרִיךְ נִגּוּב — לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין נְטִילָה לִנְטִילָה. וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בְּב׳ שְׁטִיפוֹת — רָאוּי לוֹ לְבָרֵךְ אַחַר שְׁטִיפָה הָרִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים, שֶׁכְּבָר יָדָיו הֵן נְקִיּוֹת וּרְאוּיוֹת לִבְרָכָה אַף אִם הָיָה בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ עַד אַחַר הַנִּגּוּב — יְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁלֹּא בֵּרַךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן לְאַחַר גְּמַר עֲשִׂיָּתָן, מִכָּל מָקוֹם, מִצְוָה זוֹ כֵּיוָן שֶׁלִּפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ, כְּגוֹן הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא, וּמֻכְרָח לְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ — אֵין לְחַלֵּק בָּהּ בֵּין פַּעַם לְפַעַם, וּלְעוֹלָם יָכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה מְדַקְדְּקִים לְבָרֵךְ קֹדֶם הַנִּגּוּב, הוֹאִיל וְגַם הוּא מִן הַמִּצְוָה, אֲבָל עִקַּר הַנְּטִילָה שֶׁמְּבָרְכִים עָלֶיהָ הִיא הַנְּטִילָה לְבַדָּהּ שֶׁכְּבָר נַעֲשֵׂית. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁבֵּרַךְ ״הַמּוֹצִיא״ — שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. (וְהוּא הַדִּין אִם הֻצְרַךְ לִטֹּל יָדָיו בְּאֶמְצַע סְעוּדָה, לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ עַד שֶׁאָכַל פַּת — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עוֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַנְּטִילָה אֵינָהּ אֶלָּא בִּגְלַל הָאֲכִילָה, כָּל שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל — שׁוּב לֹא שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, שֶׁכְּבָר חָלְפָה וְעָבְרָה.וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל לֶאֱכֹל — לֹא שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא מִיָּד אַחַר הַנְּטִילָה, וְלֹא מֻפְלָג מִמֶּנָּה. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹסְרִים לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין נְטִילָה לִבְרָכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ה. וְאִם הִפְלִיג אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה — שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ, שֶׁאַף שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָהּ וּמֻכְרָח לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ — אֵין סְבָרָא כְּלָל שֶׁיּוּכַל לְבָרֵךְ עָלֶיהָ לְעוֹלָם, אֶלָּא מִיָּד אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ):

בִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדָיִם. Bien que la netila soit mid’rabbanan, on la bénit « acher kidechanou bemitsvotav vetsivanou ‘al netilat yadayim ». Où l’a-t-Il ordonné ? « לֹא תָסוּר » : en écoutant les Sages, on accomplit l’ordre divin de leur obéir — raison de toutes les bénédictions sur les mitsvot rabbiniques. En droit, il faudrait bénir avant (over la‘asiyatan) ; mais parfois les mains ne sont pas propres (au sortir des toilettes), aussi bénit-on toujours après la netila, pour ne pas distinguer — et parce que le nigguv fait aussi partie de la mitsva. Qui se lave en deux rinçages bénira après le premier. Oublié jusqu’après l’essuyage : il bénit ensuite. Mais après avoir dit Hamotsi (ou après avoir commencé à manger), il ne bénit plus « al netilat yadayim » ; et l’on ne bénit qu’aussitôt après la netila, non de façon éloignée.

כָּל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם — כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם״, אַל תִּקְרֵי ״לַחְמָם״, אֶלָּא ״לַח מַיִם״. וְעוֹד, ״לַחְמָם טָמֵא״ בְּגִימַטְרִיָּא ״בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם״. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁטֻּמְאָה זוֹ הִיא מִמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵהַיָּדַיִם אִם אֵין בָּהֶם רְבִיעִית. וְאַף שֶׁמַּיִם הַשְּׁנִיִּים מְטַהֲרִין אֶת הָרִאשׁוֹנִים, מִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְגַמְרֵי עַל יְדֵי נִגּוּב, וְלֹא דַּי שֶׁיִּתְנַגְּבוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֶלָּא צָרִיךְ לְשַׁפְשְׁפָן בְּמַפָּה אוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁהַשִּׁפְשׁוּף מְטַהֲרָן בְּיוֹתֵר. אֲבָל הַמַּטְבִּיל יָדָיו, וְכֵן הַנּוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו בְּבַת אַחַת וְשׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְכֵן אִם שָׁפַךְ עַל יָדוֹ אַחַת רְבִיעִית וְכֵן שָׁפַךְ עַל חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל — אֵין צָרִיךְ לְנַגְּבָן. וּמִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מִאוּס אִם דַּעְתּוֹ קָצָה עָלָיו. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁטֻּמְאָתָן הִיא מְאִיסָתָן, שֶׁדָּבָר מָאוּס קָרוּי טָמֵא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ׳״. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁפַךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת. וְלֹא הֵקֵלּוּ אֶלָּא בְּמַטְבִּיל, לְפִי שֶׁלֹּא חָשׁוּ חֲכָמִים לְתַקֵּן נִגּוּב לְטַהֵר הַיָּדַיִם מִמְּאִיסוּתָן אֶלָּא כְּשֶׁמְּטַהֲרָן בְּטָהֳרָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁהִיא נְטִילָה בִּכְלִי, אֲבָל כְּשֶׁמְּטַהֲרָן בִּטְבִילָה, שֶׁהִיא כְּעֵין טָהֳרָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא טְבִילָה — לֹא חָשׁוּ לְתַקֵּן בָּהּ כְּלוּם. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם:

נִגּוּב הַיָּדַיִם. Qui mange sans essuyer ses mains, c’est comme s’il mangeait un pain impur — « כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא », ne lis pas la’hmam mais la’h mayim ; et « לַחְמָם טָמֵא » a la valeur numérique de « בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם ». Yech mefarchim : cette impureté vient des premières eaux souillées par les mains (à moins d’une revi‘it) ; il faut ôter les premières par le nigguv, en frottant au linge, non les laisser sécher d’elles-mêmes. Mais qui immerge ses mains, ou lave les deux ensemble en versant une revi‘it d’un coup — nulles eaux impures — n’a pas à essuyer (restant la répugnance s’il en est dégoûté). Yech mefarchim : leur impureté est leur répugnance ; on n’a allégé qu’en cas d’immersion. Il y a lieu d’être rigoureux comme eux.

אַל יְנַגֵּב יָדָיו בַּחֲלוּקוֹ, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְשִׁכְחָה:

לֹא יְנַגֵּב בַּחֲלוּקוֹ. Qu’il n’essuie pas ses mains à sa chemise (‘haloukо), car cela est mauvais pour la mémoire (קָשֶׁה לְשִׁכְחָה).

כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו — נוֹטֵל יָמִין תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַד שְׂמֹאל. וְכֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו — רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין תְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב׳:

יָמִין תְּחִלָּה. Lorsqu’il se lave les mains, il lave la droite d’abord, puis la gauche. De même chaque fois qu’il se lave les mains — la droite d’abord — comme il a été expliqué au siman ב׳.