✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

באיזה כלי נוטלין הידים וכיצד יבואו המים לידיו — עיונים מעמיקים

סימן קנ״ט · כ׳ סעיפים

דין הכלי · כח גברא · שיעור רביעית · חיבור מים · טבילת ידים

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ״ט — כ׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות ומקואות), רא״ש, רשב״א, ר״ן, ראב״ד, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
חולין ק״ז. · חולין ק״ו. · משנה ידים פ״א · משנה ידים פ״ב · «אין נותנים לידים אלא בכלי» · «דלא אתו מכח גברא» · «כלי שאין מחזיק רביעית»

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — גדר נטילת ידים: הצריכותא של כלי, כח גברא ורביעית (משנה ידים פ״א, חולין ק״ז.), חקירת מהות הנטילה
דין הכלי — «אין נוטלים לידים אלא בכלי» (קנ״ט סעיף א׳), כלי שלם ונקוב, שיעור רביעית (חולין ק״ז.; ידים פ״א מ״ב) — סעיפים א׳–ה׳
כח גברא — צריך שיבואו המים «מכח נותן» (קנ״ט סעיף ז׳), האריתא דדלאי, חבית וברזא ומחלוקת ר״ת (סעיפים ו׳–י׳)
חיבור מים וטבילת ידים — נצוק חיבור, מים שאובים, מעיין ומקוה, מחלוקת הרמב״ם והראב״ד (סעיפים ז׳, י״ד–ט״ז)
פרטי הדינים: הכל כשרים ליתן, כוונה, טבילה בלא ברכה — כשרות הנותן, קוף, כוונת נוטל · נפקא מינה למעשה · טבלאות (סעיפים י״א–כ׳)

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

בְּאֵיזֶה כְּלִי נוֹטְלִין הַיָּדַיִם וְכֵיצַד יָבוֹאוּ הַמַּיִם לְיָדָיו. וּבוֹ כ׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: אין נוטלים לידים אלא בכלי, וכל הכלים כשרים, ואפילו כלי גללים ואבנים ואדמה, וצריך שיהא מחזיק רביעית; ואם ניקב בכונס משקה — בטל מתורת כלי. ב׳–ה׳: נטל דרך פיו למעלה מן הנקב פסול; כלי שאינו עומד בלא סמיכה — אינו כלי; חמת וכפישה שתקנן — נוטלים; שק וקופה — לא. ו׳: לא יתן לחברו בחפניו; ור״ת מתיר בשפך מידו לחברתה. ז׳–י׳: צריך שיבואו המים מכח נותן — אריתא פסול; חבית וברזא — כח גברא. י״א–י״ג: הכל כשרים ליתן; קוף; כוונה. י״ד–כ׳: טבילת ידים במעיין ובמקוה, מים שאובים, וברכת הטובל.

Résumé concis :

כ׳ seifim : le siman définit le גדר הנטילה — comment purifier les mains : (1) avec un כלי («אין נוטלים לידים אלא בכלי») contenant une רביעית ; (2) l'eau doit venir du כח גברא («מכח נותן» — l'אריתא qui coule d'elle-même est פסול) ; (3) כלי שלם ונקוב («ניקב בכונס משקה — בטל מתורת כלי») ; puis la טבילת ידים dans un מעיין / מקוה, la כשרות du נותן (חרש שוטה וקטן), la כוונה, et la ברכה «על נטילת ידים» sur la טבילה.

1. הקדמת הסוגיא — גדר נטילת ידים: כלי, כח גברא, שיעור

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פתח מרן בסימן זה בגדרי הנטילה עצמה — «באיזה כלי נוטלין הידים וכיצד יבואו המים לידיו». לאחר שנתבאר בסימן קנ״ח עצם חיוב הנטילה, בא כאן לברר את דרכי קיומה, ובה שלושה יסודות: (א) כלי — «אין נותנים לידים אלא בכלי» (ידים פ״א מ״ב); (ב) כח גברא — שהמים באים «מכח נותן» (קנ״ט סעיף ז׳), ולא מאליהם, «דלא אתו מכח גברא» (חולין ק״ז.); (ג) שיעור רביעית — «כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים» (חולין ק״ז.). ומקור רוב הסימן במשנה מסכת ידים (פ״א–ב) ובסוגיית חולין (ק״ו.–ק״ז.), וממנה נמשכו כל פרטיו.

הערה יסודית: שני דרכים לטהר את הידים לסעודה — נטילה (שפיכת מים מן הכלי על הידים) וטבילה (הכנסת הידים למקוה או מעיין). ושלושת התנאים — כלי, כח גברא ורביעית — הם דיני הנטילה; ואילו הטבילה (סעיפים י״ד–ט״ז) פטורה מהם, שאין בה כלי ולא כח גברא, אלא דין מקוה. והחוט המקשר בכל הסימן: כמה מדיני הנטילה הם מגוף התקנה ומעכבים, וכמה נאמרו לכתחילה או בדרך הכשר בלבד.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: מהו גדר מעשה הנטילה —

(א) מעשה טהרה — הנטילה כעין טבילה מצומצמת, שמעבירה טומאה מן הידים; ולכן הצריכו לה כלי, כח גברא ושיעור רביעית, כדוגמת דקדוקי הטבילה והמקוה. לפי זה התנאים מעכבים מעיקר הדין.
(ב) מעשה הכשר ונקיות — הנטילה הכשרה והכנה לאכילת הפת, והכלי והכח סימני חשיבות ודרך כבוד. לפי זה יש מקום להקל בדקדוקים בשעת הדחק.
(ג) תקנת חכמים בגדריה — שחכמים תיקנו נטילה בצורתה זו (כלי, כח, שיעור), וגדריה כמו שמסרום, לא פחות ולא יותר.

ונפקא מינה: בכלי נקוב, במים הבאים מאליהם, וברביעית מצומצמת — האם פסול גמור או רק חסרון לכתחילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. דין הכלי — «אין נוטלים לידים אלא בכלי» (סעיפים א׳–ה׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אין נוטלים לידים אלא בכלי», ואפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה; «וצריך שיהא מחזיק רביעית». ואם ניקב «בכונס משקה» — «בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים», ואפילו הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה. ג׳: כלי שאינו עומד בלא סמיכה וישפכו מימיו — «אינו כלי», כגון «מגופה של חבית» חדה. ד׳–ה׳: חמת וכפישה שתקנן — נוטלים; שק וקופה — אין נוטלים; וכלי שעיקר תשמישו על ידי סמיכה, «וזה עיקר תשמישו נקרא כלי».

שורש הדין — ידים פ״א מ״ב וחולין ק״ז.: שורש הדין במשנה ידים (פ״א מ״ב): «בכל הכלים נותנין לידים אפילו בכלי גללים», ומסיימת «אין נותנים לידים אלא בכלי». ובגמרא חולין (ק״ז.) אמר רבא «כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים», ואמר «כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים». ומרן פסק כשתיהן. תמצית: שני פסולים בכלי — נקב המבטל שם כלי, וחסרון שיעור רביעית.

חקירה — טעם פסול הכלי הנקוב:

צד א׳ — גזרת שם כלי: הכלי הנקוב בכונס משקה בטל משם כלי לגמרי (כדין כלי שנטהר בנקב זה מטומאה), ולכן אין המים שבו חשובים מי כלי.
צד ב׳ — דין תפקודי: אין הפסול אלא במקום הנקב ולמעלה, שאין המים שם בתוך כלי; אבל מן הנקב ולמטה עדיין שם כלי עליו, ולכן הנוטל דרך הנקב (סעיף ב׳) — כשר.

ונפקא מינה: הנוטל דרך פיו למעלה מן הנקב פסול, ודרך הנקב עצמו כשר. ועיין בית יוסף ומגן אברהם בגדר «כונס משקה» ובשיעורו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה, למה פסול? הרי סוף סוף יש בכלי שיעור רביעית שלם מתחת לנקב, ומן הנקב ולמטה שם כלי עליו — ומדוע אמר מרן «ואפילו הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה» שבטל מתורת כלי?

תירוץ: תלוי במקום השפיכה: כשנוטל דרך פיו — למעלה מן הנקב, ושם כבר אין שם כלי, שהמים שממנו ולמעלה כמונחים חוץ לכלי, ונמצא שאין המים באים עליו מן הכלי; ולכן פסול אף שמחזיק רביעית למטה. אבל הנוטל דרך הנקב עצמו (סעיף ב׳) — כשר, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה, והמים באים מתוך הכלי ממש. נמצא שהפסול לא מחמת חסרון השיעור, אלא מחמת מקום יציאת המים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — גדר הכלי הצריך סמיכה: נחלקו בכלי שאינו עומד מאליו אלא בסמיכת דבר אחר. מרן פסק (סעיף ג׳) שכלי חד כמגופת חבית שאינו מחזיק רביעית בלא סמיכה — «אינו כלי»; ומאידך (סעיף ה׳) כלי שכל תשמישו על ידי סמיכה מתחילת עשייתו — «וזה עיקר תשמישו נקרא כלי». ובגמרא (חולין ק״ז.) «מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים», וכן «חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים», אבל «שק וקופה אף על פי שמקבלים אין נוטלין מהם לידים» — שאינם עשויים לקבל מים. ונחלקו הפוסקים בפרטי ה«תיקון» המכשיר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
לשון מרן (קנ״ט סעיף א׳): «אין נוטלים לידים אלא בכלי» המחזיק רביעית; ואם ניקב בכונס משקה — «בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים» (שו״ע או״ח קנ״ט:א). ומקורו בגמרא: «כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים» (חולין ק״ז.).

3. כח גברא — צריך שיבואו המים «מכח נותן» (סעיפים ו׳–י׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: «לא יתן מים לחברו בחפניו שאין נוטלים אלא מן הכלי»; והנוטל ידו אחת מן הכלי ושפך ממנה לחברתה — אינו כלום, ור״ת מתיר, «ונהגו להקל כדברי ר״ת». ז׳: צריך שיבואו המים «מכח נותן» — לפיכך אריתא (צינור) שהמים נמשכים בו מאליהם אין נוטלים ממנו, «שכבר פסק כח השופך». ט׳: חבית שמימיה יוצאים דרך נקב — אם יש בה ברזא ונטלה, «חשיב שפיר כח גברא», «וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה». י׳: הטה חבית וישב, והיא שופכת כל היום מחמת הטייתו ונטל ממנה — «עלתה לו נטילה».

שורש הדין — חולין ק״ז. ומשנה ידים: שורש דין כח גברא בחולין (ק״ז.): אמר רב פפא באריתא דדלאי (צינור השקאה) «אין נוטלין ממנו לידים» «דלא אתו מכח גברא» — שהמים נמשכים בו מאליהם. ובמשנה ידים (פ״א מ״ה): «מטה חבית על צדה ונוטל», וסתם תנא מכשיר, «רבי יוסי פוסל בשני אלו». ומרן הכריע להקל בהטיית חבית (סעיף י׳). תמצית: כח האדם המקורי מועיל אף שנמשכים המים אחר כך מאליהם.

חקירה — גדר כח גברא:

צד א׳ — כח מתמשך בפועל: צריך שבשעת נפילת המים על היד יהיה כח האדם פועל בהם ממש; וכל שפסק כחו ונמשכים מאליהם — פסול.
צד ב׳ — מוצא הכח: די שמקור התנועה בכח האדם, אף שאחר כך נמשכים המים מכח עצמם (כחבית מוטה השופכת כל היום מחמת הטייה ראשונה).

ונפקא מינה: חבית מוטה השופכת כל היום (סעיף י׳) — כשרה; ברזא (סעיף ט׳) — «וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה»; ואריתא (סעיף ז׳) — פסולה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — חבית מוטה כשרה ואריתא פסולה, מאי שנא? הרי בשתיהן המים נמשכים מאליהם: החבית המוטה שופכת כל היום, והאריתא זורמת מאליה — ומדוע זו (סעיף י׳) עלתה לו נטילה, וזו (סעיף ז׳) אין נוטלים ממנה?

תירוץ: חילוק המוצא: בחבית המוטה כל שפיכתה נובעת מיד מכח הטייתו של האדם — הוא המטה, והשפיכה תולדה ישירה של מעשהו, וזהו כחו הנמשך. אבל באריתא המים ניתנו בה קודם לכן, «שכבר פסק כח השופך», והזרימה עתה מכח מקורה ומדרון הצינור, לא ממעשה הנוטל. לכן חבית מוטה — כח גברא, ואריתא — אין בה כח גברא. וזהו יסוד הברזא (סעיף ט׳): כשמסירה בידו בכל שפיכה, ההסרה מעשהו, «חשיב שפיר כח גברא». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — שיטת ר״ת בשופך מידו לחברתה: מרן פסק (סעיף ו׳) ד«לא יתן מים לחברו בחפניו שאין נוטלים אלא מן הכלי», והוא הדין הנוטל ידו אחת מן הכלי ושפך ממנה לחברתה — אינו כלום, שאין היד כלי. ור״ת מתיר, כיון שתחילת הנטילה לידו הראשונה היתה מן הכלי ובטהרה. ובגדר הדבר שתי דרכים: אם היד לאחר נטילה חשובה ככלי לענין זה, או שאין כאן דין כלי כלל אלא המשך נטילה אחת. ומרן כתב «ונהגו להקל כדברי ר״ת», ומכל מקום סברא ראשונה עיקר להחמיר לכתחילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — כח גברא: (א) אריתא הנמשכת מאליה — פסולה (סעיף ז׳). (ב) ברזא — «וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה» (סעיף ט׳). (ג) חבית מוטה השופכת מחמת הטייה — «עלתה לו נטילה» (סעיף י׳). (ד) נתן לחברו בחפניו — פסול (סעיף ו׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
צריך שיבואו המים «מכח נותן» (קנ״ט סעיף ז׳), «דלא אתו מכח גברא» היינו הנמשכים מאליהם — פסול (חולין ק״ז.); ובחבית שיש בה ברזא — «חשיב שפיר כח גברא».

4. חיבור מים וטבילת ידים — נצוק, מים שאובים, מעיין ומקוה (סעיפים ז׳, י״ד–ט״ז)

לשון השלחן ערוך

סעיף ז׳ (סופו): המטביל ידיו באריתא אינם טהורות מכח טבילה «מפני שהם שאובים»; ובנצוק המחבר הכלי ליאור נחלקו אם חשיב חיבור אף לנטילה. י״ד: «הטביל ידיו במי מעיין» — אף בפחות ממ׳ סאה «עלתה לו טבילה», «כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת»; ובמקוה — יש אומרים כמעיין ויש אומרים צריך מ׳ סאה. ט״ז: מ׳ סאה מים שאובים שבקרקע — «להרמב״ם אין מטבילין בהם» ולהראב״ד מטבילין; ושאובים שהמשיכום — לכל הדעות מטבילין.

שורש הדין — טבילת ידים ומחלוקת הרמב״ם והראב״ד: טבילת ידים דרך חלופית לנטילה — הכנסת הידים למקוה או מעיין. ובמעיין מטבילין בכל שהוא, כדין מקוה שהמעיין מטהר בכל שהוא; ובמקוה של אשבורן צריך מ׳ סאה, ובזה נחלקו הראשונים לענין ידים. ובמים שאובים שבקרקע נחלקו: «להרמב״ם אין מטבילין בהם» את הידים, «ולהראב״ד מטבילין». תמצית: הנצוק (קילוח) אינו מחבר לענין טבילה, ולנטילה יש חולקין (סעיף ז׳).

חקירה — טבילת ידים: דין מקוה או דין נטילה?

צד א׳ — דין טבילה במקוה: טבילת ידים כטבילת כל הגוף בזעיר אנפין, וצריכה מי מקוה או מעיין כשרים (ולכן שאובים פסולים להרמב״ם, ומעיין מטהר בכל שהוא).
צד ב׳ — דרך נטילה בשפע: אינה אלא נטילה מרובה, שהמים באים על היד בשפע; ולכן די בכיסוי הידים «כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת».

ונפקא מינה: מעיין בפחות ממ׳ סאה (סעיף י״ד — כשר), מים שאובים שבקרקע (סעיף ט״ז — מחלוקת), ומי גשמים זוחלים (סעיף ט״ו — ספק). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — למה מעיין כשר בכל שהוא ומקוה צריך מ׳ סאה? אם טבילת ידים דין טבילה עליה, למה חילקו בין מעיין למקוה — שבמעיין «עלתה לו טבילה» אף בפחות ממ׳ סאה, ובמקוה יש מצריכין מ׳ סאה?

תירוץ: כן הוא דין כל הטבילות: המעיין מטהר בזוחלין ובכל שהוא, שאין שיעור מ׳ סאה אלא במקוה של מים מכונסים (אשבורן); ולכן אף בטבילת ידים המעיין מכשיר בכל שהוא, כל שמתכסות בו הידים בבת אחת, ואילו במקוה נחלקו אם הצריכו בו מ׳ סאה כשאר מקואות או הקילו בידים. ובזה מתיישב שאין סתירה, אלא שני דיני מים — מעיין ומקוה — כדין טהרות בכל מקום. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — מים שאובים שבקרקע (רמב״ם וראב״ד): במ׳ סאה מים שאובים המכונסים בקרקע נחלקו: «להרמב״ם אין מטבילין בהם» את הידים — שהשאובים פסולים למקוה, ואף לטבילת ידים; «ולהראב״ד מטבילין» — שהקילו בטבילת ידים אף בשאובים. אבל בשאובים שהמשיכום על גבי קרקע — לכל הדעות מטבילין, שהמשכה מכשרת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«הטביל ידיו במי מעיין» — «עלתה לו טבילה» אף בפחות ממ׳ סאה, «כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת» (קנ״ט י״ד); ובמים שאובים שבקרקע «להרמב״ם אין מטבילין בהם» «ולהראב״ד מטבילין» (קנ״ט ט״ז).

5. פרטי הדינים — הכל כשרים ליתן, כוונה, טבילה בלא ברכה · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

י״א: «הכל כשרים ליתן מים לידים» — ואפילו «חרש שוטה וקטן עכו״ם ונדה». י״ב: קוף שנתן מים לידים — יש פוסלים ויש מכשירים, ונראו דברי המכשירים. י״ג: ולכתחילה «יכוין הנוטל לנטילה המכשרת» לאכילה, וכוונת הנותן מועילה אף היא. י״ז–י״ט: «לא יטול מהנהר מים בידו אחת» ויתן על ידו השניה, «לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה»; והמטביל «אין צריך שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו». כ׳: המטביל ידיו מברך «אלא על נטילת ידים».

שורש הדין — משנה ידים פ״א מ״ה: מקור הדינים במשנה ידים (פ״א מ״ה): «הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן», «מניח חבית בין ברכיו ונוטל», «מטה חבית על צדה ונוטל», «והקוף נוטל לידים», ו«רבי יוסי פוסל בשני אלו». ומרן הכשיר בקוף (סעיף י״ב) דלא כרבי יוסי. תמצית: כשרות הנותן אינה תלויה בדעתו, שהנתינה מעשה כשר בכל אדם, שאין הנותן אלא גורם.

חקירה — כוונה בנטילה:

צד א׳ — מצוה צריכה כוונה: הנטילה מצוה, וצריך המתכוין «יכוין הנוטל לנטילה המכשרת» לאכילה; ובלא כוונה לא יצא לכתחילה.
צד ב׳ — מעשה טהרה החל מאליו: עיקר הנטילה העברת הטומאה מן הידים, וזו חלה בעצם שפיכת המים הכשרה; ולכן כוונת הנותן מועילה, ואף חרש שוטה וקטן וקוף כשרים לנתינה.

ונפקא מינה: נטילה על ידי חרש שוטה וקטן, קוף, וכוונת הנותן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

קושיא — אם צריכה כוונה, כיצד מכשירים קוף וחרש? אם הנטילה צריכה כוונה (סעיף י״ג), כיצד מכשיר מרן נתינה על ידי «חרש שוטה וקטן» וקוף — שאין בהם דעת וכוונה למצוה?

תירוץ: הכוונה הצריכה היא כוונת הנוטל (האוכל) — הוא מתכוין לנטילה המכשרת לאכילה; ואילו הנותן אינו אלא גורם המביא את המים על היד, ובזה אין צריך דעת, ולכן חרש שוטה וקטן וקוף כשרים לנתינה. ואם אף הנותן בר דעת ומכוין — תמצית: כוונתו מועילה אף היא, ואפילו לא כיון הנוטל כלל. נמצא שהכוונה בגברא הנוטל, והנתינה מעשה טכני. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
דין הכלי	«אין נוטלים לידים אלא בכלי» המחזיק רביעית (קנ״ט סעיף א׳; חולין ק״ז.).
כלי נקוב	ניקב בכונס משקה — בטל מתורת כלי, אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה.
כח גברא	צריך שיבואו המים «מכח נותן»; בברזא — «בכל שפיכה ושפיכה».
מטה חבית / קוף	כשרים (דלא כרבי יוסי) — ידים פ״א מ״ה; אריתא הנמשכת מאליה — פסולה.
טבילת ידים	במעיין כל שהוא «עלתה לו טבילה»; במקוה מחלוקת מ׳ סאה; שאובים — רמב״ם/ראב״ד.
ברכת הטובל	המטביל ידיו מברך «על נטילת ידים» (קנ״ט כ׳).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
נטילה בכלי	אין נוטלים אלא בכלי, ואפילו גללים אבנים ואדמה	קנ״ט סעיף א׳ (ידים פ״א מ״ב; חולין ק״ז.)
שיעור רביעית	כלי שאין מחזיק רביעית — פסול	קנ״ט סעיף א׳ (חולין ק״ז.; ידים פ״א מ״א)
כח גברא	המים מכח נותן; אריתא פסולה; ברזא בכל שפיכה	קנ״ט סעיפים ז׳, ט׳ (חולין ק״ז.)
מטה חבית / קוף	כשרים דלא כרבי יוסי; הכל כשרים ליתן	קנ״ט סעיפים י׳, י״א, י״ב (ידים פ״א מ״ה)
טבילת ידים	מעיין בכל שהוא; שאובים מחלוקת; ברכה על נטילת ידים	קנ״ט סעיפים י״ד, ט״ז, כ׳ (רמב״ם/ראב״ד)

גמרא ומשנה: חולין ק״ז. · חולין ק״ו. · משנה ידים פ״א · משנה ידים פ״ב («אין נותנים לידים אלא בכלי»; «דלא אתו מכח גברא»; «כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים»; «הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן»; «והקוף נוטל לידים»)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות ומקואות) · ראב״ד · רא״ש · רשב״א · ר״ן · רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קנ״ט · באיזה כלי נוטלין הידים · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta