Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קנ״ט · בְּאֵיזֶה כְּלִי נוֹטְלִין הַיָּדַיִם

בְּאֵיזֶה כְּלִי נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְכֵיצַד יָבוֹאוּ הַמַּיִם לְיָדָיו, וּבוֹ כ״ה סְעִיפִים: אֵין נוֹטְלִין לַיָּדַיִם אֶלָּא מִכְּלִי, שֶׁסָּמְכוּ טָהֳרַת יָדַיִם עַל הַזָּאַת מֵי חַטָּאת אוֹ עַל קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיוּ צְרִיכִים כְּלִי, שֶׁבְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נֶאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר וְגוֹ׳ וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״, וּבְמֵי חַטָּאת נֶאֱמַר: ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״:

אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא מִכְּלִי. On ne se lave les mains qu’à partir d’un récipient (כְּלִי). Les Sages ont adossé la pureté des mains à l’aspersion des eaux de la vache rousse (מֵי חַטָּאת) et au קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם au Temple, qui exigeaient tous deux un récipient : du kiyor il est dit « וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר וְגוֹ׳ וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ », et des mei chatat « וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי ».

כָּל הַכֵּלִים כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, שֶׁאֵינָם חֲשׁוּבִים כֵּלִים לְעִנְיַן טֻמְאָה:

כָּל הַכֵּלִים כְּשֵׁרִים. Tous les récipients conviennent, même les récipients de bouse (כְּלֵי גְּלָלִים), de pierre (כְּלֵי אֲבָנִים) ou de terre (כְּלֵי אֲדָמָה), lesquels ne sont pourtant pas comptés comme « récipients » quant à l’impureté (טֻמְאָה).

צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכְּלִי מַחֲזִיק רְבִיעִית, וְאִם אֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית — אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ רוֹצֶה לְמַלֹּאותוֹ ב׳ וְג׳ פְּעָמִים:

שִׁעוּר רְבִיעִית בַּכְּלִי. Le récipient doit contenir une רְבִיעִית ; s’il n’en contient pas, on ne s’en lave pas les mains, et cela même si l’on voudrait le remplir deux ou trois fois.

וְאִם נִקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יִדְחֲקוּ אוֹתוֹ לְתוֹךְ מַיִם יִכָּנְסוּ הַמַּיִם בְּתוֹכוֹ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, וְהוּא גָּדוֹל מִנֶּקֶב שֶׁהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי יוֹצְאִים בּוֹ — אָז בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי. וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ אִם הוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, אִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ פִּיו לְמַעְלָה, כִּי מַה שֶּׁמִּמֶּנּוּ מִן הַנֶּקֶב וּמִלְּמַעְלָה — אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי, וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַמַּיִם בָּאִים עַל יָדוֹ מֵהַכְּלִי. (וַאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ מַיִם אֶלָּא מֵהַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁשּׁוֹפְכָם עַל יָדָיו דֶּרֶךְ פִּיו — הֵם בָּאִים עַל יָדָיו מִכֹּחַ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כְּלִי, שֶׁמִּכֹּחַ הַכְּלִי לֹא הָיוּ בָּאִים שָׁם עַל יָדָיו, שֶׁהֵן סְמוּכוֹת לְפִי הַכְּלִי, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב לֹא הָיָה כְּלָל וְהָיוּ הַמַּיִם שׁוֹפְכִים מִלְּמַטָּה מִמָּקוֹם שֶׁהַנֶּקֶב שָׁם — לֹא הָיוּ שׁוֹפְכִין עַל יָדָיו כְּלָל אִם הָיָה אוֹחֵז יָדָיו בְּמָקוֹם שֶׁאוֹחֲזָן עַכְשָׁו סָמוּךְ לְפִי הַכְּלִי כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ לְמַעְלָה דֶּרֶךְ פִּי הַכְּלִי. אֶלָּא אִם כֵּן מַגְבִּיהַּ שׁוּלֵי הַכְּלִי גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִפִּיו, שֶׁאָז וַדַּאי אַף אִם מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב לֹא הָיָה כְּלָל — הָיוּ הַמַּיִם הוֹלְכִים מִמַּעְלָה לְמַטָּה עַל יָדָיו דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב כְּמוֹ שֶׁהוֹלְכִים עַכְשָׁו דֶּרֶךְ פִּי הַכְּלִי. וְהוּא הַדִּין אַף אִם אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ כָּל כָּךְ, אֶלָּא שֶׁהַנֶּקֶב הוּא סָמוּךְ לְפִי הַכְּלִי וּמַגְבִּיהַ שׁוּלָיו קְצָת בְּעִנְיָן שֶׁהַקִּלּוּחַ הָיָה הוֹלֵךְ עַל יָדָיו אַף אִם לֹא הָיְתָה חֲתִיכַת הַכְּלִי שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב שֶׁהַקִּלּוּחַ הוֹלֵךְ עָלֶיהָ, רַק שֶׁהָיוּ חֲתִיכוֹת הַכְּלִי שֶׁבִּצְדָדֵי הַקִּלּוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב, שֶׁצְּדָדִים אֵלּוּ מוֹנְעִים אֶת הַמַּיִם מִלְּהִתְפַּשֵּׁט לַצְּדָדִין. וְאַף שֶׁמְּנִיעָתָן זוֹ הִיא מִכֹּחַ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כְּלִי — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר). וְאִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם שָׁבַר וְהֵסִיר מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב:

נִקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. Percé d’un trou « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה » — assez large pour que l’eau y pénètre quand on l’enfonce, plus grand que le trou « מוֹצִיא מַשְׁקֶה » par lequel le liquide sort — le récipient perd son statut au-dessus du trou. On n’en lave pas si l’on verse par le haut (par la bouche), même s’il tient une רְבִיעִית du trou vers le bas, car l’eau ne vient alors pas sur la main מִכֹּחַ כְּלִי — sauf s’il surélève le fond plus haut que la bouche, de sorte que l’eau coulerait de toute façon sur la main. Mais si l’on verse par le trou lui-même — permis en tout cas, puisqu’il tient une רְבִיעִית du trou vers le bas ; et à plus forte raison s’il a brisé et ôté ce qui est au-dessus du trou.

אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית מֵהַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל רְבִיעִית כְּשֶׁיַּטֶּנּוּ עַל צִדּוֹ, כְּגוֹן שֶׁתִּקֵּן וְהִרְחִיב מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁפְכוּ מִמֶּנּוּ מַיִם כְּשֶׁיַּטֵּהוּ עַל צִדּוֹ. וְכֵן חָבִית שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת עַל דָּפְנָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת בְּלִי שֶׁיִּסְמְכוּהָ בְּדָבָר אַחֵר — אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם, לְפִי שֶׁכָּל כְּלִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל שׁוּלָיו אֶלָּא כְּשֶׁמַּטֵּהוּ עַל דָּפְנוֹ — אֵינוֹ נִקְרָא כְּלִי אֶלָּא שֶׁבֶר כְּלִי, הוֹאִיל וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל שׁוּלָיו. וְיֵשׁ מְקִילִּין בְּכָל שֶׁבֶר כְּלִי שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל רְבִיעִית בְּלִי שֶׁיִּסְמְכוּהוּ בְּדָבָר אַחֵר. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם, לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל רְבִיעִית אֶלָּא עַל יְדֵי סְמִיכָה — לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ הוּא שָׁלֵם, אִם מִתְּחִלָּתוֹ נַעֲשָׂה לְקַבֵּל שֶׁלֹּא עַל יְדֵי סְמִיכָה וְאַחַר כָּךְ נִפְחַת קְצָת בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁאֵין בּוֹ נֶקֶב:

שֶׁבֶר כְּלִי. Mais s’il ne tient une רְבִיעִית (du trou vers le bas) qu’en le penchant sur le côté — de même une jarre fendue dans sa longueur qui ne reçoit que couchée sur son flanc — on n’en lave pas : tout récipient qui ne contient qu’une fois incliné n’est qu’un שֶׁבֶר כְּלִי (tesson), n’étant pas utilisé posé sur son fond. Yech mekilin : on allège pour tout tesson tenant une רְבִיעִית sans étai, et l’on peut s’appuyer sur eux, car il s’agit de מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. Mais ce qui ne tient une רְבִיעִית que par un étai (סְמִיכָה) — de l’avis de tous on n’en lave pas, même intact, s’il fut d’abord fait pour contenir sans étai puis s’est un peu affaissé en son assise.

לְפִיכָךְ, מְגוּפָה שֶׁל חָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל רְבִיעִית — אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא חַדָּה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת רְבִיעִית שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת. וְאִם הִרְחִיבָהּ מִלְּמַטָּה עַד שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת רְבִיעִית כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת — נוֹטְלִין מִמֶּנָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ לֹא נַעֲשֵׂית לְקַבָּלָה אֶלָּא לְכִסּוּי, הוֹאִיל וְעַכְשָׁו הִיא מְתֻקֶּנֶת גַּם לְקַבָּלָה. אֲבָל כָּל כִּסּוּי שֶׁלֹּא תִּקְּנוֹ לְקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּךְ, כְּגוֹן כִּסּוּי כּוֹסוֹת וְדוֹמֵיהֶן — אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן. וְיֵשׁ מְקִילִּין בְּכָל כִּסּוּיֵי הַכֵּלִים לוֹמַר שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים עֲשׂוּיִים לְקַבָּלָה, הוֹאִיל וּרְגִילִים לִפְעָמִים לִתֵּן לְתוֹכָם מְעַט מַשְׁקֶה. וַאֲפִלּוּ כִּסּוּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּךְ מִפְּנֵי הַחִדּוּד שֶׁבְּתַחְתִּיתוֹ, כְּגוֹן כִּסּוּי קְדֵרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, רְגִילִים לִפְעָמִים (לְהַזְמִינוֹ) לְהָפְכוֹ עַל פִּי הַקְּדֵרָה וְלָתֵת לְתוֹכוֹ מְעַט רֹטֶב, וּלְפִיכָךְ נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם אִם יָכוֹל לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תִּקְּנוֹ לְקַבָּלָה, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּר הַחִדּוּד מֵאֵלָיו. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

מְגוּפָה וְכִסּוּיִים. Aussi la bonde d’une jarre (מְגוּפָה) pointue qui ne tient une רְבִיעִית qu’étayée — on n’en lave pas ; mais si on l’a élargie par le bas pour qu’elle tienne posée sans étai — on en lave, bien qu’elle n’eût d’abord servi qu’à couvrir, puisqu’elle est désormais aussi apte à contenir. Un couvercle non aménagé pour contenir — tel un couvercle de verres — on n’en lave pas. Yech mekilin : tous les couvercles sont réputés faits pour contenir, car on y verse parfois un peu de liquide ; et même un couvercle de marmite renversé qu’on emplit d’un peu de sauce. Et יֵשׁ לְהַחֲמִיר comme le premier avis.

כְּלִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּךְ, אֶלָּא שֶׁאַף אִם לֹא יִסְמְכוּהוּ וְיִשָּׁפְכוּ הַמַּיִם מִמֶּנּוּ יִשָּׁאֵר מֵהֶם רְבִיעִית — נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם מֵאוֹתָם הַמַּיִם שֶׁמַּחֲזִיק אַף כְּשֶׁמֻּטֶּה עַל צִדּוֹ, אֲבָל לֹא מִמַּיִם יְתֵרִים שֶׁמַּחֲזִיק כְּשֶׁאוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּיָּדַיִם בְּמִישׁוֹר, שֶׁהֵם אֵינָם בָּאִים מִכֹּחַ כְּלִי. וְכֵן כְּלִי שֶׁנִּקַּב וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב — אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא מִמַּיִם שֶׁמַּחֲזִיק עַד הַנֶּקֶב, אֲבָל לֹא מִמַּיִם שֶׁמִּנֶּקֶב וּלְמַעְלָה, שֶׁהֵם אֵינָן בָּאִים מִכֹּחַ כְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁבָּאִים דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב:

מַיִם הַבָּאִים מִכֹּחַ כְּלִי. Un récipient qui, même non étayé et laissant fuir de l’eau, en garderait une רְבִיעִית — on en lave, mais seulement de cette eau qu’il retient incliné sur son flanc, non de l’eau surnuméraire qu’il ne tient que tenu droit à la main, laquelle ne vient pas מִכֹּחַ כְּלִי. De même le récipient percé dont on lave par le trou : on ne lave que de l’eau qu’il tient jusqu’au trou, non de celle au-dessus du trou, qui ne vient pas מִכֹּחַ כְּלִי bien qu’elle passe par le trou.

חֵמֶת וּכְפִישָׁה, וְהֵם מִינֵי נֹאדוֹת שֶׁל עוֹר שֶׁתִּקְּנָן וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית מוֹשָׁב — נוֹטְלִין מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ נִפְחֲתוּ מִפִּיהֶם אוֹ מִצִּדֵּיהֶם, כָּל שֶׁמַּחֲזִיקִין רְבִיעִית מֵהַפְּחָת וּלְמַטָּה. אֲבָל הַשַּׂק וְהַקֻּפָּה שֶׁהִתְקִינָן לָשֶׁבֶת בְּלֹא סְמִיכָה וְזִפְּתָן בְּזֶפֶת עַד שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מַשְׁקִין — אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, לְפִי שֶׁרֻבָּן אֵין מְלַאכְתָּן לְמַשְׁקִין. וְהוּא הַדִּין לְכוֹבָעִים שֶׁל לְבָדִים, אֲפִלּוּ הֵם קָשִׁים כָּל כָּךְ שֶׁאֵין מַיִם זָבִים מֵהֶם, מִכָּל מָקוֹם אֵינָן עֲשׂוּיִים לְקַבֵּל מַיִם. וּמִכָּל מָקוֹם, עַל יְדֵי הַדְּחָק מֻתָּר לִטֹּל מֵהֶם, לְפִי שֶׁעוֹבְרֵי דְּרָכִים רְגִילִים לִשְׁתּוֹת בָּהֶם, וּלְכָךְ אֵינָן דּוֹמִין לְגַמְרֵי לְשַׂק וּלְקֻפָּה, שֶׁאֵין רְגִילוּת כְּלָל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְמַשְׁקִין, וְהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, הוֹאִיל וְלֹא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה כְּלָל מִתְּחִלָּתָן, וְגַם עַתָּה אֵינָן עוֹמְדִין לְכָךְ. וְאֵינָן דּוֹמִין לְכִסּוּי הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִים לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִים שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין לִטֹּל מֵהֶם, לְפִי שֶׁרְגִילִים לִפְעָמִים לִתֵּן בָּהֶם מְעַט מַשְׁקִין, אֲבָל בְּכוֹבָעִים אֵין רְגִילוּת כְּלָל אֶלָּא בְּעוֹבְרֵי דְּרָכִים בִּלְבַד, וּבָטְלָה דַּעְתָּם אֵצֶל כָּל אָדָם (וְגַם הֵם אֵינָן מַזְמִינִין אוֹתָם לְכָךְ, אֶלָּא שׁוֹתִין בָּהֶם בְּאַקְרַאי עַל יְדֵי הַדְּחָק). (וּלְהָאוֹסְרִין בְּכִסּוּי כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִים לֵישֵׁב שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִים כָּל שֶׁלֹּא תִּקְּנָם לְקַבָּלָה — אָסוּר לִטֹּל מִכּוֹבָעִים אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַדְּחָק אַף לְפִי סְבָרָא רִאשׁוֹנָה (וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם)):

חֵמֶת, שַׂק וְכוֹבָעִים. Une outre (חֵמֶת) et une כְּפִישָׁה — sortes d’outres de cuir aménagées d’une assise — on en lave, même ébréchées, tant qu’elles tiennent une רְבִיעִית sous la brèche. Mais un sac (שַׂק) ou une hotte (קֻפָּה) enduits de poix jusqu’à retenir le liquide — on n’en lave pas, car leur usage n’est pas pour les liquides ; de même les chapeaux de feutre, même imperméables. Néanmoins בִּשְׁעַת הַדְּחָק on lave de ces chapeaux, car les voyageurs y boivent. Yesh osrin même en cas de nécessité, n’étant pas faits pour contenir, וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם.

כְּלִי שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ תִּקְּנוּהוּ כָּךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּלֹא סְמִיכָה, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי סְמִיכָה — אֵינוֹ בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי מִפְּנֵי זֶה, כֵּיוָן שֶׁלְּכָךְ נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּתוֹ, וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ:

נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּתוֹ לִסְמִיכָה. Un récipient conçu dès l’origine pour ne tenir qu’étayé, et dont on ne se sert que par un étai (סְמִיכָה) — il ne perd pas pour autant son statut de récipient, puisqu’il fut fait ainsi dès le départ et que tel est son usage principal.

לְפִיכָךְ, כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא נְקָבִים מִתַּחְתָּיו וּפִיו צַר מִלְּמַעְלָה וּכְשֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו אֵין הַמַּיִם יוֹצְאִים וּכְשֶׁמְּסִירָהּ הַמַּיִם יוֹצְאִים — מֻתָּר לִטֹּל מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק כְּלוּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָשׂוּי לְקַבָּלָה בְּעִנְיַן זֶה וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ — נִקְרָא כְּלִי. אֲבָל כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה — אֵין מוֹעִיל לוֹ מַה שֶּׁלְּכָךְ נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּתוֹ וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ, כְּגוֹן קַנְקַנִּים שֶׁאֵינָם שָׁוִים לְמַעְלָה אֶלָּא בּוֹלֵט מֵהֶם, כְּמוֹ דַּד שֶׁשּׁוֹפְכִים דֶּרֶךְ שָׁם וְהוּא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵהַכְּלִי (אוֹ שֶׁשִּׂפְתֵי הַכְּלִי עַצְמָן אֵינָם שָׁוִין, אֶלָּא גְּבוֹהִים מִצַּד אֶחָד וּנְמוּכִים מִצַּד אֶחָד, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חִדּוּדִים יוֹצְאִים וְיֵשׁ בֵּין חִדּוּד לַחֲבֵרוֹ כְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה — אֵין נוֹטְלִין בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ אֶלָּא בַּמָּקוֹם הַנָּמוּךְ). וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּקַנְקַנִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נֶקֶב בְּצִדֵּיהֶם סָמוּךְ לְפִיהֶם, שֶׁאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם אֶלָּא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, שֶׁמֵּהַנֶּקֶב וּלְמַעְלָה אֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת כְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָם, הוֹאִיל וְאֵינָם עֲשׂוּיִים לְקַבָּלָה מֵהַנֶּקֶב וּלְמַעְלָה. אֲבָל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בַּרְזָא לְמַטָּה — מֻתָּר לִטֹּל יָדָיו מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי הֲסָרַת הַבַּרְזָא אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם בָּאִים מִלְּמַעְלָה מֵהַנֶּקֶב, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה מִתְּחִלָּתוֹ לְקַבֵּל עַל יְדֵי בַּרְזָא, וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי שָׁלֵם לְגַמְרֵי מִתְּחִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִקְּבוֹ וְעָשָׂה לוֹ בַּרְזָא — הֲרֵי זֶה כִּתְחִלַּת תִּקּוּנוֹ, שֶׁעַכְשָׁו עוֹשֵׂהוּ כְּלִי חָדָשׁ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב עַל יְדֵי בַּרְזָא. וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה לוֹ בַּרְזָא אֶלָּא סָתַם הַנֶּקֶב לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא [יִפָּתְחוּ] עוֹד, וַאֲפִלּוּ לֹא סְתָמוֹ בְּזֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא שֶׁתָּחַב בּוֹ עֵץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּחֹזֶק (אִם הוּא כְּלִי עֵץ) — מוֹעֶלֶת בּוֹ סְתִימָה זוֹ לַעֲשׂוֹת כְּלִי כְּמוֹ שֶׁמּוֹעֶלֶת בּוֹ בַּרְזָא. אֲבָל אִם פְּקָקוֹ בִּסְמַרְטוּט — אֵינוֹ מוֹעִיל לַעֲשׂוֹת כְּלִי, לְפִי שֶׁהוּא תִּקּוּן עֲרַאי וְאֵינוֹ עָשׂוּי לְהִתְקַיֵּם (וְהוּא הַדִּין אִם סְתָמוֹ בְּטִיט — תִּקּוּן עֲרַאי הוּא בִּכְלִי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בְּמַיִם, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹעִיל לִנְטִילַת יָדַיִם). וַאֲפִלּוּ סְתִימָה יָפָה כְּזֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת, אִם סוֹתֵם לְפִי שָׁעָה וְעָתִיד לְהַחֲזִירָהּ לְאַחַר זְמַן. וּבִכְלִי חֶרֶס אֵין סְתִימָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא בְּזֶפֶת אוֹ גָּפְרִית, אוֹ סִיד מְעֹרָב בְּגִפְסִיס, אוֹ בִּבְדִיל וְעוֹפֶרֶת, אוֹ בְּקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים שֶׁמְּדַבְּקִים בָּהֶם נְיָרוֹתֵיהֶם (וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדֶבֶק), אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר דְּבָרִים. וּבִכְלֵי זְכוּכִית אֵין סְתִימָה מוֹעֶלֶת כְּלָל לַעֲשׂוֹתָם כְּלִי, אֲפִלּוּ בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּחַמִּין, כְּגוֹן קוּמְקוּם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ — אֵין זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַנִּמּוֹסִים בְּחַמִּין מוֹעִילוֹת לַעֲשׂוֹתָם כְּלִי לִנְטִילַת יָדַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדָם לִנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁאִם לֹא כֵן סְתִימָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְקַיֵּם הִיא, וְהוּא הַדִּין לְקוּמְקוּם שֶׁל חֶרֶס אוֹ קְדֵרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲבָל שְׁאָר כְּלֵי מַתָּכוֹת מוֹעֶלֶת בָּהֶם סְתִימַת זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מוֹעִיל אֶלָּא בִּכְלֵי חֶרֶס (וּכְלֵי מַתָּכוֹת), וְלֹא בִּכְלֵי עֵץ. וַאֲפִלּוּ כְּלִי עֵץ שָׁלֵם שֶׁשּׁוּלָיו הֵם נְסָרִים מְדֻבָּקִים בְּזֶפֶת — אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּתוֹ. וְלֹא הִתִּירוּ בְּבַרְזָא אֶלָּא לְפִי שֶׁהוּא עֵץ, וְעֵץ בְּעֵץ מִתְהַדֵּק הֵיטֵב:

עָשׂוּי לְקַבָּלָה, וּבַרְזָא. Ainsi un récipient plein de trous par-dessous, à goulot étroit, qui retient l’eau tant qu’on bouche du doigt — permis, quoiqu’il ne contienne rien, car il est fait pour contenir de cette manière. Mais ce qui n’est pas fait pour contenir ne profite pas de l’intention initiale : cruches à bec saillant plus haut que le récipient, ou à bords inégaux — on lave à l’endroit bas. Un récipient à בַּרְזָא (bonde) par le bas — on en lave en ôtant la bonde à chaque versement, même si l’eau vient d’au-dessus du trou, car il fut fait pour contenir par la bonde. Percé puis muni d’une בַּרְזָא, ou bien bouché durablement (bois enfoncé fort dans un récipient de bois) — vaut récipient. Un bouchon de chiffon ou de boue — תִּקּוּן עֲרַאי — ne vaut pas. Selon les matières (חֶרֶס, זְכוּכִית, מַתָּכוֹת, עֵץ) le colmatage à la poix ne vaut que de certaines façons ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים que la poix ne vaut qu’en חֶרֶס וּמַתָּכוֹת, non en עֵץ.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ [שִׁעוּר] כּוֹנֵס מַשְׁקֶה אֶלָּא בִּכְלִי שָׁלֵם שֶׁנִּקַּב, אֲבָל גִּסְטְרָא שִׁעוּרוֹ בְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה. וְאֵיזֶה גִּסְטְרָא? כָּל כְּלִי שֶׁנִּשְׁבַּר מִמֶּנּוּ קְצָת, וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁבְּרוּ אֶלָּא אָזְנָיו שֶׁאוֹחֲזִים אוֹתוֹ בָּהֶם לְטַלְטְלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לְפִי שֶׁכְּלִי שָׁלֵם שֶׁנִּקַּב כְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ מַשְׁקִין עַל יְדֵי שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו גִּסְטְרָא לְקַבֵּל מַשְׁקִין הַנּוֹטְפִין, אֲבָל אֵין מַעֲמִידִין גִּסְטְרָא לְגִסְטְרָא. וְרָאוּי לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם:

גִּסְטְרָא. Yech omrim : la mesure « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה » ne vaut que pour un récipient intact qui s’est percé ; mais une גִּסְטְרָא (tesson déjà entamé — même seulement ses anses brisées) a pour mesure « מוֹצִיא מַשְׁקֶה », car un récipient intact percé sert encore en plaçant dessous une גִּסְטְרָא pour recueillir les gouttes, mais on ne place pas גִּסְטְרָא sous une גִּסְטְרָא. וְרָאוּי לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁעוּר כּוֹנֵס מַשְׁקֶה אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁנִּקַּב, אֲבָל נִתְבַּקֵּעַ — שִׁעוּרוֹ בְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין נִקַּב לְנִתְבַּקֵּעַ וְנִסְדַּק, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי בְּפָחוֹת מִכּוֹנֵס מַשְׁקֶה, לְפִי שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַל יְדֵי הַעֲמָדַת גִּסְטְרָא תַּחְתָּיו. וְכֵן עִקָּר. וְכָל נֶקֶב אוֹ סֶדֶק שֶׁמַּיִם יוֹצְאִים בּוֹ טִפָּה אַחַר טִפָּה — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא כּוֹנֵס מַשְׁקֶה, וּפָסוּל לְדִבְרֵי הַכֹּל:

נִתְבַּקֵּעַ אוֹ נִסְדַּק. Yech omrim : la mesure « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה » ne vaut que pour un récipient percé ; mais fendu (נִתְבַּקֵּעַ) — sa mesure est « מוֹצִיא מַשְׁקֶה ». Yech omrim qu’il n’y a pas de distinction entre percé et fendu : il ne perd jamais son statut à moins d’un « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה », étant utilisable en plaçant dessous une גִּסְטְרָא — וְכֵן עִקָּר. Tout trou ou fissure d’où l’eau sort goutte à goutte est certainement « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה » et pasoul de l’avis de tous.

לֹא יְמַלֵּא חָפְנָיו מַיִם וְיִתֵּן לַחֲבֵרוֹ עַל יָדָיו, שֶׁאֵין נוֹטְלִין אֶלָּא מִן הַכְּלִי. וְהוּא הַדִּין אִם נָטַל יָדוֹ אַחַת מִן הַכְּלִי וְאַחַר כָּךְ שָׁפַךְ מִמֶּנָּה לְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה. וְיֵשׁ מַתִּירִין בָּזֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנְּטִילַת יָדוֹ הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה מֵהַכְּלִי — נִקְרֵאת נְטִילַת הַשְּׁנִיָּה נְטִילָה מִכֹּחַ הַכְּלִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁחֲבֵרוֹ נָתַן לוֹ בְּחָפְנָיו, שֶׁאֵין בָּאִים עַל יָדוֹ שֶׁל זֶה מִכֹּחַ כְּלִי אֶלָּא שֶׁלַּחֲבֵרוֹ בָּאוּ מִן הַכְּלִי. וְכֵן נָהֲגוּ מִקֶּדֶם לְהָקֵל. אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְלָכֵן יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְאַף הַמַּתִּירִין לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא כְּשֶׁיָּדוֹ הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה טְהוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת וְנִטְהֲרָה וּמְקַבֵּל בָּהּ עוֹד מַיִם וְשׁוֹפֵךְ מִמֶּנָּה עַל הַשְּׁנִיָּה גַּם כֵּן רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, אוֹ אֲפִלּוּ מְעַט מַיִם רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים וּמְשַׁפְשֵׁף זוֹ בָּזוֹ שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם בַּשְּׁנִיָּה בְּכָל הַפֶּרֶק הַצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. אֲבָל אִם שָׁפַךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית — נִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ, וּכְשֶׁשּׁוֹפְכָם עַל הַשְּׁנִיָּה — מְטַמְּאִין הַמַּיִם אֶת הַיָּד הַשְּׁנִיָּה, וְגַם יָד הַשְּׁנִיָּה מְטַמֵּא אֶת הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁמְּשַׁפְשֵׁף בָּהּ, וּכְשֶׁחוֹזֵר וְנוֹטֵל מַיִם שְׁנִיִּים לְטַהֵר הָרִאשׁוֹנִים — אֵינָן מוֹעִילוֹת כְּלוּם לְטַהֲרָם מִטֻּמְאָתָם שֶׁנִּטְמְאוּ מִיָּד הַשְּׁנִיָּה, שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁנִיִּים מְטַהֲרִים הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא כְּשֶׁנִּטְמְאוּ מִן הַיָּד שֶׁשְּׁפָכָם עָלֶיהָ וְלֹא כְּשֶׁנִּטְמְאוּ מִיָּד אַחֶרֶת, וְנִשְׁאֶרֶת יָד זוֹ בְּטֻמְאָתָהּ עַד שֶׁיְּנַגְּבָהּ יָפֶה מִמֵּימֶיהָ וְיַחֲזֹר וְיִטְּלָהּ כָּרָאוּי. וְגַם יָד הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּטְמְאָה מִמֵּי הָרִאשׁוֹנָה — אֵין מַיִם שְׁנִיִּים מוֹעִילִים לְטַהֲרָהּ, וְצָרִיךְ לְנַגְּבָהּ וְלַחֲזֹר וְלִטְּלָהּ. וְאַף אִם נָטַל גַּם מַיִם שְׁנִיִּים עַל יָדוֹ הָרִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁשָּׁפַךְ מִמֶּנָּה לְהַשְּׁנִיָּה, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּשַׁפְשְׁפָן זוֹ בָּזוֹ — נִטְמְאוּ מֵי הָרִאשׁוֹנִים מִן הַשְּׁנִיָּה וְחוֹזְרִים וּמְטַמְּאִים אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת — אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל מֵהַיָּדַיִם, לֹא מִיָּד זוֹ שֶׁשְּׁפָכָם עָלֶיהָ וְלֹא מִיָּד זוֹ שֶׁשִּׁפְשְׁפָה בָּהֶם. וְהוּא שֶׁיִּשְׁפֹּךְ תְּחִלָּה הָרְבִיעִית עַל כָּל הַפֶּרֶק הַצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לַיָּד הָרִאשׁוֹנָה (וּמְקַבֵּל עוֹד מַיִם לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶם הַשְּׁנִיָּה), אֲבָל אִם מְקַבֵּל רְבִיעִית בְּפִסַּת הַיָּד לְבַד וּמְשַׁפְשֵׁף בָּהֶם שְׁתֵּי יָדָיו — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, כִּי מִיָּד שֶׁקִּבֵּל הַמַּיִם בְּפִסַּת יָדוֹ — נִטְמְאוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ: רְבִיעִית מַיִם אֵין מְקַבְּלִים טֻמְאָה — אֶלָּא בְּדֶרֶךְ נְטִילָה, שֶׁהוּא, כְּשֶׁשּׁוֹפְכָם עַל כָּל הַפֶּרֶק, שֶׁהִיא נִטְהֲרָה בִּנְטִילָה זוֹ, אֲבָל אִם שְׁפָכָם עַל הַחֵצִי — הֲרֵי חֵצִי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁאֵין יָדַיִם טְהוֹרוֹת לַחֲצָאִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ב, וְחוֹזֵר וּמְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וּכְשֶׁמְּשַׁפְשֵׁף בָּהֶם כָּל יָדָיו — נִטְמְאוּ כָּל יָדָיו, וְצָרִיךְ לְנַגְּבָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ הַמַּתִּירִין אֶלָּא כְּשֶׁטִּהֵר יָדוֹ הָרִאשׁוֹנָה בִּרְבִיעִית אוֹ בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים וּמְקַבֵּל בָּהּ עוֹד וְשׁוֹפֵךְ עַל הַשְּׁנִיָּה גַּם כֵּן אוֹ רְבִיעִית אוֹ מַיִם רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים שֶׁיַּגִּיעוּ לְכָל הַפֶּרֶק, אֲבָל אִם שִׁפְשֵׁף הַשְּׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה לְהַגִּיעַ הַמַּיִם רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים לְכָל הַפֶּרֶק — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, לְפִי שֶׁהַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּד הָרִאשׁוֹנָה בִּנְגִיעַת הַיָּד הַשְּׁנִיָּה בָּהֶם. וְאַף אִם מַיִם הָרִאשׁוֹנִים אֵלּוּ הֵם מֵרְבִיעִית שֶׁטִּהֲרוּ יָד הָרִאשׁוֹנָה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ מְעַט מֵהֶם וּשְׁפָכָם עַל הַשְּׁנִיָּה — נִטְמְאוּ מִיָּד הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם רְבִיעִית, וְחוֹזְרִין וּמְטַמְּאִין יָד הָרִאשׁוֹנָה בִּנְגִיעָתָהּ בָּהֶם כְּשֶׁמְּשַׁפְשֵׁף בָּהּ (וְכֵן עִקָּר. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם נָטַל ב׳ יָדָיו בְּבַת אַחַת, שֶׁאָדָם אַחֵר שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶן — נַעֲשׂוּ שְׁתֵּיהֶן כְּיָד אַחַת, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ בִּנְגִיעָתָן זוֹ בָּזוֹ כְּשֶׁמְּשַׁפְשְׁפָן בְּמַיִם זוֹ בָּזוֹ לְהַגִּיעַ הַמַּיִם לְכָל הַפֶּרֶק. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶן כָּל הָרְבִיעִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ב, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּיִם מַגִּיעִים לְכָל הַפֶּרֶק מִכֹּחַ הַכְּלִי אֶלָּא בְּשִׁפְשׁוּפוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם):

אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא מִן הַכְּלִי. Qu’il n’emplisse pas ses paumes d’eau pour la verser sur les mains d’autrui, car on ne lave que du récipient. De même s’il a lavé une main du récipient puis en a versé sur la seconde — נטילה non valide. Yech matirin ici, la première ayant été lavée du récipient. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְלָכֵן יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. Et même les permetteurs ne l’admettent que si la première main était pure — versée d’une רְבִיעִית d’un coup — car sinon les eaux devenues impures (moins d’une רְבִיעִית) souillent la seconde main, et les secondes eaux ne réparent pas une main souillée par une autre main.

צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו מִן הַכְּלִי מִכֹּחַ נוֹתֵן וְלֹא מֵאֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֵי חַטָּאת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא״. לְפִיכָךְ, צִנּוֹר שֶׁדּוֹלִין מַיִם מִן הַיְּאוֹר וְשׁוֹפְכִין בּוֹ וְנִמְשָׁכִין מִמֶּנּוּ הַמַּיִם לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה — אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן יָדָיו לְתוֹכוֹ אוֹ תַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁיְּקַלְּחוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶן כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לָהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בָּאִים עַל יָדוֹ מִכֹּחַ אָדָם, שֶׁכְּבָר פָּסַק כֹּחַ הַשּׁוֹפֵךְ. וְאִם מֵשִׂים יָדוֹ קָרוֹב לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵשִׂים תַּחַת הַשְּׁפִיכָה מַמָּשׁ — עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמַּיִם קְרוֹבִים לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה — עֲדַיִן מִכֹּחַ אָדָם הֵם בָּאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַצִּנּוֹר הַמּוֹנֵעַ הַמַּיִם מִלְּהִתְפַּשֵּׁט לִצְדָדֵי נָהָר אֵינוֹ כְּלִי — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הִלּוּךְ הַמַּיִם הוּא מִכֹּחַ כְּלִי:

מִכֹּחַ נוֹתֵן. L’eau doit venir sur les mains depuis le récipient מִכֹּחַ נוֹתֵן (par la force de celui qui verse), non d’elle-même, comme il est dit des mei chatat « וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא ». Aussi un canal (צִנּוֹר) où l’on puise et verse, et dont l’eau coule ensuite d’elle-même vers le champ — on ne peut y mettre ses mains pour que l’eau les asperge, car alors la force de celui qui verse a cessé. Mais si l’on approche les mains du lieu du versement — même sans être juste dessous — נטילה valide, l’eau venant encore מִכֹּחַ אָדָם. Le canal, bien que n’étant pas récipient, ne gêne pas, l’essentiel du parcours étant מִכֹּחַ כְּלִי.

אִם הִטְבִּיל יָדָיו בְּתוֹךְ הַצִּנּוֹר אֵינָן טְהוֹרוֹת מִכֹּחַ טְבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאוּבִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַדּוֹלֶה שׁוֹפֵךְ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר עַצְמוֹ, אֲבָל אִם נוֹתֵן אוֹתָם חוּץ לַצִּנּוֹר עַל הַקַּרְקַע וּמַמְשִׁיךְ אוֹתָם לַצִּנּוֹר וְהִטְבִּיל בּוֹ יָדָיו — טְהוֹרוֹת, שֶׁהַשְּׁא[וּ]בָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ בַּקַּרְקַע — כְּשֵׁרָה לִנְטִילַת יָדַיִם שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אַף לְהַפּוֹסְלִים בִּטְבִילַת כָּל גּוּפוֹ שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיֶה רֹב הַמִּקְוֶה מֵי גְּשָׁמִים וְהַמִּעוּט שְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ר״א. וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּצִּנּוֹר מ׳ סְאָה, וְשֶׁיִּגְדֹּר בְּתוֹכוֹ לְמַטָּה לְעַכֵּב זְחִילַת הַמַּיִם, שֶׁיִּהְיוּ נִקְוִים וְעוֹמְדִים וְלֹא זוֹחֲלִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

שְׁאוּבִין וְהַמְשָׁכָה. Si l’on immerge les mains dans le canal, elles ne sont pas pures par immersion, car ce sont des eaux puisées (שְׁאוּבִין). Cela quand le puiseur verse directement dans le canal ; mais s’il les verse hors du canal, à terre, puis les fait couler jusqu’au canal (הַמְשָׁכָה) et y trempe les mains — pures, car l’eau puisée conduite par le sol est valide pour la נטילה (מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים), même pour ceux qui l’invalident pour l’immersion du corps entier. Il faut néanmoins qu’il y ait dans le canal quarante סְאָה, et qu’on l’endigue en bas pour empêcher l’écoulement, que l’eau y soit נִקְוִים וְעוֹמְדִים et non זוֹחֲלִין.

וַאֲפִלּוּ דּוֹלֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ צִנּוֹר עַצְמוֹ, אִם הַדְּלִי נָקוּב מֵאֲחוֹרָיו כְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה וּבְעוֹד שֶׁשּׁוֹפֵךְ דֶּרֶךְ פִּיו לַצִּנּוֹר מְקַלֵּחַ מֵאֲחוֹרָיו לַיְאוֹר — מַטְבִּיל בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם בְּשָׁעָה שֶׁהַדְּלִי שׁוֹפֵךְ לְתוֹכוֹ, וְנֶחְשַׁב כְּאִלּוּ הִטְבִּיל בַּיְּאוֹר, שֶׁהַקִּלּוּחַ שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַדְּלִי מְחַבֵּר מֵימֵי הַדְּלִי לְמֵימֵי הַיְאוֹר, וְהַנִּצּוֹק שֶׁמֵּהַדְּלִי לַצִּנּוֹר מְחַבֵּר מַיִם שֶׁבַּצִּנּוֹר לַמַּיִם שֶׁבַּדְּלִי, וַחֲשׁוּבִים מַיִם שֶׁבַּצִּנּוֹר מְחֻבָּרִים לְמֵי הַיְאוֹר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַנִּצּוֹק אֵינוֹ חָשׁוּב חִבּוּר לִטְבִילַת כָּל גּוּפוֹ, וְגַם הַקִּלּוּחַ שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַדְּלִי אֵינוֹ נִצּוֹק אִם אֵין בּוֹ אֶלָּא כְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה בְּצִמְצוּם שֶׁהוּא יוֹרֵד טִפָּה אַחַר טִפָּה — אַף עַל פִּי כֵן לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם הֵקֵלּוּ שֶׁבְּדָבָר מוּעָט חָשׁוּב חִבּוּר. לְפִיכָךְ, הַהוֹלֵךְ בִּסְפִינָה בַּיָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטְבִּיל יָדָיו בַּיָּם — יִקַּח כְּלִי מְנֻקָּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה וְדוֹלֶה בּוֹ מֵהַיָּם וּמַטְבִּיל בּוֹ יָדָיו, שֶׁמֵּימָיו מְחֻבָּרִים לְמֵי הַיָּם, הוֹאִיל וְהֵם נוֹטְפִין מִמֶּנּוּ לַיָּם דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב. (אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לְהַטְבִּיל יָדָיו בַּיָּם — אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְפִי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים, שֶׁהַנִּצּוֹק אֵינוֹ חִבּוּר לִנְטִילַת יָדַיִם כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ חִבּוּר לִטְבִילַת כָּל גּוּפוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, מִכָּל מָקוֹם, בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר ״מִהְיוֹת טוֹב — אַל תִּקְרָא רַע״). אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִדְלוֹת בִּכְלִי שָׁלֵם וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם בְּדֶרֶךְ נְטִילָה, מִפְּנֵי שֶׁמֵּי הַיָּם מְלוּחִים הֵם וּפְסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם, וְאֵינָם כְּשֵׁרִים אֶלָּא בְּדֶרֶךְ טְבִילָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ס:

נִצּוֹק חִבּוּר לִנְטִילָה. Même en versant dans le canal même : si le seau (דְּלִי) est percé au dos d’un « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה » et qu’en versant par la bouche il jaillit au dos vers le fleuve — s’il y trempe les mains pendant que le seau se déverse, c’est comme s’il trempait dans le fleuve, le jet reliant les eaux du seau à celles du fleuve, et le נִצּוֹק reliant celles du canal à celles du seau. Pour la נטילה on a allégé : un lien ténu compte comme חִבּוּר. Aussi le voyageur en bateau qui ne peut tremper au fleuve — qu’il prenne un récipient percé « כּוֹנֵס מַשְׁקֶה », y puise de la mer et y trempe les mains, ses eaux étant reliées à la mer par les gouttes. Mais s’il peut aisément tremper à la mer — qu’il ne fasse pas ainsi, car יֵשׁ חוֹלְקִין ; « מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקְרָא רַע ». Il ne peut puiser en récipient intact et laver en נטילה, l’eau de mer étant salée et pasoul pour la נטילה, valide seulement par immersion.

אֲבָנִים הַקְּבוּעִים בַּכֹּתֶל שֶׁחָקַק בָּהֶן בֵּית קִבּוּל וְתִקֵּן לָהֶם בַּרְזָא — אֵין לִטֹּל מֵהֶן לַיָּדַיִם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם קְבוּעִים בַּכֹּתֶל לְעוֹלָם — הֲרֵי הֵן כְּכֹתֶל, וְאֵין שֵׁם כְּלִי עֲלֵיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה לָהֶן בֵּית קִבּוּל. אֲבָל אִם חָקַק לָהֶן בֵּית קִבּוּל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ חִבְּרָן בַּכֹּתֶל — נוֹטְלִין מֵהֶן, הוֹאִיל וְהָיָה עֲלֵיהֶן שֵׁם כְּלִי בְּתָלוּשׁ. וְכֵן כְּלִי הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּרְזָא וְנוֹטֵל דֶּרֶךְ בַּרְזָא שֶׁמְּסִירָהּ בְּכָל שְׁפִיכָה וּשְׁפִיכָה, שֶׁזּוֹ נִקְרֵאת נְטִילָה מִכֹּחַ נוֹתֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אֲבָל אִם הִכְנִיס יָדָיו לְתוֹךְ הַכְּלִי וְשִׁכְשְׁכָן בַּמַּיִם — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, שֶׁזּוֹ אֵינָהּ נְטִילָה, אֶלָּא כְּעֵין הַטְבָּלָה הִיא זוֹ, הוֹאִיל וְהַכְּלִי מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, וְאֵין טְבִילָה בִּשְׁאוּבִין. אֲבָל אִם אֵין הַכְּלִי מְחֻבָּר לַקַּרְקַע — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ נְטִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּאִים עַל יָדָיו מִכֹּחַ נוֹתֵן, לְפִי שֶׁבֵּין שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו מִתּוֹךְ הַכְּלִי וּבֵין מַכְנִיס יָדָיו לְתוֹךְ הַכְּלִי — הַכֹּל נִקְרָא נְטִילָה בִּכְלִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּצִנּוֹר שֶׁאֵינוֹ כְּלִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ ד׳ דְּפָנוֹת, לְפִיכָךְ הִצְרִיכוּ שֶׁיִּתֵּן בּוֹ יָדָיו קָרוֹב לִשְׁפִיכַת הַדְּלִי, שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו מִכֹּחַ שׁוֹפֵךְ מֵהַכְּלִי. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִי שֶׁאוֹחֵז יָדָיו חוּץ לַכְּלִי — צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו מִכֹּחַ נוֹתֵן מֵהַכְּלִי. אֲבָל כְּשֶׁמֵּשִׂים יָדָיו בְּתוֹךְ הַכְּלִי — אֵין צָרִיךְ לְנוֹתֵן, רַק שֶׁיְּהֵא בַּמַּיִם כְּשִׁעוּר נְטִילָה שֶׁהִיא רְבִיעִית, וְאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת כְּשִׁעוּר טְבִילָה שֶׁהוּא מ׳ סְאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ חֲשׁוּבָה נְטִילָה אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו מִכֹּחַ נוֹתֵן, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ״ — וְלֹא בְּתוֹכוֹ, שֶׁבְּתוֹכוֹ אֵינוֹ רוֹחֵץ מִכֹּחַ נוֹתֵן, אֲבָל חוּצָה לוֹ רוֹחֵץ עַל יְדֵי הֲסָרַת הַבַּרְזָא מֵהַדַּד הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וְזֶה נִקְרָא כֹּחַ נוֹתֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק — יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וִיבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, וְאִם אַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ לִטֹּל כְּדֶרֶךְ נְטִילָה — יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה. וְיֵשׁ אוֹסְרִין אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, לְפִי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה (וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ, אֶלָּא נוֹטֵל בְּלֹא בְּרָכָה, וְיִכְרֹךְ יָדָיו בְּמַפָּה וְיֹאכַל, שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר עַל יְדֵי מַפָּה בְּכָל מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ג):

כְּלִי הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. Des pierres scellées au mur, creusées en réceptacle et munies d’une בַּרְזָא — on n’en lave pas, car scellées au mur elles sont comme le mur, sans nom de כְּלִי, même creusées. Mais creusées d’abord puis fixées au mur — on en lave, ayant eu nom de récipient détachées. De même un récipient attaché au sol : on en lave à condition qu’il ait une בַּרְזָא et qu’on lave par elle, en l’ôtant à chaque versement — c’est נְטִילָה מִכֹּחַ נוֹתֵן. Mais y plonger les mains et remuer — non valide, car c’est כְּעֵין הַטְבָּלָה, et אֵין טְבִילָה בִּשְׁאוּבִין. Détaché du sol, en revanche, y plonger les mains est נטילה valide. Yech omrim qu’il faut toujours מִכֹּחַ נוֹתֵן ; בִּשְׁעַת הַדְּחָק on s’appuie sur le premier avis et l’on bénit, et si l’occasion se présente ensuite de laver כְּדֶרֶךְ נְטִילָה — יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה.

חָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַיִם — מַנִּיחָהּ עַל בִּרְכָּיו וְנוֹטֵל, כִּי מַה שֶּׁבִּרְכָּיו מְסַיְּעִין לִשְׁפֹּךְ נֶחְשָׁב כֹּחַ נוֹתֵן. וְאִם הָיְתָה מֻטָּה בָּאָרֶץ עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה מֵאֵלֶיהָ וְהַמַּיִם מְקַלְּחִים מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת וְהַמַּיִם יוֹצְאִים דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב עַל יְדֵי שֶׁנָּפְלָה הַבַּרְזָא מֵאֵלֶיהָ וְנָתַן יָדָיו שָׁם — לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה. אֲבָל אִם הֵסִיר הַבַּרְזָא וְקִבֵּל הַמַּיִם עַל יָדָיו — נֶחְשֶׁבֶת הֲסָרָתוֹ דָּבָר הַמּוֹנֵעַ שְׁפִיכַת הַמַּיִם כְּאִלּוּ שָׁפַךְ הַמַּיִם בְּיָדָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לְהַחֲזִירָהּ וְלַהֲסִירָהּ בְּכָל שְׁפִיכָה וּשְׁפִיכָה הַיּוֹצֵאת מֵהַנֶּקֶב, שֶׁקִּלּוּחַ רִאשׁוֹן לְבַד נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ בָּא מִכֹּחוֹ וְאַחַר כָּךְ מְקַלֵּחַ מֵאֵלָיו. לְפִיכָךְ, הַנּוֹטֵל מִכִּיּוֹר שֶׁמְּתֻקָּן עַל יְדֵי תַּרְנְגוֹל כְּעֵין בַּרְזָא — צָרִיךְ לַהֲפֹךְ הַתַּרְנְגוֹל כַּמָּה פְּעָמִים בְּכָל נְטִילַת יָד וְיָד, לְפִי שֶׁהַקִּלּוּחַ הוּא דַּק וְאֵין מַסְפִּיק לִשְׁפֹּךְ עַל כָּל הַפֶּרֶק הַצָּרִיךְ נְטִילָה בְּקִלּוּחַ רִאשׁוֹן הַיּוֹצֵא מֵהַנֶּקֶב:

חָבִית עַל בִּרְכָּיו. Une jarre d’eau qu’il pose sur ses genoux et dont il lave — l’aide des genoux à verser compte comme כֹּחַ נוֹתֵן. Mais si elle était couchée par terre s’étant roulée d’elle-même et que l’eau en jaillit, ou debout avec la בַּרְזָא tombée d’elle-même, et qu’il y mette les mains — נטילה non valide. S’il ôte lui-même la בַּרְזָא et reçoit l’eau — l’ôter équivaut à écarter ce qui retient l’eau, comme s’il versait de sa main. Il doit néanmoins la remettre et l’ôter à chaque versement sortant du trou, car seul le premier jet (קִלּוּחַ רִאשׁוֹן) compte מִכֹּחוֹ, le reste coulant de soi. Aussi qui lave d’un כִּיּוֹר à robinet en forme de coq (תַּרְנְגוֹל) doit le tourner plusieurs fois à chaque main.

אִם הִטָּה חָבִית מְלֵאָה מַיִם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְהֶחָבִית שׁוֹפֶכֶת מַיִם כָּל הַיּוֹם מֵחֲמַת הַטָּיָתוֹ וְנָטַל יָדָיו מִמֶּנָּה — עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, כִּי כָּל הַמַּיִם הַיּוֹצְאִים מֵהֶחָבִית מִכֹּחוֹ הֵם יוֹצְאִים, שֶׁבְּהַטָּיָתוֹ הֵנִיעַ כָּל הַמַּיִם מֵחֲמַת הַטָּיָה זוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבַּרְזָא שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּף הַמַּיִם אֶלָּא שֶׁהֵסִיר דָּבָר הַמּוֹנְעָם מִלָּצֵאת, לָכֵן אֵינוֹ נֶחְשָׁב מִכֹּחוֹ אֶלָּא קִלּוּחַ רִאשׁוֹן הַיּוֹצֵא מִיָּד מִן הַנֶּקֶב שֶׁפָּתַח:

הִטָּה חָבִית. S’il a incliné une jarre pleine puis s’en est allé s’asseoir, tandis qu’elle déverse toute la journée du fait de son inclinaison, et qu’il en lave — נטילה valide, car toute l’eau qui sort le fait מִכֹּחוֹ : par son inclinaison il a mû toute l’eau. À la différence de la בַּרְזָא, où il n’a agi sur l’eau elle-même mais seulement écarté ce qui la retenait — d’où seul le premier jet compte מִכֹּחוֹ.

אִם הַקּוֹף נוֹתֵן מַיִם לַיָּדַיִם — יֵשׁ מַכְשִׁירִין, לְפִי שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ אֶלָּא כֹּחַ נוֹתֵן בִּלְבַד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִצְרִיכוּ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם מִכֹּחַ אָדָם דַּוְקָא, כְּמוֹ בְּמֵי חַטָּאת. וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים. וְהוּא שֶׁהַנּוֹטֵל מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם נְטִילָה הַמַּכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹתֵן לַיָּדַיִם — מוֹעֶלֶת כַּוָּנַת הַנּוֹתֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹטֵל אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן כְּלָל. וְאִם הַנּוֹתֵן הוּא פָּחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינוֹ כְּקוֹף, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת כְּלָל, וְאֵין כַּוָּנָתוֹ כַּוָּנָה. אֲבָל מִבֶּן שֵׁשׁ וָאֵילָךְ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן, וְכֵן חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, אוֹ אֲפִלּוּ נָכְרִי — מוֹעֶלֶת כַּוָּנָתָם, אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹטֵל אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. וְאִם הוּא מִתְכַּוֵּן — יָכוֹל לִטֹּל מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִים, שֶׁכֻּלָּם קְרוּיִם ״אָדָם״ לְעִנְיַן בִּיאַת מַיִם מִכֹּחַ אָדָם לִנְטִילַת יָדַיִם. וְכֵן מֻתָּר לִטֹּל מֵהַנִּדָּה, אִם הִיא בִּתּוֹ אוֹ מְשָׁרֶתֶת שֶׁלּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהַנִּדָּה וְכֵן הַנָּכְרִי מְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא, וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעוּ בָּהֶם, וְהַאֵיךְ יְטַהֲרוּ הַמַּיִם אֶת הַיָּדַיִם אֲפִלּוּ לְחֻלִּין, כֵּיוָן שֶׁנּוֹטְלִין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, וְלִתְרוּמָה הֵן פְּסוּלוֹת מִפְּנֵי שֶׁנִּטְמְאוּ מֵהַמַּיִם הַטְּמֵאִים? מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאָנוּ כֻּלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים, וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לָנוּ מַיִם טְהוֹרִים — אֵין לָחֹשׁ גַּם לְטֻמְאַת הַנָּכְרִי וְהַנִּדָּה. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין בְּנִדָּה וְנָכְרִי, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לִזָּהֵר מִטֻּמְאָתָן, וְאֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְטוֹב לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל נְטִילָה מִנִּדָּה וְנָכְרִי. אֲבָל אִם הַנָּכְרִי הֵבִיא מַיִם בִּכְלִי וְהוּא נוֹטֵל בְּעַצְמוֹ — אֵין לָחֹשׁ (שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר). וּמִי שֶׁיּוּכַל לְהִזָּהֵר גַּם בָּזֶה — אַשְׁרָיו:

כֹּחַ אָדָם וְכַוָּנַת הַנּוֹתֵן. Si un singe (קוֹף) verse l’eau sur les mains — yech machshirin, n’ayant requis que כֹּחַ נוֹתֵן, quel qu’il soit ; yech omrim qu’il faut מִכֹּחַ אָדָם דַּוְקָא, comme aux mei chatat, וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְכַתְּחִלָּה, mais בְּדִיעֲבַד on s’appuie sur le premier avis. Et cela pourvu que le laveur ait l’intention d’une נטילה qui rende apte au repas (voir siman קנ״ח). Quand un homme verse — l’intention du verseur suffit, même si le laveur n’a nulle intention. Un verseur de moins de six ans — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר qu’il est comme un singe, sans daat ; mais dès six ans, même קָטָן, ainsi que חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה et même נָכְרִי — leur intention vaut. On peut aussi laver d’une נִדָּה si elle est sa fille ou sa servante ; néanmoins, נִדָּה et נָכְרִי pouvant transmettre la טֻמְאָה, יֵשׁ מַחֲמִירִין, וְטוֹב לָחֹשׁ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל נְטִילָה מֵהֶם.

הַמַּטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּיִם בָּאִים עַל יָדוֹ מִכֹּחַ נוֹתֵן — יָדָיו טְהוֹרוֹת, אִם כָּל גּוּפוֹ נִטְהַר בָּהֶם — יָדָיו לֹא כָּל שֶׁכֵּן? וְהוּא שֶׁרְאוּיִים לִטְבֹּל בָּהֶם כָּל גּוּפוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מ׳ סְאָה, אֲבָל פָּחוֹת מִמ׳ סְאָה, אוֹ שֶׁהֵם זוֹחֲלִין — פְּסוּלִין גַּם לִטְבִילַת יָדַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֲפִלּוּ אֵין בָּהֶם אֶלָּא רְבִיעִית, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִים, וְהֵם בַּקַּרְקַע — כְּשֵׁרִים לִטְבִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵין צָרִיךְ מ׳ סְאָה לְשׁוּם טְבִילָה אֶלָּא לִטְבִילַת כָּל גּוּפוֹ בִּלְבַד, לְפִי שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר מַיִם שֶׁכָּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶם בְּבַת אַחַת, שֶׁאֵין טְבִילָה לַחֲצָאִין, אֲבָל טְבִילַת כֵּלִים דַּי בִּרְבִיעִית מֵי גְּשָׁמִים שֶׁבַּקַּרְקַע אִם הַכְּלִי מִתְכַּסֶּה בְּתוֹךְ הַמַּיִם, כְּגוֹן מְחָטִין וְצִנּוֹרוֹת, אֶלָּא שֶׁהַחֲכָמִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּק בֵּין טְבִילַת גּוּפוֹ לִטְבִילַת כֵּלִים, וְהִצְרִיכוּ הַכֹּל בְּמ׳ סְאָה, וְכֵיוָן שֶׁטְּבִילַת כֵּלִים שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה דַּיָּהּ בִּרְבִיעִית, כָּל שֶׁכֵּן נְטִילַת יָדַיִם שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁדַּיָּהּ בִּרְבִיעִית, כֵּיוָן שֶׁיָּדָיו מִתְכַּסּוֹת בָּהֶם. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

הַמַּטְבִּיל בְּמֵי מִקְוֶה. Qui immerge ses mains dans les eaux d’un מִקְוֶה — bien que l’eau ne vienne pas מִכֹּחַ נוֹתֵן — ses mains sont pures : si tout son corps y devient pur, à plus forte raison ses mains. À condition qu’elles soient aptes à y immerger tout le corps, soit quarante סְאָה ; moins de quarante סְאָה, ou des eaux זוֹחֲלִין — pasoul même pour l’immersion des mains. Yech omrim qu’il suffit d’une רְבִיעִית, dès lors qu’elles ne sont pas שְׁאוּבִים et sont dans le sol, puisque de la Torah quarante סְאָה ne valent que pour l’immersion du corps entier ; יֵשׁ לִסְמֹךְ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד, וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמֵי מִקְוֶה, שֶׁהֵם מֵי גְּשָׁמִים וְהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁנִּקְווּ וְנִתְקַבְּצוּ לִמְקוֹם אַשְׁבֹּרֶן, אֲבָל מֵי מַעְיָן — לְדִבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִטְבִילַת יָדַיִם, כָּל שֶׁמִּתְכַּסִּים בָּהֶם יָדָיו בְּבַת אַחַת, לְפִי שֶׁגַּם לִטְבִילַת כָּל גּוּפוֹ יֵשׁ מַכְשִׁירִין כָּל שֶׁכָּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶם בְּבַת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מ׳ סְאָה, כְּגוֹן לְאָדָם קָטָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ר״א, וַאֲפִלּוּ הֵם זוֹחֲלִין. אֲבָל מֵי גְּשָׁמִים וְהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁהֵם זוֹחֲלִין — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה אִם הֵקֵלּוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם גַּם בְּזוֹחֲלִין כְּמוֹ שֶׁהֵקֵלוּ בְּפָחוֹת מִמ׳ סְאָה, אוֹ שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ בְּזוֹחֲלִין מִפְּנֵי שֶׁפְּסוּלוֹת גַּם לִטְבִילַת כֵּלִים מִן הַתּוֹרָה (וְלָכֵן יַחֲזֹר וְיִטֹּל כַּהֲלָכָה, וְלֹא יְבָרֵךְ אִם בֵּרַךְ עַל הַנְּטִילָה הָרִאשׁוֹנָה, כִּי שֶׁמָּא נָטַל וּבֵרַךְ כַּהֲלָכָה, וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל):

מֵי מַעְיָן וּמֵי מִקְוֶה. Tout cela vaut pour les eaux d’un מִקְוֶה — eaux de pluie ou de fonte des neiges rassemblées en creux. Mais les eaux de source (מַעְיָן) — de l’avis de tous, valides pour l’immersion des mains dès qu’elles les recouvrent d’un coup, car même pour tout le corps יֵשׁ מַכְשִׁירִין dès que le corps y monte d’un coup, même sans quarante סְאָה, et même זוֹחֲלִין. Mais les eaux de pluie et de fonte זוֹחֲלִין — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק selon le dernier avis si l’on a allégé aussi en זוֹחֲלִין ; לָכֵן יַחֲזֹר וְיִטֹּל כַּהֲלָכָה, וְלֹא יְבָרֵךְ אִם בֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל.

וְכָל זֶה בְּמֵי מִקְוֶה, אֲבָל מַיִם שְׁאוּבִין, אֲפִלּוּ הֵם בִּמְקוֹם אַשְׁבֹּרֶן וְיֵשׁ בָּהֶם מ׳ סְאָה — פְּסוּלוֹת לִטְבִילַת יָדַיִם. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּמ׳ סְאָה שְׁאוּבִין בַּקַּרְקַע, הוֹאִיל וְהֵם כְּשֵׁרִים לִטְבִילַת בַּעֲלֵי קְרָיִין הַצְּרִיכִים טְבִילָה לְדִבְרֵי תּוֹרָה מִתַּקָּנַת עֶזְרָא כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ״ח (וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה). וּמַיִם שֶׁבִּכְלִי הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע — לְדִבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלִים לִטְבִילַת יָדַיִם (וַאֲפִלּוּ הֵם מֵי גְּשָׁמִים, שֶׁאֵין טְבִילָה בְּכֵלִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ר״א). וּשְׁא[וּ]בָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ עַל גַּבֵּי קַרְקַע — לְדִבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה לִנְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

מַיִם שְׁאוּבִין. Tout cela pour les eaux d’un מִקְוֶה ; mais les eaux puisées (שְׁאוּבִין), fussent-elles dans un creux et de quarante סְאָה — pasoul pour l’immersion des mains. Yech machshirin en quarante סְאָה puisées au sol, étant valides pour l’immersion des בַּעֲלֵי קְרָיִין (תַּקָּנַת עֶזְרָא) — וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. Des eaux dans un récipient attaché au sol — de l’avis de tous pasoul pour l’immersion des mains (אֵין טְבִילָה בְּכֵלִים), même de pluie. Mais l’eau puisée qu’on a fait couler sur le sol (שְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ) — de l’avis de tous valide pour la נטילה, comme dit plus haut.

לֹא יִטֹּל מַיִם מֵהַנָּהָר בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתֵּן עַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, לְפִי שֶׁאֵין כָּאן לֹא נְטִילָה וְלֹא טְבִילָה, שֶׁנְּטִילָה הִיא מִן הַכְּלִי וְיָדוֹ אֵינָהּ כְּלִי. אֲבָל אִם נָטַל יָדוֹ אַחַת מִן הַכְּלִי וְאַחַת בִּטְבִילָה — יָדָיו טְהוֹרוֹת, וּמְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. אֲבָל הַמַּטְבִּיל ב׳ יָדָיו — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, אֶלָּא ״עַל טְבִילַת יָדָיִם״, אוֹ ״עַל שְׁטִיפַת יָדָיִם״, לְפִי שֶׁלָּשׁוֹן נְטִילָה נִתְקַן עַל שֵׁם הַכְּלִי שֶׁנִּקְרָא ״נַטְלָא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ וְלֹא ״עַל טְבִילַת יָדָיִם״, שֶׁהֵיכָן צִוָּנוּ עַל טְבִילַת יָדַיִם, אֲבָל עַל נְטִילַת יָדַיִם צִוָּנוּ, וְיֵשׁ בִּכְלָל מָאתַיִם מָנֶה, שֶׁמֵּחֲמַת חִיּוּב הַנְּטִילָה שֶׁצִּוָּנוּ אָנוּ מַטְבִּילִין עַכְשָׁו. וְיֵשׁ מִי שֶׁהִכְרִיעַ, שֶׁאִם מַטְבִּיל בְּמַיִם הַכְּשֵׁרִים לִנְטִילָה — מְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״, אֲבָל אִם מַטְבִּיל בְּמַיִם הַכְּשֵׁרִים לִטְבִילָה וְלֹא לִנְטִילָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ס — מְבָרֵךְ ״עַל טְבִילַת יָדָיִם״ (וְהַמְבָרֵךְ ״עַל שְׁטִיפַת יָדָיִם״ — יוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל):

לֹא נְטִילָה וְלֹא טְבִילָה. Qu’il ne prenne pas de l’eau du fleuve d’une main pour la verser sur l’autre : il n’y a là ni נטילה (qui est d’un récipient, et la main n’est pas récipient) ni טבילה. Mais s’il a lavé une main du récipient et immergé l’autre — pures, וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם. Qui immerge les deux mains — yech omrim qu’il bénit עַל טְבִילַת יָדָיִם ou עַל שְׁטִיפַת יָדָיִם, le mot « נְטִילָה » venant du récipient nommé « נַטְלָא » ; yech omrim qu’il bénit עַל נְטִילַת יָדָיִם, car c’est sur cela qu’on fut commandé. יֵשׁ מִי שֶׁהִכְרִיעַ selon la validité de l’eau ; et qui bénit עַל שְׁטִיפַת יָדָיִם — יוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל.

הַמַּטְבִּיל יָדָיו — אֵין צָרִיךְ שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּמוֹ שֶׁהִצְרִיכוּ מַיִם שְׁנִיִּים בִּנְטִילָה לְטַהֵר הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּטְמְאוּ מֵהַיָּדַיִם אִם אֵין רְבִיעִית, אֲבָל בִּטְבִילָה אֵין כָּאן מַיִם טְמֵאִים כְּלָל. וְכֵן אֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח. וְכֵן אֵין צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ב:

הַמַּטְבִּיל אֵין צָרִיךְ שְׁתַּיִם. Qui immerge ses mains n’a pas besoin de deux fois, comme on l’exigea des secondes eaux dans la נטילה pour purifier les premières souillées par les mains lorsqu’il n’y a pas de רְבִיעִית — car dans l’immersion il n’y a nulle eau impure. De même il n’a pas besoin d’essuyer ses mains, comme expliqué au siman קנ״ח ; ni de les lever, comme il sera expliqué au siman קס״ב.