למה רמה 4 המוקדשת לאדמו״ר הזקן ? שולחן ערוך הרב אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך שלם ועצמאי, שכתב אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו : הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. עמוד זה מאסף את דרך הרב בסימן קס״ו — ההפסקה בין נטילה ל״הַמּוֹצִיא״, שהוא דן בו בסְעִיף אֶחָד תחת הכותרת דִּינֵי בְּצִיעַת הַפַּת : ההֶסַח הַדַּעַת מֵהַסְּעוּדָה ; היתר קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״ ; יסוד תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה ; שִׁעוּר כ״ב אַמָּה ; מה שהוא מצֹרֶךְ הַסְּעוּדָה ; ומִזְמוֹר ״ה׳ רוֹעִי״ שנהגו לומר בין הנטילה להמוציא.
שולחן ערוך הרב — סימן קס״ו — דִּינֵי בְּצִיעַת הַפַּת
הטקסט המלא של שולחן ערוך הרב
שולחן ערוך הרב, סימן קס״ו — דִּינֵי בְּצִיעַת הַפַּת — וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.166). הסימן כולל סעיף אחד (סעיף א → .166.1).
סעיף א דִּין הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״ — הֶסַח הַדַּעַת, קִדּוּשׁ, כ״ב אַמָּה וּמִזְמוֹר ״ה׳ רוֹעִי״.
דִּינֵי בְּצִיעַת הַפַּת, וּבוֹ סְעִיף אֶחָד: לֹא אָמְרוּ ״תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה״, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בֵּינְתַיִם בְּאֵיזֶה עֵסֶק עַד שֶׁיַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהַסְּעוּדָה. וַאֲפִלּוּ לִמְזֹג כּוֹס לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, אִם מוֹזְגוֹ בְּחַמִּין, שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק הַרְבֵּה שֶׁלֹּא יְחַסֵּר אוֹ יְיַתֵּר — הֲרֵי זֶה הֶסַּח הַדַּעַת מֵהַסְּעוּדָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם יוֹשֵׁב בָּטֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵּינְתַיִם שׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֶסַּח הַדַּעַת, אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹהֶה הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ מֵשִׂיחַ מְעַט — אֵין לָחֹשׁ, כֵּיוָן שֶׁהַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַפְלִיג בִּדְבָרִים, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הֶסַּח הַדַּעַת. וְלָכֵן מֻתָּר לוֹמַר קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְ״הַמּוֹצִיא״. וְלֹא אָמְרוּ ״תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה״, אֶלָּא בְּמַיִם אַחֲרוֹנִים בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּמוֹ בְּמַיִם אַחֲרוֹנִים, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: ״הַתּוֹכֵף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה — אֵינוֹ נִזּוֹק בְּכָל אוֹתָהּ סְעוּדָה״, וְזֶהוּ בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים, שֶׁבְּמַיִם אַחֲרוֹנִים מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הָיָה. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בִּשְׁהִיָּה כְּדֵי הִלּוּךְ כ״ב אַמָּה, שֶׁבְּשִׁעוּר זֶה נִקְרָא הֶפְסֵק אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ (וְאִם הָלַךְ מִבֵּיתוֹ לְבַיִת אַחֵר — נִקְרָא הֶפְסֵק אֲפִלּוּ הוֹלֵךְ מְעַט). וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֵין לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בִּשְׁהִיָּה מוּעֶטֶת. וּלְדַבֵּר אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה (אוֹ אֵיזֶה בְּרָכָה מְרֻבָּה שֶׁלֹּא מֵעִנְיַן הַסְּעוּדָה, כְּגוֹן לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס). וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּדְבַר חֹל. וְטוֹב לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר אֶלָּא מִלְּדַבֵּר בְּאֵיזֶה עֵסֶק וְעִנְיָן אַחֵר, אֲבָל שִׂיחָה בְּעָלְמָא ב׳ אוֹ ג׳ תֵּבוֹת — אֵינָן חֲשׁוּבִין הֶפְסֵק לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ בְּמַיִם אַחֲרוֹנִים (כֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם עִנְיָן שָׁלֵם). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְהָשִׁיב הֵן אוֹ לָאו כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר. וּמֵעִנְיַן הַסְּעוּדָה וּצְרָכֶיהָ אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק אֲפִלּוּ בֵּין ״הַמּוֹצִיא״ לַאֲכִילָה, כָּל שֶׁכֵּן בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַשְּׁהִיָּה בְּנִגּוּב וְהִלּוּךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּטַל יָדָיו לִמְקוֹם הַסְּעוּדָה אֵינָן חֲשׁוּבִין הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה. אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו סָמוּךְ לִמְקוֹם הַסְּעוּדָה אִם אֶפְשָׁר, (ש)כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִמְזֹג הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ בְּחַמִּין קֹדֶם הַנְּטִילָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהַקִּדּוּשׁ הוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לִמְזֹג קֹדֶם הַנְּטִילָה. (וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לְהַפְסִיק בְּצָרְכֵי סְעוּדָה בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״ אִם שָׁכַח עֲלֵיהֶם קֹדֶם הַנְּטִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָסְרוּ בֵּין ״הַמּוֹצִיא״ לַאֲכִילָה). לָכֵן מִי שֶׁנּוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם עַל מְזוֹנוֹ קֹדֶם הַסְּעוּדָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְשָׁכַח לְהִתְפַּלֵּל קֹדֶם הַנְּטִילָה — מֻתָּר לוֹ לְהַפְסִיק בְּכָךְ בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״. וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לוֹמַר מִזְמוֹר ״ה׳ רוֹעִי״ בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״ (וְיֵשׁ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת קֹדֶם הַנְּטִילָה, וְכֵיוָן שֶׁזֶּהוּ מֵעִנְיַן סְעוּדָה וְאֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק לְדִבְרֵי הַכֹּל — הֵקֵלּוּ בּוֹ שֶׁלֹּא לִטְרֹחַ לְהִזָּהֵר לְאָמְרוֹ קֹדֶם הַנְּטִילָה בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם):
מקור : ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קס״ו (מהדורת קה״ת, סְעִיף אֶחָד). אין מובא כל קטע מחוץ לטקסט מאומת זה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית בחב״ד
נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן קס״ו ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת העיקרון, ומפנות לרב לפרטי המקרים.
לחסיד חב״ד — סימן קס״ו (דִּינֵי בְּצִיעַת הַפַּת · הֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ״הַמּוֹצִיא״)
- ① היסוד : הֶסַח הַדַּעַת. ״תֵּכֶף לנטילת ידים סעודה״ פירושו שלא יתעסק בינתיים בעסק עד שיסיח דעתו מהסעודה ; ואפילו למזוג כוס קידוש בחמין בין הנטילה לסעודה הרי זה הֶסַח הַדַּעַת ואסור.
- ② יושב ומשיח מעט. אם יושב ואינו עושה מעשה של הסח הדעת — אף ששוהה הרבה ואפילו משיח מעט — אין לחוש, שהשולחן לפניו ודעתו לאכול ; ובלבד שלא יפליג בדברים.
- ③ קידוש והבדלה. ולכן מותר לומר קידוש והבדלה בין הנטילה ל״הַמּוֹצִיא״.
- ④ תֵּכֶף לנטילת ידים ברכה. לדעה אחת נאמר רק במים אחרונים ; ולדעה אחרת אף במים ראשונים — ״הַתּוֹכֵף לנטילת ידים ברכה אינו נזוק בכל אותה סעודה״. וטוב לחוש לדבריהם.
- ⑤ שיעור כ״ב אַמָּה. לדעה זו אין להפסיק אפילו בשהייה כדי הילוך כ״ב אַמָּה, שבשיעור זה נקרא הֶפְסֵק — אפילו יושב במקומו ; והולך מבית לבית נקרא הפסק אפילו בהילוך מועט.
- ⑥ דיבור. ושלא לצורך אין להפסיק אפילו בשהייה מועטת ; ולדבר אסור אפילו בדברי תורה — אך שיחה בעלמא של ב׳ או ג׳ תיבות, או להשיב הן / לאו, אינה הֶפְסֵק.
- ⑦ צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה. מה שהוא מעניין הסעודה וצרכיה אינו הפסק — כל שכן בין נטילה ל״הַמּוֹצִיא״ ; וכן הנִגּוּב וההילוך למקום הסעודה. ומכל מקום לכתחילה נוטל סמוך למקום הסעודה אם אפשר.
- ⑧ תפילה ומִזְמוֹר ״ה׳ רוֹעִי״. הנוהג להתפלל על מזונו (כמו שכתוב בזוהר) ושכח קודם הנטילה — מותר לו להפסיק בכך ; ומנהג העולם לומר מזמור ״ה׳ רוֹעִי״ בין נטילה ל״הַמּוֹצִיא״ יש בו זכות, שהוא מעניין הסעודה ואינו הֶפְסֵק.
⚠ פרק זה מציג את מנהג חב״ד המבוסס על שולחן ערוך הרב, סימן קס״ו (הטקסט האמיתי מובא ב§1). אין הוא מחליף הכרעת רב במקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — הַשִּׁעוּר, הַהֶסַח הַדַּעַת, מְקוֹם הַקִּדּוּשׁ — שאל את רבך, ולחב״ד רב חב״ד.