✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע — עיונים מעמיקים
סימן קס״ז · כ׳ סעיפים
עובר לעשייתן · מקום הבציעה · שיעור הפרוסה · מי הבוצע · טעימה ועניית אמן
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ז — כ׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ז׳), רא״ש (פרק כיצד מברכין), רשב״א, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק כיצד מברכין (ל״ט ע״ב, מ״ו ע״ב, מ״ז ע״א) · פסחים ז׳ ע״ב · «כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» (פסחים ז׳ ע״ב) · לשון מרן «בוצע בפת במקום שנאפה היטב» (שו״ע או״ח קס״ז:א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — גדר ברכת המוציא ובציעה, חקירת שורש הדין (סמיכות הברכה / שלמות הפת / הבוצע האוכל)
  2. מקום הבציעה ושיעור הפרוסה — «בוצע בפת במקום שנאפה היטב» (שו״ע או״ח קס״ז:א), «ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך» (שו״ע או״ח קס״ז:א), «ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין» (שו״ע או״ח קס״ז:א), «והא קא מתחזי כרעבתנותא» (ברכות ל״ט ע״ב)
  3. זמן הבציעה וסמיכות הברכה לאכילה — «מברך ואחר כך בוצע» (ברכות ל״ט ע״ב), «כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» (פסחים ז׳ ע״ב), «אין לברך קודם שיתפוס הלחם» (שו״ע או״ח קס״ז:ג), «יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה» (שו״ע או״ח קס״ז:ו)
  4. מי הוא הבוצע — «אם המסובין רבים גדול שבכלם בוצע» (שו״ע או״ח קס״ז:י״ד), «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א), «מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים» (שו״ע או״ח קס״ז:י״ט)
  5. טעימת הבוצע, עניית אמן, המסובין וההסבה — «אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע» (שו״ע או״ח קס״ז:ט״ו), «אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים» (שו״ע או״ח קס״ז:ט״ז), «ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע» (שו״ע או״ח קס״ז:י״א) · נפקא מינה למעשה · טבלאות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

דִּינֵי מְקוֹם וּזְמַן הַבְּצִיעָה וּמִי הוּא הַבּוֹצֵעַ. וּבוֹ כ׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: בּוֹצֵעַ מן הפת במקום שנאפה יפה, ומניח הפרוסה מחוברת לפת בשעת הברכה, ולא יבצע קטנה (צָר עַיִן) ולא גדולה מדי (רַעַבְתָן). ב׳: נוסח הברכה «המוציא לחם מן הארץ», וייתן ריווח בין תיבה לתיבה; והשומעים יכוונו ויענו אמן. ג׳–ו׳: סמיכות הברכה — אין לברך קודם שיאחז הלחם; שתי ידיו על הפת; מלח וליפתן; ולא ישיח בין ברכה לאכילה. י״א–י״ז: קביעות והסבה, מי הבוצע (גדול / בעל הבית), טעימת הבוצע, ועניית אמן. י״ט–כ׳: אין מוציא את חבירו אלא מי שאוכל עמו (חוץ מקטנים לחינוך).

Résumé concis :

כ׳ seifim : le siman traite du lieu et du moment de la בציעה (rompre le pain) et de qui doit le rompre. On rompt «au lieu le mieux cuit» (במקום שנאפה היטב) ; on laisse la tranche attachée au pain pendant la ברכה, pour que la bénédiction s'achève sur un pain entier ; la tranche n'est ni trop petite (par avarice, צר עין) ni trop grande (par gloutonnerie, כרעבתנותא). La ברכה précède l'acte (עובר לעשייתן, פסחים ז׳ ע״ב ; מברך ואחר כך בוצע, ברכות ל״ט ע״ב), sans interruption entre elle et l'אכילה. Le bocéa est le plus grand (גדול) ou le maître de maison (בעל הבית) ; les convives ne goûtent qu'après lui, et lui n'entame qu'après le amen de la majorité ; et l'on n'acquitte autrui de la ברכה que si l'on mange avec lui.

1. הקדמת הסוגיא — גדר ברכת המוציא ובציעה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדיני מקום וזמן הבציעה ומי הבוצע — לשון מרן «בוצע בפת במקום שנאפה היטב» (שו״ע או״ח קס״ז:א). ובו כ׳ סעיפים, ויסודם אחד: גדר ברכת המוציא והבציעה. שברכת המוציא שני עניינים בה — הברכה על הפת, ומעשה הבציעה והאכילה; וכל דיני הסימן סובבים על סמיכותם זה לזה. שורש הכל במימרא — «כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» (פסחים ז׳ ע״ב), ובהלכה בברכות — «מברך ואחר כך בוצע» (ברכות ל״ט ע״ב). ומאותה סמיכות נובעים כל הדינים: היכן בוצע, כיצד אוחז, שלא יפסיק, ומי ראוי להוציא את חבירו.
הערה יסודית: ברכת המוציא — ברכת הנהנין היא, שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואף מדין מצוה (סמיכת גאולה, ברכת המזון וכיוצא, לענין הוצאת אחרים). מכאן ולד הסוגיא: מאחר שהיא ברכת הנהנין הסמוכה לאכילה, צריך שלוש סמיכות — תמצית: (א) סמיכות הברכה לבציעה, שלא יברך קודם שיאחז הלחם (סעיף ג׳); (ב) סמיכות הבציעה לברכה, שתכלה הברכה בעוד הפת שלם (סעיף א׳, וכרבי חייא בברכות ל״ט ע״ב); (ג) סמיכות הכל לאכילה, שלא ישיח ביניהם (סעיף ו׳). ועיקרי הדינים לקוחים מסוגיית ברכות (פרק כיצד מברכין), ופסקום הרמב״ם (הלכות ברכות פרק ז׳), הרא״ש והטור, והביאם הבית יוסף.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: מהו גדר סמיכות הברכה לבציעה ולאכילה — ונפקא מינה: מקום הבציעה, שיעור הפרוסה, זמן החיתוך, כוונת השומעים ויציאתם, מי הבוצע, וטעימת הבוצע — לכל אלו יש לדון לפי צד הברכה, צד הפת, או צד הגברא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. מקום הבציעה ושיעור הפרוסה — «בוצע בפת במקום שנאפה היטב» (שו״ע או״ח קס״ז:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (שו״ע או״ח קס״ז:א): «בוצע בפת במקום שנאפה היטב», «וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו»; «ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך», «ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם»; «ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין», ולא גדולה מדי מפני שנראה כרעבתן. הגה: ובשבת «לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות».
שורש הדין (ברכות ל״ט ע״ב): נחלקו רבי חייא ורבא — רבי חייא «צריך שתכלה ברכה עם הפת», ורבא «מברך ואחר כך בוצע», «והלכתא כרבא». ומר בריה דרבינא — ירא שמים יוצא ידי שניהם — «מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע». ומכאן פסק מרן שיחתוך מעט ויניחנה מחוברת ויתחיל לברך, שתצא ידי רבא (מברך ואחר כך בוצע ממש) ורבי חייא (תכלה הברכה בעוד הפת שלם). וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ברכות פ״ז) והרא״ש (פרק כיצד מברכין), והביאם הבית יוסף.
חקירה — «במקום שנאפה היטב»: מדין הברכה או מדין הפת? ונפקא מינה: פת דידן שכולה נאפית שווה — תמצית: הרמ״א ונושאי כליו כתבו לבצוע בצד הפת ולחתוך מעט מלמעלה ומלמטה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם קיימא לן «מברך ואחר כך בוצע» (ברכות ל״ט ע״ב), נמצא שבין הברכה לאכילה מפסיק הוא בחיתוך הפרוסה, ולכאורה הוי הפסק בין ברכה לעשייתה?
תירוץ: אין החיתוך הפסק, שהוא גופו מכשירי האכילה וצורך המצוה — כשם שהושטת היד אל הפת אינה הפסק. ולכן חתך מעט קודם הברכה — «וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו» (שו״ע או״ח קס״ז:א) — כדי שלאחר הברכה תהא הבציעה קלה ומיידית, ולא יאריך בין ברכה לאכילה. וזה מכוון לשלוש הסמיכות שבחקירת היסוד: הברכה סמוכה לבציעה, והבציעה סמוכה לאכילה, ואין הפסק כלל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — שיעור הפרוסה בין «צר עין» ל«רעבתן»: שני קצוות פסל בו מרן — לשון מרן «ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין» (שו״ע או״ח קס״ז:א), ולא גדולה יתר על המידה. ומקורו בברכות ל״ט ע״ב, שאמר לו רבינא לרב אשי על הבוצע ככר שלם — «והא קא מתחזי כרעבתנותא» (ברכות ל״ט ע״ב), ותירצו שכיון שאין עושה כן בכל יום אין בו משום רעבתנות. הרי שהפרוסה תלויה באומד הרואים: קטנה מדי — צרות עין, גדולה מדי — גרגרנות. ולכן חילק הרמ״א: בשבת, או האוכל עם רבים וצריך ליתן לכל אחד — מותר לבצוע כפי הצורך, שאין כאן דרך רעבתנות אלא כבוד השבת וצורך המסובין. ועיין מגן אברהם וט״ז בגדר שיעור זה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«מברך ואחר כך בוצע» (ברכות ל״ט ע״ב); ולכן «ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך... כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם» (שו״ע או״ח קס״ז:א); והפרוסה לא קטנה — «מפני שנראה כצר עין» (קס״ז:א) — ולא גדולה, «והא קא מתחזי כרעבתנותא» (ברכות ל״ט ע״ב).

3. זמן הבציעה וסמיכות הברכה לאכילה — «כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» (פסחים ז׳ ע״ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳ (קס״ז:ב): «יברך המוציא לחם מן הארץ», ו«יתן ריוח בין לחם ובין מן». הגה: ואם רבים מסובים «יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן». סעיף ג׳: «אין לברך קודם שיתפוס הלחם». סעיף ה׳: «לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסת הבציעה», ואם הפת נקייה או מתובלת — «אינו צריך להמתין». סעיף ו׳: «יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה», ו«אם שח צריך לחזור ולברך», אלא אם כן היתה השיחה מענין הסעודה.
שורש הדין (פסחים ז׳ ע״ב): «כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» — הברכה קודמת לעשייה, ולכן «אין לברך קודם שיתפוס הלחם» (קס״ז:ג) שיהא מזומן לפניו לאכול מיד, וגם לא יפסיק בשיחה בין הברכה לאכילה (קס״ז:ו). ובברכות ל״ט ע״ב פסקו «מברך ואחר כך בוצע», שהברכה עוברת לבציעה שהיא תחילת האכילה. וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ברכות פ״ז) והרא״ש, והביאם הבית יוסף.
חקירה — ההפסק בין ברכה לאכילה: פוגם בברכה או דין נפרד של סמיכות? ונפקא מינה: שח מענין הסעודה («הביאו מלח או ליפתן»), ושח דברים בטלים; ובשהות בין ברכה לאכילה בלא דיבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — בסעיף ה׳ אמר מרן «לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן», והמבקש מלח לאחר הברכה מפסיק הוא בדיבור בין ברכה לאכילה — ולמה אינו הפסק?
תירוץ: כל שהשיחה מצרכי אותה סעודה — כמבקש «הביאו מלח או ליפתן» (קס״ז:ו) — אינה חשובה הפסק, שהיא מכלל האכילה עצמה ובכלל צורך הברכה. ולפיכך פסק מרן שלכתחילה יביאו מלח וליפתן קודם הבציעה, שלא יצטרך לדבר כלל בינתיים; ואם היא נקייה או מתובלת — «אינו צריך להמתין» (קס״ז:ה), שאין מה שידבר עליו. נמצא שהכל תלוי בצד ב׳ שבחקירה — היסח הדעת מן האכילה, ולא פגם בעצם הברכה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — סמיכות הברכה לאכילה: (א) «אין לברך קודם שיתפוס הלחם» (קס״ז:ג). (ב) יתן שתי ידיו על הפת בשעת הברכה (קס״ז:ד) — עשר אצבעות כנגד עשר מצוות התלויות בפת. (ג) «לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן» (קס״ז:ה). (ד) «יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה» (קס״ז:ו), ואם שח דברים בטלים — חוזר ומברך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» (פסחים ז׳ ע״ב); ולכן «אין לברך קודם שיתפוס הלחם» (שו״ע או״ח קס״ז:ג), ו«יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה» (שו״ע או״ח קס״ז:ו); והשח דברים בטלים — «צריך לחזור ולברך» (קס״ז:ו).

4. מי הוא הבוצע — «אם המסובין רבים גדול שבכלם בוצע» (שו״ע או״ח קס״ז:י״ד)

לשון השלחן ערוך

סעיף י״ד (קס״ז:י״ד): «אם המסובין רבים גדול שבכלם בוצע»; ואם יש עמהם בעל הבית — הוא בוצע, ואפילו אם האורח גדול ממנו. סעיף י״ט: «מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים», אבל לקטנים יכול לברך כדי לחנכם במצות. סעיף כ׳: אפילו בשבת שחייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל.
שורש הדין (ברכות מ״ז ע״א): תלמידי דרב אמרו שהבא באחרונה יברך, ואמר להם רב אחא «עיקר שבסעודה מברך», ומסקנה — «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף». הרי שהגדול הוא הבוצע. ומאידך שנינו שבעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה (פרק שלושה שאכלו). וכן פסקו הרמב״ם (הלכות ברכות פ״ז) והטור, והביאם הבית יוסף בשם הראשונים.
חקירה — מי הבוצע: מדין כבוד הגדול או מדין טובת המסובין? ונפקא מינה: אורח גדול אצל בעל הבית — למי הבציעה; ומי שאינו אוכל אם מוציא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — «מי שאינו אוכל אינו יכול לברך... להוציא האוכלים» (קס״ז:י״ט); והלא כל ישראל ערבים זה בזה, ומצינו שאדם מוציא חבירו אף שכבר יצא — ולמה כאן אינו מוציא?
תירוץ: דין הערבות שאדם מוציא חבירו נאמר בברכת המצוות ובברכות השבח (כקידוש), אבל ברכת המוציא ברכת הנהנין היא, ואין אדם נהנה בשביל חבירו — לפיכך מי שאינו אוכל אינו יכול להוציא האוכלים, שאין כאן הנאה משלו. ולכן אף בשבת (סעיף כ׳), שחייב באכילת פת, אין חבירו שאינו אוכל מברך לו. אבל לקטנים — «יכול לברך אע״פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות» (קס״ז:י״ט), שחינוך אינו מדין הוצאה גמורה. וזה מכוון לצד ג׳ שבחקירת היסוד — הבוצע צריך שיהא נהנה ואוכל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א), ו«אם המסובין רבים גדול שבכלם בוצע» (שו״ע או״ח קס״ז:י״ד); אבל «מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים» (שו״ע או״ח קס״ז:י״ט) — שברכת הנהנין היא.

5. טעימת הבוצע, עניית אמן, המסובין וההסבה (סעיפים ב׳,י״א,ט״ו–י״ז) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

הגה (סעיף ב׳): אם רבים מסובים «יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן». סעיף י״א: אחד מברך לכולם, «ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע». סעיף ט״ו: «אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע». סעיף ט״ז: «אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים». סעיף י״ז: «הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול», «ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו רשאי».
שורש הדין (ברכות מ״ז ע״א): אמר רב יהודה משמיה דרב — «אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע»; ותנא רבה בר בר חנה — «אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים» (רב חסדא); ובברייתא — «הבוצע הוא פושט ידו תחלה». ובענין ההסבה, ברכות מ״ו ע״ב — «גדול מסב בראש». וכל אלו פסקום הרמב״ם והרא״ש, והביאם הבית יוסף.
חקירה — יציאת השומעים: מדין «שומע כעונה» או מדין קביעות והסבה? ונפקא מינה: היו יושבים בלא הסיבה, או קבעו מקום ולא ישבו יחד; ובכיוון המברך והנשמעים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם אחד מברך והשומעים יוצאים מדין שומע כעונה, מה צורך בהסבה ובקביעות? הרי אף בברכת המצוות אחד מוציא רבים בלא קביעות!
תירוץ: שאני ברכת הנהנין מברכת המצוות — בברכת המצוות מוציא אחד את חבירו מדין ערבות אף בלא קביעות, אבל ברכת הנהנין תלויה בהנאת כל יחיד, ואין אחד מוציא חבירו אלא כשקבעו יחד ונעשו כגוף אחד לסעודה. ולכך «ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע» (קס״ז:י״א), ובלא קביעות אין ההסבה מצרפתם. ומטעם זה גם «אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע» (קס״ז:ט״ו) — שכולם טפלים לבוצע ולברכתו. וזה מכוון לצד ב׳ שבחקירה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
מקום הבציעה בוצע «במקום שנאפה היטב» (קס״ז:א); ובפת דידן — בצד הפת, חותך מעט מלמעלה ומלמטה.
שיעור הפרוסה לא קטנה (צר עין) ולא גדולה (רעבתן); ובשבת ובנותן לרבים — כפי הצורך (קס״ז:א).
זמן וסמיכות מברך ואחר כך בוצע (ברכות ל״ט ע״ב); אוחז קודם הברכה (קס״ז:ג), ולא ישיח עד שיאכל (קס״ז:ו).
מי הבוצע גדול או בעל הבית (קס״ז:י״ד); ומי שאינו אוכל אינו מוציא (קס״ז:י״ט–כ׳).
טעימה ואמן המסובין ממתינים לבוצע (קס״ז:ט״ו); והבוצע ממתין לסיום אמן דרוב העונים (קס״ז:ט״ז).
הסבה וקביעות אחד מברך לכולם דוקא בהסבה וקביעות (קס״ז:י״א), ובלא זה כל אחד מברך לעצמו.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
סמיכות הברכה «מברך ואחר כך בוצע»; «עובר לעשייתן» ברכות ל״ט ע״ב · פסחים ז׳ ע״ב · שו״ע או״ח קס״ז:א,ג,ו
מקום ושיעור בוצע במקום שנאפה יפה; לא קטנה ולא כרעבתן שו״ע או״ח קס״ז:א (ברכות ל״ט ע״ב; רמב״ם הל׳ ברכות פ״ז)
מי הבוצע «גדול מברך»; בעל הבית בוצע; שאינו אוכל אינו מוציא ברכות מ״ז ע״א · שו״ע קס״ז:י״ד,י״ט–כ׳
טעימה ואמן המסובין ממתינים לבוצע; הבוצע לסיום אמן ברכות מ״ז ע״א · שו״ע קס״ז:ט״ו–ט״ז
הסבה וקביעות אחד מברך לכולם דוקא בהסבה וקביעות ברכות מ״ו ע״ב · שו״ע קס״ז:י״א
גמרא: ברכות פרק כיצד מברכין · «מברך ואחר כך בוצע» (ברכות ל״ט ע״ב); «כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן» (פסחים ז׳ ע״ב); «אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע» (ברכות מ״ז ע״א); «גדול מסב בראש» (ברכות מ״ו ע״ב)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ז׳) · רא״ש (פרק כיצד מברכין) · רשב״א · ר״ן · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קס״ז · מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן קס״ז · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta