Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קס״ז · מְקוֹם וּזְמַן הַבְּצִיעָה וּמִי הוּא הַבּוֹצֵעַ

מְקוֹם וּזְמַן הַבְּצִיעָה, וּמִי הוּא הַבּוֹצֵעַ, וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים:מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אֶת ה׳ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ וְגוֹ׳". וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ לִפְנֵי כָּל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אָמְרוּ: אִם כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ — כְּשֶׁהוּא רָעֵב לֹא כָּל שֶׁכֵּן? וְכָל הַנֶּהֱנֶה מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה — כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ". וְעַל כָּל אֹכֶל וּמַשְׁקֶה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת לְכַמָּה מִינִים, כְּמוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" לְכָל מִינֵי פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וּ"בוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" לְכָל פֵּרוֹת הָעֵץ. חוּץ מִן הַיַּיִן וְהַפַּת, שֶׁמִּתּוֹךְ חֲשִׁיבוּתָן קָבְעוּ לָהֶן בְּרָכָה לְעַצְמָן, שֶׁהַיַּיִן הוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל פֵּרוֹת הָאִילָן לְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁמְּשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", וְהַפַּת הוֹצִיאוּ מִכְּלַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ לְבָרֵךְ עָלָיו "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּת הַלֶּחֶם שֶׁסּוֹעֵד הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד":

חִיּוּב הַבְּרָכָה. C’est une mitzvat aseh de la Torah que de bénir Hachem après avoir mangé un repas, ainsi qu’il est dit : « Tu mangeras, tu te rassasieras et tu béniras Hachem… ». Et d’institution rabbinique, il faut bénir avant toute nourriture et boisson : ils ont dit — si, rassasié, il bénit, à plus forte raison lorsqu’il a faim ! Et quiconque jouit de ce monde sans bénédiction — c’est comme s’il jouissait des choses saintes du Ciel, ainsi qu’il est dit : « À Hachem la terre et sa plénitude ». Sur tout aliment et toute boisson on récite une bénédiction englobante pour plusieurs espèces, comme « borei peri ha’adama » pour toutes les espèces de fruits de la terre, et « borei peri ha’ets » pour tous les fruits de l’arbre. Sauf le vin et le pain, auxquels, en raison de leur importance, on a fixé une bénédiction propre : le vin, on l’a extrait de la catégorie des fruits de l’arbre pour dire sur lui « borei peri hagafen », à cause de son importance, car il réjouit le cœur — « le vin réjouit le cœur de l’homme » ; et le pain, on l’a extrait de la catégorie des fruits de la terre pour dire sur lui « hamotzi lechem min ha’aretz », à cause de l’importance du pain qui soutient le cœur — « et le pain soutient le cœur de l’homme ».

וּכְבוֹד הַבְּרָכָה הִיא לִבְצֹעַ פְּרוּסַת הַבְּרָכָה בַּמָּקוֹם הַיָּפֶה שֶׁבַּפַּת, וְהוּא מָקוֹם שֶׁנֶּאֱפָה יָפֶה וְנִתְקַשָּׁה יָפֶה הֵיטֵב מֵאֲפִיָּה, שֶׁהוּא מֻבְחָר שֶׁבַּפַּת, וְלֹא מִמָּקוֹם הָרַךְ, כְּגוֹן אִם הֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת פְּרוּסָה — לֹא יִבְצַע מֵאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁהוּא רַךְ, אֶלָּא יִבְצַע מִלְּמַעְלָה שֶׁהוּא מָקוֹם הַמֻּבְחָר שֶׁבַּפַּת בְּפַת שָׁלֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִבְצֹעַ מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל לִקְרֹם וּלְהִתְבַּשֵּׁל תְּחִלָּה כְּשֶׁנֶּאֱפֵת הַפַּת בַּתַּנּוּר. וּבַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁמּוֹשִׁיבִין הַפַּת עַל שׁוּלֵי הַתַּנּוּר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצַּד הָעֶלְיוֹן מַתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל תְּחִלָּה מֵחֹם אֲוִיר הַתַּנּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצַּד הַתַּחְתּוֹן מִתְבַּשֵּׁל תְּחִלָּה מֵחֹם שׁוּלֵי הַתַּנּוּר, שֶׁהָיְתָה אֵשׁ בּוֹעֶרֶת עָלָיו. וְלָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם — יֵשׁ לִבְצֹעַ מִצִּדֵּי הַפַּת, וְלַחְתֹּךְ מִצַּד הָעֶלְיוֹן וּמְעַט מִצַּד הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה, אֲפִלּוּ בַּתַּנּוּרִים שֶׁבִּימֵיהֶם שֶׁהָיְתָה אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּשׁוּלֵי הַתַּנּוּר בִּשְׁעַת אֲפִיַּת הַפַּת שֶׁהָיְתָה מְדֻבֶּקֶת בְּדַפְנוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ״ד. וְיִבְצַע בַּצַּד שֶׁכְּנֶגֶד הַמִּתְבַּקֵּעַ, כִּי זֶה הַצַּד הִתְחִיל לֵאָפוֹת וְנִדְחֲקָה הָעִסָּה עַד שֶׁנִּתְבַּקַּע הַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ:

מְקוֹם הַבְּצִיעָה. L’honneur de la bénédiction est de rompre le morceau de la bénédiction à l’endroit le plus beau du pain, c’est-à-dire l’endroit bien cuit et bien durci par la cuisson, qui est le meilleur du pain, et non à un endroit mou : si l’on a apporté devant lui un pain déjà entamé, il ne rompra pas au milieu, qui est mou, mais par le haut, qui est le meilleur endroit dans un pain entier. Et certains disent qu’il faut rompre à l’endroit qui a commencé à former une croûte et à cuire en premier lorsque le pain a été enfourné. Dans nos fours, où l’on pose le pain sur la sole, certains disent que c’est la face supérieure qui commence à cuire d’abord, par la chaleur de l’air du four ; d’autres, que c’est la face inférieure, par la chaleur de la sole sur laquelle brûlait le feu. Pour s’acquitter des deux avis, on rompra sur les côtés du pain, en coupant du côté supérieur et un peu du côté inférieur — bien que l’essentiel soit selon le dernier avis, même dans les fours de leur temps où le feu brûlait sur la sole lors de la cuisson du pain collé aux parois, comme il sera expliqué au siman רנ״ד. Et l’on rompra du côté opposé à la fente, car ce côté a commencé à cuire et la pâte s’est resserrée jusqu’à ce que se fende le côté opposé.

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל הַפַּת כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה, וְלֹא לְפָרְסָהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ אִם הֵבִיאוּ לְפָנָיו שְׁלֵמָה. וְאַף אִם הֵבִיאוּ לְפָנָיו פְּרוּסָה — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ כָּךְ כְּשֶׁהִיא פְּרוּסָה גְּדוֹלָה, וְלֹא יִפְרֹס מִמֶּנָּה עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה. וְצָרִיךְ שֶׁתִּכְלֶה כָּל הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהִיא שְׁלֵמָה אוֹ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה. וְגַם אַחַר שֶׁגָּמַר הַבְּרָכָה — לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיִּכְלֶה עֲנִיַּת "אָמֵן" מִפִּי רֹב הָעוֹנִים אִם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּבִרְכָתוֹ, לְפִי שֶׁגַּם עֲנִיַּת "אָמֵן" מִכְּלַל הַבְּרָכָה הִיא. אֲבָל הַמִּעוּט הַמַּאֲרִיכִים יוֹתֵר מִדַּאי — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ"אָמֵן" יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְטוֹב לַחְתֹּךְ מְעַט בְּסַכִּין פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה מִן הַלֶּחֶם קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק בִּשְׁהִיַּת הַחִתּוּךְ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, וְאֵינוֹ מַפְרִידָהּ מִמֶּנּוּ עַד אַחַר שֶׁתִּכְלֶה כָּל הַבְּרָכָה. וְאֵין הַלֶּחֶם חָשׁוּב כְּפָרוּס עַל יְדֵי חֲתָךְ מוּעָט כָּזֶה, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֹאחַז בַּפְּרוּסָה יַעֲלֶה שְׁאָר הַכִּכָּר עִמָּהּ. וְלֹא יַחְתֹּךְ יוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר הַזֶּה, שֶׁאִם יַחְתֹּךְ יוֹתֵר, בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֹאחַז בַּפְּרוּסָה לֹא יַעֲלֶה שְׁאָר הַכִּכָּר עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאִם יֹאחַז בַּכִּכָּר תַּעֲלֶה הַפְּרוּסָה עִמָּהּ — הֲרֵי זֶה כְּפָרוּס לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ, בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין לַחְתֹּךְ כְּלָל בַּלֶּחֶם עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה, כִּי שֶׁמָּא תִּשָּׁמֵט יָדוֹ וְיַחְתֹּךְ יוֹתֵר מִכַּשִּׁעוּר הַזֶּה, וְנִמְצָא שֶׁבָּצַע עַל פְּרוּסָה, וּבְשַׁבָּת צָרִיךְ לִהְיוֹת לֶחֶם מִשְׁנֶה שָׁלֵם. וְאֵין לָחֹשׁ לְהֶפְסֵק שְׁהִיַּת הַחִתּוּךְ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, שֶׁהַשְּׁהִיָּה בִּלְבַדָּהּ בְּלֹא דִּבּוּר — אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק, אֶלָּא שֶׁבְּחֹל עוֹשִׂים כֵּן עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם שָׁכַח וְחָתַךְ בְּשַׁבָּת כְּמוֹ בְּחֹל — לֹא הִפְסִיד הַלֶּחֶם מִשְׁנֶה, שֶׁכָּל שֶׁאוֹחֵז בַּפְּרוּסָה וּשְׁאָר הַכִּכָּר עוֹלֶה עִמּוֹ — הֲרֵי הוּא כְּשָׁלֵם לְכָל דָּבָר. וְעוּגָה דַּקָּה גַּם בְּחֹל אֵין צָרִיךְ לַחְתֹּךְ בָּהּ קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵין שְׁהוּת בִּשְׁבִירָתָהּ אַחַר הַבְּרָכָה:

פַּת שְׁלֵמָה. C’est une mitzvah min hamouvhar de bénir sur le pain lorsqu’il est entier, et non de le rompre d’abord puis de bénir dessus, s’il a été apporté entier devant lui. Et même s’il a été apporté déjà entamé — c’est une mitzvah min hamouvhar de bénir dessus tel quel, tant que c’est un grand morceau, sans le rompre avant la bénédiction. Il faut que toute la bénédiction s’achève tandis qu’il est encore entier ou un grand morceau. Et même après avoir achevé la bénédiction, il ne rompra pas avant que se termine la réponse « Amen » de la bouche de la majorité de ceux qui répondent, s’ils s’acquittent par sa bénédiction, car le « Amen » fait aussi partie de la bénédiction. Mais la minorité qui prolonge trop — nul besoin de les attendre, car qui prolonge le « Amen » plus que de raison ne fait qu’errer. Et il est bon de couper un peu au couteau le morceau de la betziah avant de commencer à bénir, afin de ne pas interrompre par le délai de la coupe entre la bénédiction et la consommation ; on ne le détache pas complètement du pain avant que se termine toute la bénédiction. Et le pain n’est pas considéré comme entamé par une coupe aussi légère, si c’est de telle sorte qu’en saisissant le morceau tout le reste de la miche se soulève avec lui. On ne coupera pas plus que cette mesure : si l’on coupe davantage, de sorte qu’en saisissant le morceau le reste de la miche ne se soulève pas avec lui — même si en saisissant la miche le morceau se soulève avec elle — c’est considéré comme entamé à tous égards. C’est pourquoi, le Chabbat et le Yom Tov, on ne coupera nullement le pain avant la bénédiction, de peur que la main ne glisse et ne coupe plus que cette mesure, et qu’il se trouve avoir rompu sur un morceau entamé, alors que le Chabbat il faut du lechem michné entier. Et il n’y a pas à craindre l’interruption du délai de la coupe entre bénédiction et consommation, car le délai seul, sans parole, n’est pas considéré comme une interruption ; c’est seulement en semaine qu’on agit ainsi par surcroît de perfection. Quoi qu’il en soit, si l’on a oublié et coupé le Chabbat comme en semaine — on n’a pas perdu le lechem michné, car tout ce dont, en saisissant le morceau, le reste de la miche se soulève avec lui — est comme entier à tous égards. Et un gâteau fin, même en semaine, il n’est pas besoin d’y couper avant de bénir, puisqu’il n’y a pas de délai à le briser après la bénédiction.

מֵהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא לִבְצֹעַ פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן, וְלֹא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה בְּחֹל, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעַבְתָּן. אֲבָל בְּשַׁבָּת מִצְוָה לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה שֶׁתַּסְפִּיק לוֹ לְכָל הַסְּעוּדָה, וְאֵין לָחֹשׁ לְרַעַבְתָּנוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״ד. וְכָל זֶה כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ אוֹ אוֹרְחִים — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁיִּתֵּן לְכָל הַמְסֻבִּים הַיּוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּבִרְכָתוֹ מִפְּרוּסָה זוֹ שֶׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ, וְלֹא מֵהַלֶּחֶם הַנִּשְׁאָר מִמֶּנָּה. וְשִׁעוּר פְּרוּסַת "הַמּוֹצִיא", בֵּין לַבּוֹצֵעַ בֵּין לְכָל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּין — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא לֹא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְיֹאכְלֶנּוּ כֻּלּוֹ בְּבַת אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ כַּזַּיִת, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", וְדַי שֶׁתְּהֵא פְּרוּסַת "הַמּוֹצִיא" כַּחֲצִי זַיִת, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּצַר עַיִן. וְכֵן נוֹהֲגִין:

שִׁעוּר הַפְּרוּסָה. Il relève des règles de derech erets de ne pas rompre un petit morceau, parce que cela paraît mesquin (tsar ayin), ni un morceau plus grand qu’un œuf en semaine, parce que cela paraît glouton. Mais le Chabbat, c’est une mitzvah de rompre un grand morceau qui lui suffise pour tout le repas, et il n’y a pas à craindre l’apparence de gloutonnerie, comme il sera expliqué au siman רע״ד. Et tout ceci lorsqu’il mange seul ; mais s’il mange avec les gens de sa maison ou des invités — c’est une mitzvah min hamouvhar de rompre un morceau assez grand pour en donner à tous les convives qui s’acquittent par sa bénédiction, de ce morceau sur lequel il a béni, et non du reste du pain. Quant à la mesure du morceau de « hamotzi », tant pour le botzea que pour chacun des convives — certains disent qu’elle n’est pas moindre qu’un kezayit, qu’il mangera entièrement d’un coup. Et d’autres disent qu’un kezayit n’est pas requis, car même la moindre quantité mérite qu’on récite « hamotzi » ; il suffit que le morceau de « hamotzi » soit un demi-kezayit, afin de ne pas paraître mesquin. Et c’est ainsi que l’on a coutume.

כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן מְבָרְכִים אוֹתָן בִּלְשׁוֹן עָבָר, וְלֹא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹצִיא מִן הָאָרֶץ לֶחֶם זֶה שֶׁהוּא בָּא לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, וּכְבָר בָּרָא פְּרִי זֶה אוֹ מָזוֹן זֶה. וּמַה שֶּׁמְּבָרְכִין "בּוֹרֵא" וְלֹא "שֶׁבָּרָא", הוּא, מִפְּנֵי שֶׁ"בּוֹרֵא" הוּא מַשְׁמַע גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם", לָכֵן מְבָרְכִין בִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק. וְכֵן "הַמּוֹצִיא" מַשְׁמַע גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ". וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִטְעוֹת וְלוֹמַר שֶׁ"הַמּוֹצִיא" אֵינוֹ מוֹרֶה לָשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", וַעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָם אָז. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב: שֶׁכְּשֶׁתֵּצְאוּ אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁתֵּדְעוּ "כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם" הוּא "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם", וּלְשׁוֹן עָבָר הוּא, מִכָּל מָקוֹם, הָיָה רָאוּי יוֹתֵר לוֹמַר "מוֹצִיא לֶחֶם", שֶׁהוּא לָשׁוֹן מְבֹרָר עַל הֶעָבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", וּכְשֶׁנֶּאֶמְרָה פָּרָשַׁת בִּלְעָם כְּבָר יָצְאוּ — אַף עַל פִּי כֵן מְבָרְכִין "הַמּוֹצִיא", כְּדֵי שֶׁלֹּא לְעָרֵב הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם מֵ״ם שֶׁל "הָעוֹלָם" וּמֵ״ם שֶׁל "מוֹצִיא", שֶׁאִם לֹא יִתְּנוּ רֶוַח בֵּינֵיהֶם — תִּבָּלַע אַחַת מֵהֶן. וּמַה שֶּׁאוֹמְרִים "לֶחֶם מִן" אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִרְבּוּב אוֹתִיּוֹת, הוּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפָּסוּק: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְגוֹ׳ לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת תָּפְשׂוּ לְשׁוֹן הַכָּתוּב בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר לִתֵּן רֶוַח בֵּין "לֶחֶם" וּבֵין "מִן", וְכֵן בֵּין שְׁאָר ב׳ אוֹתִיּוֹת שֶׁשָּׁווֹת בַּבְּרָכוֹת:

לְשׁוֹן עָבָר. Toutes les bénédictions, on les récite au passé et non au présent, car il a déjà fait sortir de la terre ce pain dont il vient jouir, et il a déjà créé ce fruit ou cette nourriture. Et si l’on dit « borei » et non « chebara », c’est parce que « borei » a aussi un sens de passé, comme il est écrit « borei hachamayim » (créateur des cieux) ; on bénit donc dans la langue du verset. De même « hamotzi » a aussi un sens de passé, comme il est écrit « hamotzi lecha mayim mitsour hachalamich ». Et bien qu’il y ait matière à se tromper et à dire que « hamotzi » n’indique pas le passé, comme il est écrit « hamotzi etchem mitachat sivlot Mitsrayim », alors qu’Il ne les avait pas encore fait sortir — et bien qu’on puisse dire que l’intention du verset est : lorsque vous sortirez, Je ferai pour vous que vous sachiez « que Je suis Hachem votre Dieu », c’est-à-dire « celui qui vous fait sortir », au passé — malgré tout, il eût été plus juste de dire « motzi lechem », qui est une langue nette du passé, comme il est écrit « Dieu qui les fait sortir d’Égypte » (alors qu’à l’énoncé de la paracha de Bilam ils étaient déjà sortis) ; malgré cela on bénit « hamotzi », pour ne pas mêler les lettres, à savoir le mem de « ha’olam » et le mem de « motzi », car si on ne laisse pas d’intervalle entre eux, l’un d’eux sera avalé. Et si l’on dit « lechem min » bien qu’il y ait mélange de lettres, c’est parce que c’est la langue du verset : « Il fait pousser l’herbe pour le bétail… pour faire sortir le pain de la terre », car toutes les bénédictions et prières ont adopté la langue du texte autant que possible. Et il faut veiller à laisser un intervalle entre « lechem » et « min », de même qu’entre les autres deux lettres identiques qui se suivent dans les bénédictions.

אֵין לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" קֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּצְוֹת אֶלָּא סָמוּךְ לַעֲשִׂיָּתָן, כְּשֶׁהַמִּצְוָה מְזֻמֶּנֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ״ה (וְאִם בֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נְטָלוֹ בְּיָדוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל אִם בֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו):

סָמוּךְ לַאֲכִילָה. On ne bénira pas « hamotzi » avant de saisir le pain en main, de même qu’on ne bénit sur les mitzvot que juste avant leur accomplissement, lorsque la mitzvah est prête en sa main à être accomplie et non avant, comme il est expliqué au siman כ״ה. (Et si l’on a béni puis pris le pain en main — nul besoin de rebénir. Mais si l’on a béni puis qu’on le lui a apporté ensuite — il faut rebénir, comme il sera expliqué au siman ר״ו.)

צָרִיךְ שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם בִּימִינוֹ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו — צָרִיךְ לֶאֱחֹז בְּיָמִין בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה. וְטוֹב שֶׁיִּתֵּן עָלָיו שְׁתֵּי יָדָיו, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י׳ אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י׳ מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר", זְרִיעַת כִּלְאַיִם, לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, בִּכּוּרִים, תְּרוּמוֹת, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְחַלָּה. וּלְכָךְ יֵשׁ י׳ תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא", וְי׳ תֵּבוֹת בַּפָּסוּק: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה", וְי׳ תֵּבוֹת בַּפָּסוּק: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ", וְי׳ תֵּבוֹת בַּפָּסוּק "אֶרֶץ חִטָּה" כוּ׳:

אֲחִיזָה בְּיָמִין. Il faut saisir le pain de la main droite, car tout ce sur quoi l’on bénit, il faut le tenir de la main droite au moment de la bénédiction. Et il est bon d’y poser ses deux mains, qui portent dix doigts en regard des dix mitzvot dépendant du pain : « tu ne laboureras pas avec un bœuf et un âne », l’interdiction de kilayim aux semailles, le lekket, la chikha et la péah, les bikourim, les teroumot, la première et la seconde dîme, et la challah. C’est pourquoi il y a dix mots dans la bénédiction de « hamotzi », dix mots dans le verset « Il fait pousser l’herbe pour le bétail », dix mots dans le verset « Les yeux de tous espèrent en Toi », et dix mots dans le verset « une terre de blé… ».

לֹא יַתְחִיל לְבָרֵךְ עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסָה שֶׁל בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת בְּטַעַם מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ אִם יִתְאַחֵר הַדָּבָר עַד שֶׁיָּבִיאוּ. וְאִם הַמְסֻבִּין רַבִּים — צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּבִיאוּ לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁהֵם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּבִרְכָתוֹ, וּצְרִיכִים לִטְעֹם מִיָּד אַחַר בִּרְכָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם הִיא פַּת נְקִיָּה, אוֹ מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין. וְאִם רוֹצֶה לְהַמְתִּין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְאֵין לָחֹשׁ לְהֶפְסֵק בֵּין נְטִילָה לְ"הַמּוֹצִיא", כֵּיוָן שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַסְּעוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ "הַמּוֹצִיא". מִכָּל מָקוֹם, נָהֲגוּ לְהַנִּיחַ מֶלַח עַל הַשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה כְּקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן וּמַמְתִּינִים זֶה עַל זֶה עַד שֶׁיִּטְּלוּ יְדֵיהֶם וְהֵם בְּלֹא מִצְוֹת — הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם, וּ"בְרִית מֶלַח" מֵגֵן עֲלֵיהֶם, לָכֵן מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן אֲפִלּוּ לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ. וְעַל פִּי הַקַּבָּלָה יֵשׁ לִטְבֹּל פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה בַּמֶּלַח ג׳ פְּעָמִים. וְכֵיוָן שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ — טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַהֲרֹג עָלָיו כִּנָּה (אֲבָל לִזְרֹק עָלָיו כִּנָּה אֵין לָחֹשׁ, שֶׁהֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל בּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לִזְרֹק בּוֹ כִּנָּה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁ[נִּ]תְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ז):

מֶלַח עַל הַשֻּׁלְחָן. On ne commencera pas à bénir avant qu’on ait apporté devant lui du sel ou un accompagnement (liftan) pour y tremper le morceau de la bénédiction, afin qu’il soit mangé avec goût, par honneur de la bénédiction, et même si la chose tarde jusqu’à ce qu’on l’apporte. Et si les convives sont nombreux — il faut attendre qu’on ait apporté devant chacun, car ils s’acquittent par sa bénédiction et doivent goûter aussitôt après. Mais si c’est un pain fin (net), ou assaisonné d’épices ou de sel comme le nôtre, ou s’il a l’intention de manger du pain sec — nul besoin d’attendre. Et s’il veut attendre, il en a le droit, et il n’y a pas à craindre d’interruption entre la netila et « hamotzi », puisque c’est pour les besoins du repas, même si ce n’est pas pour les besoins de « hamotzi ». Quoi qu’il en soit, on a coutume de placer du sel sur la table, car la table ressemble à l’autel et la consommation est comme un sacrifice, et il est dit : « sur tous tes sacrifices tu offriras du sel ». Et lorsque des Juifs sont assis à table et s’attendent les uns les autres jusqu’à ce qu’ils se lavent les mains, restant sans mitzvot — le Satan les accuse, et la « alliance du sel » (brit melach) les protège ; c’est pourquoi c’est une mitzvah d’en placer sur la table même s’ils n’en mangent pas. Et selon la Kabbale, il faut tremper le morceau de la betziah dans le sel trois fois. Et puisque la table ressemble à l’autel — il est bon de veiller à ne pas y tuer un pou (mais l’y jeter, il n’y a pas à craindre, car même la synagogue, dont la sainteté est plus lourde et où il est interdit de manger, on peut néanmoins y jeter un pou hors du temps de la prière, comme il est expliqué au siman צ״ז).

וְאַחַר הַבְּרָכָה יֹאכַל מִיָּד, וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה. וְאִם שָׂח — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מֵעִנְיְנֵי הַדָּבָר שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: הָבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן. וַאֲפִלּוּ פַּת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ מֶלַח, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָפֵץ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי טִבּוּל בְּמֶלַח — הֲרֵי זֶה מֵעִנְיְנֵי הַסְּעוּדָה. וְכֵן אִם אָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל. וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר: תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה — צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה הוּא וְאֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק, לְפִי שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", וְאַחַר כָּךְ: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". אֲבָל לִשְׁתּוֹת — אָדָם קוֹדֵם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּרִבְקָה שֶׁאָמְרָה: "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". וְכֵן אֲכִילַת עֲרַאי וְאֵין בָּהּ כְּדֵי שְׂבִיעָה — יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לִבְהֶמְתּוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן, כֵּיוָן שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ אֲכִילַת פְּרוּסָה שֶׁל בְּרָכָה — אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בְּדִיעֲבַד. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהָשִׂיחַ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ פְּרוּסָה שֶׁל בְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ לוֹעֵס, עַד שֶׁיִּבְלַע. וְאִם שָׂח בְּעוֹדוֹ לוֹעֵס בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן צָרְכֵי הַסְּעוּדָה — אֶפְשָׁר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, שֶׁהֲרֵי הַבְּרָכָה אֵינָהּ אֶלָּא עַל הַבְּלִיעָה וְלֹא עַל הַלְּעִיסָה, שֶׁהַלּוֹעֵס וְאֵינוֹ בּוֹלֵעַ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן ר״י. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לֵילֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עַד שֶׁיִּבְלַע, כִּי הֲלִיכָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק. אֶלָּא אִם כֵּן הִיא לְצֹרֶךְ הָאֲכִילָה, שֶׁאָז מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ נָקִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל בְּעִנְיָן אַחֵר — הֲרֵי זֶה כְּדִיעֲבַד. וְהוּא שֶׁב׳ הַמְּקוֹמוֹת הֵם בְּבַיִת אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ח:

אֵין הֶפְסֵק. Et après la bénédiction, il mangera aussitôt, sans parler entre la bénédiction et la consommation. Et s’il a parlé, il faut rebénir — sauf si la parole portait sur des choses relevant de ce sur quoi il bénit, comme s’il a dit : apportez du sel ou un accompagnement. Et même un pain comme le nôtre qui n’a pas besoin de sel, quoi qu’il en soit, puisqu’il désire manger en trempant dans le sel — cela relève des besoins du repas. De même s’il a dit : donnez à manger à untel. Et même s’il a dit : donnez à manger à l’animal — c’est un besoin du repas et ce n’est pas considéré comme une interruption, car il est interdit de manger avant d’avoir donné à sa bête, ainsi qu’il est dit : « Je donnerai de l’herbe dans ton champ pour ton bétail », et ensuite : « tu mangeras et tu te rassasieras ». Mais pour boire, l’homme passe en premier, comme on le trouve chez Rivka qui a dit : « bois, et j’abreuverai aussi tes chameaux ». De même une consommation occasionnelle sans de quoi rassasier — certains permettent avant de donner à sa bête. Et malgré tout, puisque c’est un besoin du repas même si ce n’est pas un besoin de la consommation du morceau de la bénédiction — ce n’est pas considéré comme une interruption bediavad. Mais lekhatchila il est interdit de parler, même pour le besoin du morceau de la bénédiction, et même tandis qu’il mâche, jusqu’à ce qu’il avale. Et s’il a parlé tout en mâchant, d’une chose ne relevant pas des besoins du repas — il est possible qu’il faille rebénir, car la bénédiction ne porte que sur la déglutition et non sur la mastication, puisque celui qui mâche sans avaler n’a pas à bénir, comme il sera expliqué au siman ר״י. Et il faut également veiller à ne pas aller d’un endroit à un autre avant d’avoir avalé, car aller d’un endroit à un autre est considéré comme une interruption — sauf si c’est pour le besoin de la consommation, auquel cas c’est permis lekhatchila s’il est impossible autrement, par exemple s’il ne peut pas bénir à l’endroit de sa consommation parce qu’il n’est pas propre : puisqu’il ne peut pas manger autrement, c’est comme bediavad. Et cela à condition que les deux endroits soient dans une même maison, comme il sera expliqué au siman קע״ח.

וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁטָּעַם הַמְבָרֵךְ, אִם שָׂח אֶחָד מֵהַמְסֻבִּין קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם — צָרִיךְ הַמֵּשִׂיחַ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם שָׂח בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן צָרְכֵי סְעוּדָה, כִּי לֹא תְּהֵא שְׁמִיעָתוֹ הַבְּרָכָה מֵהַמְבָרֵךְ גְּדוֹלָה מֵהַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ וְהָיָה מֵשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ מִשּׁוּם שֶׁהִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה, וְאַף זֶה הִפְסִיק בֵּין שְׁמִיעָה לַאֲכִילָה, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ כִּמְבָרֵךְ. וְכֵן רַבִּים שֶׁעוֹשִׂים מִצְוָה אַחַת וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, אִם הִפְסִיק אֶחָד מֵהֶם בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבָרֵךְ כְּבָר עָשָׂה הַמִּצְוָה תֵּכֶף לְבִרְכָתוֹ — אֵין זֶה מוֹעִיל לָזֶה שֶׁהִפְסִיק בֵּינְתַיִם, וְצָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בְּשָׁעָה שֶׁהַבּוֹצֵעַ הָיָה מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" הָיָה אֶחָד מֵהַמְסֻבִּין נוֹטֵל יָדָיו וְכִוֵּן לְבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" וְאַחַר כָּךְ נִגֵּב יָדָיו וּבֵרַךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" — יוֹצֵא בְּבִרְכַּת הַבּוֹצֵעַ, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא", שֶׁבִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק בֵּין "הַמּוֹצִיא" לַאֲכִילָה, לְפִי שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה:

הַמְסֻבִּין שֶׁשָּׂחוּ. Et même après que le bénisseur a goûté, si l’un des convives a parlé avant de goûter — celui qui a parlé doit rebénir pour lui-même, s’il a parlé d’une chose ne relevant pas des besoins du repas ; car son écoute de la bénédiction du bénisseur ne saurait valoir plus que le bénisseur lui-même : s’il avait parlé entre bénédiction et consommation, il aurait dû rebénir pour avoir interrompu ; or celui-ci aussi a interrompu entre l’écoute et la consommation, car l’auditeur est comme le bénisseur. De même plusieurs qui accomplissent une même mitzvah et dont un seul bénit pour tous : si l’un d’eux a interrompu entre l’écoute de la bénédiction et l’accomplissement de la mitzvah — bien que le bénisseur ait déjà accompli la mitzvah aussitôt après sa bénédiction — cela ne sert pas à celui qui a interrompu entretemps, et il doit rebénir pour lui-même. Néanmoins, si, au moment où le botzea récitait « hamotzi », l’un des convives se lavait les mains, avait l’intention de la bénédiction de « hamotzi », puis a essuyé ses mains et récité « al netilat yadayim » — il s’acquitte par la bénédiction du botzea, et n’a pas à rebénir « hamotzi », car la bénédiction « al netilat yadayim » n’est pas considérée comme une interruption entre « hamotzi » et la consommation, puisqu’elle est un besoin du repas.

שָׁכַח וְאָכַל וְלֹא בֵּרַךְ "הַמּוֹצִיא", אִם נִזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — מְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁיֹּאכַל מֵעַתָּה. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר סְעוּדָתוֹ — אֵין מְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁאָכַל, שֶׁבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁאֵין מְבָרְכִים אֶלָּא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן וְלֹא אַחַר כָּךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הִיא מִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עָלֶיהָ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ״ח. וְיֵשׁ מִי שֶׁחִלֵּק בֵּין בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין לְבֵין בִּרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ אִם לֹא בֵּרַךְ לִפְנֵיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, טוֹב לָחֹשׁ לִדְבָרָיו בְּבִרְכַּת הַנֶּהֱנִין, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל עוֹד מְעַט וִיבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה, וְיוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל:

שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ. S’il a oublié et mangé sans avoir béni « hamotzi » : s’il s’en souvient au cours du repas — il bénit sur ce qu’il mangera désormais. Et s’il ne s’en souvient qu’après avoir achevé son repas — il ne bénit pas sur ce qu’il a mangé, car la birkat hanehenin ressemble à la birkat hamitzvot, qu’on ne récite que juste avant l’accomplissement et non après, sauf s’il s’agit d’une mitzvah sur laquelle il est impossible de bénir avant l’accomplissement, comme il est expliqué au siman קנ״ח. Et il en est qui distingue entre la birkat hanehenin et la birkat hamitzvot, en ce qu’on peut bénir après coup si l’on n’a pas béni avant. Et bien que l’essentiel soit selon le premier avis, il est bon de tenir compte de ses paroles pour la birkat hanehenin : il peut manger encore un peu et bénir d’abord, s’acquittant selon tous les avis.

אִם הוּא מְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" אִם לָאו — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, כִּי בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּסְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אֲבָל לֹא לְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה:

סָפֵק בְּרָכָה. S’il est dans le doute d’avoir récité ou non la bénédiction de « hamotzi » — il ne rebénit pas, car la bénédiction de « hamotzi » est d’institution rabbinique, et dans le doute sur une chose d’institution rabbinique on est indulgent. Et il n’a pas le droit d’être rigoureux avec lui-même sinon en s’abstenant de manger, mais non en bénissant, afin de ne pas entrer dans un doute de bénédiction en vain.

אִם בִּמְקוֹם בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" בֵּרַךְ "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", אוֹ שֶׁאָמַר "בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא (דְּעָלְמָא) מָרֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא", וַאֲפִלּוּ לֹא הִזְכִּיר שֵׁם הַפַּת כְּלָל, שֶׁאָמַר "מָרֵיהּ דְּהַאי", וְהָיְתָה הַפַּת מֻנַּחַת לְפָנָיו — יָצָא, וְאֵינוֹ נִקְרָא "מְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים", כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת שֶׁאוֹכֵל וְהִזְכִּיר שֵׁם וּמַלְכוּת בְּבִרְכָתוֹ, כִּי "רַחֲמָנָא" הוּא שֵׁם ה בְּבָבֶל (אַף עַל פִּי שֶׁבַּתַּרְגּוּם הוּא כִּנּוּי שֶׁל "רַחוּם"):

שִׁנָּה הַמַּטְבֵּעַ. Si, à la place de la bénédiction de « hamotzi », il a récité « chehakol nihyé bidvaro », ou qu’il a dit « Béni le Miséricordieux, Roi (du monde), Maître de ce pain », et même s’il n’a nullement mentionné le nom du pain, ayant dit « Maître de ceci », alors que le pain était posé devant lui — il s’est acquitté, et il n’est pas appelé « quelqu’un qui modifie la formule frappée par les Sages », puisqu’il a béni sur le pain qu’il mange et a mentionné le Nom et la Royauté dans sa bénédiction, car « Rachmana » est le Nom d’Hachem en Babel (bien que dans le Targoum ce soit un qualificatif de « miséricordieux »).

רַבִּים שֶׁנִּתְוַעֲדוּ לֶאֱכֹל — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, וְהַשְּׁאָר יְכַוְּנוּ לִבָּם לִשְׁמֹעַ וְיַעֲנוּ "אָמֵן", וְהַמְבָרֵךְ יְכַוֵּן לָ"אָמֵן" שֶׁאוֹמְרִים. וַאֲפִלּוּ הֵם שְׁנַיִם לְבַד, שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ — אֶחָד מֵהֶם מְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא", לְפִי שֶׁבְּסוֹף הַסְּעוּדָה הֵם מִתְפָּרְדִים זֶה מִזֶּה, לְפִיכָךְ אֵינָן מִצְטָרְפִין לִבְרָכָה אַחַת אֶלָּא בְּזִמּוּן שְׁלֹשָׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים וְקוֹבְעִים עַצְמָן לֶאֱכֹל יַחַד:

אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. Plusieurs qui se sont réunis pour manger — l’un bénit pour tous, et les autres dirigeront leur cœur pour écouter et répondront « Amen », et le bénisseur aura l’intention pour le « Amen » qu’ils disent. Et même s’ils ne sont que deux — car pour la birkat hamazon chacun bénit pour soi — l’un d’eux bénit « hamotzi », parce qu’à la fin du repas ils se séparent l’un de l’autre, de sorte qu’ils ne se joignent pour une seule bénédiction que par le zimoun de trois, contrairement au début du repas où ils s’associent et se fixent à manger ensemble.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֵסֵבוּ עַל הַמִּטּוֹת שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֶבַע, שֶׁכֵּן הָיָה מִנְהָגָם כְּשֶׁמִּתְחַבְּרִים לֶאֱכֹל בַּחֲבוּרָה אַחַת הָיָה כָּל אֶחָד מֵסֵב עַל מִטָּתוֹ, וְלֹא הָיָה קוֹבֵעַ סְעוּדָה בְּלֹא הֲסִבָּה אִם הֵם אוֹרְחִים הַסּוֹעֲדִים אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁדֶּרֶךְ לָתֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת הַקְּטַנִּים אֲשֶׁר לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵינָם יוֹדְעִים קְבִיעוּתָם עַד שֶׁהֵסֵבוּ יַחַד. אֲבָל אִם יוֹשְׁבִין בְּלֹא הֲסִבָּה עַל הַמִּטּוֹת — עֲדַיִן אֵינָן קְבוּעִים יַחַד, וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלֹא הֲסִבָּה — הֲרֵי הֵם קְבוּעִים בְּיַחַד, לְפִי שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת נִגְרָרִים אַחַר בַּעַל הַבַּיִת, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וַאֲפִלּוּ בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵינָם בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, אִם אָמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָם — הֲרֵי נִקְבְּעוּ יַחַד אֲפִלּוּ לֹא הֵסֵבוּ, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁצְּרִיכִין הֲסִבָּה אֶלָּא כְּשֶׁיָּשְׁבוּ פִּתְאוֹם בְּלִי שׁוּם אֲמִירָה תְּחִלָּה לֶאֱכֹל יַחַד בְּמָקוֹם זֶה. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִין בַּהֲסִבָּה, הֲרֵי יְשִׁיבָתֵנוּ בְּשֻׁלְחָן אֶחָד, אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת — חֲשׁוּבָה קְבִיעוּת אֲפִלּוּ לִבְנֵי חֲבוּרָה, כְּמוֹ הֲסִבָּה בִּימֵיהֶם. אֲבָל אִם אֵינָם יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ מַפָּה אַחַת — אֵינָן קְבוּעִים יַחַד, אֲפִלּוּ הֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָם, וַאֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ. וְהַשַּׁמָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בִּישִׁיבָה אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ וְאוֹכֵל בְּלֹא קֶבַע, שֶׁהוֹלֵךְ וּבָא תָּמִיד בְּאֶמְצַע אֲכִילָתוֹ — יוֹצֵא בְּבִרְכַּת הַבּוֹצֵעַ, לְפִי שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ, וְזוֹ הִיא קְבִיעוּתוֹ, לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת וְלֶאֱכֹל:

קְבִיעוּת בַּבַּיִת. Dans quels cas ? Lorsqu’ils se sont accoudés sur les lits, ce qui est une manière de fixité (kevious) : car telle était leur coutume, lorsqu’ils s’associaient à manger en une même compagnie, chacun s’accoudait sur son lit ; et l’on ne fixait pas de repas sans accoudement s’il s’agissait d’invités mangeant chez l’hôte, l’usage étant de donner à chacun séparément sur les petites tables placées devant chacun, et ils ne connaissent leur fixité qu’une fois accoudés ensemble. Mais s’ils sont assis sans accoudement sur les lits — ils ne sont pas encore fixés ensemble, et chacun bénit pour soi. En revanche, le maître de maison avec les gens de sa maison, même s’ils sont assis sans accoudement — les voici fixés ensemble, car tous les gens de la maison suivent le maître de maison, et l’un bénit pour tous. Et même des membres d’une compagnie qui ne sont pas maître de maison et gens de sa maison : s’ils ont dit « mangeons ici » ou « en tel endroit », puisqu’ils ont préparé un lieu pour leur repas — les voici fixés ensemble même sans s’être accoudés ; on n’a exigé l’accoudement que lorsqu’ils se sont assis à l’improviste sans aucune parole préalable de manger ensemble en ce lieu. Et aujourd’hui que nous n’avons pas coutume de nous accouder, notre fait d’être assis à une même table, ou sans table sur une même nappe — vaut fixité même pour des membres d’une compagnie, comme l’accoudement de leur temps. Mais s’ils ne sont pas assis à une même table ou sur une même nappe — ils ne sont pas fixés ensemble, même s’ils ont préparé un lieu pour leur repas, et même le maître de maison avec les gens de sa maison. Et le servant (chamach), bien qu’il ne soit pas fixé en position assise auprès de la table mais qu’il se tienne debout, servant et mangeant sans fixité, allant et venant sans cesse au milieu de son repas — s’acquitte par la bénédiction du botzea, car telle est sa manière, et c’est là sa fixité : se tenir debout pour servir et manger.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ שֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ מַפָּה אַחַת? בַּבַּיִת, אֲבָל בַּשָּׂדֶה דַּי בַּהֲכָנַת מָקוֹם, שֶׁיֹּאמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּל אֶחָד רוֹכֵב עַל בְּהֶמְתּוֹ וְאוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד — נִקְבְּעוּ יַחַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ הוֹלְכִין וְאוֹכְלִים — לֹא נִקְבְּעוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: נֹאכַל יַחַד, וַאֲפִלּוּ מְהַלְּכִין בְּרַגְלֵיהֶם וְאוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד. אֲבָל אִם הוֹלְכִים בִּסְפִינָה אַחַת וְאָמְרוּ: נֹאכַל — נִקְבְּעוּ בַּאֲמִירָה זוֹ, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל מַפָּה אַחַת. אֲבָל אִם יוֹשְׁבִים בַּעֲגָלָה — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם דִּינָם כְּרוֹכְבִים עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, שֶׁהָעֲגָלָה גַּם כֵּן מְהַלֶּכֶת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּסְפִינָה שֶׁהִיא אֵינָהּ חֲשׁוּבָה מְהַלֶּכֶת, אֶלָּא הַמַּיִם הוֹלְכִים תַּחְתֶּיהָ וְהִיא נָחָה לְעוֹלָם עַל אוֹתָם הַמַּיִם. אוֹ אֶפְשָׁר: כֵּיוָן שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בַּעֲגָלָה אַחַת — מִצְטָרְפִין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרוֹכְבִים, שֶׁאַף שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים — הֲרֵי כָּל אֶחָד הוּא רוֹכֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בַּשָּׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם וְאוֹכְלִין מְפֻזָּרִין — אֵין מִצְטָרְפִין:

קְבִיעוּת בַּשָּׂדֶה. Dans quel cas exige-t-on une même table ou une même nappe ? Dans une maison. Mais au champ, il suffit de préparer un lieu, en disant : mangeons ici ou en tel endroit. Et même si chacun était monté sur sa bête et mangeait de sa miche, puisqu’ils se sont arrêtés en un même lieu — ils sont fixés ensemble, même s’ils ne sont pas descendus des bêtes. Mais s’ils allaient en mangeant — ils ne sont pas fixés, même s’ils ont dit « mangeons ensemble », et même s’ils marchent à pied en mangeant d’une même miche. En revanche, s’ils vont dans un même bateau et ont dit « mangeons » — ils sont fixés par cette parole, même si chacun mange de sa miche, et même s’ils ne sont pas sur une même nappe. Mais s’ils sont assis dans un chariot — il y a lieu de douter si leur loi est comme celle de ceux qui montent une bête, le chariot étant lui aussi en mouvement, contrairement au bateau qui n’est pas considéré comme se déplaçant, mais ce sont les eaux qui coulent sous lui, tandis que lui repose toujours sur ces eaux ; ou peut-être, puisqu’ils sont assis dans un même chariot, se joignent-ils, contrairement à ceux qui montent, où, bien qu’ils soient assis, chacun monte pour son propre compte. Et s’ils mangeaient au champ dispersés et séparés — même s’ils mangent tous en même temps et d’une même miche, puisqu’ils n’ont pas fixé de lieu et mangent dispersés — ils ne se joignent pas.

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ יַחַד וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם בֵּרַךְ אֶחָד לְכֻלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָם וְהֵם נִתְכַּוְּנוּ לָצֵאת — לֹא יָצְאוּ, שֶׁבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין אֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת שֶׁכָּל הַמְּחֻיָּב בַּדָּבָר מוֹצִיא חֲבֵרוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַנֶּהֱנִין מִי שֶׁנֶּהֱנָה הוּא רָאוּי שֶׁיְּבָרֵךְ, וְאֵין אֶחָד פּוֹטֵר חֲבֵרוֹ בְּבִרְכָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִקְבְּעוּ יַחַד עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ עָלָיו, כְּגוֹן פַּת וְיַיִן, שֶׁקְּבִיעוּתָם מְצָרַפְתָּן לִהְיוֹתָם נֶחְשָׁבִים כְּגוּף אֶחָד לִבְרָכָה אַחַת לְכֻלָּם. אֲבָל אִם נִקְבְּעוּ יַחַד אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין קְבִיעוּתָם מוֹעֶלֶת, כְּגוֹן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּפָחוֹת מִג׳, אוֹ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל פֵּרוֹת — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם בֵּרַךְ אֶחָד לְכֻלָּם — יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בְּדִיעֲבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ״ג ורי״ג. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּכָל מָקוֹם יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בְּדִיעֲבַד. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

אֵין מוֹצִיא בְּלֹא קְבִיעוּת. Partout où ils ne se joignent pas parce qu’ils ne se sont pas fixés ensemble, et où chacun bénit pour soi : si l’un a béni pour tous — même s’il a eu l’intention de les acquitter et qu’eux ont eu l’intention de s’acquitter — ils ne se sont pas acquittés, car la birkat hanehenin ne ressemble pas à la birkat hamitzvot où tout obligé en la chose acquitte son prochain de son obligation ; mais dans la birkat hanehenin, c’est celui qui jouit qui doit bénir, et l’un n’exempte pas son prochain par sa bénédiction, sauf s’ils se sont fixés ensemble sur une chose sur laquelle il est d’usage de se fixer, comme le pain et le vin, dont la fixité les joint pour être considérés comme un seul corps pour une seule bénédiction pour tous. Mais s’ils se sont fixés ensemble et que néanmoins chacun doit bénir pour soi parce que leur fixité n’est d’aucun effet — comme dans la birkat hamazon à moins de trois, ou la bénédiction finale des fruits — chacun bénit pour soi. Et si l’un a béni pour tous — ils se sont acquittés bediavad, comme il sera expliqué aux simanim קצ״ג et רי״ג. Et certains disent que partout ils se sont acquittés bediavad. Mais l’essentiel est selon le premier avis.

וְכָל מָקוֹם שֶׁקְּבִיעוּתָם מוֹעֶלֶת לְצָרְפָם לִבְרָכָה אַחַת — מִצְוָה שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם וְלֹא כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". וּמִכָּל מָקוֹם, רַשָּׁאִים הֵם לִקְבֹּעַ יַחַד עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהִצְטָרֵף, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ג. וּלְפִיכָךְ, נָהֲגוּ עַכְשָׁו לְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהֶהָמוֹן לֹא הָיוּ נִזְהָרִים מִלְּהָשִׂיחַ בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לְהַטְּעִימָה, לָכֵן הִנְהִיגוּ לְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתָּם בְּפֵרוּשׁ בִּקְבִיעוּתָם יַחַד, שֶׁקּוֹבְעִים עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהִצְטָרֵף, וּפְטוּרִין מֵהִדּוּר זֶה:

בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. Et partout où leur fixité est efficace pour les joindre en une seule bénédiction — c’est une mitzvah que l’un bénisse pour tous et non chacun pour soi, car il est dit : « dans la multitude du peuple est la splendeur du roi ». Néanmoins, ils ont le droit de se fixer ensemble avec l’intention de ne pas se joindre, comme il sera expliqué au siman רי״ג. C’est pourquoi on a coutume aujourd’hui de bénir chacun pour soi, parce que le commun des gens ne se gardait pas de parler entre l’écoute de la bénédiction et la dégustation ; on a donc institué que chacun bénisse pour soi. Et puisqu’on a ainsi coutume — c’est comme si leur intention explicite, dans leur fixité ensemble, était de se fixer sans se joindre, et ils sont dispensés de cette perfection (hidour).

בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁכֻּלָּם בַּעֲלֵי בָּתִּים — גָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבָּהֶם הוּא הַבּוֹצֵעַ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ, אוֹ נוֹתֵן רְשׁוּת לְמִי שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הֵם שָׁוִין וְאֶחָד מֵהֶם כֹּהֵן — מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ. וְאִם כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ וְהוּא תַּלְמִיד חָכָם — הוּא קוֹדֵם לוֹ. וְאָסוּר לְחָכָם לְהַקְדִּים אֶת עַם הָאָרֶץ לְפָנָיו דֶּרֶךְ חֹק וּמִשְׁפַּט כְּהֻנָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹחֵל לוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לְבָרֵךְ בְּלֹא כְּהֻנָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״א. וְאִם הַכֹּהֵן גַּם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם אֶלָּא שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ — טוֹב לְהַקְדִּימוֹ לְהַכֹּהֵן, אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב בַּדָּבָר. וְאִם מַקְדִּימוֹ — מַאֲרִיךְ יָמִים. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם בַּעַל הַבַּיִת — הוּא קוֹדֵם אֲפִלּוּ לְכֹהֵן תַּלְמִיד חָכָם, כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה. (אַף שֶׁקְּדִימַת הַכֹּהֵן הִיא מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם, מִן הַסְּתָם מוֹחֵל לוֹ הַכֹּהֵן בִּכְבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל זֶה. וְאַף אִם אֵינוֹ מוֹחֵל לוֹ — אֵין לוֹ קְדִימָה בַּבְּצִיעָה נֶגֶד בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי בְּיַד הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל כְּלָל, שֶׁאֵין זֶה מִמִּשְׁפְּטֵי הַכְּהֻנָּה לְהַאֲכִילָם בְּחִנָּם. וְאַף אִם הוּא שְׂכִירוֹ — אֵינוֹ מְחֻיָּב לִתֵּן לוֹ כָּאן עַכְשָׁו, אֶלָּא לְאַחַר זְמַן אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁכְּבָר אָכַל וְנִתְחַיֵּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן עִם כֻּלָּם יַחַד — הוּא קוֹדֵם לְכֻלָּם, אִם אֵינוֹ מוֹחֵל לָהֶם). וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְגָדוֹל מִמֶּנּוּ — רַשַּׁאי. וְכֵן נָהֲגוּ. וְכֵן הֶחָתָן בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ — הוּא קוֹדֵם לַכֹּל לִבְצֹעַ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם גָּדוֹל וְכֹהֵן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַסְּעוּדָה הִיא בִּשְׁבִילוֹ וּבְיָדוֹ לִדְחוֹתָהּ — אֵין קְדִימָה נֶגְדּוֹ לְשׁוּם אָדָם. וּמִדַּת עֲנָוָה הִיא שֶׁאַף שֶׁהַבּוֹצֵעַ הוּא הַגָּדוֹל — נוֹטֵל רְשׁוּת מִכָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה, וְאוֹמֵר בַּתְּחִלָּה: "בִּרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי", כְּאִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ וְלָהֶם נָאֶה לְבָרֵךְ. וְנָהֲגוּ לִטֹּל רְשׁוּת מִכֹּהֵן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכֵן נָכוֹן, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ, וְאִם כֵּן אָסוּר לְבָרֵךְ בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין מוֹעִיל מַה שֶּׁאוֹמֵר "בִּרְשׁוּת" אִם לֹא נָתַן לוֹ הַכֹּהֵן רְשׁוּת:

מִי הוּא הַבּוֹצֵעַ. Des membres d’une compagnie parmi lesquels il n’y a pas de maître de maison, ou qui sont tous maîtres de maison — le plus grand en Torah parmi eux est le botzea, par honneur pour lui, ou il donne permission à qui il veut. Et s’ils sont égaux et que l’un d’eux est kohen — c’est une mitzvah de le faire passer devant. Et si le kohen est un ignorant (am ha’aretz) et l’autre un talmid chacham — celui-ci passe avant lui. Et il est interdit au sage de faire passer l’am ha’aretz devant lui au titre du droit et de la loi du sacerdoce, sauf s’il le lui remet et lui donne permission de bénir sans invoquer son sacerdoce, comme il sera expliqué au siman ר״א. Et si le kohen est lui aussi talmid chacham, mais que le Juif (non-kohen) est plus grand que lui — il est bon de le faire passer avant le kohen, mais il n’y est pas obligé ; et s’il le fait passer — il prolonge ses jours. Et s’il y a parmi eux un maître de maison — il passe avant, même devant un kohen talmid chacham, afin qu’il rompe d’un œil généreux (ayin yafa). (Bien que la priorité du kohen soit de la Torah, néanmoins, d’ordinaire le kohen renonce à son honneur pour cela ; et même s’il n’y renonce pas — il n’a pas priorité pour la betziah face au maître de maison, car il est au pouvoir du maître de maison de ne pas lui donner à manger du tout, car il ne relève pas des lois du sacerdoce de les nourrir gratuitement ; et même s’il est son salarié — il n’est pas tenu de lui donner ici et maintenant, mais plus tard ou en un autre lieu. Il n’en va pas de même pour la birkat hamazon : puisqu’il a déjà mangé et s’est obligé à la birkat hamazon avec tous ensemble — il passe avant tous, s’il ne leur remet pas.) Et s’il vient partager l’honneur avec un plus grand que lui — il en a le droit. Et c’est ainsi qu’on a coutume. De même le marié le jour de ses noces — il passe avant tous pour rompre, même s’il y a là un grand et un kohen, car puisque le repas est en son honneur et qu’il est en son pouvoir de le repousser — nul n’a priorité face à lui. Et c’est une mesure d’humilité que, même lorsque le botzea est le plus grand — il prenne permission de tous les membres de la compagnie, disant au début : « avec la permission de mes maîtres et de mes rabbis », comme s’ils étaient plus grands que lui et qu’il leur seyait de bénir. Et l’on a coutume de prendre permission du kohen pour la birkat hamazon. Et c’est juste, car c’est une mitzvah de le faire passer devant ; s’il en est ainsi, il est interdit de bénir sans sa permission, sauf si l’on est plus grand que lui en sagesse. Quoi qu’il en soit, dire « avec la permission » ne sert de rien si le kohen n’a pas donné sa permission.

אֵין הַמְסֻבִּים רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ, כְּגוֹן אִם הֵם רוֹצִים לַחְתֹּךְ מִן הַלֶּחֶם שֶׁבָּצַע מִמֶּנּוּ הַבּוֹצֵעַ וְלִטְעֹם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הוּא. אֲבָל הוּא לֹא יִתֵּן לָהֶם כְּלָל קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּשְׁהִיַּת נְתִינָה זוֹ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, שֶׁהֲרֵי הֵם אֵינָם רַשָּׁאִים לִטְעֹם מַה שֶּׁנּוֹתֵן לָהֶם עַד שֶׁיִּטְעֹם הוּא תְּחִלָּה. וְאִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, וְאֵין זְקוּקִים לַכִּכָּר שֶׁבְּיַד הַבּוֹצֵעַ — רַשָּׁאִין לִטְעֹם מִכִּכְּרוֹתֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ מִכִּכָּרוֹ. רַק שֶׁיַּמְתִּינוּ עַד שֶׁיִּכְלֶה "אָמֵן" מִפִּי רֹב הָעוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁהַבּוֹצֵעַ צָרִיךְ לְהַמְתִּין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב צָרִיךְ לִהְיוֹת לִפְנֵי הַמְסֻבִּין לֶחֶם מִשְׁנֶה חוּץ מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, וְאָז רַשָּׁאִין לִטְעֹם קֹדֶם הַבּוֹצֵעַ, שֶׁאִם לֹא כֵּן זְקוּקִים הֵם לַכִּכָּר שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, לָצֵאת בָּהֶן יְדֵי חוֹבַת לֶחֶם מִשְׁנֶה. (וְגַם בְּחֹל צָרִיךְ לִהְיוֹת לִפְנֵיהֶם כִּכָּר שָׁלֵם כְּמוֹ לִפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, שֶׁאִם לֹא כֵן זְקוּקִים הֵם לְכִכָּר שָׁלֵם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן פַּת שְׁלֵמָה — אָסוּר לִבְצֹעַ עַל הַפְּרוּסָה, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ח). וְאִם בָּא הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּטְעֹם תְּחִלָּה — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין:

סֵדֶר הַטְּעִימָה. Les convives n’ont pas le droit de goûter avant que le botzea ait goûté, par exemple s’ils veulent couper du pain dont le botzea a rompu et goûter avant qu’il ne goûte. Mais lui ne leur en donnera nullement avant de goûter, pour ne pas interrompre par le délai de cette distribution, entre bénédiction et consommation, sans nécessité, puisqu’ils n’ont pas le droit de goûter ce qu’il leur donne avant qu’il ait goûté le premier. Et si chacun mange de sa miche et qu’ils n’ont pas besoin de la miche qui est en main du botzea — ils ont le droit de goûter de leurs miches avant que le botzea ne goûte de la sienne. Seulement qu’ils attendent que se termine le « Amen » de la bouche de la majorité de ceux qui répondent, de même que le botzea doit attendre, comme il a été expliqué plus haut. Et le Chabbat et le Yom Tov, il faut qu’il y ait devant les convives un lechem michné, outre celui qui est devant le botzea, et alors ils ont le droit de goûter avant le botzea, car sinon ils ont besoin de la miche devant le botzea pour s’acquitter de l’obligation du lechem michné. (Et en semaine aussi il faut qu’il y ait devant eux une miche entière comme devant le botzea, car sinon ils ont besoin de la miche entière devant le botzea : puisqu’il y a sur la table un pain entier — il est interdit de rompre sur le morceau entamé, sinon de la manière qui sera expliquée au siman קס״ח.) Et si le botzea vient partager l’honneur avec un plus grand que lui pour qu’il goûte le premier — il en a le droit. Et certains contestent.

הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לַקְּעָרָה לֶאֱכֹל, וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ — רַשַּׁאי. הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְהָאַחֵר נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָאוֹכֵל הוּא אָבֵל. וְכָל אֵלּוּ מִמִּנְהֲגֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁנָּהֲגוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בַּסְּעוּדָה. וּבְשַׁבָּת אֵין אֲבֵלוּת נוֹהֶגֶת. וְיִזָּהֵר הַבּוֹצֵעַ שֶׁלֹּא יִזְרֹק חֲתִיכַת "הַמּוֹצִיא" לִפְנֵי הַמְסֻבִּין, שֶׁאָסוּר לִזְרֹק הַפַּת אֲפִלּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״א:

סֵדֶר הַנְּתִינָה. Le botzea étend sa main le premier vers le plat pour manger, et s’il vient partager l’honneur avec un plus grand que lui — il en a le droit. Le botzea donne un morceau devant chacun, et l’autre le prend en main, sauf si celui qui mange est en deuil (avel). Et tout cela relève des usages de derech erets que les sages d’Israël ont observés au repas. Et le Chabbat, le deuil n’a pas cours. Et le botzea veillera à ne pas jeter le morceau de « hamotzi » devant les convives, car il est interdit de jeter le pain, même sur la table, comme il sera expliqué au siman קע״א.

טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַאֲכִיל פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה לְנָכְרִי אוֹ לִבְהֵמָה וָעוֹף, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרָכָה, וְיֵשׁ לְאָכְלָהּ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁטּוֹב לְאָכְלָהּ בְּסוֹף הַסְּעוּדָה. וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי שְׁנֵיהֶם — יֹאכַל קְצָת בַּתְּחִלָּה וּקְצָת בַּסּוֹף:

פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה. Il est bon de veiller à ne pas donner à manger le morceau de la betziah à un non-Juif, ni à un animal ou un oiseau, par honneur de la bénédiction ; et il convient de le manger avant de manger un autre pain, afin qu’il soit mangé avec appétit, par affection de la mitzvah (chibouv mitzvah). Et certains disent qu’il est bon de le manger à la fin du repas. Et qui veut s’acquitter des deux avis — en mangera un peu au début et un peu à la fin.

מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל — אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" לְהוֹצִיא הָאוֹכְלִין יְדֵי חוֹבָתָן, אֲפִלּוּ אֵינָן יוֹדְעִין לְבָרֵךְ לְעַצְמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ מְחֻיָּב בִּבְרָכָה זוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר — אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין אֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁאַף מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ לְמִי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, כְּגוֹן לְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם לְנָשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁבְּמִצְוֹת שֶׁהֵן חוֹבָה — כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה, וְגַם הוּא נִקְרָא מְחֻיָּב בַּדָּבָר כְּשֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ עֲדַיִן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבִרְכוֹת הַנֶּהֱנִין, שֶׁאַף שֶׁהֵן חוֹבָה עַל הַנֶּהֱנֶה, מִכָּל מָקוֹם, בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לְפִיכָךְ אֵין אַחֵר שֶׁאֵין נֶהֱנֶה נִקְרָא מְחֻיָּב בִּדְבַר הַבְּרָכָה זוֹ, שֶׁזֶּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁחָפֵץ לֵהָנוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁחִיּוּב זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, שֶׁאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּאֲכִילָתוֹ וְהַתַּעֲנִית עֹנֶג לוֹ פָּטוּר מִלֶּאֱכֹל, אִם כֵּן, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ גַּם כֵּן — לֹא יֵהָנֶה, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים שֶׁיֵּהָנֶה זֶה. אֲבָל כָּל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁהֵן חוֹבָה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא מִשּׁוּם הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן מַצָּה בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ, בֵּין שֶׁל לַיְלָה וּבֵין שֶׁל יוֹם, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ — יָכוֹל אַחֵר שֶׁכְּבָר יָצָא לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף מִבִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין שֶׁבָּהֶן, שֶׁהֵן "הַמּוֹצִיא" וּ"בוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְכַּת אֲכִילַת מַצָּה וּבִרְכַּת הַקִּדּוּשׁ עַצְמָהּ שֶׁהֵם מִבִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת. וְאִם מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת — מוֹצִיאוֹ גַּם מִבִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" שֶׁבַּקִּדּוּשׁ, שֶׁהִיא חוֹבָה מִשּׁוּם קִדּוּשׁ וְלֹא מִשּׁוּם הֲנָאָתוֹ. וְכָל זֶה לְגָדוֹל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, אֲבָל לִקְטַנִּים רַשַּׁאי לְבָרֵךְ כָּל בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין חִנּוּכָם מֻטָּל עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁאֵינָן מִבְּנֵי בֵּיתוֹ:

מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. Celui qui ne mange pas — ne peut pas bénir « hamotzi » pour acquitter ceux qui mangent, même s’ils ne savent pas bénir pour eux-mêmes, puisqu’il n’est pas lui-même obligé en cette bénédiction, et tout qui n’est pas obligé en la chose n’acquitte pas autrui de son obligation ; car la birkat hanehenin ne ressemble pas à la birkat hamitzvot, où même celui qui n’est plus obligé parce qu’il s’est déjà acquitté peut bénir pour qui ne s’est pas encore acquitté et ne sait pas bénir pour lui-même, comme réciter le kiddouch du jour pour des femmes et des ignorants, car pour les mitzvot qui sont une obligation — tout Israël est garant l’un de l’autre, et lui aussi est appelé obligé en la chose tant que son prochain ne s’est pas encore acquitté. Il n’en va pas de même pour les birkot hanehenin : bien qu’elles soient une obligation pour celui qui jouit, néanmoins il est en son pouvoir de ne pas jouir et de ne pas bénir ; c’est pourquoi un autre qui ne jouit pas n’est pas appelé obligé en cette bénédiction, car celui-là doit bénir sur ce dont il désire jouir. Et même le Chabbat, où il est tenu de manger du pain, néanmoins, puisque cette obligation n’est que pour sa jouissance — car s’il ne jouit pas de sa consommation et que le jeûne lui est un plaisir, il est dispensé de manger — donc, s’il ne sait pas bénir lui non plus, qu’il ne jouisse pas, car il est interdit de jouir de ce monde sans bénédiction, et tout Israël n’est pas garant que celui-ci jouisse. Mais toute consommation et boisson qui sont une obligation sur l’homme non en raison de sa jouissance, comme la matza la première nuit de Pessah et le vin du kiddouch, tant de la nuit que du jour : s’il ne sait pas bénir — un autre qui s’est déjà acquitté peut l’acquitter même de la birkat hanehenin qui s’y trouve, à savoir « hamotzi » et « borei peri hagafen », et à plus forte raison la bénédiction de la consommation de la matza et la bénédiction du kiddouch même, qui sont des birkot hamitzvot. Et s’il fait le kiddouch sur le pain — il l’acquitte aussi de la bénédiction de « hamotzi » du kiddouch, qui est une obligation au titre du kiddouch et non de sa jouissance. Et tout ceci pour un adulte qui ne sait pas bénir ; mais pour des enfants, il a le droit de réciter toute birkat hanehenin afin de les habituer aux mitzvot (chinouch), et même si leur éducation ne lui incombe pas, par exemple s’ils ne sont pas de sa maison.