Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קע״ד · דִּין בִּרְכַּת הַיַּיִן בַּסְּעוּדָה

דִּין בִּרְכַּת הַיַּיִן בַּסְּעוּדָה, וּבוֹ י״א סְעִיפִים:יַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לִשְׁתּוֹת תּוֹךְ הַסְּעוּדָה, מְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", וְאֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַפַּת, אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹתֶה לִשְׁרוֹת הָאֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו וַהֲרֵי זֶה כִּדְבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה שֶׁנִּפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַפַּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וְהַיַּיִן הוּא חָשׁוּב שֶׁגּוֹרֵם בְּרָכָה לְעַצְמוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, כְּגוֹן בְּקִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה וּבִרְכַּת אֵרוּסִין, שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַיַּיִן "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִים לִשְׁתִיָּתוֹ, לְפִיכָךְ אֵינוֹ נֶחְשָׁב טָפֵל לַפַּת לְהִפָּטֵר בְּבִרְכָתוֹ מִבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", אַף עַל פִּי שֶׁטָּפֵל אֵלֶיהָ לְהִפָּטֵר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה אֶלָּא בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה (לְבַדָּהּ, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִיא עִקַּר הֲבָאַת הַכּוֹס בְּכָל דָּבָר הַטָּעוּן כּוֹס):

יַיִן בַּסְּעוּדָה. Le vin, bien qu’il vienne pour être bu au cours du repas, on bénit dessus « borei peri hagafen », et il n’est pas acquitté par la bénédiction du pain, même si l’on boit pour humecter la nourriture qui est dans les entrailles. Et voici qu’il est comme les choses qui viennent en raison du repas au sein du repas, lesquelles sont acquittées par la bénédiction du pain, comme il a été expliqué ; néanmoins, puisque le vin est important, au point qu’il occasionne à lui seul une bénédiction en plusieurs endroits — comme au kiddush, à la havdalah et à la bénédiction des fiançailles (birkat erousin), où l’on bénit sur le vin « borei peri hagafen » bien qu’on n’ait pas besoin de le boire — dès lors il n’est pas considéré comme accessoire au pain pour être acquitté par sa bénédiction quant à la bénédiction première, qui est « borei peri hagafen », bien qu’il lui soit accessoire pour être acquitté par le birkat hamazon quant à la bénédiction dernière, parce qu’il n’occasionne pas à lui-même une bénédiction dernière, mais seulement une bénédiction première (à elle seule, car c’est pour elle qu’est l’essentiel de l’apport de la coupe en toute chose qui requiert une coupe).

אֲבָל עַל מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים — אֵין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, וַאֲפִלּוּ שׁוֹתֶה לִצְמָאוֹ, לְפִי שֶׁהֵם בָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַאֲכִילָה בְּלֹא שְׁתִיָּה. וְגַם אִם אוֹכֵל אֵיזֶה דָּבָר לְמַתֵּק הַשְּׁתִיָּה — הֲרֵי זֶה טָפֵל לַמַּשְׁקֶה וְהַמַּשְׁקֶה לַלֶּחֶם, וְנִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַלֶּחֶם. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה צָמֵא קֹדֶם הַסְּעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לִשְׁתּוֹת אָז כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ לוֹ הַמַּיִם — נִמְצָא כִּי שְׁתִיַּת הַמַּיִם בְּסִבַּת הַפַּת הִיא, וּבִרְכַּת הַפַּת פּוֹטַרְתָּם.
(וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפַּת הִיא סִבָּה רְחוֹקָה לָהֶם, וְאֵינָם דּוֹמִים לְפֵרוֹת שֶׁאוֹכְלִים בִּגְמַר הַסְּעוּדָה לְעַכֵּל הַמַּאֲכָל, שֶׁהַפַּת הוּא סִבָּה קְרוֹבָה לָהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז, לְפִי שֶׁהַפֵּרוֹת הֵם דְּבָרִים הַבָּאִים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, שֶׁדֶּרֶךְ לְאָכְלָם כָּל הַיּוֹם, לְפִיכָךְ אִם אוֹכְלָם בִּשְׁעַת סְעוּדָה אֵינָם חֲשׁוּבִים טְפֵלָה לַפַּת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָתָהּ שֶׁיֹּאכַל עֲדַיִן, כְּגוֹן לְלַפֵּת הַפַּת, אוֹ לְעוֹרֵר תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְלֹא לְעַכֵּל הַמַּאֲכָל שֶׁכְּבָר אָכַל, כִּי מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הָיָה, אֲבָל מַיִם וּשְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁשְּׁתִיָּתָם כָּל הַיּוֹם הִיא מֵחֲמַת סְעוּדָה, שֶׁרֹב הַצִּמָּאוֹן הִיא מֵחֲמַת אֲכִילָה. וַאֲפִלּוּ מַשְׁקִין שֶׁשּׁוֹתִין אוֹתָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצִמָּאוֹן, כְּגוֹן שֵׁכָר וּמֵי דְּבַשׁ — אֵין דַּרְכָּם לִשְׁתּוֹתָם קֹדֶם אֲכִילָה אֶלָּא אַחֲרֶיהָ, נִמְצָא שֶׁבָּאִים מֵחֲמַת אֲכִילָה, לְפִיכָךְ כְּשֶׁבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי סִבָּה רְחוֹקָה — הֲרֵי הֵם טְפֵלִים לַסְּעוּדָה, וּבִרְכַּת הַפַּת שֶׁהוּא עִקַּר הַסְּעוּדָה פּוֹטַרְתָּם).
וְהוּא שֶׁקּוֹבֵעַ סְעוּדָה עַל פַּת, אֲבָל אִם אוֹכֵל מְעַט פַּת בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ לוֹ הַמַּיִם בִּלְבַד — מְבָרֵךְ עַל הַפַּת "שֶׁהַכֹּל", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מַיִם וּשְׁאָר מַשְׁקִין. Mais sur de l’eau ou d’autres liquides — on ne bénit pas dessus au cours du repas, et même si l’on boit pour la soif, parce qu’ils viennent en raison du repas, car il est impossible de manger sans boire. Et même si l’on mange quelque chose pour adoucir la boisson — cela est accessoire au liquide, et le liquide au pain, et ils sont acquittés par la bénédiction du pain. Et même si l’on avait soif avant le repas, dès lors qu’on n’a pas voulu boire alors afin que l’eau ne nuise pas — il se trouve que la boisson d’eau est à cause du pain, et la bénédiction du pain les acquitte.
(Et bien que le pain leur soit une cause éloignée, et qu’ils ne ressemblent pas aux fruits que l’on mange à la fin du repas pour digérer la nourriture, dont le pain est cause proche et qui pourtant requièrent une bénédiction devant eux, comme il sera expliqué au siman קע״ז — car les fruits sont des choses qui viennent non pas en raison du repas, puisqu’on a coutume d’en manger toute la journée, et donc si on les mange pendant le repas ils ne sont pas réputés accessoires au pain, sauf s’ils sont venus pour le besoin de l’acte de manger encore, comme pour accompagner le pain ou pour éveiller l’appétit, et non pour digérer ce qu’on a déjà mangé, car ce qui fut fut ; mais l’eau et les autres liquides, dont la boisson toute la journée est en raison du repas, car la plupart de la soif vient de la nourriture. Et même les liquides que l’on boit sans soif, comme la bière et l’hydromel — on n’a pas coutume de les boire avant de manger mais après ; il se trouve qu’ils viennent en raison de la nourriture, et donc lorsqu’ils viennent au cours du repas, même par une cause éloignée — ils sont accessoires au repas, et la bénédiction du pain, qui est l’essentiel du repas, les acquitte).
Et cela lorsqu’on fixe un repas sur le pain ; mais si l’on mange un peu de pain seulement afin que l’eau ne nuise pas — on bénit sur le pain « shéhakol », comme il sera expliqué.

וְיֵין שָׂרָף שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אִם שׁוֹתֵהוּ כְּדֵי לְעוֹרֵר תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל — הֲרֵי הוּא טָפֵל לַסְּעוּדָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם שׁוֹתֵהוּ כְּדֵי לְחַמֵּם הָאִצְטוֹמְכָא לְעַכֵּל הַמַּאֲכָל — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו (כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּאִים לְעַכֵּל), לְפִי שֶׁגַּם הַיֵּין שָׂרָף אֵין שְׁתִיָּתוֹ מֵחֲמַת אֲכִילָה לְעוֹלָם כִּשְׁאָר מַשְׁקִין, וְגַם אֵין כַּוָּנַת רֹב בְּנֵי אָדָם לְעוֹרֵר בּוֹ תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל, שֶׁהֲרֵי רְגִילִים לִשְׁתּוֹתוֹ בְּכָל בֹּקֶר אַף בְּלֹא סְעוּדָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ נֶחְשָׁב טָפֵל אֶלָּא כְּשֶׁבָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה שֶׁיֹּאכַל עֲדַיִן.
וְאִם שׁוֹרֶה בּוֹ פַּת — יִתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּבְשַׁבָּת אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו בְּכָל עִנְיָן, שֶׁנִּפְטָר בְּבִרְכַּת הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ, וַאֲפִלּוּ קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (אֶלָּא אִם כֵּן קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה עַל הַפַּת).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁגַּם מַיִם וּשְׁאָר מַשְׁקִים טְעוּנִים בְּרָכָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה כְּמוֹ יַיִן, וְלֹא הֻצְרְכוּ לִתֵּן טַעַם לְבִרְכַּת הַיַּיִן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם בְּרָכָה לְעַצְמוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן מַמְשִׁיךְ אָדָם לְתַאֲוַת אֲכִילָה וַהֲרֵי הוּא צֹרֶךְ סְעוּדָה, אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִים שֶׁאֵינָן מְעוֹרְרִים תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כְּיַיִן.
וְיֵשׁ מַצְרִיכִים עוֹד לְבָרֵךְ עַל הַמַּיִם בְּכָל פַּעַם וּפַעַם, כִּי מִן הַסְּתָם נִמְלַךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם אֶלָּא לִצְמָאוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְמָא עוֹד. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק — יִתֵּן לְאַחֵר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לְבָרֵךְ וְיִתְכַּוֵּן לְפָטְרוֹ, אוֹ יֵשֵׁב קֹדֶם נְטִילָה בִּמְקוֹם סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ עַל מְעַט מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין עַל דַּעַת לִשְׁתּוֹת כָּל צָרְכּוֹ בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ (וַאֲפִלּוּ אִם נִמְלַךְ לִשְׁתּוֹת עוֹד לִפְנֵי הַסְּעוּדָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁאֵין זֶה קָרוּי נִמְלָךְ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת אַחַר כָּךְ בַּסְּעוּדָה עַל סְמַךְ בִּרְכָתוֹ זוֹ). וְלֹא יִשְׁתֶּה כְּשִׁעוּר רְבִיעִית, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְלֹא יִפְטֹר בָּזֶה מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ. וְגַם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת חוּצָה קֹדֶם סְעוּדָה, שֶׁכְּשֶׁמְּשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. אֲבָל הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

יֵין שָׂרָף בַּסְּעוּדָה. Et l’eau-de-vie (yayin saraf) au cours du repas : si on la boit pour éveiller l’appétit — elle est accessoire au repas et il n’est pas nécessaire de bénir dessus. Et si on la boit pour réchauffer l’estomac afin de digérer la nourriture — il faut bénir dessus (de même qu’il faut bénir sur les fruits qui viennent pour digérer), parce que l’eau-de-vie non plus n’est jamais bue en raison de la nourriture comme les autres liquides, et parce que l’intention de la plupart des gens n’est pas d’éveiller par elle l’appétit, puisqu’ils ont coutume de la boire chaque matin, même sans repas ; dès lors elle n’est réputée accessoire que lorsqu’elle vient pour le besoin de l’acte de manger encore.
Et si l’on y trempe du pain — il sera expliqué plus loin.
Et le Chabbat il n’est pas nécessaire de bénir dessus en tout cas, car elle est acquittée par la bénédiction de la coupe du kiddush, et même si l’on a fait le kiddush sur le vin, comme il sera expliqué (sauf si l’on a fait le kiddush le soir sur le pain).
Et il y a qui disent que l’eau aussi et les autres liquides requièrent une bénédiction au cours du repas comme le vin, et qu’on n’a donné pour raison de la bénédiction du vin qu’il occasionne à lui-même une bénédiction que parce que le vin entraîne l’homme à l’appétit, et c’est donc un besoin du repas ; mais les autres liquides, qui n’éveillent pas l’appétit — il faut bénir dessus, bien qu’ils ne soient pas importants comme le vin.
Et il y a qui exigent en outre de bénir sur l’eau à chaque fois, car par défaut on est « nimlakh » (on se ravise) à chaque fois, puisqu’on n’a coutume de boire de l’eau que pour la soif et l’on ne savait pas qu’on aurait encore soif. Et l’essentiel est comme le premier avis.
Et celui qui veut se dégager du doute — qu’il donne à un autre, qui ne mange pas, de bénir en ayant l’intention de l’acquitter, ou bien qu’il s’asseye avant l’ablution des mains au lieu de son repas et bénisse sur un peu d’eau ou d’autres liquides avec l’intention de boire tout son content au cours de son repas (et même s’il se ravise et boit encore avant le repas — il n’a pas à bénir, car cela ne s’appelle pas se raviser, puisqu’il avait à l’esprit de boire ensuite au repas en s’appuyant sur cette bénédiction). Et qu’il ne boive pas la mesure d’un revi’it, afin de ne pas devoir réciter une bénédiction dernière, selon ce qui sera expliqué, et il n’acquittera pas par là ce qu’il boira au cours de son repas. Et qu’il prenne garde aussi de ne pas sortir dehors avant le repas, car lorsqu’on change de lieu il faut recommencer et bénir en revenant à sa place, comme il sera expliqué plus loin. Mais la coutume est comme le premier avis.

בֵּרַךְ עַל יַיִן — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁאָר מַשְׁקִין לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁיַּיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי מַשְׁקִים, בֵּין בִּשְׁעַת הַסְּעוּדָה בֵּין בִּשְׁאָר פְּעָמִים, לְפִי שֶׁהַיַּיִן הוּא עִקַּר מַשְׁקֶה וְהוּא רֹאשׁ לְכָל מִינֵי מַשְׁקִין, לָכֵן הוּא עִקָּר לְעִנְיַן בְּרָכָה וְכֻלָּן טְפֵלִים אֵלָיו. וְהוּא שֶׁהָיוּ הַמַּשְׁקִין לְפָנָיו בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ עַל הַיַּיִן (אוֹ שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם).
וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ קוֹבֵעַ עַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן, אֶלָּא שׁוֹתֶה יַיִן מְעַט לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, וְשׁוֹתֶה מַשְׁקִין הַרְבֵּה אַחַר כָּךְ — נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַיַּיִן (אִם הָיָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):

יַיִן פּוֹטֵר מַשְׁקִין. S’il a béni sur du vin — il n’est pas nécessaire de bénir sur les autres liquides, de l’avis de tous, car le vin acquitte toutes les sortes de liquides, tant à l’heure du repas qu’en d’autres moments, parce que le vin est le liquide essentiel et le premier de toutes les sortes de liquides ; il est donc l’essentiel quant à la bénédiction, et tous lui sont accessoires. Et cela pourvu que les liquides fussent devant lui à l’heure où il a béni sur le vin (ou qu’il les eût à l’esprit).
Et même s’il ne se fixe pas pour boire du vin, mais boit un peu de vin pour le besoin d’une mitzvah, comme au kiddush et à la havdalah, et boit ensuite beaucoup de liquides — ils sont acquittés par la bénédiction du vin (s’il les avait à l’esprit, et comme il sera expliqué).

אִם שָׁתָה יַיִן לִפְנֵי הַסְּעוּדָה, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁקָּבַע עַצְמוֹ לַסְּעוּדָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, שֶׁנִּפְטַר בְּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה, אֶלָּא אִם כֵּן לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ תְּחִלָּה לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ. אֲבָל בִּסְתָם אֵינוֹ נִקְרָא נִמְלָךְ, כִּי רְגִילוּת הוּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּסְּעוּדָה אֲפִלּוּ בְּחֹל לִשְׁרוֹת הָאֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְלָכֵן הַמַּבְדִּיל עַל שֻׁלְחָנוֹ, דְּהַיְנוּ סָמוּךְ לִסְעוּדָתוֹ וּבִמְקוֹם סְעוּדָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּין הַבְדָּלָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ בָּא לִשְׁתִיָּה אֶלָּא לְמִצְוָה — אֵינוֹ פּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבַּסְּעוּדָה, אֶלָּא אִם כֵּן הִבְדִּיל עַל שֻׁלְחָנוֹ מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ אַחַר שֶׁקָּבַע עַצְמוֹ לַסְּעוּדָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אוֹ אַחַר שֶׁנָּטַל יָדָיו, שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם הִיא הַתְחָלַת קְבִיעוּת הַסְּעוּדָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָשַׁב בַּשֻּׁלְחָן עֲדַיִן, וַאֲפִלּוּ נָטַל יָדָיו וְהִבְדִּיל בְּחֶדֶר אַחֵר (וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר).
וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, שֶׁכְּשֶׁמַּבְדִּיל קֹדֶם שֶׁקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ לִסְעוּדָה — יְכַוֵּן שֶׁלֹּא לִפְטֹר בִּבְרָכָה זוֹ הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה. וּבְדִיעֲבַד שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְכָךְ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיֵין הַבְדָּלָה שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַסְּעוּדָה, אֲבָל יֵין קִדּוּשׁ הוֹאִיל וְהוּא שַׁיָּךְ לַסְּעוּדָה, שֶׁאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה — פּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ קִדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁקָּבַע עַצְמוֹ לַסְּעוּדָה, אַף עַל פִּי שֶׁיַּיִן זֶה אֵינוֹ לִשְׁתִיָּה אֶלָּא לְמִצְוָה. וְכָל שֶׁכֵּן יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה בְּחֹל שֶׁהוּא לִשְׁתִיָּה שֶׁפּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אֲפִלּוּ אִם בֵּרַךְ עָלָיו קֹדֶם שֶׁקָּבַע עַצְמוֹ לַסְּעוּדָה.
(וְהוּא שֶׁבֵּרַךְ בִּמְקוֹם סְעוּדָה, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ חֶדֶר שֶׁסּוֹעֵד בּוֹ, אֲבָל מֵחֶדֶר לְחֶדֶר — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁתָה כְּשִׁעוּר שֶׁנִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳ וְלֹא בֵּרַךְ, שֶׁאָז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בְּדִיעֲבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ח. וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ חֶדֶר, אִם יָצָא מִמֶּנּוּ בֵּינְתַיִם וְחָזַר — הֲרֵי דִּינוֹ כְּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְתָם, אֲבָל אִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ כְּשֶׁבֵּרַךְ עַל הַיַּיִן בְּחֶדֶר זֶה לִפְטֹר בִּבְרָכָה זוֹ אֶת הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה שֶׁיִּסְעֹד בְּחֶדֶר אַחֵר — פּוֹטֵר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אִם שְׁנֵי הַחֲדָרִים הֵם בְּבַיִת אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם:

יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה. S’il a bu du vin avant le repas, même avant de s’être fixé au repas — il n’est pas nécessaire de bénir sur le vin qui est au cours du repas, car il est acquitté par la bénédiction du vin d’avant le repas, sauf s’il n’avait pas à l’esprit au départ de boire du vin au cours du repas puis s’est ravisé. Mais par défaut on n’est pas appelé « nimlakh », car il est habituel de boire du vin au repas, même en semaine, pour humecter la nourriture des entrailles. C’est pourquoi celui qui fait la havdalah sur sa table, c’est-à-dire près de son repas et au lieu du repas — il n’est pas nécessaire de bénir sur le vin qui est au cours du repas.
Et il y a qui disent que le vin de havdalah, puisqu’il ne vient pas pour être bu mais pour la mitzvah — il n’acquitte pas le vin qui est au repas, sauf s’il a fait la havdalah sur sa table même, c’est-à-dire après s’être fixé au repas sur la table, ou après avoir lavé ses mains, car l’ablution des mains est le début de la fixation du repas, même s’il ne s’est pas encore assis à la table, et même s’il a lavé ses mains et fait la havdalah dans une autre pièce (et selon ce qui sera expliqué).
Et il y a lieu de tenir compte de leur avis a priori : lorsqu’on fait la havdalah avant de se fixer au repas — qu’on ait l’intention de ne pas acquitter par cette bénédiction le vin qui sera au cours du repas. Et a posteriori, si l’on n’a pas eu cette intention — il n’est pas nécessaire de bénir sur le vin qui est au cours du repas, car un doute sur des bénédictions d’ordre rabbinique s’allège.
En quoi cela s’applique-t-il ? Au vin de havdalah, qui n’a pas de lien avec le repas ; mais le vin de kiddush, puisqu’il a un lien avec le repas — car il n’y a de kiddush qu’au lieu du repas — acquitte le vin qui est au cours du repas de l’avis de tous, même s’il a fait le kiddush avant de s’être fixé au repas, bien que ce vin ne soit pas pour être bu mais pour la mitzvah. Et à plus forte raison le vin d’avant le repas, en semaine, qui est pour être bu et qui acquitte le vin du repas, même s’il a béni dessus avant de s’être fixé au repas.
(Et cela pourvu qu’il ait béni au lieu du repas, c’est-à-dire dans la même pièce où il mange ; mais d’une pièce à l’autre — il faut recommencer et bénir, sauf s’il a bu la mesure qui oblige à une bénédiction unique « me’ein chalosh » et n’a pas béni, car alors il y a qui disent qu’il n’est pas nécessaire de recommencer et bénir, et l’on peut s’appuyer sur leur avis a posteriori, comme il sera expliqué au siman קע״ח. Et même dans la même pièce, s’il en est sorti entre-temps puis est revenu — son statut est comme d’une pièce à l’autre, comme il sera expliqué là-bas).
En quoi cela s’applique-t-il ? Par défaut ; mais s’il avait explicitement à l’esprit, lorsqu’il a béni sur le vin dans cette pièce, d’acquitter par cette bénédiction le vin qui sera au cours du repas qu’il prendra dans une autre pièce — il acquitte même a priori, si les deux pièces sont dans une même maison, comme il sera expliqué là-bas.

וְכָל מָקוֹם שֶׁיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה כְּלָל, אֲפִלּוּ שָׁתָה לִפְנֵי הַסְּעוּדָה כַּשִּׁעוּר, לְפִי שֶׁנִּפְטָר הוּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּמוֹ הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם הֵם שְׁתִיָּה אַחַת, כֵּיוָן שֶׁנִּפְטְרוּ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה אַחַת. אֲבָל הַמַּבְדִּיל לִפְנֵי הַסְּעוּדָה וְכִוֵּן שֶׁלֹּא לִפְטֹר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אוֹ שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלָל לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי הַסְּעוּדָה אִם שָׁתָה כַּשִּׁעוּר (וְאִם שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ לִפְנֵי הַסְּעוּדָה וְנִזְכַּר קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — צָרִיךְ לְבָרֵךְ מִיָּד "מֵעֵין ג׳"). וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטֶרֶת "מֵעֵין ג׳" עַל הַיַּיִן בְּדִיעֲבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיֵין הַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְמִצְוָה, אֲבָל הַשּׁוֹתֶה יַיִן לִפְנֵי הַסְּעוּדָה בְּחֹל — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו, אֲפִלּוּ אֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלָל לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, לְפִי שֶׁיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה בָּא לִפְתֹּחַ בְּנֵי מֵעַיִם לְהַמְשִׁיךְ אָדָם לְתַאֲוַת אֲכִילָה, וּמִכְּלַל הַסְּעוּדָה הוּא, לָכֵן נִפְטַר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה. וְהוּא הַדִּין לְיֵין שָׂרָף.
אֲבָל הַשּׁוֹתֶה שְׁאָר מַשְׁקִין לִפְנֵי הַסְּעוּדָה בְּחֹל — צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת גַּם כֵּן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ פּוֹטֵר בְּבִרְכַּת הַמַּשְׁקִין שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה אֶת הַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה מִבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי שְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֵין צְרִיכִים בְּרָכָה כְּלָל (וְאִם שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ וְנִזְכַּר אֲפִלּוּ אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת" אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד):

בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה. Et partout où le vin d’avant le repas acquitte le vin qui est au cours du repas — il n’est nullement nécessaire de bénir après lui une bénédiction dernière, même s’il a bu avant le repas la mesure, parce qu’il est acquitté par le birkat hamazon comme le vin qui est au cours du repas, les deux étant une seule boisson, dès lors qu’ils ont été acquittés par une seule bénédiction première. Mais celui qui fait la havdalah avant le repas en ayant l’intention de ne pas acquitter le vin du repas, ou bien qui n’a nullement à l’esprit de boire du vin au cours du repas — doit bénir après lui une bénédiction dernière avant le repas s’il a bu la mesure (et s’il a oublié et n’a pas béni avant le repas et s’en est souvenu avant le birkat hamazon — il doit bénir aussitôt « me’ein chalosh »). Et s’il ne s’en est souvenu qu’après le birkat hamazon — il n’est pas nécessaire de bénir, car le birkat hamazon acquitte « me’ein chalosh » sur le vin a posteriori, comme il sera expliqué.
En quoi cela s’applique-t-il ? Au vin de havdalah, qui n’est que pour la mitzvah ; mais celui qui boit du vin avant le repas en semaine — il n’est pas nécessaire de bénir après lui, même s’il n’a nullement à l’esprit de boire du vin au cours du repas, parce que le vin d’avant le repas vient ouvrir les entrailles pour entraîner l’homme à l’appétit, et il fait partie du repas ; il est donc acquitté par le birkat hamazon comme les autres choses qui viennent en raison du repas. Et il en va de même de l’eau-de-vie.
Mais celui qui boit d’autres liquides avant le repas en semaine — doit bénir après eux, et même s’il a l’intention d’en boire aussi au cours du repas, puisqu’il n’acquitte pas, par la bénédiction des liquides d’avant le repas, les liquides qui sont au cours du repas quant à la bénédiction première, car les autres liquides qui sont au cours du repas ne requièrent aucune bénédiction (et s’il a oublié et n’a pas béni et s’en est souvenu même après le birkat hamazon — il doit bénir, car le birkat hamazon n’acquitte pas « borei nefashot rabbot » même a posteriori).

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין לוֹ כּוֹס לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּלָל בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל הַמַּשְׁקִין שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, לְפִי שֶׁנִּפְטָרִים בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁיְּבָרֵךְ אַחַר הַכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
וּמִכָּל מָקוֹם, יִשְׁתֶּה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לִפְנֵי הַסְּעוּדָה, וּבָזֶה יִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. וְאִם שָׁתָה רְבִיעִית — יִהְיֶה לוֹ כּוֹס לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְבָרֵךְ אַחֲרָיו בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לִפְטֹר מַשְׁקִין שֶׁשָּׁתָה לִפְנֵי הַסְּעוּדָה, אִם רוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִסְּפֵק סְבָרַת הַמַּצְרִיכִים בְּרָכָה לְמַשְׁקִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, שֶׁלְּפִי דִּבְרֵיהֶם אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחַר מַשְׁקִין שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁהֵם פּוֹטְרִים אֶת הַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה מִבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה:

כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. En quoi cela s’applique-t-il ? Lorsqu’il n’a pas de coupe pour le birkat hamazon ; mais s’il a l’intention de réciter le birkat hamazon sur la coupe — il n’est nullement nécessaire de réciter de bénédiction dernière sur les liquides d’avant le repas, même a priori, parce qu’ils sont acquittés par la bénédiction dernière qu’il récitera après la coupe du birkat hamazon.
Néanmoins, qu’il boive moins d’un revi’it avant le repas, et par là il se dégagera du doute. Et s’il a bu un revi’it — qu’il ait une coupe pour le birkat hamazon afin de bénir après elle une bénédiction dernière acquittant les liquides qu’il a bus avant le repas, s’il veut se dégager du doute de l’avis de ceux qui exigent une bénédiction pour les liquides, comme il a été expliqué, car selon leurs paroles il n’est pas nécessaire de bénir après les liquides d’avant le repas, dès lors qu’ils acquittent les liquides du repas quant à la bénédiction première.

וְכָל זֶה בְּחֹל, אֲבָל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ הוּא שֶׁל שְׁאָר מַשְׁקִין, לְפִי שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לַסְּעוּדָה, שֶׁאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה, וְלָכֵן נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן כְּמוֹ יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה שֶׁהוּא בָּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה.
וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לִדְבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה לְאַחַר הַסְּעוּדָה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ רְגִילִים בִּימֵיהֶם אַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָה לִמְשֹׁךְ יְדֵיהֶם מִן הַפַּת וְלִקְבֹּעַ לַאֲכִילַת פֵּרוֹת וְלִשְׁתִיָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁמְּבִיאִים אָז לִפְנֵיהֶם, אֲפִלּוּ דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, כְּגוֹן מִינֵי לִפְתָּן וּמִינֵי יְרָקוֹת שֶׁנֶּאֱכָלִים לְמָזוֹן וּלְשֹׂבַע וְלֹא לְקִנּוּחַ וּלְתַעֲנוּג, וְאַף עַל פִּי כֵן טְעוּנִים גַּם בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, וְאֵינָן נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הוֹאִיל וְלֹא בָּאוּ בְּתוֹךְ עִקַּר הַסְּעוּדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע״ז, לְפִי שֶׁכָּל מַה שֶּׁבָּא לְאַחַר שֶׁכְּבָר סִלְּקוּ יְדֵיהֶם מִן הַפַּת, אֵינוֹ נֶחְשָׁב טָפֵל לַפַּת לְהִפָּטֵר עִמָּהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ, שֶׁהֵן "הַמּוֹצִיא" וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּשָׁעָה שֶׁדַּעְתָּם עַל הַפַּת וְאֵין יְדֵיהֶם מְסֻלָּקוֹת הֵימֶנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ בָּהּ — הֵם טְפֵלִים אֵלֶיהָ לְהִפָּטֵר בְּבִרְכָתָהּ מִבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה.
אֲבָל לֹא מִבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה בִּתְחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם:

כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ. Et tout cela en semaine ; mais le Chabbat et le Yom Tov, lorsqu’il fait le kiddush sur la coupe — il n’est pas nécessaire de bénir après elle, de l’avis de tous, même si elle est d’autres liquides, parce qu’elle a un lien avec le repas — car il n’y a de kiddush qu’au lieu du repas — et donc elle est acquittée par le birkat hamazon comme le vin d’avant le repas qui vient en raison du repas.
Et cela ne ressemble pas aux choses qui viennent en raison du repas après le repas, avant le birkat hamazon — comme on avait coutume en leur temps, après avoir achevé le repas, de retirer les mains du pain et de se fixer à manger des fruits et à boire ; et tout ce qu’on apporte alors devant eux, même les choses qui viennent en raison du repas, comme les sortes de mets d’accompagnement et de légumes que l’on mange pour se nourrir et se rassasier et non pour le dessert et l’agrément, requièrent pourtant aussi une bénédiction dernière et ne sont pas acquittés par le birkat hamazon, dès lors qu’ils ne sont pas venus au cœur du repas, comme il sera expliqué au siman קע״ז — car tout ce qui vient après qu’on a déjà retiré les mains du pain n’est pas réputé accessoire au pain pour être acquitté avec lui par ses bénédictions, qui sont « hamotzi » et le birkat hamazon ; mais les choses qui viennent en raison du repas à l’heure où l’esprit est sur le pain et où les mains n’en sont pas retirées, même si l’on n’a pas encore commencé — elles lui sont accessoires pour être acquittées par sa bénédiction quant à la bénédiction dernière.
Mais non quant à la bénédiction première, afin de ne pas jouir de ce monde sans bénédiction au préalable, comme il sera expliqué là-bas.

וַאֲפִלּוּ יַיִן הַבָּא לִפְנֵיהֶם לְאַחַר שֶׁכְּבָר מָשְׁכוּ יְדֵיהֶם מִן הַפַּת — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו, שֶׁנִּפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב מִכְּלַל הַסְּעוּדָה, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן סוֹעֵד הַלֵּב — הָיָה רָאוּי לְתַקֵּן לְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת גְּמוּרוֹת כְּמוֹ אַחַר הַפַּת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עָלָיו דַּי לוֹ בְּ"מֵעֵין ג׳", אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹתֵהוּ בִּסְעוּדָה שֶׁל קֶבַע, מִתּוֹךְ שֶׁהִיא קְבִיעוּת לַאֲכִילָה — הֲרֵי זוֹ קְבִיעוּת לִשְׁתִיָּה, וְנִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה.
אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין אַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָה לְאַחַר שֶׁמָּשְׁכוּ יְדֵיהֶם מִן הַפַּת — טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם.
וּלְקַמָּן סִימָן קע״ז יִתְבָּאֵר אִם שַׁיָּךְ בִּמְדִינָתֵנוּ דִּין זֶה שֶׁלְּאַחַר הַסְּעוּדָה.
(וְאַף בִּימֵיהֶם) לֹא הָיוּ צְרִיכִים לְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה עַל הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעוּדָה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לְפִי שֶׁנִּפְטָר בְּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעוּדָה, אִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ אָז לִשְׁתּוֹת גַּם אַחַר הַסְּעוּדָה, אוֹ אֲפִלּוּ בִּסְתָם, אִם הוּא שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב אוֹ יוֹם הַקָּזָה אוֹ יוֹם שֶׁנִּכְנַס לַמֶּרְחָץ, שֶׁסְּתָם כָּל אָדָם דַּרְכּוֹ לִקְבֹּעַ סְעוּדָתוֹ עַל הַיַּיִן בְּיָמִים אֵלּוּ, אַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הַיַּיִן מָצוּי כָּל כָּךְ, וְלָכֵן אֵינוֹ נִקְרָא נִמְלָךְ מִן הַסְּתָם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא נִמְלַךְ.
אֲבָל אִם לֹא בֵּרַךְ עַל יַיִן לִפְנֵי הַסְּעוּדָה אֶלָּא בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — אֵינוֹ פּוֹטֵר בִּסְתָם אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעוּדָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוֵּן לְפָטְרוֹ בְּפֵרוּשׁ, לְפִי שֶׁהַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה שְׁתִיָּתוֹ גְּרוּעָה, שֶׁאֵינוֹ בָּא לִשְׁתִיָּה אֶלָּא לִשְׁרוֹת הָאֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו, שֶׁלֹּא הָיוּ רְגִילִין לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֶלָּא מְעַט לִשְׁרוֹת בִּלְבַד, וְהַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעוּדָה הוּא בָּא לִשְׁתִיָּה, וְאֵינוֹ בְּדִין שֶׁיִּפְטֹר הַגָּרוּעַ אֶת הֶחָשׁוּב שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה.
וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִים לִמְשֹׁךְ יָדֵינוּ מִן הַפַּת עַד בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — הֲרֵי גַּם הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָה הוּא בָּא לִשְׁרוֹת, וְנִפְטָר בְּבִרְכַּת יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה.
(רַק בִּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁרְגִילִים לִמְשֹׁךְ יְדֵיהֶם מִן הַפַּת וְלַעֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן בְּמִינֵי מְגָדִים וְלִקְבֹּעַ שְׁתִיָּה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — אֵין הַיַּיִן נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁבֵּרַךְ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְפָטְרוֹ.
אֲבָל עַל שְׁאָר מַשְׁקִים אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל שְׁאָר דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה שֶׁמְּבִיאִים אַחַר גְּמַר הַסְּעוּדָה, לְפִי שֶׁנִּפְטָרִים בְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא", מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.
אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּם לִקְבֹּעַ שְׁתִיָּה אַחַר הַסְּעוּדָה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בִּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת, אַף שֶׁשּׁוֹתִין יַיִן בִּגְמַר הַסְּעוּדָה כְּשֶׁאוֹכְלִין מִינֵי מְגָדִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין קוֹבְעִין עַצְמָן לִשְׁתִיָּה — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כִּי גַּם שְׁתִיָּה זוֹ הִיא צֹרֶךְ הַסְּעוּדָה, וּמִתְּחִלָּה הָיָה דַּעְתּוֹ גַּם עָלֶיהָ לְפָטְרָהּ בְּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁבֵּרַךְ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה).
וְכָל זֶה בַּיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעוּדָה, אֲבָל כָּל מַה שֶּׁשּׁוֹתֶה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה דַּי לוֹ בִּבְרָכָה אַחַת בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ בִּסְתָם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נִמְלַךְ:

יַיִן שֶׁלְּאַחַר הַסְּעוּדָה. Et même le vin qui vient devant eux après qu’ils ont déjà retiré les mains du pain — il n’est pas nécessaire de bénir après lui, car il est acquitté par le birkat hamazon, bien qu’il ne soit pas réputé faire partie du repas ; parce que, puisque le vin soutient le cœur, il eût été juste d’instituer de bénir après lui trois bénédictions complètes comme après le pain, sauf que, parce que les gens n’ont pas coutume de fixer un repas dessus, « me’ein chalosh » lui suffit. Mais lorsqu’il le boit dans un repas fixe, du moment que c’est une fixation pour manger — c’est aussi une fixation pour boire, et il est acquitté par le birkat hamazon même a priori.
Mais les autres liquides après la fin du repas, après qu’ils ont retiré les mains du pain — requièrent une bénédiction après eux.
Et plus loin, au siman קע״ז, il sera expliqué si cette règle relative à l’après-repas s’applique dans notre pays.
(Et même en leur temps) on n’avait pas à bénir une bénédiction première sur le vin d’après le repas avant le birkat hamazon, parce qu’il est acquitté par la bénédiction du vin d’avant le repas, si l’on avait alors à l’esprit de boire aussi après le repas, ou même par défaut, si c’est Chabbat, Yom Tov, un jour de saignée ou un jour où l’on est entré au bain, car par défaut tout homme a coutume de fixer son repas sur le vin en ces jours, même aux endroits où le vin n’est pas si répandu ; c’est pourquoi il n’est pas appelé « nimlakh » par défaut, sauf s’il sait de lui-même qu’il se ravise.
Mais s’il n’a pas béni sur du vin avant le repas mais seulement au cours du repas — il n’acquitte pas par défaut le vin d’après le repas, sauf s’il a eu l’intention explicite de l’acquitter, parce que le vin qui est au cours du repas est d’une boisson de moindre valeur, n’étant bu que pour humecter la nourriture des entrailles, car on n’avait coutume de ne boire au cours du repas qu’un peu, pour humecter seulement ; et le vin d’après le repas vient pour être bu, et il n’est pas juste que le moindre acquitte l’important sans intention.
Et de nos jours, où nous n’avons pas coutume de retirer nos mains du pain jusqu’au birkat hamazon — voici que le vin d’après la fin du repas aussi vient pour humecter, et il est acquitté par la bénédiction du vin qui est au cours du repas.
(Sauf, dans les grands repas où l’on a coutume de retirer les mains du pain, de dresser la table de sortes de friandises et de se fixer à boire avant le birkat hamazon — le vin n’est pas acquitté par la bénédiction du vin qu’il a bénie au cours du repas, sauf s’il avait à l’esprit de l’acquitter.
Mais sur les autres liquides il n’est pas nécessaire de bénir, de même qu’il n’est pas nécessaire de bénir sur les autres choses qui viennent en raison du repas et qu’on apporte après la fin du repas, parce qu’elles sont acquittées par la bénédiction « hamotzi », pour la raison qui a été expliquée.
Mais aux endroits où l’on n’a pas coutume de se fixer à boire après le repas avant le birkat hamazon dans les grands repas, bien que l’on boive du vin à la fin du repas en mangeant des friandises, dès lors qu’on ne se fixe pas pour boire — il n’est pas nécessaire de recommencer et bénir, car cette boisson aussi est un besoin du repas, et dès le départ il avait à l’esprit aussi elle, pour l’acquitter par la bénédiction du vin qu’il a bénie au cours du repas).
Et tout cela pour le vin d’après le repas ; mais tout ce qu’il boit au cours du repas, une seule bénédiction lui suffit en tout cas, même par défaut, sauf s’il sait qu’il se ravise.

וַאֲפִלּוּ הַמְלָכַת סָפֵק שְׁמָהּ הַמְלָכָה, כְּגוֹן מִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ שָׁם חֲבוּרָה שֶׁמְּסֻבִּין לִשְׁתִיָּה, וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ כּוֹס וּבֵרַךְ עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ הוֹשִׁיטוּ לוֹ כּוֹס אַחֵר — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַשֵּׁנִי כִּי כְּשֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם יִתְּנוּ לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ קָבוּעַ עִמָּהֶם לִשְׁתִיָּה. אֲפִלּוּ לֹא שָׁתָה עֲדַיִן כָּל הַכּוֹס שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּחִלָּה, וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ כּוֹס אַחֵר בְּעוֹד שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ יַיִן מִכּוֹס הָרִאשׁוֹן — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס הָאַחֵר שֶׁהוֹשִׁיטוּ לוֹ.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהָיָה קָבוּעַ עִם הַמְסֻבִּין וְהֵבִיאוּ לוֹ כּוֹס בְּעוֹד שֶׁהָיָה לְפָנָיו מִכּוֹס הָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיָּבִיאוּ עוֹד יַיִן בִּסְעוּדָה זוֹ אַחַר שֶׁכְּבָר הִתְחִילוּ לִשְׁתּוֹת (וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים אִם יָבִיאוּ עוֹד יַיִן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו), מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁהָיָה קָבוּעַ עִם הַמְסֻבִּין, וְיֵשׁ קֶבַע לִשְׁתִיַּת יַיִן שֶׁלִּפְעָמִים אָדָם קוֹבֵעַ עַצְמוֹ עַל הַיַּיִן וְנִגְרָר מִשְּׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה וְשׁוֹתֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֵכִין בָּרִאשׁוֹנָה, הֲרֵי הָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁאִם יָבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר יִשְׁתֶּה מֵהֶם, וְאֵין זֶה נִמְלָךְ, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאִם יָבִיאוּ עוֹד יִתְּנוּ לוֹ גַּם כֵּן.
אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אִם יִתְּנוּ לוֹ — הֲרֵי זֶה נִמְלָךְ מִסָּפֵק. וְכֵן בִּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהַמְסֻבִּים רַבִּים, וְיֵשׁ בָּהֶם אֲנָשִׁים שֶׁמִּסְתַּפְּקִים אִם יַגִּיעַ לָהֶם הַכּוֹס — צְרִיכִים הַמְסֻפָּקִים לְבָרֵךְ עַל כָּל כּוֹס:

הַמְלָכַת סָפֵק. Et même le fait de se raviser sur un doute (hamlakhat safek) est appelé se raviser : par exemple celui qui entre dans la maison de son ami où se trouve un groupe attablé pour boire, et on lui tend une coupe et il bénit dessus, puis on lui tend une autre coupe — il doit recommencer et bénir sur la seconde, car lorsqu’il a béni sur la première il ne savait pas s’ils lui en donneraient, dès lors qu’il n’est pas fixé avec eux pour boire. Même s’il n’a pas encore bu toute la coupe qu’on lui a donnée d’abord, et qu’on lui tend une autre coupe alors qu’il lui reste du vin de la première coupe — il doit bénir sur l’autre coupe qu’on lui a tendue.
Ce qui n’est pas le cas de celui qui était fixé avec les convives et à qui l’on a apporté une coupe alors qu’il avait encore devant lui de la première coupe : bien qu’il ne sût pas qu’on apporterait encore du vin dans ce repas après qu’ils eurent déjà commencé à boire (et qu’ils ne savaient pas s’ils en apporteraient encore, comme il sera expliqué au siman ר״ו), néanmoins, dès lors qu’il était fixé avec les convives, et qu’il existe une fixation pour la boisson du vin — car parfois l’homme se fixe sur le vin et se laisse entraîner de boisson en boisson et boit plus qu’il n’avait prévu au départ — voici qu’il avait à l’esprit dès le début que si on lui en apportait davantage il en boirait, et ce n’est pas se raviser, dès lors qu’il sait que si l’on en apporte encore on lui en donnera aussi.
Mais s’il ne sait nullement si on lui en donnera — voici qu’il se ravise par doute. Et de même, dans les grands repas où les convives sont nombreux, et où il en est qui doutent que la coupe leur parvienne — ceux qui sont dans le doute doivent bénir sur chaque coupe.

אֲבָל אִם הָיָה דַּעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ עַל הַכּוֹס הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּצֵא בְּבִרְכָתוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁיִּתְּנוּ לוֹ יוֹתֵר, אֲפִלּוּ אִם הָיָה סָפֵק לוֹ אִם יִתְּנוּ לוֹ כְּלָל, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ שֶׁאִם יִתְּנוּ לוֹ יוֹתֵר יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּבְרָכָה זוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כּוֹס הָאַחֵר שֶׁיּוֹשִׁיטוּ לוֹ.
וְכֵן אִם בֵּרַךְ אֶחָד לְכֻלָּם עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ג, וְנִתְכַּוֵּן הַמְסֻפָּק שֶׁאִם יִתְּנוּ לוֹ יֵצֵא בְּבִרְכָתוֹ שֶׁל הַמְבָרֵךְ — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס שֶׁיּוֹשִׁיטוּ לוֹ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה אֵין לִנְהֹג כָּךְ שֶׁיְּבָרֵךְ אֶחָד לְכֻלָּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי, וְאֵין דַּעְתָּם לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ, וְגַם לֹא יוּכְלוּ לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן שֶׁיֵּצְאוּ בְּבִרְכָתוֹ, כִּי אֵין מְשִׂיחִין בַּסְּעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט וְנִמְצָא בָּא לִידֵי סַכָּנָה.
לְפִיכָךְ, אִם אוֹמֵר לָהֶם: "סַבְרִי מָרָנָן", כְּלוֹמַר תְּנוּ דַּעְתְּכֶם לַבְּרָכָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבַתְכֶם, כְּדֵי שֶׁיְּפַנּוּ בֵּית הַבְּלִיעָה וְיָנִיחוּ אֲכִילָתָם וְיִתְּנוּ דַּעְתָּם לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וְיַעֲנוּ אָמֵן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְכֵן נוֹהֲגִין.
וּמִטַּעַם זֶה נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בְּכָל מָקוֹם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַיַּיִן, כְּגוֹן בְּקִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה, אִם אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם לָצֵאת בְּבִרְכָתוֹ — אוֹמֵר "סַבְרִי מָרָנָן", וְלֹא "בִּרְשׁוּת מָרָנָן", כְּדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בְּבִרְכַּת הַיַּיִן בֵּין אִם מְבָרְכִין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַסְּעוּדָה וּבֵין יַיִן הַבָּא לָהֶם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה:
חָסֵר בַּהֶעְתֵּק סִימָן קע״ה וקע״ו. אַךְ הָרוֹצֶה לַעֲמֹד עַל עִקָּרָן שֶׁל דְּבָרִים, יִמְצָא בַּסִּדּוּר [לְקַמָּן בְּסֵדֶר בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין שֶׁבְּסוֹף הַכֶּרֶךְ], הַכֹּל כָּתוּב וּמְפֹרָשׁ בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְסִימָן קע״ה יִמְצָא בְּפֶרֶק י״ב מִסְּעִיף י״ג עַד סְעִיף (י״ט) [כ״א], וּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְסִימָן קע״ו יִמְצָא בְּפֶרֶק ד׳ מִסְּעִיף י״א עַד סוֹף הַפֶּרֶק.

סַבְרִי מָרָנָן. Mais s’il avait explicitement à l’esprit, à l’heure où il a béni sur la première coupe, de s’acquitter par sa bénédiction sur tout ce qu’on lui donnerait de plus, même s’il lui était douteux qu’on lui en donnât du tout, mais qu’il avait à l’esprit que si on lui en donnait davantage il s’acquitterait de son obligation par cette bénédiction — il n’est pas nécessaire de bénir sur l’autre coupe qu’on lui tend.
Et de même, si l’un a béni pour tous, de la manière qui sera expliquée au siman רי״ג, et que celui qui est dans le doute a eu l’intention que si on lui en donnait il s’acquitterait par la bénédiction de celui qui bénit — il n’est pas nécessaire de bénir sur la coupe qu’on lui tend.
Néanmoins, a priori, il ne faut pas agir ainsi qu’un seul bénisse pour tous au cours du repas, parce que la gorge (bet habli’a) n’est pas libre, que leur esprit n’est pas à écouter la bénédiction de la bouche de celui qui bénit, et qu’ils ne pourront pas non plus répondre après lui « amen » pour s’acquitter par sa bénédiction, car on ne parle pas au cours du repas, de peur que la trachée ne devance l’œsophage et qu’on en vienne au danger.
C’est pourquoi, s’il leur dit : « savri maranan », c’est-à-dire prêtez attention à la bénédiction pour vous acquitter de votre obligation, afin qu’ils libèrent la gorge, déposent leur nourriture, prêtent attention à écouter la bénédiction et répondent « amen » — un seul bénit pour tous. Et ainsi a-t-on coutume d’agir.
Et pour cette raison s’est répandue la coutume, en tout lieu où l’on bénit sur le vin, comme au kiddush et à la havdalah, que si l’un bénit pour tous afin qu’ils s’acquittent par sa bénédiction — il dit « savri maranan » et non « birshut maranan », afin de ne pas faire de distinction dans la bénédiction du vin selon qu’on bénit hors de l’heure du repas ou pour le vin qui vient à eux au cours du repas.
Note de l’édition : Il manque dans la copie les simanim קע״ה et קע״ו. Mais qui veut saisir le fond des choses le trouvera dans le Siddour [plus loin, dans le Séder Birkat HaNéhénine à la fin du volume], où tout est écrit et détaillé sans aucun manque : ce qui concerne le siman קע״ה se trouve au chapitre י״ב, du seif י״ג jusqu’au seif [כ״א], et ce qui concerne le siman קע״ו se trouve au chapitre ד׳, du seif י״א jusqu’à la fin du chapitre.