סימן קצ״ד — שלשה שאכלו כאחד ונפרדו לענין הזימון מה דינם

לא. על פי השולחן ערוך, אורח חיים קצ״ד:א, « שלשה שאכלו כאחד ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל מהם הזימון » (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; ו« ואין יכולים לחזור ולזמן למפרע » (שו״ע או״ח קצ״ד:א). וכבר אמרו בגמרא « ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם » (ברכות מ״ה ע״ב), ומיד אחריה « וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע » (ברכות מ״ה ע״ב). והוא הדין « וכן אם ברכו שני׳ מהם » (שו״ע או״ח קצ״ד:א).

כן, לשנים הנשארים. על פי השולחן ערוך, אורח חיים קצ״ד:א, « אבל אם שכח אחד מהם ובירך השנים יכולים לזמן עם השלישי » (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; ו« אע״פ שכבר בירך יכול לומר ברוך שאכלנו משלו » (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; אלא ש« והם יוצאי׳ ידי חובת זימון והוא אינו יוצא ידי זימון שאין זימון למפרע » (שו״ע או״ח קצ״ד:א). וכן כתב הרמב״ם: « שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן וברך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זמון והוא לא יצא בזמון זה שאין זמון למפרע » (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ד).

בשלשה — כן. על פי השולחן ערוך, אורח חיים קצ״ד:ב, « שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראי׳ אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן » (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) ; « כדי שיכוין ויצטרף עמהם ויענה עמהם ברכת זמון ויוצאי׳ ידי חובתן » (שו״ע או״ח קצ״ד:ב), ואפילו « אף על פי שאינו בא ויושב עמהם » (שו״ע או״ח קצ״ד:ב). אבל בעשרה — « והני מילי בשלשה אבל בעשרה כיון שצריכין להזכיר את השם אינם מצטרפים עד שיבא וישב עמהם » (שו״ע או״ח קצ״ד:ב), וכדאמרינן « ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי » (ברכות מ״ה ע״ב).