הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ה — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
רשות הרבים מפסקת — «ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א)
מפתן הבית ושמיעת דברי המברך — «אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:ב) · «צריך שישמעו שתיהן דברי המברך ברכת זימון בביאור» (שו״ע או״ח קצ״ה:ג) · נפקא מינה · טבלאות
א׳:הצירוף בראייה ובשמש — שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים ; מקצתן רואים אלו את אלו — מצטרפות, ואם לאו — אינן מצטרפות ; ושמש אחד לשתיהן מצרפן, והוא שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד ; ויש מי שאומר שרשות הרבים המפסקת בין שני הבתים מונעת בשום ענין. ב׳:מפתן הבית — אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, והמברך היושב על המפתן מצרפן. ג׳:שמיעת דברי המברך — כל צירוף צריך שישמעו שתיהן ברכת הזימון בביאור ; ובהגהת רמ״א, שאר ברכת המזון כל אחד לעצמו, אלא אם כן שמעו את כולה.
Résumé concis :
ג׳ seifim : le siman fixe les conditions du צירוף de deux compagnies. Le critère est la vue — «אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) — et il vaut même hors d'une seule salle, «שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; à défaut, «ואם לאו אינם מצטרפות» (שו״ע או״ח קצ״ה:א). Un serviteur commun supplée à la vue — «ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:א), comme dans la beraïta «שמש מצרפן» (ברכות נ׳ ע״ב) — sous condition : «וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד» (שו״ע או״ח קצ״ה:א). Un avis ferme la porte : «ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א). Le séif 2 réunit dedans et dehors — «אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:ב) ; et le séif 3 pose la condition de tout : «צריך שישמעו שתיהן דברי המברך ברכת זימון בביאור» (שו״ע או״ח קצ״ה:ג), le Rama ajoutant «ובשאר ברכת המזון יברך כל א׳ לעצמו» (רמ״א או״ח קצ״ה:ג).
1. הקדמת הסוגיא — צירוף שתי חבורות לזימון
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בצירוף שתי חבורות — לשון מרן : «שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א). ויסודו במשנה — «שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד» (ברכות נ׳ ע״א). ובו ג׳ סעיפים, ועניינם אחד: אימתי נעשות שתי חבורות ציבור אחד לזימון — במה נעשה הצירוף, במה נמנע, ומה תנאי מתלווה לו.
תורת הצירוף בגמרא: המשנה נשנתה בסוף פרק שלשה שאכלו, אחר דיני חלוקת החבורה — «שלשה שאכלו כאחת» (ברכות נ׳ ע״א) — ונתנה בו אמת מידה אחת: «בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו» (ברכות נ׳ ע״א), ואז «הרי אלו מצטרפין לזמון» (ברכות נ׳ ע״א) ; «ואם לאו» (ברכות נ׳ ע״א) — «אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן» (ברכות נ׳ ע״א). ובגמרא הוסיפו בברייתא: «אם יש שמש ביניהם» (ברכות נ׳ ע״ב) — «שמש מצרפן» (ברכות נ׳ ע״ב). תמצית: נמצא שכל סימננו אינו אלא אותה משנה ואותה ברייתא, בתוספת שלושה דברים שאינם בהן — «או בשני בתים», «על דעת להצטרף», ו«רשות הרבים מפסקת».
החקירה היסודית — במה מצטרפות שתי חבורות: מפני שהאנשים מכירים זה את זה (צירוף שבגברא), או מפני שהסעודה נעשית סעודה אחת במקום אחד (צירוף שבמקום)?
(א) צירוף שבגברא — הראייה : לשון המשנה תלתה הכל ב«בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו» (ברכות נ׳ ע״א), והוסיף מרן «או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) — משמע שאין המקום מעכב כלל, אלא הכרת המסובין זה את זה.
(ב) צירוף שבמקום — סעודה אחת : ומאידך התנה מרן «וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד» (שו״ע או״ח קצ״ה:א), והביא ש«ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) — ואם בראייה לבד תליא מילתא, מה לי רשות הרבים ומה לי דעת.
ונפקא מינה: השמש. אם בראייה תליא מילתא — קשה מה יועיל שמש, שהרי «אף על פי שאין מקצת אלו רואין את אלו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב) ; ואם במקום ובסעודה תליא — ניחא, שהשמש עושה את שתיהן סעודה אחת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. הצירוף בראייה (שו״ע או״ח קצ״ה:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (רישא):«שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; «אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; «ואם לאו אינם מצטרפות» (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
שורש הדין: הכל מן המשנה — «שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד» (ברכות נ׳ ע״א), «בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו» (ברכות נ׳ ע״א), «הרי אלו מצטרפין לזמון» (ברכות נ׳ ע״א). וכן העתיק הרמב״ם: «שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד. בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזמון אחד. ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב). ובטור: «שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בב׳ בתים» (טור או״ח קצ״ה), «אם מקצתן רואות אלו את אלו מצטרפות לזימון» (טור או״ח קצ״ה).
קושיא — המשנה והרמב״ם לא שנו אלא «בבית אחד» (ברכות נ׳ ע״א), ומרן הוסיף «או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א). מהיכן לו? ואם אף בשני בתים מצטרפות, למה נקטה המשנה בית אחד כלל?
תירוץ:תמצית: אין המשנה באה למעט אלא לצייר את המצוי. ומדתלתה המשנה את הדין בראייה ולא בכותל, שמעינן שהבית אינו אלא סיבה מצויה למניעת הראייה ולא גדר בפני עצמו ; ולפיכך כל היכא שהראייה קיימת — אף בשני בתים מצטרפות, וכן מפורש בטור «או בב׳ בתים» (טור או״ח קצ״ה) שקדם למרן. ולהיפך: אף בבית אחד, אם אין רואין — אינן מצטרפות, שהרי לשון המשנה «ואם לאו» (ברכות נ׳ ע״א) נאמרה על אותו בית אחד עצמו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — «מקצתן» (שו״ע או״ח קצ״ה:א): דקדק מרן ולא כתב שיהו כולן רואין אלא מקצתן. תמצית: ומכאן שאין הראייה תנאי החל על כל יחיד ויחיד, אלא סימן על החבורה כולה — משנראו מקצת אלו למקצת אלו, נעשו שתי החבורות מציאות אחת, ואף מי שאינו רואה בכלל הצירוף הוא. ולשון הטור «רואות» (טור או״ח קצ״ה) בלשון נקבה מוסבת על החבורות, ולשון מרן «רואים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) על המסובין ; ואין ביניהם אלא דקדוק לשון, שאף לטור הראייה בבני החבורה היא.
היסוד: «שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; «אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; «ואם לאו אינם מצטרפות» (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
3. שמש אחד מצרפן ודעת להצטרף (שו״ע או״ח קצ״ה:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (המשך):«ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; «וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד» (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
שורש הדין (ברכות נ׳ ע״ב): על משנת שתי חבורות שנו בברייתא — «אם יש שמש ביניהם» (ברכות נ׳ ע״ב), «שמש מצרפן» (ברכות נ׳ ע״ב). ופירש הרמב״ם את דרך צירופו: «ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזמון אחד אף על פי שאין מקצת אלו רואין את אלו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב). והטור העתיק כלשון מרן: «ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן» (טור או״ח קצ״ה), «וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד» (טור או״ח קצ״ה).
חקירה — השמש: בא במקום הראייה, או עושה את שתיהן חבורה אחת ממש?
צד א׳ — במקום הראייה:תמצית: הראייה עניינה שיהו מכירין זה את זה, והשמש ההולך ובא מודיע לאלו את אלו ומקשרם ; ולפי זה השמש קולא היא במקום שהראייה נמנעה, ולשון הרמב״ם מסייעת — «אף על פי שאין מקצת אלו רואין את אלו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב).
צד ב׳ — עושה סעודה אחת:תמצית: השמש אינו ענין לידיעה כלל, אלא שכל שמשמשן אדם אחד — סעודה אחת היא הנחלקת לשני מקומות ; ולפי זה אין השמש תחליף לראייה אלא דרך צירוף אחרת לגמרי.
ונפקא מינה: שמש שאינו הולך ובא בפועל אלא ממונה על שתיהן ; ושמש המשמש שתי סעודות שנקבעו מתחלה בנפרד. ולשון הרמב״ם «שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב) נוטה לצד א׳, שהילוכו בפועל הוא המצרף. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — תנאי «וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד» (שו״ע או״ח קצ״ה:א): אלמנתא קאי — אשמש בלבד, או אף אצירוף שבראייה?
תירוץ:תמצית: מדסמכו מרן ללשון השמש בלשון «וכגון», משמע שעל השמש קאי — שהראייה מעידה על עצמה, שהרי הרואים זה את זה כבר יודעים שסועדים הם יחד ; אבל השמש אינו אלא עובדה חיצונית, ובלא דעת המסובין אין בהילוכו כדי לעשות משתי סעודות אחת. ומכל מקום, לצד ב׳ שבחקירה הראשונה — שכל הצירוף מפני שהסעודה אחת — יש לומר שהתנאי כולל, שאף הראייה אינה מצרפת אלא בסעודה שנקבעה מתחלה כאחת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) ; «שמש מצרפן» (ברכות נ׳ ע״ב) ; «וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד» (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
4. רשות הרבים מפסקת (שו״ע או״ח קצ״ה:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳ (סיפא):«ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
דיוק הלשון: שלוש הן. ראשונה — «ויש מי שאומר» (שו״ע או״ח קצ״ה:א), והוא לשונו של מרן לדעת יחיד. שנייה — «בין שני הבתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א), שלא נאמרה דעה זו אלא על מה שהוסיף מרן ברישא, «או בשני בתים» (שו״ע או״ח קצ״ה:א). שלישית — «בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א), לאפוקי אף מן השמש. ולא נמצאה תוספת זו בלשון הטור שלפנינו, שסיים בדין השמש ובדעת להצטרף בלבד.
קושיא — אם הכל תלוי בראייה, מה לי רשות הרבים? והלא אם רואין אלו את אלו מעבר לרחוב — הרי מקצתן רואים אלו את אלו, ולמה לא יצטרפו?
תירוץ:תמצית: דעה זו סוברת שאין הראייה עיקר בפני עצמה אלא סימן לכך שהסעודה במקום אחד היא ; ורשות הרבים אינה מונעת ראייה אלא מפסקת מקום, ומשנחלק המקום שוב אין כאן סעודה אחת כלל. ולפיכך נקט «בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א) — שאף השמש, שכוחו לעשות מן השתיים סעודה אחת, אינו מועיל במקום שהמקום עצמו חלוק. ונמצאת דעה זו מכרעת בחקירה שבפתיחה לצד ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון — מדוע הביא מרן דעה זו בלשון «יש מי שאומר» ולא סתמה:תמצית: דרכו של מרן להביא בלשון זו דעה שלא מצאה בית אב במשנה ובגמרא ואף לא ברוב הראשונים, ואף על פי כן ראויה לחוש לה למעשה. ונמצא הלומד יודע שני דברים כאחד: שאין זה עיקר הדין הפשוט העולה מן המשנה, ושמכל מקום לא בכדי נכתבה.
היסוד: «ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין» (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
5. מפתן הבית ושמיעת דברי המברך (שו״ע או״ח קצ״ה:ב-ג) · נפקא מינה למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:«אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית» (שו״ע או״ח קצ״ה:ב) ; «אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:ב). סעיף ג׳:«כל היכא שמצטרפות שתי חבורות צריך שישמעו שתיהן דברי המברך ברכת זימון בביאור» (שו״ע או״ח קצ״ה:ג) ; ובהגהה — «ובשאר ברכת המזון יברך כל א׳ לעצמו» (רמ״א או״ח קצ״ה:ג), «אבל אם ירצו שהמזמן יוציא כולם צריכים שישמעו כל ברכת המזון» (רמ״א או״ח קצ״ה:ג), «דבלא זה לא יצאו כלל» (רמ״א או״ח קצ״ה:ג).
שורש הדין: דין המפתן הועתק מן הטור כלשונו — «אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן» (טור או״ח קצ״ה). ותנאי השמיעה כבר כתבו הרמב״ם בסוף אותה הלכה עצמה: «והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בבאור» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב).
חקירה — «אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן» (שו״ע או״ח קצ״ה:ב): המברך מצרף מפני שהוא נראה לשניהם (והוא דין ראייה), או מפני שהוא עומד בשני המקומות כאחד (והוא דין מקום)?
צד א׳ — דין ראייה:תמצית: המפתן אינו אלא נקודת התצפית המשותפת, ונמצא שכל חבורה רואה את המברך, והמברך מקשרן ; והוא המשך ישר לסעיף א׳.
צד ב׳ — דין מקום:תמצית: המפתן מקום בפני עצמו הוא, לא פנים ולא חוץ, והיושב עליו שייך לשתי הרשויות ; ונמצא שהוא עושה את שתיהן מקום אחד.
ונפקא מינה: מברך העומד בפנים במקום הנראה משני הצדדים ; ומברך היושב על המפתן ופניו לצד אחד בלבד. ולשון «יושב על מפתן הבית» (שו״ע או״ח קצ״ה:ב) דוקא, נוטה לצד ב׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — סעיף ג׳ פותח «כל היכא שמצטרפות שתי חבורות» (שו״ע או״ח קצ״ה:ג). ואם הצירוף כבר נעשה — בראייה, בשמש או במפתן — מה מוסיפה השמיעה? ואם בלא שמיעה אין צירוף, נמצא שהשמיעה היא עיקר הצירוף, ולמה לא פתח בה?
תירוץ: חילוק ברור יש כאן. הראייה, השמש והמפתן עושים את שתי החבורות ראויות להצטרף — הן מציאות אחת ; והשמיעה היא המעשה שבו נעשה הזימון בפועל, שאין עונין למי שלא נשמע. ולפיכך שנאן מרן בסדר זה: תחילה מי ראוי, ולבסוף כיצד נעשה. ולשון «בביאור» (שו״ע או״ח קצ״ה:ג) מדוקדקת — לא די בשמיעת קול אלא בשמיעת דברים. תמצית: הראייה נותנת את הכשר הציבור, והשמיעה מוציאה אותו אל הפועל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בהגהת רמ״א — שני שיעורי שמיעה: מרן לא הצריך לשמוע אלא את הזימון, «ברכת זימון בביאור» (שו״ע או״ח קצ״ה:ג) ; והוסיף רמ״א ופירש מה שמעבר לו — «ובשאר ברכת המזון יברך כל א׳ לעצמו» (רמ״א או״ח קצ״ה:ג). תמצית: ואין זו מחלוקת אלא השלמה: מרן דיבר בתנאי הצירוף, ורמ״א בא לאפוקי מן הטועה לחשוב שהמצטרף לזימון יוצא ממילא בברכת המזון של המזמן ; ולפיכך סיים בלשון חדה, «דבלא זה לא יצאו כלל» (רמ״א או״ח קצ״ה:ג).
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
צירוף בראייה
מקצתן רואים אלו את אלו — מצטרפות לזימון, ואם לאו אינן מצטרפות (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
שני בתים
אף בשני בתים מצטרפות, שאין הכותל קובע אלא הראייה (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
שמש אחד
שמש אחד לשתיהן מצרפן אף בלא ראייה (שו״ע או״ח קצ״ה:א ; ברכות נ׳ ע״ב).
דעת להצטרף
והוא שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
רשות הרבים
יש מי שאומר שרשות הרבים המפסקת בין שני הבתים מונעת בשום ענין (שו״ע או״ח קצ״ה:א).
מפתן הבית
מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית — המברך היושב על המפתן מצרפן (שו״ע או״ח קצ״ה:ב).
שמיעת הזימון
בכל צירוף צריך שישמעו שתיהן את ברכת הזימון בביאור (שו״ע או״ח קצ״ה:ג).
שאר ברכת המזון
כל אחד מברך לעצמו ; ואם ירצו שיוציאם המזמן — צריכים לשמוע את כולה (רמ״א או״ח קצ״ה:ג).
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
צירוף בראייה
מקצתן רואין אלו את אלו — מצטרפין לזימון
ברכות נ׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב · שו״ע או״ח קצ״ה:א
באין ראייה
אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן
ברכות נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ה:א
שני בתים
אף בשני בתים, שהראייה קובעת ולא הכותל
טור או״ח קצ״ה · שו״ע או״ח קצ״ה:א
שמש אחד
שמש מצרפן אף בלא ראייה
ברכות נ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב · שו״ע או״ח קצ״ה:א
דעת להצטרף
וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד
טור או״ח קצ״ה · שו״ע או״ח קצ״ה:א
רשות הרבים
יש מי שאומר שאינם מצטרפין בשום ענין
שו״ע או״ח קצ״ה:א
מפתן הבית
המברך היושב על המפתן מצרף פנים וחוץ
טור או״ח קצ״ה · שו״ע או״ח קצ״ה:ב
שמיעה בביאור
צריך שישמעו שתיהן דברי המברך ברכת זימון
רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ב · שו״ע או״ח קצ״ה:ג
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · הגהת רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)