✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

Trois qui ont mangé ensemble puis se sont séparés — עיונים מעמיקים
סימן קצ״ד · ג׳ סעיפים
קביעות החבורה · אין זימון למפרע · פרח זימון · יצא אחד לשוק · אין ברכה מתחלקת
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ד — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רי״ף, רא״ש, רבנו יונה, רשב״א, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״ב · מ״ו ע״א · נ׳ ע״א–ע״ב) · «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. הקדמת הסוגיא — גדר קביעות החבורה, ויסוד «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב · נ׳ ע״א)
  2. בטל מהם הזימון וקדם אחד ובירך — «בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א), ודין «אינו יוצא ידי זימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א)
  3. יצא אחד מהם לשוק — «קוראי׳ אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב), ובעשרה «עד שיבא וישב עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב)
  4. אין אחד מהם יודע כל ברכת המזון — «וכל אחד יברך הברכה שיודע» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג), ו«שאין ברכ׳ אחת מתחלק׳ לשתי׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג)
  5. ג׳ חבורות ופרח זימון — «ואם האחד זימן עם אחרים אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א) · נפקא מינה · טבלאות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְנִפְרְדוּ לְעִנְיַן הַזִּמּוּן מַה דִּינָם. וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:

א׳: חבורה שנתפרדה — שכחו ובירך כל אחד לעצמו, בטל מהם הזימון ואין חוזרין ומזמנין למפרע ; וכן בשנים שבירכו ; אבל קדם אחד ובירך — השנים מזמנין עמו, והם יוצאים והוא אינו יוצא. והגה: ואם כבר זימן הוא עם אחרים — אף השנים אינן יכולים לזמן. ב׳: יצא אחד לשוק — קוראין אותו ומודיעין לו, ועונה עמהם ממקומו ויוצאין ידי חובתן ; ובעשרה, מפני הזכרת השם, עד שיבא וישב עמהם. ג׳: אין אחד יודע כל הברכות — כל אחד מברך את הברכה שיודע, ואף שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית אין בכך כלום ; אבל אין מברכין לחצאין, שאין ברכה אחת מתחלקת לשתים.

Résumé concis :

ג׳ seifim : le siman règle le sort de la compagnie défaite, à partir du principe «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב). Si tous ont béni séparément — «בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) et «ואין יכולים לחזור ולזמן למפרע» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; si un seul a devancé — «השנים יכולים לזמן עם השלישי» (שו״ע או״ח קצ״ד:א), mais «והוא אינו יוצא ידי זימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; et s'il a déjà zimouné ailleurs — «אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א), car «פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב). Celui qui est sorti : «קוראי׳ אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) — mais à dix, «אינם מצטרפים עד שיבא וישב עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב). Enfin «וכל אחד יברך הברכה שיודע» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג), car «שאין ברכ׳ אחת מתחלק׳ לשתי׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג).

1. הקדמת הסוגיא — גדר קביעות החבורה ויסוד אין זימון למפרע

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בחבורה שנתחייבה בזימון ולא זימנה — לשון מרן : «שלשה שאכלו כאחד ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א). ויסוד כל הסימן בכלל שנשנה בגמרא — «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב). ובו ג׳ סעיפים, ועניינם אחד: עד היכן מגעת קביעות החבורה, ומה דינה משנתפרדה.
מעשה שהיה (ברכות מ״ה ע״ב): שלשה חכמים שאכלו כאחד ולא היה בהם אחד מופלג מחברו, ונסתפקו אם לזמן או לחלוק ברכות, ובירך כל אחד לעצמו ; ובאו לפני מרימר ואמר להם «ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם» (ברכות מ״ה ע״ב) ; ומשבקשו לחזור ולזמן השיבם «וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב). תמצית: הרי שהזימון והברכה שני חיובים נפרדים הם, ואפשר שיצא בזה ולא בזה — ומכאן כל סימננו.
החקירה היסודית — «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב): דין בברכה (שכבר נחתמה ואין לה עוד פתח), או דין בקביעות (שהחבורה עצמה נתפרדה)? ונפקא מינה: הגהת הרמ״א «ואם האחד זימן עם אחרים אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א) — שאין כאן ענין של ברכה שנחתמה אלא של קביעות שפרחה, וכלשון הגמרא «פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. בטל מהם הזימון וקדם אחד ובירך (שו״ע או״ח קצ״ד:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «שלשה שאכלו כאחד ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «ואין יכולים לחזור ולזמן למפרע» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «וכן אם ברכו שני׳ מהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «אבל אם שכח אחד מהם ובירך השנים יכולים לזמן עם השלישי» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «אע״פ שכבר בירך יכול לומר ברוך שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «והם יוצאי׳ ידי חובת זימון והוא אינו יוצא ידי זימון שאין זימון למפרע» (שו״ע או״ח קצ״ד:א).
והגהת הרמ״א: «ואם האחד זימן עם אחרים אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א).
שורש הדין (ברכות נ׳ ע״א): «הני שלשה דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינון נפקין בזמון דידיה איהו לא נפיק בזמון דידהו לפי שאין זמון למפרע» (ברכות נ׳ ע״א). תמצית: הרי שהמברך שקדם אינו מפסיד את חבריו כלל, אלא את עצמו בלבד — ומרן העתיק דין זה כלשונו. וכן כתב הרמב״ם: «שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן וברך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זמון והוא לא יצא בזמון זה שאין זמון למפרע» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ד).
קושיא — אם «בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) משום שנתפרדה החבורה, מדוע כשקדם אחד ובירך עדיין «השנים יכולים לזמן עם השלישי» (שו״ע או״ח קצ״ד:א)? והלא אף הוא נפרד מהם!
תירוץ: תמצית: יש להבחין בין יציאה מן החיוב ובין יציאה מן החבורה. המברך שקדם יצא ידי חובת ברכת המזון, ושוב אין הזימון יכול לחול עליו למפרע ; אבל מן החבורה לא יצא, ועדיין ראוי הוא להשלים מנין שלשה ולענות עמהם. ולפיכך כתב מרן «אע״פ שכבר בירך יכול לומר ברוך שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) — שאמירה זו אינה ברכה שהוא מתחייב בה עתה, אלא הצטרפות לחבורה. וכתב הרא״ש שאין הוא גרוע ממי שבא בתוך הסעודה ואכל עלה של ירק, שאומר עמהם ברוך שאכלנו משלו. וכשבירכו שנים — לא נשתייר אלא יחיד, ואין יחיד בעל חיוב זימון, ולפיכך «וכן אם ברכו שני׳ מהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — לשון הביטול מול לשון אי-היציאה: דקדק מרן ונקט שתי לשונות שונות באותו סעיף. בשלשה שבירכו כתב «בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) — לשון ביטול בעצם הדבר ; וביחיד שקדם כתב «והוא אינו יוצא ידי זימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) — לשון חיוב שלא נתקיים. תמצית: משמע ששני עניינים לפנינו — הזימון כחפצא של חבורה, שיכול להתבטל ; והזימון כחובת גברא, שיכול שלא להתקיים. ובשלשה שבירכו נתבטל החפצא, ולפיכך אין אף תקנה של השלמה ; וביחיד לא נתבטל אלא חיובו שלו.
ובענין הגהת הרמ״א: «ואם האחד זימן עם אחרים אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א), ומקורו בבית יוסף בשם הרשב״א, ובגמרא — «אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב), וכן «כיון דאזמון עלייהו פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב). תמצית: כל זמן שלא נמנה השלישי בזימון אחר, עדיין שם חבורה עליו ובידו להשלים לחבריו ; אבל משנמנה בזימון אחר, פרח ממנו כח הזימון ואין לו מה ליתן. והדמיון שהביאה שם הגמרא הוא ממטה שנחלקה וחזרו וחיברוה, שאינה מקבלת טומאה אלא מכאן ולהבא ולא למפרע.
היסוד:
«שלשה שאכלו כאחד ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל מהם הזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «אבל אם שכח אחד מהם ובירך השנים יכולים לזמן עם השלישי» (שו״ע או״ח קצ״ד:א) ; «והם יוצאי׳ ידי חובת זימון והוא אינו יוצא ידי זימון שאין זימון למפרע» (שו״ע או״ח קצ״ד:א).

3. יצא אחד מהם לשוק (שו״ע או״ח קצ״ד:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראי׳ אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) ; «כדי שיכוין ויצטרף עמהם ויענה עמהם ברכת זמון ויוצאי׳ ידי חובתן» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) ; «אף על פי שאינו בא ויושב עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) ; «והני מילי בשלשה אבל בעשרה כיון שצריכין להזכיר את השם אינם מצטרפים עד שיבא וישב עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב).
שורש הדין (ברכות מ״ה ע״ב): אמר רב דימי בר יוסף אמר רב — «שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו» (ברכות מ״ה ע״ב) ; ואמר אביי «והוא דקרו ליה ועני» (ברכות מ״ה ע״ב) ; ואמר מר זוטרא «ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי» (ברכות מ״ה ע״ב) ; ורב אשי מתקיף, ומסקנת הסוגיא «והלכתא כמר זוטרא» (ברכות מ״ה ע״ב), וטעמא — «כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא» (ברכות מ״ה ע״ב).
חקירה — צירוף היוצא לשוק: צירוף בגוף (שיהא במקום הראוי להצטרף), או צירוף בדעת (שיכוין ויענה)? ונפקא מינה: בעשרה, שהחמיר בהם מרן «אינם מצטרפים עד שיבא וישב עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) — ואם צירוף הדעת בלבד מעכב, מדוע לא יועיל אף בעשרה? אלא על כרחך שבהזכרת השם בעינן צירוף בגוף ממש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — האם היוצא לשוק יוצא הוא עצמו ידי חובת זימון, או שאין הקריאה אלא לצורך חבריו?
תירוץ — מחלוקת ראשונים: הרמב״ם כתב להדיא שאף הוא יוצא — «שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו כדי שיכון לשמע מה שהן אומרים ומזמנין עליו והוא בשוק ויוצא ידי חובתו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ג), והוסיף שאף על פי כן חוזר ומברך ברכת המזון לעצמו בביתו. ורבנו יונה חולק וסובר שאינו יוצא ידי מצות זימון, לפי שלא נתכוון לצאת אלא שקראוהו האחרים כדי לפטור את עצמם, וכל שאינו עומד עמהם אינו נפטר. תמצית: ולשון מרן «ויוצאי׳ ידי חובתן» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) סתומה היא, ואפשר לפרשה על החבורה בלבד או על כולם. ובעשרה כתב הרמב״ם כמרן: «אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק אין מזמנין עליו עד שיחזר למקומו וישב עמהן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«קוראי׳ אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) ; «כדי שיכוין ויצטרף עמהם ויענה עמהם ברכת זמון» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב) ; «אבל בעשרה כיון שצריכין להזכיר את השם אינם מצטרפים עד שיבא וישב עמהם» (שו״ע או״ח קצ״ד:ב).

4. אין אחד מהם יודע כל ברכת המזון (שו״ע או״ח קצ״ד:ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «שלשה שאכלו כאחד ואין א׳ מהם יודע כל ברכת המזון אלא אחד יודע ברכה ראשונה ואחד השנייה ואחד השלישית חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג) ; «וכל אחד יברך הברכה שיודע» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג) ; «ואף על פי שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית אין בכך כלום» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג) ; «אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכ׳ שאין ברכ׳ אחת מתחלק׳ לשתי׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג).
שורש הדין (ברכות מ״ו ע״א): נחלקו רב נחמן ורב ששת ב«עד היכן ברכת הזמון» (ברכות מ״ו ע״א), ורצתה הגמרא להעמיד מחלוקתם בשתי ברייתות — «ברכת המזון שנים ושלשה» (ברכות מ״ו ע״א) ומאידך «שלשה וארבעה» (ברכות מ״ו ע״א). ופירש הרי״ף את הברייתא הראשונה בשנים ושלשה בני אדם שאין אחד מהם יודע את כולה, ומצא לכך סמך בירושלמי ; והסכימו עמו התוספות, רבנו יונה והרשב״א, וכן דעת הרא״ש. ומהם למד הטור, ומרן העתיק. ולענין ברכה רביעית — «שהרי פועלים עוקרים אותה» (ברכות מ״ו ע״א), שאינה מן התורה.
חקירה — «וכל אחד יברך הברכה שיודע» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג): החיוב על החבורה (וברכת המזון אחת יוצאת מכל שלשתן), או על היחיד (וכל אחד יוצא במה שאומרים חבריו)? ונפקא מינה: מי שאינו יודע אף ברכה שלמה אך יודע לענות ; ומי שיודע שתי ברכות ; וכן הא דמסיים מרן «שאין ברכ׳ אחת מתחלק׳ לשתי׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג) — שאם החיוב על החבורה, למה לא תתחלק אף ברכה אחת? אלא על כרחך שהברכה יחידה שאינה נחצית. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — מאי שנא חלוקת הברכות זו מזו, שהותרה, מחלוקת ברכה אחת לשתים, שנאסרה?
תירוץ: תמצית: ברכת המזון אינה גוף אחד אלא סדר של ברכות, וכל ברכה בפני עצמה יחידה שלמה היא — ולפיכך אין קפידא מי אומרה, ובלבד שתיאמר כולה. אבל ברכה אחת אמירה אחת היא, ואין שתי חצאי אמירות משני פיות עושות אמירה אחת ; ולפיכך «אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכ׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג), וטעמו בצדו — «שאין ברכ׳ אחת מתחלק׳ לשתי׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג). ולענין ברכה רביעית, כיון שאינה מן התורה, אין העדרה מעכב: «ואף על פי שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית אין בכך כלום» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«חייבים בזימון» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג) ; «וכל אחד יברך הברכה שיודע» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג) ; «שאין ברכ׳ אחת מתחלק׳ לשתי׳» (שו״ע או״ח קצ״ד:ג).

5. ג׳ חבורות ופרח זימון (רמ״א או״ח קצ״ד:א) · נפקא מינה למעשה

שורש ההגהה

הגהת הרמ״א: «ואם האחד זימן עם אחרים אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א). ומקורה בסוגיית ג׳ שבאו מג׳ חבורות: אמר רב הונא «שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק» (ברכות נ׳ ע״א) ; ואמר רב חסדא «והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם» (ברכות נ׳ ע״א) ; ומסייגת הגמרא «אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב).
וכן ברמב״ם: «שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה אינן רשאין לחלק» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א) ; «ואם כבר זמן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין לחלק» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״א). תמצית: הרי שכח הזימון שבאדם מתכלה בשימושו — משזימן במקום אחד, שוב אינו נושא עמו חיוב זימון למקום אחר.
חקירה — «פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב): פקע החיוב מן הגברא, או שנתבטלה הקביעות מן החבורה? ונפקא מינה: מה יהא בשנים שנשארו — לצד א׳ החסרון בשלישי בלבד, ולצד ב׳ החסרון בעצם החבורה. ולשון הרמ״א מכרעת כצד ב׳: «אף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן» (רמ״א או״ח קצ״ד:א) — ותיבת אף משמעה שאין החסרון בו בלבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
שכחו ובירכו כל אחד לעצמובטל מהם הזימון, ואין חוזרין ומזמנין למפרע (שו״ע או״ח קצ״ד:א).
בירכו שנים מהםאף בזה בטל הזימון, שלא נשתייר אלא יחיד (שו״ע או״ח קצ״ד:א).
קדם אחד ובירךהשנים מזמנין עמו ויוצאים ידי חובת זימון, והוא אינו יוצא (שו״ע או״ח קצ״ד:א).
אותו אחד כבר זימן במקום אחראף שנים הנשארים אינן יכולים לזמן (רמ״א או״ח קצ״ד:א).
יצא אחד מהם לשוקקוראין אותו ומודיעין לו, ובכוונה ובעניה יוצאין ידי חובתן אף שאינו בא ויושב עמהם (שו״ע או״ח קצ״ד:ב).
בעשרהמפני הזכרת השם — אינם מצטרפים עד שיבא וישב עמהם (שו״ע או״ח קצ״ד:ב).
אין אחד יודע כל הברכותכל אחד מברך את הברכה שיודע, וברכה רביעית אינה מעכבת ; ואין מברכין לחצאין (שו״ע או״ח קצ״ד:ג).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
אין זימון למפרעמה שלא זימנו בזמנו שוב אינו נזמןברכות מ״ה ע״ב · נ׳ ע״א · שו״ע או״ח קצ״ד:א
בטל מהם הזימוןשכחו ובירך כל אחד לעצמו, וכן בשניםשו״ע או״ח קצ״ד:א
קדם אחד ובירךהשנים יוצאים והוא אינו יוצאברכות נ׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ד · שו״ע או״ח קצ״ד:א
פרח זימוןזימן עם אחרים — אף הנשארים אינן מזמניןברכות נ׳ ע״ב · רמ״א או״ח קצ״ד:א
יצא אחד לשוקקוראין לו והוא עונה, ומזמנין עליוברכות מ״ה ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ג · שו״ע או״ח קצ״ד:ב
בעשרהעד שיבא וישב עמהם, מפני הזכרת השםברכות מ״ה ע״ב · שו״ע או״ח קצ״ד:ב
חלוקת הברכותכל אחד ברכתו, ואין ברכה אחת מתחלקתברכות מ״ו ע״א · שו״ע או״ח קצ״ד:ג
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״ב · מ״ו ע״א · נ׳ ע״א–ע״ב) · «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב) · «פרח זימון מינייהו» (ברכות נ׳ ע״ב)
ראשונים ומרן: רי״ף · רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רא״ש · רבנו יונה · רשב״א · טור · בית יוסף · שלחן ערוך והגהת הרמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קצ״ד · שלשה שאכלו כאחד ונפרדו לענין הזימון מה דינם · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קצ״ד · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta