✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין המפסיק כדי לברך — עיונים מעמיקים
סימן ר׳ · ב׳ סעיפים
אחד מפסיק לשנים · על כרחו · אין שנים מפסיקין לאחד · עד היכן · בלא ברכה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר׳ — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רי״ף, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳), רב האי גאון, רש״י, ראב״ד, רא״ש, תוספות, רבינו יונה, רשב״א, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״ב · מ״ו ע״א · מ״ו ע״ב) · «שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — דין המפסיק כדי לברך (ברכות מ״ה ע״ב · מ״ו ע״א · מ״ו ע״ב), וחקירת יסוד ההפסקה
  2. אחד מפסיק על כרחו לשנים — «אחד מפסיק על כרחו לב׳» (שו״ע או״ח ר׳:א), ומחלוקת רש״י ורבינו יונה אם חובה או דרך ארץ
  3. אין שנים חייבים להפסיק לאחד — «אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד» (שו״ע או״ח ר׳:א), ומעשה רב פפא
  4. עד היכן מפסיק — «עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו» (שו״ע או״ח ר׳:ב) · «עד שיאמר הזן את הכל» (רמ״א או״ח ר׳:ב)
  5. חזרה לסעודה ולברכה — «וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה» (שו״ע או״ח ר׳:ב) · נפקא מינה · טבלאות

📜 לשון השלחן ערוך — עיקרי הסעיפים

דִּין הַמַּפְסִיק כְּדֵי לְבָרֵךְ. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

א׳: אחד מפסיק לשנים — שלשה שאכלו כאחד, האחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון, ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם ; אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, ואין חיוב זימון חל עד שיתרצו, ואם לא רצו וזימן עליהם לא עשה כלום, ואף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם. ב׳: שיעור ההפסקה — אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו, ובהגהת הרמ״א עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין ; ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת מברך מתחילת ברכת הזן ; וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה.

תמצית :

ב׳ סעיפים : הסימן קובע מי ממתין למי כששלשה מסובין ואינם גומרים כאחד. האחד מפסיק לשנים ואף על כרחו — «שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון» (שו״ע או״ח ר׳:א) — ודי בעצם היותו שם: «ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם» (שו״ע או״ח ר׳:א), על יסוד הגמרא «שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב). וצדו השני: «אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד» (שו״ע או״ח ר׳:א), ומשום כך «אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם» (שו״ע או״ח ר׳:א). וסעיף ב׳ נותן את השיעור: «אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳» (שו״ע או״ח ר׳:ב), והרמ״א «וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין» (רמ״א או״ח ר׳:ב) ; ואחר כך «וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה» (שו״ע או״ח ר׳:ב).

1. הקדמת הסוגיא — דין המפסיק כדי לברך

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין שלשה שאכלו ולא גמרו כאחד — לשון מרן : «שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון» (שו״ע או״ח ר׳:א). ויסוד הדבר בגמרא — «שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב). ובו ב׳ סעיפים, ועניינם אחד: מי נדחה מפני מי בשעת הזימון — סעיף א׳ קובע את הדחיה ואת גבולה, וסעיף ב׳ נותן את שיעור ההפסקה ואת דרך החזרה לסעודה.
תורת הסוגיא בגמרא: בפרק שלשה שאכלו אמר רבא בשם רבי זירא — «שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב) ; והקשו ממעשה שהיה, «והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד» (ברכות מ״ה ע״ב), ותירצו «שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד» (ברכות מ״ה ע״ב). ובאותו עמוד למדו אף את גדרי הקביעות הסמוכים לענייננו — «שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק» (ברכות מ״ה ע״ב), ו«אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב). ושיעור ההפסקה נלמד מבעיא אחרת: «עד היכן ברכת הזמון» (ברכות מ״ו ע״א) ; ודרך החזרה מבעיא שלישית: «להיכן הוא חוזר» (ברכות מ״ו ע״ב), ונפסק «רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק» (ברכות מ״ו ע״ב). תמצית: כל סימננו העתקת שלש סוגיות אלו להלכה.
החקירה היסודית — הפסקת האחד לשנים: חובה המוטלת על הגברא (שנתחייב בזימון עם חביריו ואינו יכול להיפטר), או דין בקביעות הסעודה (שכל שהם יושבים יחד הרי הם חבורה אחת והזימון נקבע עליהם)? ונפקא מינה: מי שאינו עונה כלל — שלצד א׳ ביטל חובתו ואינו יוצא, ולצד ב׳ מכל מקום מזמנין עליו והשנים יוצאים. ועוד נפקא מינה: היוצא לשוק קודם שגמרו, שלשון מרן «אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם» (שו״ע או״ח ר׳:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. אחד מפסיק על כרחו לשנים (שו״ע או״ח ר׳:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (ראשו): «שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם» (שו״ע או״ח ר׳:א).
שורש הדין: הכלל מן הגמרא — «שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב) ; ובו פתח הטור — «שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (טור או״ח ר׳). ולשונו של מרן לקוחה מן הרשב״א שהביא הבית יוסף: «אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהן ואפילו לא רצה להפסיק והן מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם» (בית יוסף או״ח ר׳).
קושיא — מה ראה מרן לכפול את הדבר? אם כבר אמר «אחד מפסיק על כרחו» (שו״ע או״ח ר׳:א), פשיטא שמזמנין עליו ; ואם עדיין הוצרך לומר «ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו» (שו״ע או״ח ר׳:א), משמע שיש בידו שלא להפסיק — והיאך אמר תחילה שמפסיק על כרחו?
תירוץ: תמצית: שני דינים נפרדים הם, ואינם סותרים. הראשון חובה: מוטל עליו להפסיק ולענות, ואינו רשאי לומר עדיין לא גמרתי. והשני מציאות: אף אם עבר ולא הפסיק, אין מעשהו מפקיע את הזימון מן השנים, שהצירוף נקבע בישיבתם יחד ולא בהסכמתו. ולפיכך סיים מרן בתנאי אחד בלבד — «כל שהוא עומד שם» (שו״ע או״ח ר׳:א) — שאם יצא, שוב אין כאן שלשה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת הראשונים בגדר ההפסקה — חובה או דרך ארץ: הביא הטור את פירוש רש״י — «פירש״י דרך ארץ הוא שיהיה אחד מפסיק סעודתו לשנים» (טור או״ח ר׳) — ולעומתו «והר״י כתב שאחד חייב להפסיק לשנים» (טור או״ח ר׳). ולשון מרן «על כרחו» (שו״ע או״ח ר׳:א) נוטה לדעת רבינו יונה. והראב״ד הוסיף דיוק אחר בעצם הצירוף, ובלשון הטור: «אלא הם מזמנין עליו אע״פ שדעתו לאכול אלא שהוא צריך לפסוק כדי שיצא עמהם ידי זימון שכבר נתחייב בו» (טור או״ח ר׳) — נמצא שאין ההפסקה תנאי לזימונם אלא דרך שיצא בו הוא עצמו.
היסוד:
«שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב).

3. אין שנים חייבים להפסיק לאחד (שו״ע או״ח ר׳:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סופו): «אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «הלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון» (שו״ע או״ח ר׳:א).
שורש הדין (ברכות מ״ה ע״ב): חציו השני של הכלל — «ואין שנים מפסיקין לאחד» (ברכות מ״ה ע״ב) ; והקשו «והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד» (ברכות מ״ה ע״ב), ותירצו «שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד» (ברכות מ״ה ע״ב). וכן כתב הטור שאין השנים מפסיקין «אם לא שירצו לעשות לו לפנים משורת הדין» (טור או״ח ר׳). והביא הבית יוסף דעת גאון שהקילה יותר: «אבל ראיתי לרב האיי גאון שכתב אם ביקש אחד מהם לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרים סעודתן» (בית יוסף או״ח ר׳), והעמידה בשעת הדחק בלבד: «ולע״ד נראה שהגאון לא איירי אלא כשדבר נחוץ לו לצאת וא״א לו להתעכב» (בית יוסף או״ח ר׳).
קושיא — תרתי דסתרי בסעיף אחד: תחילה אמר «הלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך» (שו״ע או״ח ר׳:א), ומיד סיים «שהרי כבר נתחייב הוא בזימון» (שו״ע או״ח ר׳:א). אם אין החיוב חל — במה נתחייב? ואם נתחייב — למה אין החיוב חל?
תירוץ: תמצית: שני חיובים הם ושתי שעות. חיוב הקביעות חל משישבו שלשתם לאכול כאחד, והוא המחייב את היחיד ואינו תלוי ברצון איש — והוא «שהרי כבר נתחייב הוא בזימון» (שו״ע או״ח ר׳:א). וחיוב ההפסקה בשעה זו, כלומר לעמוד עתה ולברך קודם שיגמרו, אינו חל על השנים עד שיתרצו — והוא «אין חיוב זימון חל עד שיתרצו» (שו״ע או״ח ר׳:א). נמצא שהיחיד עומד בין שני החיובים: חייב הוא בזימון ואינו יכול לקיימו, ולפיכך אינו רשאי לברך ולצאת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — «לא עשה כלום» (שו״ע או״ח ר׳:א): דקדק מרן ולא כתב שלא יצא ידי חובה, אלא שלא עשה כלום. תמצית: אין זה זימון פגום שיצטרך תיקון, אלא זימון שלא היה כלל, לפי שאין הזימון מעשה של המברך לבדו אלא של החבורה המתרצית. ומכאן שאין מקום לחזור ולזמן אחר כך, שהרי «אין זימון למפרע» (ברכות מ״ה ע״ב) ; וכלשון הרמב״ם: «שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן וברך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זמון והוא לא יצא בזמון זה שאין זמון למפרע» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ד).
היסוד:
«אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום» (שו״ע או״ח ר׳:א) ; «שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון» (שו״ע או״ח ר׳:א).

4. עד היכן מפסיק (שו״ע או״ח ר׳:ב · רמ״א)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳» (שו״ע או״ח ר׳:ב). ובהגהה: «וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין» (רמ״א או״ח ר׳:ב).
שורש הדין (ברכות מ״ו ע״א): בעיית הגמרא — «עד היכן ברכת הזמון» (ברכות מ״ו ע״א) ; ונחלקו בה רב נחמן ורב ששת, זה אומר עד נוסח הזימון וזה אומר עד סוף ברכת הזן. והכריע הטור — «ומפסיק עד שיסיימו ברכת הזן» (טור או״ח ר׳), «והלכה כרב ששת» (טור או״ח ר׳) — וטעמו בבית יוסף: «ופסק כרב ששת באיסורי» (בית יוסף או״ח ר׳). ומרן תפס כרי״ף וכרמב״ם, וכלשון הבית יוסף: «וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח ר׳). והביא הבית יוסף אף את הירושלמי: «יברך ברכה ראשונה וילך לו» (בית יוסף או״ח ר׳), ו«רבי זירא בשם רבי ירמיה אמר הזן את הכל» (בית יוסף או״ח ר׳) — והוא מקור לשון הרמ״א.
חקירה — שיעור «עד היכן ברכת הזמון» (ברכות מ״ו ע״א): שיעור בברכה (מה נקרא ברכת הזימון), או שיעור בהפסקה (כמה צריך להשהות כדי שייראה שזימנו עליו)? ונפקא מינה: מי שהפסיק עד סוף נוסח הזימון בלבד וחזר לאכול — שלמרן יצא, ולמנהג שהביא הרמ״א לא נהג כשורה. ועוד נפקא מינה: היוצא לשוק, שאף בו נחלקו הראשונים עד היכן ישב. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — ולמה לא כתב מרן את דעת רב ששת כלל, והלא קיימא לן הלכתא כרב ששת באיסורי, וכמו שהכריע הטור «והלכה כרב ששת» (טור או״ח ר׳)?
תירוץ: כבר נתן הבית יוסף את הטעם: אין הכלל דהלכתא כרב ששת באיסורי דוחה את הכרעת עמודי ההוראה, ובנידון זה «וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח ר׳) — הרי״ף והרמב״ם שוים, ולפיכך תפס מרן כמותם. תמצית: ומרן לשיטתו בכל חיבורו, שאינו הולך אחר כללי הפסק לבדם במקום שרבו עמודי ההוראה. ובא הרמ״א והעמיד את מנהג אשכנז, שהוא כטור וכרא״ש וכתוספות — «וכן נוהגין» (רמ״א או״ח ר׳:ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
סיכום המחלוקת: מרן — «אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳» (שו״ע או״ח ר׳:ב), על פי הרי״ף והרמב״ם. רמ״א — «וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין» (רמ״א או״ח ר׳:ב), על פי הרא״ש והתוספות ורבינו יונה בשם בעל הלכות גדולות והטור. תמצית: ולא נחלקו בעצם הדין אלא במה שנקרא ברכת זימון, וממילא נשתנה שיעור ההשהיה.
היסוד:
«עד היכן ברכת הזמון» (ברכות מ״ו ע״א) ; «אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳» (שו״ע או״ח ר׳:ב) ; «וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין» (רמ״א או״ח ר׳:ב).

5. חזרה לסעודה ולברכה (שו״ע או״ח ר׳:ב) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳ (סופו): «וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה» (שו״ע או״ח ר׳:ב). ובהגהה: «ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת אע״פ שלא אכל אח״כ כשרוצ׳ לברך מברך מתחיל׳ ברכת הזן» (רמ״א או״ח ר׳:ב), «וכ״ש אם חזר ואכל» (רמ״א או״ח ר׳:ב).
שורש הדין: הביא הטור דעת הגאון והראב״ד — «כתב רב האי שאחד שמפסיק לשנים צריך לחזור ולברך המוציא» (טור או״ח ר׳) — ודחה אותה מלשון הפסקה עצמה, וסיים בשם הרא״ש «אלא חוזרים וגומרים סעודתן בלא ברכה» (טור או״ח ר׳). ולענין ברכת המזון שלאחר מכן כתב «אבל אם לא אכל אח״כ א״צ לחזור לראש אלא לברכת הארץ» (טור או״ח ר׳), והוא כפסק הגמרא «רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק» (ברכות מ״ו ע״ב).
חקירה — הפסקה זו: הפסק בסעודה שהוצרך היתר לחזור בלא ברכה, או שאינה הפסק כלל? ונפקא מינה: מי שהפסיק וקם ממקומו לגמרי ; ומי שהפסיק פעם שניה באותה סעודה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — ואם לא הסיח דעתו כלל, למה הוצרך הרמ״א לומר שכשחוזר לברך «מברך מתחיל׳ ברכת הזן» (רמ״א או״ח ר׳:ב)? והלא כבר שמע ברכת הזן מן המזמן, ותצא לו בשמיעה!
תירוץ: תמצית: לא נתכוון לצאת בברכת הזן על מה שיאכל אחר כך, ואין אדם יוצא בברכה על אכילה שעדיין לא אכל. ולפיכך חילק הרמ״א: אם היה דעתו לחזור ולאכול פת — לא סמך על ברכת המזמן כלל, ומברך מתחילת ברכת הזן ; ואם לא היה דעתו לאכול עוד — יצא במה ששמע, ואינו חוזר אלא לברכת הארץ, וכלשון הטור «אבל אם לא אכל אח״כ א״צ לחזור לראש אלא לברכת הארץ» (טור או״ח ר׳). והוא ממש חילוק הגמרא «והלכתא למקום שפסק» (ברכות מ״ו ע״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
אחד שלא גמר ושנים גמרומפסיק על כרחו ועונה עמהם ברכת זימון (שו״ע או״ח ר׳:א).
לא רצה להפסיקמזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם (שו״ע או״ח ר׳:א).
שנים שלא גמרו ואחד גמראינם חייבים להפסיק לו ; ואם רצו — לפנים משורת הדין (שו״ע או״ח ר׳:א · ברכות מ״ה ע״ב).
זימן עליהם בעל כרחםלא עשה כלום, ואין זימון למפרע (שו״ע או״ח ר׳:א · ברכות מ״ה ע״ב).
לברך ולצאת לשוקאינו רשאי עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם (שו״ע או״ח ר׳:א) ; ובשעת הדחק עיין בית יוסף בשם רב האי גאון (בית יוסף או״ח ר׳).
שיעור ההפסקהעד ברוך שאכלנו משלו (שו״ע או״ח ר׳:ב) ; ולמנהג — עד הזן את הכל (רמ״א או״ח ר׳:ב).
חזרה לסעודהחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה (שו״ע או״ח ר׳:ב).
ברכת המזון שלאחריההיה דעתו לחזור ולאכול פת — מברך מתחילת ברכת הזן (רמ״א או״ח ר׳:ב) ; לא אכל אח״כ — חוזר לברכת הארץ (טור או״ח ר׳).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
אחד מפסיק לשניםמפסיק על כרחו ועונה עמהםברכות מ״ה ע״ב · טור או״ח ר׳ · שו״ע או״ח ר׳:א
לא רצה להפסיקמזמנין עליו כל שהוא עומד שםבית יוסף או״ח ר׳ (רשב״א) · שו״ע או״ח ר׳:א
חובה או דרך ארץמחלוקת רש״י ורבינו יונהטור או״ח ר׳
אין שנים מפסיקין לאחדאין חיוב זימון חל עד שיתרצוברכות מ״ה ע״ב · שו״ע או״ח ר׳:א
מעשה רב פפאלפנים משורת הדין הוא דעבדברכות מ״ה ע״ב · טור או״ח ר׳
זימן ולא נתרצולא עשה כלום ; ואין זימון למפרעשו״ע או״ח ר׳:א · ברכות מ״ה ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה י״ד
דעת רב האי גאוןבדבר נחוץ מברך לעצמו ויוצאבית יוסף או״ח ר׳
עד היכן מפסיקעד ברוך שאכלנו משלו · ולרמ״א עד הזן את הכלברכות מ״ו ע״א · טור או״ח ר׳ · בית יוסף או״ח ר׳ · שו״ע ורמ״א או״ח ר׳:ב
חזרה בלא ברכהחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילהטור או״ח ר׳ (רב האי והרא״ש) · שו״ע או״ח ר׳:ב
להיכן הוא חוזרלמקום שפסק ; ובדעתו לאכול — מתחילת ברכת הזןברכות מ״ו ע״ב · טור או״ח ר׳ · רמ״א או״ח ר׳:ב
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ה ע״ב · מ״ו ע״א · מ״ו ע״ב)
ראשונים ומרן: רי״ף · רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳) · רב האי גאון · רש״י · ראב״ד · רא״ש · תוספות · רבינו יונה · רשב״א · בעל הלכות גדולות · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ר׳ · דין המפסיק כדי לברך · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © תשפ״ו / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר׳ · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא