✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מי הוא המברך — עיונים מעמיקים
סימן ר״א · ד׳ סעיפים
גדול מברך · אורח מברך · ברכת האורח · וקדשתו · כוס של ברכה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״א — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳ ופרק ז׳), רא״ש, מרדכי, סמ״ג, מגן אברהם, ט״ז, לחם חמודות, אליה רבה, פרי מגדים, באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ו ע״א · מ״ז ע״א) · «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א) · מגילה כ״ח ע״א · גיטין נ״ט ע״ב

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — מי הוא המברך: מעלה, הכרת טובה וקדושה (ברכות מ״ו ע״א · מ״ז ע״א), וחקירת יסוד הכבוד
  2. גדול מברך אפילו בא בסוף — «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א), ודין «ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א)
  3. אורח מברך וברכת בעל הבית — «אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית» (שו״ע או״ח ר״א:א) · נוסח הברכה · וויתור בעל הבית
  4. כהן עם הארץ וכהן תלמיד חכם — «לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה» (שו״ע או״ח ר״א:ב) מול «וקדשתו לכל דבר שבקדושה» (גיטין נ״ט ע״ב)
  5. מקצרים ימיו וחטוף ובריך — «מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו» (שו״ע או״ח ר״א:ג) · «צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך» (שו״ע או״ח ר״א:ד) · נפקא מינה · טבלאות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

מִי הוּא הַמְבָרֵךְ. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

א׳: גדול מברך ואורח מברך — הגדול שבמסובין מברך ואפילו בא בסוף, ורשאי ליתן רשות לקטן ; ובמקום שיש אורח — האורח מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך את בעל הבית ; והביא מרן את נוסח הברכה ; ובעל הבית רשאי לוותר ולברך בעצמו, ובהגה — אף ליתן למי שירצה. ב׳: כהן וחכם — אין החכם מקדים כהן עם הארץ דרך חק ומשפט כהונה, אבל ליתן לו רשות — אין בכך כלום ; וכהן תלמיד חכם מצוה להקדימו, שנאמר וקדשתו, לפתוח ראשון ולברך ראשון. ג׳: המסרב — מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו. ד׳: כוס של ברכה — וצריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך.

תמצית קצרה:

ד׳ סעיפים: הסימן קובע את פה הזימון לפי שלושה צירים. תחילה המעלה — «גדול מברך אפילו בא בסוף» (שו״ע או״ח ר״א:א), ועמה הסתייגותה «ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א). ואחריה חוב הכרת הטוב, ההופך את המעלה: «והני מילי כשאין שם אורח» (שו״ע או״ח ר״א:א), «אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית» (שו״ע או״ח ר״א:א) — ובעל הבית רשאי למחול עליו: «ואם בעל הבית רוצה לוותר… על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א), «וה״ה שיכול ליתן לברך למי שירצה» (רמ״א או״ח ר״א:א). ואחריה הקדושה: «לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה» (שו״ע או״ח ר״א:ב) מול «אבל כהן ת״ח מצוה להקדימו שנאמר וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון» (שו״ע או״ח ר״א:ב). ולבסוף סעיפים ג׳-ד׳, מצדו של מי שמציעים לו: «מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו» (שו״ע או״ח ר״א:ג) ו«צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך» (שו״ע או״ח ר״א:ד).

1. הקדמת הסוגיא — מי הוא המברך

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בקביעת המזמן — לשון מרן : «גדול מברך אפילו בא בסוף» (שו״ע או״ח ר״א:א). ויסודו במסקנת הגמרא — «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א). ובו ד׳ סעיפים, ועניינם אחד: מי ראוי להיות פה החבורה — הגדול שבה במעלה, האורח שנתחייב בהכרת טובה, או הכהן שנתקדש ; ומה דינו של מי שמציעים לו וממאן.
תורת המברך בגמרא: תחילתה במעשה שבברכות — תלמידי דרב סברו שהגדול מברך, ודחה אותם רב אחא: «מי סבריתו דגדול מברך עיקר שבסעודה מברך» (ברכות מ״ז ע״א), ומכל מקום נפסק להיפך: «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א). וכנגד זה שנינו חלוקת תפקידים אחרת לגמרי: «בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית» (ברכות מ״ו ע״א), ואף נוסח הברכה נשנה שם: «מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא» (ברכות מ״ו ע״א). תמצית: נמצא שסימננו מעמיד זה מול זה שני קני מידה — מעלת הגברא ושייכותו לסעודה — ומצרף אליהם את קדימת הכהונה שבגיטין ואת חומרת הסירוב שבברכות.
החקירה היסודית — קדימת המברך: כבוד שחולקין לאדם (דין בגברא), או מינוי פה לחבורה (דין בעצם הזימון)? ונפקא מינה: קדימת האורח, «אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית» (שו״ע או״ח ר״א:א) — שאילו היה הכל כבוד, לא היה הקטן דוחה את הגדול ; ומאידך הא דבעל הבית «רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א) ליטול את הברכה לעצמו מורה שיש כאן זכות שבידי אדם ולא כשרות בלבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. גדול מברך אפילו בא בסוף (שו״ע או״ח ר״א:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (רישא): «גדול מברך אפילו בא בסוף» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; «ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; «והני מילי כשאין שם אורח» (שו״ע או״ח ר״א:א).
שורש הדין (ברכות מ״ז ע״א): תלמידי דרב היו יושבין בסעודה ונכנס רב אחא, ואמרו «אתא גברא רבא דמברך לן» (ברכות מ״ז ע״א) ; והשיבם: «מי סבריתו דגדול מברך עיקר שבסעודה מברך» (ברכות מ״ז ע״א). ומסקנת הסוגיא כתלמידים: «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א). ולשון הרמב״ם: «וחכם גדול שבמסבין הוא שמברך לכלן אף על פי שלא בא אלא באחרונה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט׳).
קושיא — אם הזימון נקבע על הסעודה, כיצד יברך מי שלא היה בה מתחילתה? והלא הבא בסוף לא נקבע עמהם, ואיך יוציא את שקבעו מתחילה?
תירוץ: תמצית: אין כאן שאלה של קביעות אלא של ראשות. הקביעות מכשירה את כולם, ומשנעשו חבורה — צריכה החבורה פה, ומעמידין בראשה את הגדול שבה. ולפיכך אין שעת בואו מעלה ומורידה, ובלבד שנעשה אחד מן המסובין. ודקדק מרן בלשון «אפילו בא בסוף» (שו״ע או״ח ר״א:א) — אפילו, לאפוקי מסברת רב אחא שתלה את הדבר בעיקר שבסעודה. ופירשה המשנה ברורה באיזו גדולה מדובר: «היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ״ז לכולם» (מ״ב ר״א:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בלשון — «ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי»: תמצית: לשון רשות ולא לשון העברה — שאין הגדול מסלק את עצמו אלא מרשה לאחר לברך מכוחו, ונמצא שאף אז הוא הראש. וכיוצא בו לענין הכהן בסעיף הבא: «אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום» (שו״ע או״ח ר״א:ב). ונפקא מינה: כשהגדול אינו יכול לברך יפה, או שאין הדבר נאה לו — כתבו האחרונים שיברך אחר והוא יענה, וכלשון המשנה ברורה בענין המשהה בסעודתו: «ומסתברא דאם משהה בסעודתיה אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא יענה» (מ״ב ר״א:ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«גדול מברך אפילו בא בסוף» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; «והלכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף» (ברכות מ״ז ע״א) ; «ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א).

3. אורח מברך וברכת בעל הבית (שו״ע או״ח ר״א:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (סיפא): «אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; ונוסח הברכה: «יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא» (שו״ע או״ח ר״א:א), «ויצליח בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר» (שו״ע או״ח ר״א:א), «ולא ישלוט שטן במעשה ידיו» (שו״ע או״ח ר״א:א), «ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; «ואם בעל הבית רוצה לוותר… על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו רשאי» (שו״ע או״ח ר״א:א).
ובהגה: «וה״ה שיכול ליתן לברך למי שירצה» (רמ״א או״ח ר״א:א).
שורש הדין (ברכות מ״ו ע״א): «בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית» (ברכות מ״ו ע״א) ; ושם נשנה הנוסח «מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא» (ברכות מ״ו ע״א), ורבי היה מוסיף עליו: «ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר» (ברכות מ״ו ע״א). ולשון הרמב״ם: «בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה ואחר כך בוצע» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ הלכה ב׳), «והאורח מברך ברכת המזון כדי שיברך לבעל הבית» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ הלכה ב׳), «ואם היו כלן בעלי הבית הגדול שבהן בוצע והוא מברך ברכת המזון» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ הלכה ב׳).
קושיא — הלא נפסק «גדול מברך», ואיך ידחה האורח את בעל הבית הגדול ממנו? ואם משום ברכתו, תבוא הברכה לאחר ברכת המזון ויברך הגדול כדינו!
תירוץ: תמצית: שני דינים נפרדים הם. קדימת הגדול נאמרה במקום שאין הכרעה אחרת, וכלשון מרן «והני מילי כשאין שם אורח» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; וקדימת האורח אינה מדין כבוד כלל אלא מדין חוב — שנתקנה ברכת בעל הבית בתוך ברכת המזון עצמה, בשעה שהמברך עומד בה, ולא כתוספת שלאחריה. ולפיכך אין כאן דחיית גדול מפני קטן, אלא הכשר הברכה: מי שחייב להודות הוא שיאמרנה. וכן דקדקה לשון הרמב״ם, שכרך את השניים בהלכה אחת — «והאורח מברך ברכת המזון כדי שיברך לבעל הבית» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ הלכה ב׳) — והעמיד את דין הגדול רק «ואם היו כלן בעלי הבית» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ הלכה ב׳). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — ברכת האורח לבעל הבית: חלק מתקנת ברכת המזון היא (ומשום כך נקבע מי המברך), או הכרת טובה בעלמא שחייב בה האורח בכל מקום? ונפקא מינה: אורח שאינו הגון בעיני בעל הבית ; ובעל בית שנתן לאחד מבני ביתו, וכלשון המשנה ברורה «ואם יש שם כמה אורחים תלוי לפי דעתו של בעה״ב ואפילו ליתן לקטן שבהם» (מ״ב ר״א:ד) ; ובהגה, שהרחיבה את הרשות לגמרי: «וה״ה שיכול ליתן לברך למי שירצה» (רמ״א או״ח ר״א:א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
עיון בנוסח — שינוי לשון מרן מלשון הש״ס: בגמרא נאמר בלשון נסתר וקצרה, «יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא» (ברכות מ״ו ע״א), ואילו מרן האריך והוסיף «בעל הבית הזה» (שו״ע או״ח ר״א:א) ואת סופו «ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם» (שו״ע או״ח ר״א:א). וכבר עמד על השינוי בעל לחם חמודות, וכמו שהביאה המשנה ברורה: «בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה״ב ממה שנאמר בש״ס» (מ״ב ר״א:ה). תמצית: יש שכתבו שאין הנוסח מעכב כלל, שאינה ברכה של מטבע אלא תפילה על בעל הבית, וכל המוסיף — מוסיף.
היסוד:
«אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית» (שו״ע או״ח ר״א:א) ; «ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית» (ברכות מ״ו ע״א) ; «וה״ה שיכול ליתן לברך למי שירצה» (רמ״א או״ח ר״א:א).

4. כהן עם הארץ וכהן תלמיד חכם (שו״ע או״ח ר״א:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה» (שו״ע או״ח ר״א:ב) ; «אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום» (שו״ע או״ח ר״א:ב) ; «אבל כהן ת״ח מצוה להקדימו שנאמר וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון» (שו״ע או״ח ר״א:ב) ; «וע״ל סי׳ קס״ז סי״ד» (שו״ע או״ח ר״א:ב).
שורש הדין: לרישא — «כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה» (מגילה כ״ח ע״א), ודרשו שם «אל תקרי משנאי אלא משניאי» (מגילה כ״ח ע״א). ולסיפא — «וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון» (גיטין נ״ט ע״ב). ושתי הסוגיות כאחת הובאו בטור לסימננו, וכן במרדכי ובסמ״ג ; ובטור הביא מן הירושלמי את דברי רבי יהושע בן לוי — תמצית: שמימיו לא בירך לפני כהן ולא בירך ישראל לפניו ; ונחלקו הראשונים אם יש ללוי דין קדימה מחמת לויותו, ומהר״ם מרוטנבורג כתב שאין לו (טור אורח חיים ר״א).
קושיא — שתי הסוגיות סותרות זו את זו: בגיטין למדו «וקדשתו» לברך ראשון, ובמגילה אמרו שהמקדים כהן עם הארץ חייב מיתה. ובמה נחלקו?
תירוץ: תמצית: אין כאן סתירה אלא שני מיני קדימה. קדימת «וקדשתו» (גיטין נ״ט ע״ב) היא קדימת קדושה, ואינה שייכת אלא במי שקדושתו ניכרת בו ; וכשהכהן עם הארץ והמקדימו חכם, אין המקדים מקדש אלא מבזה — שהרואים למדים שהתורה קלה מן הכהונה, וזהו «אל תקרי משנאי אלא משניאי» (מגילה כ״ח ע״א). ופירשה המשנה ברורה: «שמשניא את התורה בפני ההמון שיאמרו שאינה חשובה כ״כ» (מ״ב ר״א:ח). ומכאן דקדוקו של מרן, שלא אסר את ברכת הכהן אלא את הקדמתו «דרך חק ומשפט כהונה» (שו״ע או״ח ר״א:ב) — שכשהחכם נותן רשות מדעתו, הרי הראשות עדיין שלו ואין התורה מתבזה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «וקדשתו» שבסעיפנו: דרשה גמורה מדאורייתא, או אסמכתא בעלמא ומעלת דרך ארץ? ונפקא מינה: בקריאת התורה, שאין הכהן יכול למחול ; ובשאר דברים שבסעודה, וכמו שפירטה המשנה ברורה «בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ״ז» (מ״ב ר״א:י״ג) ; ובקדימת הלוי, שכתבה «טוב להקדים הלוי ג״כ לישראל אם הם שוין בחכמה» (מ״ב ר״א:י״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה» (שו״ע או״ח ר״א:ב) ; «אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום» (שו״ע או״ח ר״א:ב) ; «וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון» (גיטין נ״ט ע״ב).

5. מקצרים ימיו וחטוף ובריך (שו״ע או״ח ר״א:ג-ד) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו» (שו״ע או״ח ר״א:ג).
סעיף ד׳: «צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך» (שו״ע או״ח ר״א:ד).
שורש הדין: לסעיף ג׳ — «שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא כוס של ברכה לברך ואינו מברך והמנהיג עצמו ברבנות» (ברכות נ״ה ע״א). ולסעיף ד׳ — «אמר ליה רב לחייא בריה ברי חטוף ובריך» (ברכות נ״ג ע״ב), «וכן אמר רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך» (ברכות נ״ג ע״ב) ; ופירש רש״י שם שכשמושיטין לו כוס של ברכה יחזר שיתנוהו לו ויברך, והוא לשון הטור בסימננו.
קושיא — אם מקצרים ימיו של מי שאינו מברך, כיצד רשאי הגדול «ליתן רשות לקטן» וכיצד רשאי בעל הבית «לוותר על ברכתו ולברך בעצמו»? והלא נוטל את הברכה ממי שנתחייב בה!
תירוץ: תמצית: שלושה חילוקים בדבר. ראשית, אין הקפידא אלא במי שכבר נתנו לו והוא דוחה — «מי שנותנים לו לברך ואינו מברך» (שו״ע או״ח ר״א:ג) — ולא במי שלא ניתן לו מעולם. שנית, הנותן רשות מדעתו אינו דוחה מצוה אלא מוסרה, ועדיין הוא הראש, וכנ״ל בלשון «רשות» (שו״ע או״ח ר״א:א). שלישית, עיקר החומרא באורח שנתחייב בברכת בעל הבית, וכלשון המשנה ברורה «ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה״ב» (מ״ב ר״א:י״ד) ; ומכל מקום סיימה שם «אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו» (מ״ב ר״א:י״ד). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — «צריך לחזור» שבסעיף ד׳: חובה גמורה, או מידת חסידות והידור? ונפקא מינה: כשהחזרה אחר הכוס תגרום מחלוקת או פגיעה באחר ; וכשיש שם מי שגדול ממנו ; ובעצם מה שמחזרין עליו — שפירשה המשנה ברורה «שיהיה הוא המזמן ומוציא אחרים ידי חובתן» (מ״ב ר״א:ט״ו), ולא הכוס בלבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
כולם בעלי בתיםהגדול שבהם בחכמה מברך, ואפילו בא בסוף (שו״ע או״ח ר״א:א).
מסירת הכבודרשאי הגדול ליתן רשות לקטן ממנו לברך (שו״ע או״ח ר״א:א).
יש שם אורחהאורח מברך, ואפילו בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך את בעל הבית (שו״ע או״ח ר״א:א).
ויתור בעל הביתרשאי לברך בעצמו, ואף ליתן למי שירצה (שו״ע ורמ״א או״ח ר״א:א).
כהן עם הארץאין החכם מקדימו דרך חק ומשפט כהונה, אבל רשאי ליתן לו רשות (שו״ע או״ח ר״א:ב).
כהן תלמיד חכםמצוה להקדימו — לפתוח ראשון ולברך ראשון (שו״ע או״ח ר״א:ב).
המסרב והמחזרמי שנותנין לו ואינו מברך מקצרים ימיו ; ואדרבה, צריך לחזור אחר כוס של ברכה (שו״ע או״ח ר״א:ג-ד).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
גדול מברךואפילו בא בסוףברכות מ״ז ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ הלכה ט׳ · שו״ע או״ח ר״א:א
עיקר שבסעודהסברת רב אחא שנדחתהברכות מ״ז ע״א
נתינת רשותרשאי ליתן לקטן ממנושו״ע או״ח ר״א:א · מ״ב ר״א:ב
אורח מברךכדי שיברך לבעל הביתברכות מ״ו ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ הלכה ב׳ · שו״ע או״ח ר״א:א
נוסח הברכהיהי רצון שלא יבוש ולא יכלםברכות מ״ו ע״א · שו״ע או״ח ר״א:א · מ״ב ר״א:ה
ויתור בעל הביתרשאי, ואף ליתן למי שירצהשו״ע ורמ״א או״ח ר״א:א · מ״ב ר״א:ו
כהן עם הארץלא יקדימנו דרך חק ומשפט כהונהמגילה כ״ח ע״א · שו״ע או״ח ר״א:ב · מ״ב ר״א:ח
כהן תלמיד חכםמצוה להקדימו — וקדשתוגיטין נ״ט ע״ב · שו״ע או״ח ר״א:ב · מ״ב ר״א:י״ג
המסרב לברךמקצרים ימיוברכות נ״ה ע״א · שו״ע או״ח ר״א:ג · מ״ב ר״א:י״ד
כוס של ברכהצריך לחזור אחריהברכות נ״ג ע״ב · שו״ע או״ח ר״א:ד · מ״ב ר״א:ט״ו
גמרא: ברכות פרק שלשה שאכלו (מ״ו ע״א · מ״ז ע״א) · ברכות נ״ג ע״ב · ברכות נ״ה ע״א · מגילה כ״ח ע״א · גיטין נ״ט ע״ב
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ה׳ ופרק ז׳) · רא״ש · מרדכי (פרק בני העיר) · סמ״ג · אוהל מועד · טור · בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · לחם חמודות · אליה רבה · פרי מגדים · באר היטב · שערי תשובה · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ר״א · מי הוא המברך · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © תשפ״ו / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״א · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא