✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן ר׳ · דין המפסיק כדי לברך
דין המפסיק כדי לברך — האחד המפסיק לשנים (אחד מפסיק לשנים), ואף על כרחו (על כרחו), שמזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה, ושאין שנים חייבים להפסיק לאחד (אין שנים מפסיקין לאחד), שיעור ההפסקה (עד היכן), והחזרה לסעודה בלא ברכה (בלא ברכה בתחילה)
סימן ר׳ · ב׳ סעיפים
דין המפסיק כדי לברך
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
שלשה אוכלים יחד, שנים גמרו והשלישי לא גמר. מי ממתין למי? סימן קצר זה משיב באי-שוויון שתחילתו תמיהה וסופו אור: האחד מפסיק לשנים ואף על כרחו, ואין שנים מפסיקין לאחד. ואחר כך הוא נותן מידה לדבר: עד היכן תגיע ההפסקה, וכיצד חוזר לסעודתו. טקסט עברי, ביאור והסבר של ב׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: דין המפסיק כדי לברך — אחד מפסיק לשנים, על כרחו, אין שנים מפסיקין לאחד, עד היכן, ובלא ברכה בתחילה
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ר׳ · ב׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן שקדם שאל על מי מזמנים. וסימננו שואל מתי מזמנים, כשאין המסובין גומרים כאחד. וכבר קבעה הגמרא כלל בשני חלקים: שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד (ברכות מ״ה ע״ב). ואף הקשתה ממעשה שהיה — והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד (ברכות מ״ה ע״ב) — ותירצה שלא מן הדין עשה אלא מן הנדיבות: שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד (ברכות מ״ה ע״ב). ואין סימננו אלא העמדת כלל זה להלכה, עם שיעורו. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה האישית — יפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. אחד מפסיק על כרחו לב׳ (סעיף א) — האחד מפסיק לשנים
ב. אין שנים חייבים להפסיק לאחד (סעיף א) — צדו השני של הכלל
ג. עד היכן מפסיק (סעיף ב) — שיעור ההפסקה
ד. וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה (סעיף ב) — החזרה לסעודה
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. אחד מפסיק על כרחו לב׳ — האחד מפסיק לשנים
הַמַּפְסִיק — המפסיק סעודתו. ואין זה עוזב את סעודתו ולא עוקר ממקומו, אלא משהה את אכילתו כדי שייאמר הזימון ויענה עמהם. ודקדוק הלשון עיקר הוא, שממנו למדו הראשונים שאין הסעודה נפסקת ואין כאן ברכה חדשה, וכלשון הטור בשם הרא״ש: אלא חוזרים וגומרים סעודתן בלא ברכה (טור או״ח ר׳).
סעיף א׳ — שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳
שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד הלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום ואם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון:
ביאור: שלשה שאכלו כאחד — האחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין שהוא עונה ובין שאינו עונה, כל שהוא עומד שם. אבל שנים אינם חייבים להפסיק לאחד, ולפיכך אין חיוב הזימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם — לא עשה כלום. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון, והיאך יברך בלא זימון.
הכלל: שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון (שו״ע או״ח ר׳:א). ומקורו בגמרא: שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד (ברכות מ״ה ע״ב), ובו פתח אף הטור: שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד (טור או״ח ר׳).
ואף כשאינו רוצה: ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם (שו״ע או״ח ר׳:א). וכן הביא הבית יוסף בשם הרשב״א: אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהן ואפילו לא רצה להפסיק והן מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם (בית יוסף או״ח ר׳).
תמצית: שני דברים נאמרו כאן ואינם אחד. הראשון חובה המוטלת עליו: להפסיק ולענות. והשני מציאות שאינה תלויה בו: עצם היותו מיסב שם מונה אותו לזימונם של חביריו, בין שהסכים ובין שלא. הזימון נקבע על השולחן, לא על הרצון.
ב. אין שנים חייבים להפסיק לאחד — צדו השני של הכלל
צדו השני: אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד (שו״ע או״ח ר׳:א), ומיד יוצא ממנו: הלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך (שו״ע או״ח ר׳:א). תמצית: כל זמן שאין השנים מתרצים, אין כאן חיוב זימון כלל שיהא אפשר לעבור עליו — והחיוב אינו נולד אלא מהסכמתם.
ואם כפה עליהם? ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום (שו״ע או״ח ר׳:א). אין זה זימון פגום אלא זימון שלא היה.
והמלכודת נסגרת עליו: אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם (שו״ע או״ח ר׳:א), ונתן מרן את הטעם במפורש: שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון (שו״ע או״ח ר׳:א). תמצית: משנקבע בשלשה נעשה בעל חוב של זימון, ואין הוא יוצא ידי חובו בברכת יחיד.
ומעשה רב פפא. הקשתה הגמרא ממי שהפסיק בשנים לאחד — והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד (ברכות מ״ה ע״ב) — ותירצה: שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד (ברכות מ״ה ע״ב). וכן כתב הטור, שאין לשנים להפסיק אם לא שירצו לעשות לו לפנים משורת הדין (טור או״ח ר׳). תמצית: אין הדין מחייבו, והמידה הטובה מתירתו.
תמצית: אין אי-השוויון שרירות. מי שלא גמר מפסיד שהות בלבד ; והשנים שגמרו, אילו היו ממתינים, היו מפסידים את הזימון עצמו ונשארים מעוכבים בשולחן. ולפיכך הטילה ההלכה את הטורח על מי שטרחו קל.
ג. עד היכן מפסיק — שיעור ההפסקה
סעיף ב׳ — אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו
אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳:
הגה וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין (הרא״ש ותו׳ והר״י בשם בה״ג והטור) ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת אע״פ שלא אכל אח״כ כשרוצ׳ לברך מברך מתחיל׳ ברכת הזן וכ״ש אם חזר ואכל (הר״י פרק שלשה שאכלו) (טור)
וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה:
ביאור: אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמרו ברוך שאכלנו משלו וכו׳. הגהה (רמ״א): ויש אומרים שצריך להפסיק עד שיאמרו הזן את הכל, וכן נוהגין (הרא״ש והתוספות ורבינו יונה בשם בעל הלכות גדולות והטור). ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת — אף על פי שלא אכל אחר כך — כשרוצה לברך, מברך מתחילת ברכת הזן ; וכל שכן אם חזר ואכל (רבינו יונה, פרק שלשה שאכלו) (טור). וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה.
שיעורו של מרן: אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳ (שו״ע או״ח ר׳:ב) — כלומר עד נוסח הזימון עצמו ולא יותר.
שיעורו של הרמ״א: וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין (רמ״א או״ח ר׳:ב) — עד סוף ברכה ראשונה שבברכת המזון.
ומהיכן החילוק? משאלת הגמרא: עד היכן ברכת הזמון (ברכות מ״ו ע״א). תמצית: רב נחמן אמר עד נוסח הזימון, ורב ששת אמר עד סוף ברכת הזן. והכריע הטור כדעה השניה — ומפסיק עד שיסיימו ברכת הזן (טור או״ח ר׳), והלכה כרב ששת (טור או״ח ר׳) — ונתן הבית יוסף את טעמו: ופסק כרב ששת באיסורי (בית יוסף או״ח ר׳). ומרן תפס כרי״ף וכרמב״ם, וכתב הבית יוסף: וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן (בית יוסף או״ח ר׳).
תמצית: אין שתי הדעות מודדות דבר אחד. לראשונה, הזימון הוא הנוסח בלבד, וכל שאחריו כבר ברכת המזון של כל יחיד. ולשניה, צריך ברכה שלמה כדי שתהא ההפסקה ניכרת ויהא נראה שזימנו עליו. והמנהג כרמ״א.
ד. וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה — החזרה לסעודה
ואין ברכה חדשה: וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה (שו״ע או״ח ר׳:ב). אינו חוזר לא לנטילה ולא להמוציא, אלא חוזר למקום שפסק.
ולא דבר פשוט הוא. הביא הטור את הדעה שכנגד: כתב רב האי שאחד שמפסיק לשנים צריך לחזור ולברך המוציא (טור או״ח ר׳) — שההפסקה דומה לעקירת הסעודה. ותפס כדעת הרא״ש: אלא חוזרים וגומרים סעודתן בלא ברכה (טור או״ח ר׳). תמצית: לא זז ממקומו ולא הסיח דעתו מן הסעודה, ואין כאן הפסק.
וברכת המזון שלאחר מכן? הכריע הרמ״א: ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת אע״פ שלא אכל אח״כ כשרוצ׳ לברך מברך מתחיל׳ ברכת הזן (רמ״א או״ח ר׳:ב), ווכ״ש אם חזר ואכל (רמ״א או״ח ר׳:ב). וכבר כתב הטור את היפוכו: אבל אם לא אכל אח״כ א״צ לחזור לראש אלא לברכת הארץ (טור או״ח ר׳). ובגמרא נשאלה השאלה — להיכן הוא חוזר (ברכות מ״ו ע״ב) — ונפסקה: רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק (ברכות מ״ו ע״ב).
הסימן במשפט אחד: אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון, ומזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם ; אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, ואם לא רצו — אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק ; ומפסיק עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו, ולמנהג הרמ״א עד שיאמר הזן את הכל ; ואחר כך וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — שני חברי גמרו ואני לא גמרתי: אפסיק?
מצב: שלשה אנו בשולחן. השנים סיימו ורוצים לברך, ואני עדיין אוכל.
הנהגה: מפסיק ועונה עמהם — אחד מפסיק על כרחו לב׳ ועונה עמהם ברכת זימון (שו״ע או״ח ר׳:א) — ואף אם נוח לי להמשיך, ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם (שו״ע או״ח ר׳:א). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 2 — אחד גמר ורוצה לילך, ושנינו לא גמרנו
מצב: אחד מן השלשה רוצה לעמוד וללכת, והשנים עדיין באמצע סעודתם. חייבים הם להפסיק לו?
הנהגה: אינם חייבים — אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד (שו״ע או״ח ר׳:א) — וכל זמן שלא נתרצו, אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך (שו״ע או״ח ר׳:א). ואם נתרצו — מידה יפה היא, וקראה הטור לפנים משורת הדין (טור או״ח ר׳). ומכל מקום ההולך אינו רשאי לברך לעצמו ולצאת: אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם (שו״ע או״ח ר׳:א). והבית יוסף חילק בשעת הדחק בשם רב האי גאון: ולע״ד נראה שהגאון לא איירי אלא כשדבר נחוץ לו לצאת וא״א לו להתעכב (בית יוסף או״ח ר׳). ולמעשה — יפנה לרב.
מקרה 3 — עד היכן אפסיק, והאם אברך שוב קודם שאחזור לאכול?
מצב: הפסקתי לזימון ; מאיזו שעה מותר לי לחזור ולאכול, והאם אני חוזר ומברך על הפת?
הנהגה: לדעת מרן, אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו׳ (שו״ע או״ח ר׳:ב) ; ולמנהג שהביא הרמ״א, וי״א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין (רמ״א או״ח ר׳:ב). ואחר כך אין ברכה חדשה: וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה (שו״ע או״ח ר׳:ב). ולמעשה — יפנה לרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- למה האחד מפסיק לשנים ולא להיפך (סעיף א)?
- מה עניין בין עונה בין אינו עונה, ואיזה תנאי נשאר בכל זאת (סעיף א)?
- למה אין ההולך רשאי לברך לעצמו כשלא רצו השנים להפסיק (סעיף א)?
- מהם שני שיעורי ההפסקה, וכמי נוהגין (סעיף ב)?
- למה אינו חוזר ומברך כשחוזר לסעודתו (סעיף ב)?
להעמקה נוספת
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — אחד מפסיק לשנים ; על כרחו ; עד היכן ברכת הזמון
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת שולחן ערוך הרב — דין המפסיק כדי לברך