✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן כ״א · ציציות שנפסקו וטליתות ישנים
ציציות שנפסקו וטליתות ישנים — כבוד תשמישי המצוה : זריקה בכבוד, הגניזה כהידור, ושלא יגרור ציציותיו
סימן כ״א · ד׳ סעיפים
ציציות שנפסקו וטליתות ישנים
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לד׳ הסעיפים: טקסט עברי מנוקד, הסבר פדגוגי שוטף על חוטי הציצית שנפסקו — שמותר לזורקן, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, אבל אין משתמשים בהם בעודם קבועים בטלית (ביזוי מצוה) —, הגניזה כהידור (רמ״א, מהרי״ל), טליתות של מצוה שבלו שאדם בודל עצמו מהם, ההיתר להיכנס לבית הכסא ולישון בציצית, והזהירות שלא יגרור ציציותיו — וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: ציציות שנפסקו וטליתות ישנים — זריקת החוטים בכבוד (תשמישי מצוה), ביזוי מצוה, הגניזה כהידור, בית הכסא והשינה בציצית, ושלא יגרור ציציותיו
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״א · ד׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
בסימנים הקודמים למדנו כיצד לובשים את הציצית ומברכים עליה. כאן פונה השולחן ערוך אל סוף חייהם של חפצי המצוה: מה עושים בחוטים שנפסקו, בטלית שבלתה? היסוד המנחה: הציצית היא תשמיש מצוה — חפץ המשמש מצוה — אבל אין בגופה קדושה עצמית (מצוה שאין בגופה קדושה). ומכאן איזון עדין. מצד אחד, משנפסקו החוטים ועברה מצוותם, מותר לזורקן — אינם טעונים גניזה. מצד שני, כל זמן שהם קבועים בטלית, כל שימוש של חול בהם הוא ביזוי מצוה — ואסור. ואף לאחר מכן: אין זורקין אותם במקום מגונה (רמ״א), והמדקדק גונזן — והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב (מהרי״ל). אותו איזון מנהיג את היומיום: מותר להיכנס לבית הכסא, וכפי המנהג אף לישון בציצית — אבל נזהרים שלא יגרור ציציותיו על הארץ. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה המעשית — נפנה אל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. חוטי ציצית שנפסקו — מותר לזורקן (מצוה שאין בגופה קדושה) ; אבל בעודם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם (ביזוי מצוה) ; הגניזה כהידור (רמ״א) (סעיף א)
ב. טליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מהם : לא קינוח ולא תשמיש מגונה ; אלא זורקן (סעיף ב)
ג. בית הכסא — מותר להיכנס בציצית ; וכל שכן לישון בהן (רמ״א) ; הכיבוס אצל נכרי (סעיף ג)
ד. שלא יגרור ציציותיו — להיזהר שלא יגררו הציציות על הארץ (סעיף ד)
+ מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. חוטי ציצית שנפסקו : לזורקן — אבל לא להשתמש בהם (סעיף א)
טקסט מקורי (סעיף א)
[א] כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּצִיצִיּוֹת שֶׁנִּפְסְקוּ וּבְטַלִּיתוֹת יְשָׁנִים. חוּטֵי צִיצִית שֶׁנִּפְסְקוּ, יָכוֹל לְזוֹרְקָן לָאַשְׁפָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה ; אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵם קְבוּעִים בַּטַּלִּית, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, כְּגוֹן לִקְשֹׁר בָּהֶם שׁוּם דָּבָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. הַגָּהּ: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף לְאַחַר שֶׁנִּפְסְקוּ אֵין לִנְהֹג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן, לְזוֹרְקָן בְּמָקוֹם מְגֻנֶּה, אֶלָּא שֶׁאֵינָן צְרִיכִין גְּנִיזָה [כָּל בּוֹ הִלְכוֹת שַׁבָּת] ; וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין לְגוֹנְזָן, וְהַמַּחְמִיר וּמְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה [מַהֲרִי״ל הִלְכוֹת צִיצִית] [וְע״ל סִי׳ תרס״ד סָעִיף ח׳ ט׳].
[א] חוטי ציצית שנפסקו — יכול לזורקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. אבל כל זמן שהם קבועים בטלית — אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצוה. הגה: וי״א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה [כל בו] ; ויש מדקדקין לגונזן — והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב [מהרי״ל] [ע״ל סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳].
מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה — « מצוה שאין בגופה קדושה » — חוטי הציצית משמשים מצוה, אבל אין בגוף החומר שלהם קדושה עצמית : הם תשמישי מצוה, להבדיל מתשמישי קדושה (תפילין, מזוזה, ספרים), שגופם קדוש והם טעונים גניזה. לפיכך, משנפסקו — ועברה מצוותם — מותר לזורקן ; אבל בכבוד.
בִּזּוּי מִצְוָה — « ביזוי מצוה » — שימוש של חול בחפץ בעוד הוא משמש את המצוה. כל זמן שהחוטים קבועים בטלית, הם עומדים למצוותם : לקשור בהם חפץ, להשתמש בהם כחוט — הרי זה זלזול במצוה, ואסור.
שלושה רעיונות בסעיף:
- נפסקו → מותר לזורקן : החוטים שנפסקו הם תשמישי מצוה שאין בגופם קדושה — אינם טעונים גניזה.
- קבועים בטלית → אסור להשתמש : לקשור בהם שום דבר הוא ביזוי מצוה, כל זמן שהם קבועים בטלית.
- ההידור (רמ״א) : אף משנפסקו — לא במקום מגונה (כל בו) ; והמדקדקין גונזין — והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב (מהרי״ל) ; והרמ״א מציין : ע״ל סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳.
סעיף א במשפט אחד : חוטי ציצית שנפסקו מותר לזורקן (מצוה שאין בגופה קדושה) ; כל זמן שהם קבועים בטלית — השימוש בהם ביזוי מצוה ; וההידור — לא במקום מגונה, ואף לגונזן (רמ״א).
ב. טליתות של מצוה שבלו : אדם בודל עצמו מהם (סעיף ב)
טקסט מקורי (סעיף ב)
[ב] טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁבָּלוּ, אָדָם בּוֹדֵל עַצְמוֹ מֵהֶם, וְאֵינוֹ מֻתָּר לְקַנֵּחַ עַצְמוֹ בָּהֶם, וְלֹא לְיַחֵד אוֹתָם לְתַשְׁמִישׁ הַמְגֻנֶּה, אֶלָּא זוֹרְקָן וְהֵם כָּלִים.
[ב] טליתות של מצוה שבלו — אדם בודל עצמו מהם : אינו מותר לקנח עצמו בהם, ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה ; אלא זורקן — והם כלים.
תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה — « תשמיש מגונה » — לייחד את חפץ המצוה לשימוש בזוי : סמרטוט, מטלית, קינוח. אף משבלתה, הטלית ששימשה את המצוה שומרת על כבוד : אין מורידים אותה לשימוש של גנאי — בודלים ממנה, וזורקים אותה בכבוד.
מה דורש הסעיף :
- לבדול עצמו : טלית של מצוה שבלתה — אין ממחזרים אותה לעצמו : לא קינוח, ולא ייחוד לתשמיש מגונה.
- אבל מותר לזורקה : כחוטים שבסעיף א, הטלית היא תשמיש מצוה שאין בגופו קדושה — אינה טעונה גניזה : זורקה, והם כלים.
- קו הגבול : לזרוק בכבוד — כן ; להשתמש לגנאי — לא.
לזכור : טלית של מצוה שבלתה — בודלים ממנה : לא קינוח ולא תשמיש מגונה ; ומותר לזורקה בכבוד, שאינה טעונה גניזה.
ג. בית הכסא : להיכנס — ולישון — בציצית (סעיף ג)
טקסט מקורי (סעיף ג)
[ג] מֻתָּר לִכָּנֵס בְּצִיצִית לְבֵית הַכִּסֵּא. הַגָּהּ: וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁכַּב בָּהֶן דְּשָׁרֵי ; וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשְׁכַּב בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִיצִית, גַּם שֶׁלֹּא לִתְּנוֹ לְכוֹבֵס עַכּוּ״ם לְכַבֵּס — וְהַכֹּל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו ; אַךְ נוֹהֲגִין לְהָקֵל לִשְׁכַּב בָּהֶם [כָּל בּוֹ].
[ג] מותר להיכנס בציצית לבית הכסא. הגה: וכ״ש לשכב בהן — דשרי ; ויש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, גם שלא ליתנו לכובס נכרי לכבס — והכל שלא יהיו מצוות בזויות עליו ; אך נוהגין להקל לשכב בהם [כל בו].
בֵּית הַכִּסֵּא — « בית הכסא » — הואיל והציצית היא מצוה שאין בגופה קדושה, מותר להיכנס בה — להבדיל מן התפילין, שקדושתם מחייבת לחולצם. הציצית מלווה את האדם בכל יומו : היא בגד של מצוה, ולא חפץ של קדושה שצריך לשומרו מכל מקום.
שלוש נקודות בסעיף :
- בית הכסא — מותר : נכנסים בציצית לבית הכסא ; אין בציצית קדושת התפילין.
- לישון — וכל שכן (רמ״א) : אם בית הכסא מותר, השינה מותרת וכ״ש ; אך יש שנהגו שלא לישון בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס נכרי — שלא יהיו המצוות בזויות עליו.
- המנהג : נוהגין להקל לישון בהם (כל בו) — וכן ההנהגה המקובלת.
לזכור : מותר להיכנס לבית הכסא בציצית — וכפי המנהג אף לישון בהן (רמ״א) ; זהירות מקצתם (שינה, כיבוס אצל נכרי) עניינה כבוד המצוות, אבל המנהג להקל.
ד. שלא יגרור ציציותיו (סעיף ד)
טקסט מקורי (סעיף ד)
[ד] יֵשׁ לִזָּהֵר, כְּשֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ טַלִּית, שֶׁלֹּא יִגְרֹר צִיצִיּוֹתָיו.
[ד] יש ליזהר, כשאדם לובש טלית, שלא יגרור ציציותיו [על הארץ].
הכבוד שביומיום :
- זהירות פשוטה : ציציות הנגררות על הארץ — בעפר, תחת הרגליים — הרי זו המצוה מושפלת לרגלי האדם.
- חוט השני של הסימן : מסעיף א עד סעיף ד רעיון אחד — אין בגוף המצוה קדושה, אבל יש בה כבוד : לובשים אותה, ואין דורכים עליה.
לזכור : כשלובשים טלית, נזהרים שלא יגררו הציציות על הארץ — כבוד המצוה נבחן גם במחווה היומיומית הזו.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — חוטי ציצית שנפסקו או שהוחלפו
מצב: החליפו את ציציות הטלית (חוטים שנפסקו, שבלו, שהוחלפו בחדשים) — מה עושים בחוטים הישנים?
הנהגה: החוטים שנפסקו הם תשמישי מצוה שאין בגופם קדושה (סעיף א) : מותר לזורקן — אבל בכבוד, לא במקום מגונה (רמ״א בשם הכל בו). והמובחר — ההידור — לגונזן : והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב (מהרי״ל). לעומת זאת, כל זמן שהחוטים עדיין קבועים בטלית — אין משתמשים בהם לכלום : ביזוי מצוה.
מקרה 2 — טלית קטן ישן שבלה
מצב: טלית קטן בלה, דהוי, קרוע — האם מותר להשתמש בו כסמרטוט, או שיש לנהוג בו אחרת?
הנהגה: בודלים ממנו (סעיף ב) : לא קינוח, לא תשמיש מגונה — טלית ששימשה את המצוה אינה נעשית סמרטוט. מותר לזורקו בכבוד (אינו טעון גניזה) ; והרוצה להדר במצוה — גונזו, כדין החוטים (סעיף א). ובמקרה מיוחד (טלית של משפחה, תיק של טלית) — נפנים אל הוראת הרב.
מקרה 3 — בית הכסא, שינה, וציציות נגררות
מצב: האם מותר להיכנס לבית הכסא עם הטלית קטן? לישון בו? וכיצד נושאים את הציציות ברחוב?
הנהגה: מותר להיכנס לבית הכסא בציצית (סעיף ג), והמנהג להקל אף לישון בהן — וכל שכן מבית הכסא (רמ״א). יש שנהגו, מכבוד המצוות, שלא לישון בטלית מצוייצת ושלא לתתה לכובס נכרי — אבל ההנהגה המקובלת היא להקל בשינה. וברחוב כבבית : נזהרים שהציציות לא יגררו על הארץ (סעיף ד). ולמנהגו הפרטי של כל אחד — נפנים אל הוראת הרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע מותר לזרוק את חוטי הציצית שנפסקו (סעיף א)? מה פירוש מצוה שאין בגופה קדושה?
- מדוע אסור להשתמש בחוטים כל זמן שהם קבועים בטלית? מהו ביזוי מצוה?
- מה אומר הרמ״א על החוטים שנפסקו — מקום מגונה, גניזה, והמחמיר ומדקדק במצות תע״ב (מהרי״ל)?
- מה עושים בטלית של מצוה שבלתה (סעיף ב)? מהו תשמיש מגונה?
- האם מותר להיכנס לבית הכסא ולישון בציצית (סעיף ג)? ומדוע נזהרים שלא יגרור ציציותיו (סעיף ד)?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — החילוק תשמישי מצוה / תשמישי קדושה (מגילה כ״ו:) — נזרקין או נגנזין ; הביזוי מצוה בעודן קבועים (מעמדם בשעת המצוה ולאחריה) ; בית הכסא והשינה בציצית (ההבדל מן התפילין) ; וגרירת הציציות — הזיקה ללועג לרש (עי׳ סימן 23)
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב (ה׳ סעיפים) — החוטים שנפסקו (תשמישי מצוה שאין בגופם קדושה ; הגניזה כהידור), הטליתות שבלו, הכניסה לבית הכסא, ושלא יגרור ציציותיו