למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן כ״א — ציציות שנפסקו וטליתות ישנים — שם המחבר עוסק בסימן זה בד׳ סעיפים, ואילו אדמו״ר הזקן פורשו לה׳ סעיפים: הוא מניח את יסוד התַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה («שֶׁאֵין בְּעַצְמָן שׁוּם קְדֻשָּׁה» — אחר שנפסקו, יָכוֹל לְזָרְקָן אֲפִלּוּ לָאַשְׁפָּה), את הבִּזּוּי מִצְוָה כל זמן שהן קְבוּעִין, את מדרג ההידור (המַּחֲמִיר — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה; הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ — גניזה או תוך סֵפֶר), את הטליתות שבלו (אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן), את הבֵּית הַכִּסֵּא (חילוק מַלְבּוּשׁ / מְיֻחָד לְהִתְפַּלֵּל, הקיטל ביום הכיפורים), את השינה ואת הכּוֹבֵס הנָכְרִי (מותר), ואת הגְּרִירָה של הציציות (סעיף ה).
שולחן ערוך הרב — סימן כ״א — כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּצִיצִית שֶׁנִּפְסְקוּ בְּטַלִּיתוֹת יְשָׁנִים
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן כ״א — כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּצִיצִית שֶׁנִּפְסְקוּ בְּטַלִּיתוֹת יְשָׁנִים — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.21), ולאחריו ביאור קצר. המחבר עוסק בסימן זה בד׳ סעיפים; אדמו״ר הזקן בה׳.
סעיף א צִיצִית — תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה הֵן… אַחַר שֶׁנִּפְסְקוּ — יָכוֹל לְזָרְקָן; כָּל זְמַן שֶׁהֵן קְבוּעִין בַּטַּלִּית — אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה.
צִיצִית — תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה הֵן, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּעַצְמָן שׁוּם קְדֻשָּׁה רַק שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן לְשֵׁם מִצְוָה, לְפִיכָךְ אַחַר שֶׁנִּפְסְקוּ מִן הַטַּלִּית — יָכוֹל לְזָרְקָן אֲפִלּוּ לָאַשְׁפָּה. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵן קְבוּעִין בַּטַּלִּית — אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שׁוּם תַּשְׁמִישׁ שֶׁל חֹל, כְּגוֹן לִקְשֹׁר בָּהֶם שׁוּם דָּבָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף לְאַחַר שֶׁנִּפְסְקוּ אֵין לִנְהֹג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן לְזָרְקָן בָּאַשְׁפָּה אוֹ לְכָל מָקוֹם מְגֻנֶּה (אֲבָל יָכוֹל לְזָרְקָן שֶׁלֹּא בְּמָקוֹם מְגֻנֶּה), וְאֵין צָרִיךְ לְגָנְזָן, לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, מִכָּל מָקוֹם הַמַּחֲמִיר וּמְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְיֵשׁ בַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמַּחֲמִירִין לְגָנְזָן אוֹ לְהַנִּיחָן תּוֹךְ סֵפֶר אֶחָד לְסִימָן, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּהֶם מִצְוָה אַחַת — יַעֲשׂוּ בָּהֶן מִצְוָה אַחֶרֶת:
הציצית — תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, אין בעצמן קדושה. הציצית תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה הן — אין בעצמן שום קדושה, רק שמשתמשין בהן לשם מצוה. לפיכך אחר שנפסקו מן הטלית — יָכוֹל לְזָרְקָן אֲפִלּוּ לָאַשְׁפָּה. אבל כל זמן שהן קְבוּעִין בטלית — אסור להשתמש בהן שום תשמיש של חול (כגון לקשור בהם דבר) — מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. ויש אומרים שאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון לזרקן באשפה או למקום מגונה (אבל יכול לזרקן שלא במקום מגונה), ואין צריך לגנזן — לפי שאין בהם קדושה. ואף שהלכה כסברא הראשונה — המַּחֲמִיר וּמְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה; ויש בַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ שמחמירין לגנזן או להניחן תוך סֵפֶר אחד לסימן — הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּהֶם מִצְוָה אַחַת יַעֲשׂוּ בָּהֶן מִצְוָה אַחֶרֶת. חידוש הרב: הוא מפרש את הטעם («שֶׁאֵין בְּעַצְמָן שׁוּם קְדֻשָּׁה») ומדרג שלוש מדרגות — הדין (לזרקן אף לאשפה), המַּחֲמִיר (שלא במקום מגונה — תבוא עליו ברכה), והבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ (גניזה, או סימן בתוך ספר).
סעיף ב טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁבָּלוּ — אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן… אֶלָּא זוֹרְקָן וְהֵן כָּלִין מֵאֲלֵיהֶן.
טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁבָּלוּ — אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן, וְאֵינוֹ מֻתָּר לְקַנֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּהֶן, וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שׁוּם תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה, אֶלָּא זוֹרְקָן וְהֵן כָּלִין מֵאֲלֵיהֶן:
טליתות של מצוה שבלו — אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן. טליתות של מצוה שבלו — אדם בודל את עצמו מהן: אינו מותר לקנח את עצמו בהן (קִנּוּחַ) ולא להשתמש בהן שום תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה; אלא זורקן והן כָּלִין מֵאֲלֵיהֶן. חידוש הרב: אף בלא קדושת הגוף, בגד המצוה שבלה שומר על כבודו — ההנהגה היא הבּוֹדֵל (התרחקות מן התשמישים המגונים), לא גניזה: זורקן בכבוד והן כלין מאליהן.
סעיף ג מֻתָּר לִכָּנֵס בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת לְבֵית הַכִּסֵּא… אֲבָל בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִים רַק לְהִתְפַּלֵּל בָּהֶן — אֵין נָכוֹן.
מֻתָּר לִכָּנֵס בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת לְבֵית הַכִּסֵּא, לְפִי שֶׁאֵין זֶה בִּזּוּי לַמִּצְוָה כָּל כָּךְ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבֶגֶד שֶׁעָשׂוּי לְמַלְבּוּשׁ וְאֵינוֹ מְיֻחָד לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ, אֲבָל בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִים רַק לְהִתְפַּלֵּל בָּהֶן — אֵין נָכוֹן שֶׁיִּכָּנֵס בָּהֶם לְבֵית הַכִּסֵּא. וְכֵן הַהוֹלֵךְ לִפָּנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — צָרִיךְ לִפְשֹׁט אֶת הַקִּיטְל, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד רַק לְהִתְפַּלֵּל:
הבֵּית הַכִּסֵּא — החילוק מַלְבּוּשׁ / מְיֻחָד לְהִתְפַּלֵּל. מותר להיכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא, לפי שאין זה בזוי למצוה כל כך. במה דברים אמורים? בבגד שעשוי למַלְבּוּשׁ ואינו מיוחד להתפלל בו; אבל בטליתות של מצוה שלנו שאינן מיוחדים רק להתפלל בהן — אֵין נָכוֹן שיכנס בהם לבית הכסא. וכן ההולך ליפנות ביום הכיפורים — צריך לפשוט את הקיטל, כיון שאינו מיוחד רק להתפלל. חידוש הרב: הוא מיסד את ההיתר על מדידת הבזוי («אֵין זֶה בִּזּוּי לַמִּצְוָה כָּל כָּךְ») ומותח את הקו מַלְבּוּשׁ / מְיֻחָד לְהִתְפַּלֵּל — ומכאן ההסתייגות (אֵין נָכוֹן) לטליתות התפילה שלנו, ודין הקיטל ביום הכיפורים.
סעיף ד אֲבָל מֻתָּר לִישֹׁן אֲפִלּוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה… וְכֵן מֻתָּר לִתְּנָם לְכוֹבֵס אֲפִלּוּ הוּא נָכְרִי.
אֲבָל מֻתָּר לִישֹׁן אֲפִלּוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה, לְפִי שֶׁאֵין זֶה גְּנַאי כָּל כָּךְ. וְכֵן מֻתָּר לִתְּנָם לְכוֹבֵס אֲפִלּוּ הוּא נָכְרִי:
השינה והכּוֹבֵס — מותר. אבל מותר לישון אפילו בטליתות של מצוה, לפי שאין זה גְּנַאי כל כך. וכן מותר לתנם לכוֹבֵס אפילו הוא נָכְרִי. חידוש הרב: אותה מדידה עצמה — השינה והכביסה אינן גְּנַאי מספיק להיאסר, אף בטליתות המיוחדות לתפילה; הוא מכריע אפוא בהיתר במקום שאחרים הביאו מנהגים מחמירים.
סעיף ה יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ צִיצִיּוֹתָיו נִגְרָרִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ צִיצִיּוֹתָיו נִגְרָרִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה:
הגְּרִירָה — שלא יגרור ציציותיו. יש ליזהר שלא יהיו ציציותיו נִגְרָרִים על גבי קרקע — מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. חידוש הרב: הבִּזּוּי מִצְוָה של סעיף א אינו רק בתשמישי חול — הוא מחייב גם את ההנהגה היומיומית של הציצית בשעת לבישתה: זהירות של כל רגע היא חלק מכבוד המצוה.
מקור: ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim כ״א (מהדורת קה״ת, ה׳ סעיפים). ביאור: DAAT. המחבר עוסק בסימן זה בד׳ סעיפים; אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — תשמישי מצוה, ביזוי מצוה, בית הכסא, גרירת הציציות
היסוד: התשמישי מצוה, הביזוי מצוה, הבית הכסא, הגרירה
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה בנויה על ארבע תנועות. ראשית, הוא מניח את היסוד: הציצית תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה — «שֶׁאֵין בְּעַצְמָן שׁוּם קְדֻשָּׁה» — ולכן, משנפסקו, יָכוֹל לְזָרְקָן; והוא מדרג את ההידור בשלוש מדרגות, עד הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ (סעיף א). שנית, הוא שומר על הכבוד: כל זמן שהחוטין קבועין — בִּזּוּי מִצְוָה; והטליתות שבלו — אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן (סעיפים א-ב). שלישית, הוא מודד את הבזוי: הבֵּית הַכִּסֵּא מותר בבגד של מַלְבּוּשׁ, אבל אֵין נָכוֹן בטליתות המיוחדות לתפילה (והקיטל ביום הכיפורים) — ואילו השינה והכּוֹבֵס הנָכְרִי מותרים (סעיפים ג-ד). ולבסוף, הוא מרחיב את הזהירות ליומיום — שלא יהיו ציציותיו נגררים על גבי קרקע (סעיף ה).
תשמישי מצוה — אין בעצמן שום קדושה
התשמישי מצוה (בלא קדושת הגוף)
העיקר (סעיף א). הציצית תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה — אין בעצמן שום קדושה, רק תשמיש לְשֵׁם מִצְוָה. משנפסקו — יָכוֹל לְזָרְקָן אֲפִלּוּ לָאַשְׁפָּה.
שלוש מדרגות ההידור. הדין (לזרקן); המַּחֲמִיר וּמְדַקְדֵּק — שלא במקום מגונה, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה; הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ — גניזה, או סימן בתוך ספר: הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּהֶם מִצְוָה אַחַת — יַעֲשׂוּ בָּהֶן מִצְוָה אַחֶרֶת.
ביזוי מצוה — בעודן קבועין, ובטליתות שבלו
הביזוי מצוה (בעודן קבועין — והטליתות שבלו)
העיקר (סעיף א). כל זמן שהחוטין קְבוּעִין בַּטַּלִּית — אסור כל תשמיש של חול (לקשור בהם דבר): בִּזּוּי מִצְוָה — מעמדם בשעת המצוה שונה ממעמדם לאחריה.
הטליתות שבלו (סעיף ב). אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן — לא קִנּוּחַ ולא תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה; זורקן בכבוד, וְהֵן כָּלִין מֵאֲלֵיהֶן.
בית הכסא, שינה, כובס — מדידת הבזוי
הבית הכסא, השינה, הכובס (מדידת הבזוי)
קו הגבול (סעיף ג). להיכנס לבית הכסא בטלית מצוייצת — מותר («אֵין זֶה בִּזּוּי לַמִּצְוָה כָּל כָּךְ») בבגד של מַלְבּוּשׁ; אבל בטליתות המְיֻחָדִים רַק לְהִתְפַּלֵּל — אֵין נָכוֹן; ואת הקיטל ביום הכיפורים צריך לפשוט.
השינה והכביסה (סעיף ד). לישון אפילו בטליתות של מצוה — מותר (אֵין זֶה גְּנַאי כָּל כָּךְ); לתנם לכוֹבֵס אפילו נָכְרִי — מותר.
גרירת הציציות — הזהירות היומיומית
הגרירה (הזהירות היומיומית)
העיקר (סעיף ה). יֵשׁ לִזָּהֵר שלא יהיו ציציותיו נגררים על גבי קרקע — מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה.
ההיקף. כבוד המצוה אינו נוהג רק ברגעי הפרידה (חוטין שנפסקו, טלית שבלתה) — הוא מחייב את הנהגת כל רגע בשעה שלובשים את הציצית.
הפניה ללימוד. הפנימיות של ציציות שנפסקו וטליתות ישנים — מעבר ליסוד ההלכתי המונח כאן (התשמישי מצוה, הביזוי מצוה, כבוד החפצים שנעשתה בהם מצוה) — נוגעת במחשבת חב״ד (תניא, לקוטי תורה, והשיחות על הציצית, הלבוש וכבוד המצוות). דף זה מציגו ברמת היסוד המבואר, בלא לצטט פרק או ניסוח מסוים. ללימוד מעמיק של פנימיות זו — ללמוד עם רב חב״ד ובתוך המקורות עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוחו של אדמו״ר הזקן בפסק
השוואת שיטת אדמו״ר הזקן עם המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן כ״א. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מציגה את רגישותו המיוחדת של הרב, כפי שעולה מטקסטו (§1, ה׳ סעיפים). הרב פורש בה׳ סעיפים את מה שהמחבר מסדר בד׳.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| ציצית שנפסקו — תשמישי מצוה (סעיף א) | או״ח כא:א — חוטי ציצית שנפסקו יכול לזרקן (תשמישי מצוה); וכל זמן שקבועין בטלית — אסור להשתמש בהם (ביזוי מצוה). | הגהה על כא:א — י״א שאין לזרקן במקום מגונה (כל בו); יש מדקדקין לגנזן — והמחמיר תבוא עליו ברכה (מהרי״ל); «וע״ל סי׳ תרס״ד סעיף ח׳ ט׳». | מ״ב סי׳ כ״א — יסוד התשמישי מצוה (נזרקין, מגילה כ״ו:) ומדת הידור הגניזה. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מפרש את הטעם («שֶׁאֵין בְּעַצְמָן שׁוּם קְדֻשָּׁה») וכולל את המחבר והרמ״א בשלוש מדרגות — הדין (לְזָרְקָן אֲפִלּוּ לָאַשְׁפָּה), המַּחֲמִיר (תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה), הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ (גניזה / סימן בתוך ספר — יַעֲשׂוּ בָּהֶן מִצְוָה אַחֶרֶת) — סעיף א. |
| טליתות של מצוה שבלו (סעיף ב) | או״ח כא:ב — בודל מן הטליתות שבלו: לא קינוח ולא תשמיש מגונה; וזורקן. | — | מ״ב סי׳ כ״א — היקף התשמיש המגונה ודרך הכבוד להיפטר מהן. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מנסח את ההנהגה כבּוֹדֵל (אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן) — התרחקות מן התשמישים המגונים, בלא גניזה: זוֹרְקָן וְהֵן כָּלִין מֵאֲלֵיהֶן (סעיף ב). |
| בית הכסא, שינה, כובס (סעיפים ג-ד) | או״ח כא:ג — מותר להיכנס בציצית לבית הכסא. | הגהה על כא:ג — כ״ש לישכב בהן; ויש נזהרים משינה בטלית מצוייצת ומנתינתה לכובס נכרי — שלא יהיו מצוות בזויות עליו; והמנהג להקל בשינה (כל בו). | מ״ב סי׳ כ״א — מדת הבזוי בבית הכסא; הטלית המיוחדת לתפילה; השינה. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא מותח את הקו מַלְבּוּשׁ / מְיֻחָד לְהִתְפַּלֵּל — בית הכסא מותר בבגד הנלבש, אֵין נָכוֹן בטליתות התפילה שלנו (ואת הקיטל ביום הכיפורים צריך לפשוט); ומכריע בהיתר את השינה ואת הכּוֹבֵס אֲפִלּוּ נָכְרִי (סעיפים ג-ד). |
| גרירת הציציות (סעיף ה) | או״ח כא:ד — יזהר שלא יגרור ציציותיו על הארץ. | — | מ״ב סי׳ כ״א — זהירות הגרירה, משום כבוד המצוה. | שיטת אדמו״ר הזקן — חידוש: הוא קושר במפורש את הגרירה לבִּזּוּי מִצְוָה של סעיף א — שורש אחד מחייב את דין החוטין שנפסקו ואת ההנהגה היומיומית של הציצית הנלבשת (סעיף ה). |
הטבלה נערכה על פי הטקסט המלא של המחבר (אורח חיים כ״א, מקור ספריא), נושאי הכלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, כל בו, מהרי״ל, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השלחן, כף החיים; תלמוד מגילה כ״ו:) ומחשבת חב״ד ברמת היסוד. עמודת אדמו״ר הזקן נסמכת על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הונחו «על דרך הסברה».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של שיטת הרב בסימן זה
ארבעה כיוונים המאפיינים את רגישות אדמו״ר הזקן בציציות שנפסקו וטליתות ישנים — מעבר ליישום הפשוט של הכללים. כל אחד בנוי במבנה: עיקר הסימן → קריאת הרב → נפקא מינה למעשה. כל קו נסמך על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — תשמישי מצוה ומדרג ההידור
התשמישי מצוה ומדרג ההידור
עיקר הסימן: חוטי ציצית שנפסקו יכול לזרקן — תשמישי מצוה הם, בלא קדושת הגוף (סעיף א במחבר).
קריאת הרב: הוא נותן את הטעם («שֶׁאֵין בְּעַצְמָן שׁוּם קְדֻשָּׁה») ובונה סולם — הדין / המַּחֲמִיר (תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה) / הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ (גניזה, סימן בתוך ספר: יַעֲשׂוּ בָּהֶן מִצְוָה אַחֶרֶת).
נפקא מינה: לזרוק את החוטין שנפסקו מותר (בכבוד); ההידור — גניזה או לשמרן למצוה אחרת; כל אחד לפי מדרגתו (סעיף א).
קו ב — ביזוי מצוה בעודן קבועין
הביזוי מצוה בעודן קבועין
עיקר הסימן: כל זמן שהחוטין קבועין בטלית — אסור להשתמש בהם (סעיף א במחבר).
קריאת הרב: המעמד בשעת המצוה אינו המעמד שלאחריה — כל תשמיש של חול (לִקְשֹׁר בָּהֶם שׁוּם דָּבָר) הוא בִּזּוּי מִצְוָה; והטלית שבלתה שומרת על כבוד (בּוֹדֵל).
נפקא מינה: לא להשתמש לעולם בציציות הטלית הנלבשת (לקשור, לחבר); לא לעשות מן הטלית הישנה סמרטוט — לזרקה בכבוד (סעיפים א-ב).
קו ג — מדידת הבזוי: בית הכסא, שינה, כובס
מדידת הבזוי: בית הכסא, שינה, כביסה
עיקר הסימן: מותר להיכנס בציצית לבית הכסא (סעיף ג במחבר) — בשונה מן התפילין.
קריאת הרב: הכל נמדד בשיעור הבזוי — מותר בבגד של מַלְבּוּשׁ, אֵין נָכוֹן בטלית המיוחדת לתפילה (וכן הקיטל ביום הכיפורים); השינה והכּוֹבֵס הנָכְרִי — מותרים.
נפקא מינה: הטלית קטן הנלבשת כל היום — נכנסים בה לבית הכסא וישנים בה; טלית התפילה — אין להיכנס בה; למנהגים המקומיים → לשאול רב (סעיפים ג-ד).
קו ד — גרירת הציציות
הגרירה — זהירות של כל רגע
עיקר הסימן: ליזהר שלא יגררו הציציות על הקרקע (סעיף ד במחבר).
קריאת הרב: הגרירה שייכת לאותו בִּזּוּי מִצְוָה של סעיף א — כבוד המצוה הוא הנהגה מתמדת, לא רק דין של רגעי הפרידה.
נפקא מינה: לכוון את אורך הטלית קטן ואת דרך לבישתה כך שלא יגררו הציציות; זהירות יומיומית (סעיף ה).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הלכה למעשה — הנהגת חב״ד
ששה קווי הנהגה הנובעים ישירות מסימן כ״א ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מובאים ברמת היסוד, בהפניה לרב לפרטי המקרים והמנהגים.
לחסיד חב״ד — סימן כ״א (ציציות שנפסקו וטליתות ישנים)
- ① חוטין שנפסקו — מותר לזרקן בכבוד. הציצית תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה בלא קדושת הגוף: משנפסקו מן הטלית מותר לזרקן — מן הדין אף לאשפה, וההידור שלא במקום מגונה. יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ② הידור הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ — גניזה או מצוה אחרת. המַּחֲמִיר — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה; הבַּעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ גונזין אותן או מניחין אותן תוך סֵפֶר לסימן — הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּהֶם מִצְוָה אַחַת, יַעֲשׂוּ בָּהֶן מִצְוָה אַחֶרֶת. יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ③ בעודן קבועין — שום תשמיש של חול. אסור להשתמש בציציות הטלית (לקשור בהם דבר) — בִּזּוּי מִצְוָה. יסוד: שו״ע הרב סעיף א.
- ④ טלית ישנה שבלתה — לא סמרטוט. אָדָם בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מֵהֶן — לא קִנּוּחַ ולא תשמיש מגונה; זורקה בכבוד והיא כָּלָה מאליה. יסוד: שו״ע הרב סעיף ב.
- ⑤ בית הכסא ושינה — קו הרב. בטלית קטן הנלבשת כבגד — נכנסים לבֵּית הַכִּסֵּא וישנים בה; בטלית המיוחדת לתפילה — אֵין נָכוֹן להיכנס (ואת הקיטל ביום הכיפורים פושטים); לתנה לכוֹבֵס אפילו נָכְרִי — מותר. יסוד: שו״ע הרב סעיפים ג-ד.
- ⑥ שלא יגרור ציציותיו. ליזהר שלא יהיו הציציות נגררות על גבי קרקע — מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. למקרה קונקרטי — לשאול רב. יסוד: שו״ע הרב סעיף ה.
⚠ חלק זה מציג את הנהגת חב״ד המיוסדת על שולחן ערוך הרב, סימן כ״א (הטקסט האמיתי המובא ב§1). אין הוא בא במקום הכרעת רב במקרה מסוים. לכל שאלה קונקרטית — ובפרט לגניזה, לטליתות הישנות ולמנהגי הטלית קטן: לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.