Siman 213 — מי שיצא (אם) מוציא אחרים : celui qui est déjà quitte peut-il acquitter autrui ?

Le Choulhan Aroukh, Orah Haïm 213:1 pose la règle : «על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה» (שו״ע או״ח רי״ג:א), et il en donne aussitôt la condition minimale : «ומיהו ישיבה מיהא בעי» (שו״ע או״ח רי״ג:א). La raison du partage ancien est expliquée par la Michna Beroura : «דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא״כ בפירות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ד) ; et pour nous, c'est la table partagée qui en tient lieu : «ר״ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ו). Le Mehaber en tire la conséquence : «דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו» (שו״ע או״ח רי״ג:א). Ce n'est d'ailleurs pas un pis-aller pour qui ne saurait pas bénir : «ר״ל אפילו יודע כ״א בעצמו לברך אפ״ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג), «והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג). Mais la glose rapporte l'avis contraire — «וי״א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה״ה ישיבה לדידן» (רמ״א או״ח רי״ג:א) — et l'usage qui en découle : «ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו» (רמ״א או״ח רי״ג:א).

Oui, et c'est le cœur du séif 2 : «אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם» (שו״ע או״ח רי״ג:ב), et alors «ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי׳ לא יענו אמן» (שו״ע או״ח רי״ג:ב). La Michna Beroura explique pourquoi cette règle ne vaut que pour les bénédictions de jouissance : «בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד), «משא״כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד). Et si le récitant ne goûte pas, rien n'est sauvé, même après coup : «ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו) — sauf empêchement involontaire : «אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה״ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו). La source est la braïta de Rosh haChana : «כל הברכות כולן, אף על פי שיצא — מוציא. חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא — מוציא, ואם יצא — אינו מוציא» (ראש השנה כ״ט ע״א). Le Beit Yossef y renvoie de même : «אין המברך מוציא האחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם פשוט בס״פ ראוהו בי״ד» (בית יוסף או״ח סימן רי״ג).

Trois choses, et le séif 3 les énumère : «אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רי״ג:ג), «ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו» (שו״ע או״ח רי״ג:ג). La Michna Beroura précise que l'intention est requise dans toutes les bénédictions, même rabbiniques : «מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי׳ ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יח) ; et que “du début à la fin” se prend au pied de la lettre : «והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יט). Quant à l'amen, il n'est pas indispensable — «דקי״ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז) — mais il est requis a priori : «עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז). Le Rambam avait déjà réuni ces éléments : «כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה יא), et la Guemara pose l'exigence des deux intentions : «נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע» (ראש השנה כ״ט ע״א).