Siman 213 — מי שיצא (אם) מוציא אחרים : may one who is already quit exempt others?

The Shulchan Aruch, Orach Chaim 213:1 lays down the rule: «על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה» (שו״ע או״ח רי״ג:א), and at once gives the minimum condition: «ומיהו ישיבה מיהא בעי» (שו״ע או״ח רי״ג:א). The Mishna Berura explains the old distinction: «דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא״כ בפירות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ד); and for us it is the shared table that takes its place: «ר״ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ו). The Mechaber draws the conclusion: «דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו» (שו״ע או״ח רי״ג:א). Nor is this merely a fallback for someone who cannot bless: «ר״ל אפילו יודע כ״א בעצמו לברך אפ״ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג), «והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג). But the gloss records the opposing view — «וי״א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה״ה ישיבה לדידן» (רמ״א או״ח רי״ג:א) — and the custom that follows from it: «ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו» (רמ״א או״ח רי״ג:א).

Yes, and that is the heart of seif 2: «אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם» (שו״ע או״ח רי״ג:ב), and then «ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי׳ לא יענו אמן» (שו״ע או״ח רי״ג:ב). The Mishna Berura explains why this rule belongs to blessings of enjoyment alone: «בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד), «משא״כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד). And if the reciter does not taste, nothing is salvaged even after the fact: «ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו) — unless he was prevented against his will: «אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה״ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו). The source is the beraita in Rosh Hashanah: «כל הברכות כולן, אף על פי שיצא — מוציא. חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא — מוציא, ואם יצא — אינו מוציא» (ראש השנה כ״ט ע״א). The Beit Yosef points there too: «אין המברך מוציא האחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם פשוט בס״פ ראוהו בי״ד» (בית יוסף או״ח סימן רי״ג).

Three things, and seif 3 lists them: «אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רי״ג:ג), «ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו» (שו״ע או״ח רי״ג:ג). The Mishna Berura notes that intent is required in every blessing, rabbinic ones included: «מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי׳ ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יח); and that 'from beginning to end' is meant literally: «והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יט). Amen is not indispensable — «דקי״ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז) — but it is required a priori: «עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז). The Rambam had already gathered these elements: «כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה יא), and the Gemara sets out the requirement of both intentions: «נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע» (ראש השנה כ״ט ע״א).