סימן רי״ג — מי שיצא (אם) מוציא אחרים

השולחן ערוך אורח חיים רי״ג:א קובע: «על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה» (שו״ע או״ח רי״ג:א), ומיד נתן את התנאי הפחות שבתנאים: «ומיהו ישיבה מיהא בעי» (שו״ע או״ח רי״ג:א). וטעם החילוק שבימיהם ביאר המשנה ברורה: «דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא״כ בפירות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ד) ; ולדידן הישיבה עומדת במקום ההסיבה: «ר״ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ו). ומכאן מסקנת מרן: «דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו» (שו״ע או״ח רי״ג:א). ואין זו עצה לשעת הדחק בלבד: «ר״ל אפילו יודע כ״א בעצמו לברך אפ״ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג), «והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:ג). אבל ההגה הביאה את החולקים — «וי״א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה״ה ישיבה לדידן» (רמ״א או״ח רי״ג:א) — ואת המנהג היוצא מדבריהם: «ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו» (רמ״א או״ח רי״ג:א).

כן, וזה עיקרו של סעיף ב׳: «אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם» (שו״ע או״ח רי״ג:ב), ואז «ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי׳ לא יענו אמן» (שו״ע או״ח רי״ג:ב). והמשנה ברורה ביאר מפני מה אין דין זה אלא בברכות הנהנין: «בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד), «משא״כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יד). ואם לא טעם המברך, אף בדיעבד לא הועיל: «ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו) — אלא אם כן נאנס: «אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה״ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:טו). ושורש הדין בברייתא שבראש השנה: «כל הברכות כולן, אף על פי שיצא — מוציא. חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא — מוציא, ואם יצא — אינו מוציא» (ראש השנה כ״ט ע״א). וכן ציין הבית יוסף: «אין המברך מוציא האחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם פשוט בס״פ ראוהו בי״ד» (בית יוסף או״ח סימן רי״ג).

שלושה דברים, וסעיף ג׳ מונה אותם: «אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רי״ג:ג), «ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו» (שו״ע או״ח רי״ג:ג). והמשנה ברורה דקדק שהכוונה נצרכת בכל הברכות ואף בשל דבריהם: «מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי׳ ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יח) ; ושמתחלתה ועד סופה כמשמעו: «והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יט). ועניית אמן אינה מעכבת — «דקי״ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז) — אבל לכתחלה יש לענות: «עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ג:יז). וכבר כלל הרמב״ם את התנאים הללו: «כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה יא), והגמרא העמידה את שתי הכוונות: «נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע» (ראש השנה כ״ט ע״א).