סימן רי״ד — בכל ברכה צריך להיות שם ומלכות

לא. הרמב״ם צירף את שני התנאים שבגמרא לדין אחד: «וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחברתה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה), ומכאן הכרעת הבית יוסף: «וכ״פ הרי״ף ג״כ וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). וכן פסק מרן: «כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה» (שו״ע או״ח רי״ד:א), ובמשנה ברורה שהדין נוהג בכל סוגי הברכות: «היינו בין ברכת הנהנין ובין ברכת המצות בין ברכה ארוכה שיש בה פתיחה וחתימה בין שאין בה אלא פתיחה בלבד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:א). ומקור הכל בגמרא, ששני אמוראים אמרו כל אחד מחצית התנאי: «אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב), ו«ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה» (ברכות מ׳ ע״ב).

כן. ומקור הדין בתוספות שהביא הבית יוסף: «וכתבו עוד התוס׳ דלר׳ יוחנן אפי׳ לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינו מלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). ובביאור הלכה חילוק בלשון: «מ״מ אם אמר המלך בה״א הידיעה מסתברא דאינו חוזר» (ביאור הלכה סימן רי״ד), ובכף החיים העיד על המנהג: «וכן המנהג להורות כדברי מרן ז״ל שאם דילג שם או מלכות או אפילו תיבת העולם שחוזר ומברך» (כף החיים רי״ד:ג). וכן פסק מרן: «ואפי׳ לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות» (שו״ע או״ח רי״ד:א), ובמשנה ברורה הביאה שיש חולק: «ובספר אבן העוזר חולק ע״ז ועיין בבה״ל מה שכתבנו בזה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ו). ולמעשה — כהוראת הרב.

כמה טעמים נאמרו בראשונים, והביאם הבית יוסף. הראשון מן הרא״ש: «וכתב הרא״ש דברכה ראשונה של י״ח כיון דאית בה האל הגדול חשוב כמו מלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד) — ושאר הברכות נגררות אחר הראשונה, כלשון הט״ז: «ונרא׳ דאע״ג דבשאר ברכות י״ח לית בהו האל הגדול מ״מ כולהו בתר׳ דראשונה גרירי דהויין ברכ׳ הסמוכה לחברתה» (ט״ז רי״ד:א). והשני מן הרוקח: «אבל בתפלת י״ח שאינה הודאה על שם הנאה ומצוה אלא על תביעת צרכיו של אדם» (בית יוסף או״ח סימן רי״ד). ובעטרת זקנים אותו יסוד: «ה״מ בברכת הפירות או ברכת המצות או ברכת הראיה כגון הרואה קשת אבל בברכה שהוא שבח והודאה א״צ מלכות» (עטרת זקנים או״ח רי״ד). והמשנה ברורה מפנה לתירוצים אלו: «תירץ ב״י בשם הרא״ש דברכה ראשונה כיון דאית בה האל הגדול חשוב כמו מלכות וכולהו בתרה דראשונה גרירא ועי״ש עוד תירוצים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ד:ב).