שולחן ערוך · אורח חיים

תמצית קצרה:

ג׳ סעיפים: הסימן מחפש מה מכשיר את ברכתו של זה לעלות לזה, ומוצא שלושה דברים. הראשון הוא הצירוף שבין האוכלים: «על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי׳ בלא הסיבה» (שו״ע או״ח רי״ג:א), ועמו התנאי הפחות «ומיהו ישיבה מיהא בעי» (שו״ע או״ח רי״ג:א) — ולדידן «דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו» (שו״ע או״ח רי״ג:א), ומכאן «דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו» (שו״ע או״ח רי״ג:א). והשני הוא גבולו של אותו צירוף: «אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות» (שו״ע או״ח רי״ג:א) ; וההגה הוסיפה את המנהג — «ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ״א מברך לעצמו» (רמ״א או״ח רי״ג:א). והשלישי תלוי במברך עצמו: «אין המברך מוציא אחרים אא״כ יאכל וישתה עמהם» (שו״ע או״ח רי״ג:ב), «ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי׳ לא יענו אמן» (שו״ע או״ח רי״ג:ב). וסעיף ג׳ חותם את הכל במה שנעשה באוזן ובלב: «אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי׳ יענה אמן אא״כ שמעה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רי״ג:ג), «ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג״כ להוציאו ידי חובתו» (שו״ע או״ח רי״ג:ג).