Siman 215 — עניית אמן אחר הברכות : quand l’amen se dit, et après qui

En règle générale non, et le Choulhan Aroukh, Orah Haïm 215:1 pose la limite : «אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב׳ ברכות או יותר שהם סוף ברכות» (שו״ע או״ח רט״ו:א). La Michna Beroura explique ce que recouvre l'interdit : «ר״ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה״ז מגונה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:א), et donne la raison de l'exception : «ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ב). La source est la contradiction résolue en Berakhot : «תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו — הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.» (ברכות מ״ה ע״ב), «לא קשיא, הא — בבונה ירושלים. הא — בשאר ברכות.» (ברכות מ״ה ע״ב). Le Mehaber rapporte ensuite l'usage : «ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח» (שו״ע או״ח רט״ו:א), que la Michna Beroura justifie ainsi : «ואע״ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ״מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ג). Mais la glose du Rama restreint : «ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון» (רמ״א או״ח רט״ו:א), «וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות» (רמ״א או״ח רט״ו:א) — et là où l'usage large est resté : «ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג״כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד» (רמ״א או״ח רט״ו:א).

C'est une obligation, et le séif 2 la formule largement : «השומע א׳ מישראל מברך אחת מכל הברכות אע״פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה» (שו״ע או״ח רט״ו:ב), «אע״פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב). La Michna Beroura en donne le verset : «דכתיב כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳»… «אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי״ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ח), et précise le minimum à entendre : «אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:ו). La michna en est la source : «ועונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה כולה.» (ברכות נ״א ע״ב). Puis vient la liste des exceptions : «אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ב) — et la Michna Beroura en donne le fil commun : «מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה״ה באלו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:י). La glose ajoute le cas du non-Juif : «ועונין אמן אחר עכו״ם אם שמע כל הברכה מפיו» (רמ״א או״ח רט״ו:ב), «שאין דרך העו״ג לכוין לע״ג כשמזכיר השם» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יב).

Parce que ce n'est pas l'enfant qui est écarté, mais l'exercice : «והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע״פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד» (שו״ע או״ח רט״ו:ג). La Michna Beroura le dit sans détour : «ר״ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יג), et explique pourquoi l'enseignement est malgré tout permis : «ר״ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ״ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע״כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יד). Dès que l'enfant bénit pour s'acquitter, tout change : «אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ג), «וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת» (שו״ע או״ח רט״ו:ג) ; et la Michna Beroura précise le seuil : «משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה״ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:טז). La braïta est en Berakhot : «אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו — עונין.» (ברכות נ״ג ע״ב).

On n'y répond pas : «כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא» (שו״ע או״ח רט״ו:ד), «והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן» (שו״ע או״ח רט״ו:ד). La Michna Beroura donne un exemple concret : «כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע״י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יח), et rappelle l'étendue de l'interdit : «ר״ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ״ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח״ו ולא דוקא שם של ד׳ אותיות ה״ה שארי השמות ג״כ בכלל איסור הזה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:יט). Sur la gravité, les avis se partagent : «הוא לשון הרמב״ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא״צ עובר משום לא תשא את שם וגו׳» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ), «ומ״מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ) — la source talmudique étant : «כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום לא תשא» (ברכות ל״ג ע״א). Et le raisonnement a fortiori qui interdit l'amen : «דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ״ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ״ש זה דעשה איסור דהוציא ש״ש לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כא). En pratique, dans le doute : «אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך» (משנה ברורה, מ״ב רט״ו:כ).