✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד

סימן רי״ח · במקום שנעשה בו נס

ברכות הנעשים על הנסים — ברכת המקום (שעשה נסים לאבותינו במקום הזה), נס של רבים ונס של יחיד, משלשים לשלשים, ועד היכן שם הנס מגיע (נס שהוא יוצא ממנהג העולם)
סימן רי״ח · ט׳ סעיפים
ברכות הנעשים על הנסים
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦

הסימנים שלפניו סיימו את ברכות הריח, וסימננו פותח פרק חדש לגמרי — הלכות ברכת הראיה כלשון הטור, ברכות הנאמרות על מה שאדם רואה — ופותח בחמורה שבהן: הברכה הנאמרת בהגיעו למקום שנעשה בו נס. לשון הסעיפים, ביאור והסבר ט׳ הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.

הנושא: ברכות הנאמרות על הנסים — נס של רבים ונס של יחיד, משלשים לשלשים, אדם מסוים, וגדר הנס
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ח · ט׳ סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

ברכה שאינה באה לא על מאכל, לא על ריח ולא על מצוה — אלא על מקום. המגיע למקום שהציל בו הקדוש ברוך הוא את ישראל עומד ואומר שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכל הסימן אינו אלא פרישת המשפט הזה: על אילו מקומות, על איזה נס, למי הברכה, וכל כמה זמן. ושתי שאלות עוברות בו מראשו לסופו — למי נעשה הנס (כל ישראל, יחיד, רבו, אדם מסוים), ומה נקרא נס (סעיף ט׳). ואנו לומדים כאן דרך הלימוד ; ולמעשה — כל אחד לרבו.

📑 תכנית הלימוד

A. שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (סעיפים א-ג) — על אילו מקומות, למי, ומשלשים לשלשים יום
B. נס של יחיד (סעיפים ד-ה) — מי שנעשה לו הנס, יוצאי יריכו, וכמה נסים בברכה אחת
C. נס של רבו ושל אדם מסוים (סעיפים ו-ז) — רבו, אדם מסוים, ומי שנתקדש בו שם שמים
D. אשתו של לוט וגדר הנס (סעיפים ח-ט) — שתי ברכות בראייה אחת, ומה נקרא נס
1-3. מקרים מעשיים ושאלות הבנה

A. שעשה נסים לאבותינו במקום הזה — נס שנעשה לרבים

נֵס — פותח ערוך השלחן את הסימן בשני סוגי נסים. יש נסים הנושאים אותנו תמיד ואינם נראים: מכל מקום כל זה הם ניסים נסתרים וכרוכים בהטבע (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). ויש שנתגלו לעין כל: אבל הרואה מקומות שנעשו נסים לאבותינו בגלוי, כמו ביציאת מצרים וכיוצא בזה - מחוייבים אנחנו לברך בשם ומלכות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). ולמה נברך על נס שלא נעשה לנו? דניסי אבותינו נוגעים גם לנו בכל דור ודור (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח) — תמצית: הצלת האבות היא הצלתנו, כדרך שאנו אומרים בחנוכה ובפורים ; ולפיכך המקום שנעשה בו הנס מחייב ברכה גמורה בשם ומלכות.

סעיף א׳ — הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות:
סעיף א׳: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל — כגון מעברות הים, מעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש של בית חורון, האבן שביקש עוג לזרוק על ישראל, האבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק, וחומת יריחו — מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הן כשאר ברכות, וכולן בהזכרת שם ומלכות.
המשנה, ומנין למדוה. שנינו במשנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך … שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (משנה ברכות פרק ט משנה א). ושואלת הגמרא מנין: מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳ (ברכות נ״ד ע״א). תמצית: יתרו הוא שבירך ראשון על הצלה שלא באה אליו — ומכאן שמברכין על מקום נסי האבות.
הברייתא שממנה העתיק מרן. תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום (ברכות נ״ד ע״א). והטור מביאה בנוסח הברכה השלם: הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק וחומת יריחו מברך בא״י אמ״ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). תמצית: אין הרשימה חידושו של מרן אלא לשון הברייתא ; ואשתו של לוט נשארה לסעיף ח׳, מפני שברכתה אחרת.
המקומות אחד אחד. מפרשת המשנה ברורה: מקום שעברו ישראל בים ביבשה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:א) ; מקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ב) ; מפורש בש״ס שהיו שני הרים ועמק ביניהם שהיו ישראל צריכין לעבור דרך אותו עמק ונחבאו האמוריים במערות שעשו בהרים בצדי העמק כדי שיפלו עליהם פתאום בעברם בעמק ונעשה נס שנדבקו ההרים זה בזה בעבור ארון ברית ה׳ עליהם ונהרגו כולם שם (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ג) ; שהושלכו מן השמים על האומות שנלחמו עם יהושע כדכתיב בקרא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ד) ; וביריחו שנבלעה במקומה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ו), ובגמרא נתפרש שלא נפלה אלא נבלעה: כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו, משום הכי אבלעה בלועי (ברכות נ״ד ע״ב). ובאבן של עוג מספרת הגמרא: אמר מחנה ישראל כמה הוי — תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו (ברכות נ״ד ע״ב), ואחר כך אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה, ונחית בצואריה (ברכות נ״ד ע״ב) ; ובאבן של משה: ואבן שישב עליה משה — דכתיב: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה (ברכות נ״ד ע״ב). תמצית: שבעה מקומות, ובכל אחד רושם של הצלה — ועל הרושם הזה, לא על הנוף, חלה הברכה.
הצריך שיהא הנס ניכר מתוך המקום? המגן אברהם מצריך: משמע לכאורה דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא״ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין כמ״ש התוס׳ והמרדכי מיהו על נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך המקום מברך (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). והמשנה ברורה חוזרת על חילוקו: כתב המ״א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז), אבל בלא״ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה׳ והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז) ; ומסייגת: מיהו על נס שלו אפי׳ אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז). וערוך השלחן מגמגם בזה: והנה בהניסים שנתבארו יש מהם שרואים הנס ממש כמו שהיה, כמו אבני אלגביש והאבנים של משה ושל עוג (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: בנס האבות בעינן שיהא המקום נושא עדיין משהו מן הנס ; ובנס שלו עצמו די בהגעה למקום.
ראיית מקום הנס דוקא, ולא הסביבה. הכפתור ופרח, כמובא בביאור הלכה: נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו (ביאור הלכה סימן רי״ח) ; והביאור הלכה מסכים: הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות (ביאור הלכה סימן רי״ח). ובענין שם ומלכות — שיטת הרמב״ם נגד הראב״ד, כלשון הטור: וכן בכל הברכות צריך להזכיר בהם שם ומלכות כ״כ הרמב״ם ז״ל לאפוקי מדברי הראב״ד ז״ל שכתב שאין צריכות שם ומלכות (טור או״ח סימן רי״ח) ; והבית יוסף מעמיד את הראשונים עמו: והתוספות והר״י והרא״ש והרשב״א והמרדכי בפרק הרואה הסכימו לדעת הרמב״ם דבברכות הראיה נמי בעינן שם ומלכות וכתבו דבהדיא אמרו בירושלמי כן (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). והמשנה ברורה מדקדקת בנוסח: וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). תמצית: אין מברכין על ״ים סוף״ סתם אלא על מקום המעבר ; והברכה ברכה גמורה, ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם.

סעיף ב׳ — על נס שנעשה לקצת ישראל

על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפי׳ נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו:
סעיף ב׳: על נס שנעשה לקצת ישראל — כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או לרובן, ואפילו נעשה לקצת שבטים — אין מברכין עליו.
מהו ניסא דרבים. הבית יוסף מגדיר: וכתב הר״י דניסא דרבים היינו שנעשה לכל ישראל או רובן אבל שלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). והמשנה ברורה מסיקה מן הסעיף: אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:י). וערוך השלחן מסכם: על נס שלא נעשה לכל ישראל או לרוב ישראל אלא למקצת ישראל, ואפילו נעשה לכמה שבטים, מכל מקום כיון שאינם רוב ישראל - אין מברכין עליו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: ברכת הרבים צריכה הצלת רבים ; ובפחות מרוב ישראל נשאר הנס נס של יחידים, ואין מברכין עליו אלא הם.
ושבט שלם? הטור מביא את בעיית הירושלמי: ותו איתא בירושלמי על הנס של שבטים מהו שיברך למאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל מברך ומאן דאמר כל השבטים איקרו קהל אינו מברך (טור או״ח סימן רי״ח). והבית יוסף מביא את הנוסח שכמה בעיות נשארו בו בלא הכרעה: ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח) ; ומסיק: וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: אם שבט אחד קרוי קהל — תלוי במחלוקת ידועה ; ומרן, מספק, אינו מברך.

סעיף ג׳ — משלשים לשלשים יום

כל אלו הדברי׳ אינם אלא כשרואה אותם משלשי׳ לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה:
סעיף ג׳: כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום ; ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה.
המחלוקת שהסעיף מכריע בה. הטור מפרשה: וכתב עוד הראב״ד שאין עליו חובה לברך על הנס אלא בפעם ראשונה מכאן ואילך רשות אבל א״א ז״ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן מל׳ יום לל׳ יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה (טור או״ח סימן רי״ח). והבית יוסף מראה שהרא״ש חולק על הראב״ד בשתים: והדבר מבואר שהוא חולק על דברי הראב״ד בשתים שהראב״ד סובר שאינו מברך על הנס בתורת חובה אלא פעם ראשונה לבד והוא סובר שכל שרואה אותם מל׳ יום לל׳ יום חייב לברך כמו בפעם ראשונה (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: לראב״ד רק ראייה ראשונה חובה, ומכאן ואילך רשות ; ולרא״ש — ומרן אחריו — כל ראייה שאחר שלושים יום חובה מחדש, ובתוך שלושים אין לברך.
כיצד מונין את השלושים. חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא). וכן ערוך השלחן: ברכות אלו כהרבה מברכות הראייה שחיובן משלשים יום לשלשים יום, והיינו לבד שני ימים של הראיות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). ומה דינו קודם לכן? וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יב). תמצית: שני ימי הראייה אינם בכלל השלושים ; והמברך קודם הזמן אינו מחמיר אלא מברך ברכה לבטלה.
ולמה על הרעמים מברכין בכל פעם. מקשה המשנה ברורה: ואין להקשות מ״ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג) ; ומתרצת: דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא״כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע״כ לא חשיב לברוכי אא״כ עבר זמן מרובה כל׳ יום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג). תמצית: הרעם רעם חדש הוא בכל פעם, והבושם ריח חדש ; ומקום הנס נשאר כמות שהיה — וצריך שיעבור זמן מרובה עד שיחזור להיות חדש.

B. נס של יחיד — נס שנעשה ליחיד

נֵס שֶׁל יָחִיד — נס שלא הציל אלא אדם אחד אינו מחייב ברכת רבים, אבל מחייב ברכת יחיד. וערוך השלחן מפריד ביניהם: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח) ; ומוסיף, שלא כתנאי שבסעיף א׳, שבנס שלו ואפילו אין הנס ניכר מתוך המקום (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), דלא על המקום מברך אלא על נס גופו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: כאן אין הברכה על מה שהמקום מראה אלא על מה שאירע לגופו — ולפיכך היא שלו ושל יוצאי יריכו.

סעיף ד׳ — הרואה מקום שנעשה נס ליחיד

הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה:
סעיף ד׳: הרואה מקום שנעשה בו נס ליחיד — אינו מברך ; אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה, וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה.
המעשה שממנו יצא הדין. מספרת הגמרא: והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא. נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה (ברכות נ״ד ע״א), ואתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד ע״א). ומכאן מסיקה את שני הדינים: אמרי: אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי (ברכות נ״ד ע״א). תמצית: האריה, הניצול, והוראת רבא — כל אימת שיגיע לשם יברך. נס הרבים מחייב את הכל, ונס היחיד אינו מחייב אלא אותו.
והעובר שם אינו מברך. וכבר מבואר בס״ב דכל זמן שלא נעשה נס לרוב ישראל כיחיד דיינינן ליה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יד). וכן לשון ערוך השלחן: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: אין נס של יחיד נעשה נס של רבים משום שאחרים באים לראות את המקום ; ואין ברכה אלא למי שהנס נוגע לו.
אימתי מברך הוא עצמו, ועד כמה דורות. היינו כשחוזר ומגיע שם אחר שקרא לו הנס ומפעם הראשונה ואילך אינו מברך כשמגיע שם אא״כ עברו שלשים יום מברכה ראשונה וכבסעיף ג׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טו). וביוצאי יריכו מביא הטור את הפירוש הרחב: ויש מפרשים לפי גירסתם לאו דוקא בן בנו אלא הוא הדין נמי כל יוצאי יריכו מברכין ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח), והבית יוסף נותן טעם: כ״כ שם הרשב״א וטעמא משום דכל יוצאי יריכו שותפים באותו הנס (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). אבל המשנה ברורה מצמצמת: עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז), והנוסח משתנה לפי הדור: זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). וערוך השלחן מקצר עוד: ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: בנו ובן בנו מברכין ; ומכאן ואילך נחלקו האחרונים, וערוך השלחן מעמיד את הברכה בשם ומלכות בשני דורות אלו בלבד.
ובנס שנעשה לאמו, או לאדם אחר. הביאור הלכה מפורש לשני הצדדים: ופשוט דאם נעשה נס לאמו או לאם אמו ג״כ מברך שעשה נס לאמי או לאם אמי (ביאור הלכה סימן רי״ח) ; ולהיפך גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה (ביאור הלכה סימן רי״ח). תמצית: קו הזרע פותח את הברכה לשני הצדדים — אב ואם ; וסוגר אותה בפני כל אדם אחר, ואפילו בעל על אשתו.

סעיף ה׳ — מי שנעשו לו נסים הרבה

מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות ויכלול כלם בברכה אחת:
סעיף ה׳: מי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו בו נס — צריך להזכיר כל שאר המקומות, ולכלול את כולם בברכה אחת.
מעשה דמר בריה דרבינא. ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי (ברכות נ״ד ע״א). ועוד: ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה (ברכות נ״ד ע״א). וכך היה אומר: כי מטא לערבות בריך: ברוך … שעשה לי נס בערבות ובגמל. כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך: ברוך … שעשה לי נס בגמל ובערבות (ברכות נ״ד ע״א). והטור מייחס את הדין לרא״ש: כתב א״א הרא״ש ז״ל מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות עמו (טור או״ח סימן רי״ח). תמצית: שתי הצלות בשני מקומות — ובכל מקום היה מזכיר את שניהם, ומקדים את זה שהוא עומד בו.
מה מזכירים בדיוק. הט״ז מדקדק בזה: ע״כ דקדק בטור כל שאר המקומות כו׳ והיינו שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני וגוף הנס אין צריך להזכיר כנ״ל נכון (ט״ז או״ח סימן רי״ח). והמשנה ברורה קובעת את הסדר: וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח״כ יזכיר שארי מקומות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). תמצית: מזכירין מקומות ולא מעשים ; וגוף הנס אינו צריך להיאמר בברכה.
ודין זה בו בלבד. זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ״א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א״צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח) ; ווגם ביחיד גופא כתב המ״א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח) — וכבר כתב המגן אברהם: אבל יוצאי יריכו א״צ להזכיר שאר המקומות כנ״ל כמו בנס של רבים (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). ולבסוף: ודע שאף שכלל שארי נסים מ״מ אם פגע אח״כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). תמצית: אין הבן מזכיר את כל נסי אביו, כשם שאין מזכירין את כל נסי ישראל ; ומה שכלל מקום בברכתו אינו פוטרו מלברך שם שוב בהגיעו לשם, ואפילו בו ביום.

C. נס של רבו ושל אדם מסוים — רבו, אדם מסוים, ומי שנתקדש בו שם שמים

אָדָם מְסוּיָם — אדם ששמו ידוע בכל ישראל. ומקורם של שני סעיפים אלו בירושלמי, כמובא בבית יוסף: ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). והבית יוסף מעיר שבנוסח שלפנינו נשארו בעיות אלו בלא פשיטה: וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: עד היכן מגיעה חובת הברכה על הצלת אחר — אביו, רבו, אדם מסוים, מי שנתקדש בו שם שמים? מרן תפס את הנוסח הפושט ; והאחרונים יחזרו לזה.

סעיף ו׳ — על נס של רבו (והגהת הרמ״א)

על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו: הגה י״א דה״ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס. (אבודרהם):
סעיף ו׳: על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו. הגהת הרמ״א: יש אומרים שהוא הדין אם רואה את האדם שנעשה לו הנס — מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס (אבודרהם).
המקור — הירושלמי שבטור. ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). תמצית: הטור מצרף במשפט אחד את רבו, את האדם המסוים ואת מי שנתקדש בו שם שמים — ומכאן יצאו סעיפים ו׳ וז׳.
באיזה רב מדובר. ונוסחתו ברוך וכו׳ שעשה נס לרבי במקום הזה ומיירי ברבו מובהק ופשוט דדוקא הוא אבל בניו אינם מחוייבים בכבוד רבו ואין מברכים אניסו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כ). וכן ערוך השלחן, ומטעם: על נס של רבו צריך לברך כמו שמברך על נס של אביו, וזהו מפני כבוד רבו, ופשוט הוא דדווקא הוא ולא זרעו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: ברבו מובהק, והברכה מכוח כבודו — כבוד שאינו עובר לבניו של התלמיד.
הגהת הרמ״א — שמברכין אף על האדם עצמו. המשנה ברורה מפרשת במי: וכגון שמחוייב לברך אניסו כאביו ורבו או אדם מסויים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כא) ; ומוציאה מזה הלכה למעשה: ולפ״ז כל שלשים שלא ראה לאותו האיש כשפוגע בו אח״כ חייב לברך ונוסח הברכה ברוך אתה וכו׳ שעשה נס לאבי או לרבי ובאדם מסויים יברך שעשה נס לאדם הזה או ברוך שעשה לך נס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כב). והביאור הלכה מסייג: ונראה דאין יכול לברך רק כל זמן שרואהו להמקום אבל אם עבר כבר ואינו רואה אותו הפסיד ברכתו כמו בשמע רעמים לקמן בסימן רכ״ז ס״ג עי״ש (ביאור הלכה סימן רי״ח). תמצית: האדם שנעשה לו הנס מחייב ברכה כמקום — ובלבד שרואהו ; משעבר, אבדה ברכתו, כדין הרעמים.

סעיף ז׳ — על נס של אדם מסוים

על נס של אדם מסוים כיואב בן צרויה וחביריו וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה:
סעיף ז׳: על נס של אדם מסוים, כיואב בן צרויה וחביריו, וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים, כגון דניאל וחביריו — מברך. לפיכך הרואה גוב האריות של דניאל, או כבשן האש של חנניה מישאל ועזריה, מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה.
לשון הרמב״ם. הרואה גב אריות וכבשן האש שהשלך בו חנניה מישאל ועזריה מברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם — שעשה נס לצדיקים במקום הזה (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). והטור מוציא את הדין מן הירושלמי: ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). תמצית: הגוב והכבשן הם שני הדוגמאות הקלאסיות ; ואינם מקומות של נס אבות אלא של הצלה שנתקדש בה שם שמים.
מיהו אדם מסוים. שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כג). ובדניאל לא הפרסום הוא הטעם אלא הקידוש: ר״ל ע״י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו׳ ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כד). והנוסח לפי הענין: ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כה). תמצית: שני תארים שונים פותחים את הברכה — להיות ידוע לכל ישראל, או לפרסם את שם שמים.
גמגום המגן אברהם, והלכה למעשה. ולכן נ״ל דלא יברך דספק ברכות להקל ועוד אפשר דבעינן דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו״ה אין אנו עתה כיוצא בו (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). והביאור הלכה, לאחר שדן בהשגות האחרונים, מסיק: וע״כ הנכון בודאי למעשה כדעת המגן אברהם דהיום אין נוהג ברכה זו (ביאור הלכה סימן רי״ח). וכן ערוך השלחן: ויש מגמגמין בברכה זו של אדם מסויים ונתקדש שם שמים על ידו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), ועתה בוודאי אין למצא כאלה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). והבית יוסף הביא את השיטה הרחבה: כתב הרד״א בשם חידושי רב״ש שעל כל נס שיש בו קידוש השם ואפי׳ של יחיד מברכינן וכן משמע מהירושלמי שכתבתי בסמוך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: הברכה כתובה בסימן, אבל דעת הפוסקים שאין בזמננו מי ששמו יצא בכל ישראל כיואב — וספק ברכות להקל.

D. אשתו של לוט וגדר הנס — שתי ברכות, ומידת שם הנס

דַּיַּן הָאֱמֶת · זוֹכֵר הַצַּדִּיקִים — הברייתא מנתה את אשתו של לוט עם מקומות הנס, ותמהה הגמרא: בשלמא כולהו — ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא! — דאמר ברוך … דיין האמת (ברכות נ״ד ע״ב). וכיון שהברייתא נקטה הודאה ושבח, תיקנה: והא הודאה ושבח קתני! תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים. על אשתו אומר ברוך … דיין האמת, ועל לוט אומר ברוך … זוכר את הצדיקים (ברכות נ״ד ע״ב). תמצית: ראייה אחת פוגשת שני דברים — פורענות והצלה — ושתי ברכות הפוכות באות עליהם.

סעיף ח׳ — הרואה אשתו של לוט

הרואה אשתו של לוט מברך שתים עליה אומר בא״י אמ״ה דיין האמת ועל לוט אומר בא״י אמ״ה זוכר הצדיקים:
סעיף ח׳: הרואה את אשתו של לוט מברך שתים. עליה הוא אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם דיין האמת ; ועל לוט הוא אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם זוכר הצדיקים.
למה שתי ברכות בראייה אחת. ואע״פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש״כ ועל לוט ר״ל בשביל לוט (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כז). והט״ז בקצרה: פי׳ על ידי שרואה אשתו נזכר בבעלה לוט (ט״ז או״ח סימן רי״ח). והבית יוסף מסביר את דרך הטור והרא״ש: לפיכך הם מפרשים דכשרואה אשתו של לוט מברך שתים דיין האמת מפני עצמה וזוכר הצדיקים מפני בעלה שאע״פ שאינו רואה אותו מברך עליו כשרואה את אשתו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: את לוט אינו רואה, אבל אי אפשר לראות את אשתו בלא להיזכר בו ; וראיית האחת נושאת את שתי הברכות.
מה רואים, ומה אומרים עליו. כשהיא נציב מלח (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כו). ומהי הברכה השנייה? אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, זוכר את הצדיקים, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳ (ברכות נ״ד ע״ב). והמשנה ברורה מרחיבה: שזכר הקב״ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כח). תמצית: לוט לא ניצל בזכות עצמו אלא בזכות זכירת אברהם — וזהו זוכר הצדיקים: אף בשעת הכעס זוכר הקדוש ברוך הוא את הצדיקים.
ברכה הבאה דרך אגב. מעיר ערוך השלחן: ונראה דהברכה על לוט הוא רק דרך אגב, דמפני שמברך על אשתו לכן ממילא מזכיר את לוט גם כן, אבל בלא זה לא היה שייך ברכה על זה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: אין לברכת לוט קיום לעצמה ; ראיית הנציב היא המחייבת אותה, והיא בלבד.

סעיף ט׳ — גדר הנס: יוצא ממנהג העולם

יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:
סעיף ט׳: יש אומרים שאין מברכין על נס אלא בנס היוצא ממנהג העולם ; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו — כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול, וכיוצא בזה — אינו חייב לברך. ויש חולק ; וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.
מקור הדעה הראשונה. הבית יוסף מביאו: כתב הר״ד אבודרהם בשם הרא״ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: מרן העתיק את האבודרהם בשם הרא״ש מלוניל — ומכאן היש אומרים שבראש הסעיף.
מהו ״יוצא ממנהג העולם״. המשנה ברורה נותנת דוגמה לכאן: כגון עובדא דנזכר בש״ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כט) ; ודוגמה לכאן: ג״כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב״א שם וברחו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ל). תמצית: מעיין הנברא במדבר אין לו הסבר ; גנבים הבורחים מפני צעקה יש להם — וזה כל החילוק שבסעיף.
״ויש חולק״ — ומיהו. המגן אברהם תמה: לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). והביאור הלכה מביא את תמיהת הגר״א: וכן הגר״א תמה דא״כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם (ביאור הלכה סימן רי״ח), ואחר כך מעמיד את המחלוקת: רק דלשיטה א׳ בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב׳ כל דבר שמזמין ה׳ ברגע זו בדרך התולדה ג״כ מקרי נס (ביאור הלכה סימן רי״ח). תמצית: אין מי שיאמר לברך על מנהגו של עולם ; והמחלוקת אינה אלא אם הצלה אמיתית שבאה בדרך הטבע ברגע הנכון קרויה נס.
הנשאר למעשה. המשנה ברורה מפרידה בין שתי הברכות: כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא) — וכן הט״ז: פי׳ על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ״ש סוף סי׳ רי״ט (ט״ז או״ח סימן רי״ח). וערוך השלחן מכריע: ואם כי יש לתרץ דבריו, אך לדינא אין נפקא מינה, ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). ובסכנה גמורה נותנת המשנה ברורה דוגמה: אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב). ובענין ההודאה שמעבר לכל נוסח: כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב) ; וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה׳ יתברך ולשמוח ולספר חסדו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב) — וכבר כתב המגן אברהם: משמע בשבת דף ל״ג כשנעש׳ לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). תמצית: ברכת המקום אינה נאמרת אלא על נס שלמעלה מן הטבע ; אבל הצלה טבעית מחייבת ברכת הגומל, צדקה, ויום הודאה בכל שנה.
הסימן במשפט אחד: השיבה למקום שניצל בו אינה זיכרון אלא חובה — שעשה נסים לאבותינו במקום הזה בהצלת כל ישראל, שעשה לי נס במקום הזה בהצלת עצמו, וברכה אחת הכוללת את כל המקומות ; והכל משלשים לשלשים יום, וכפי מה שראוי באמת לשם נס.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — ירדתי אל הירדן

המקרה: נסיעה בארץ ישראל הביאה אותי אל הירדן, ואחר כך אל שפת ים סוף. האם אני מברך, ועל מה בדיוק?
ההנהגה: סעיף א׳ מדבר בשני מקומות אלו ממש: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:א). אלא שהביאור הלכה מעמיד תנאי במקום: נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו (ביאור הלכה סימן רי״ח) — ומסכים לו: הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות (ביאור הלכה סימן רי״ח). והברכה גמורה: וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). ואינה חוזרת אלא לאחר חודש: חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא). תמצית: מקום המעבר ולא הנהר בכללו ; ברכה שלמה ; ולא קודם שיעברו שלושים יום. ולמעשה — לרבו.

מקרה 2 — ניצלתי מתאונה, ואני חוזר לאותו מקום

המקרה: מכונית כמעט פגעה בי, וכעבור חודשים אני עובר שוב באותו צומת. האם יש מה לומר?
ההנהגה: זהו ממש נדון סעיף ד׳: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה (שו״ע או״ח רי״ח:ד), וכהוראת רבא לאותו אדם: אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד ע״א). ונשאר לברר אם המאורע קרוי נס, והוא נדון סעיף ט׳: יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:ט). והמשנה ברורה מעמידה שם את מקרנו בדיוק: אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב), ומזכירה את הדעה הראשונה: כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא). תמצית: לדעה השנייה מברך בחזרתו ; ולדעה הראשונה אינו מברך ברכת המקום, ומברך הגומל בשעת ההצלה. ורבים מברכין בלא שם ומלכות, כמסקנת מרן. ולמעשה — לרבו.

מקרה 3 — סבי ניצל, ואני מגיע לאותו מקום

המקרה: סבי ניצל ממוות ודאי במקום פלוני באירופה, ואני מגיע לשם. האם אני מברך, ובאיזה נוסח?
ההנהגה: סעיף ד׳ עוסק בזה: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה (שו״ע או״ח רי״ח:ד). והנוסח משתנה לפי הדור: זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). אבל עד היכן החיוב? עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז) ; וערוך השלחן מצמצם: ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). ואחיין, חבר או בעל אינם מברכין: גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה (ביאור הלכה סימן רי״ח). תמצית: בן הבן מברך — שעשה נס לאבי אבא — ולא יותר מזה לערוך השלחן, ולעולם לא מי שאינו מיוצאי יריכו. ולמעשה — לרבו.

שאלות הבנה

בחן את הבנתך:
  1. על מה חלה ברכת סעיף א׳ בדיוק — על הנס או על המקום?
  2. מפני מה אין מברכין על נס שנעשה לקצת שבטים (סעיף ב׳)?
  3. מפני מה מברכין על הרעמים בכל פעם, ועל מקום הנס רק משלשים לשלשים (מ״ב רי״ח:יג)?
  4. מה מחלק בין יואב בן צרויה לדניאל בסעיף ז׳ — ומדוע משנה חילוק זה את טעם הברכה?
  5. האם סעיף ט׳ ממעט את ההצלה הטבעית מכלל הצלה, או רק מכלל ברכה זו?

להרחיב ולהעמיק

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבא← סימן רי״ט · 219
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן רי״ח · ט׳ סעיפים · רמה 1 — פתיחה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא