✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — INTRODUCTION

Siman רי״ח · Where a miracle happened

ברכות הנעשים על הנסים — the blessing of the place (שעשה נסים לאבותינו במקום הזה), the miracle of the many and the miracle of one, the thirty days (משלשים לשלשים), and how far the word “miracle” reaches (נס שהוא יוצא ממנהג העולם)
סימן רי״ח · ט׳ סעיפים
ברכות הנעשים על הנסים
🌱 Introductory level · מתחילים
✦ ❖ ✦

The preceding simanim closed the blessings of fragrance. This one opens an entirely new chapter, which the Tur heads הלכות ברכת הראיה — the blessings said over what one sees — and it begins with the weightiest of them: the blessing said on reaching the very place where a miracle occurred. Hebrew text, English rendering and explanation of the ט׳ seifim, with a section of practical cases.

Subject: The blessings said over miracles — נס של רבים ונס של יחיד, משלשים לשלשים, אדם מסוים, וגדר הנס
Source: שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ח · ט׳ סעיפים

Compiled by: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

A blessing that answers neither food, nor fragrance, nor a commandment: it answers a place. One who reaches the spot where G-d saved Israel stops and says שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. The whole siman unfolds that sentence: over which places, for which miracle, to whom the blessing belongs, and how often. Two questions run through it from end to end — for whom the miracle was done (all Israel, one man, a teacher, a famous man) and what deserves the name of miracle (the last seif). We study here at the level of principle; for personal practice one turns to one’s Rav.

📑 Plan of the study

A. שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (seifim 1-3) — which places, for whom, and from thirty days to thirty days
B. נס של יחיד (seifim 4-5) — the man to whom the miracle happened, his descendants, and many miracles in one blessing
C. נס של רבו ושל אדם מסוים (seifim 6-7) — one’s teacher, a famous man, and one through whom Heaven’s Name was sanctified
D. אשתו של לוט וגדר הנס (seifim 8-9) — two blessings on a single sight, and what deserves the name of miracle
1-3. Practical cases and comprehension questions

A. שעשה נסים לאבותינו במקום הזה — the miracle done for the community

נֵס — the Aruch haShulchan opens the siman by distinguishing two orders of miracle. There are those that carry us constantly and are never seen: מכל מקום כל זה הם ניסים נסתרים וכרוכים בהטבע (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). And there are those that showed themselves openly: אבל הרואה מקומות שנעשו נסים לאבותינו בגלוי, כמו ביציאת מצרים וכיוצא בזה - מחוייבים אנחנו לברך בשם ומלכות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). Why bless over a miracle that did not happen to us? דניסי אבותינו נוגעים גם לנו בכל דור ודור (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח) — summary: the saving of the fathers is still ours, as we say of Chanukah and Purim; and therefore the place where it happened calls for a full blessing, with Name and Kingship.

Seif 1 — הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות:
Seif 1: one who sees a place where miracles were done for Israel — such as the crossings of the Sea, the crossings of the Jordan, the crossings of the streams of Arnon, the hailstones of Beit Choron, the rock Og sought to hurl upon Israel, the stone on which Moshe sat at the war with Amalek, and the wall of Jericho — blesses “שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.” And both this blessing and the other blessings of sight are like all other blessings: all of them are said with mention of the Name and of Kingship.
The Mishnah, and where it is learned from. The Mishnah lays down the rule: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך … שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (משנה ברכות פרק ט משנה א). And the Gemara asks its source: מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳ (ברכות נ״ד ע״א). summary: Yitro was the first to bless over a deliverance that was not his own — and from there we bless over the place of the fathers’ miracle.
The baraita that the Mechaber copies almost word for word. תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום (ברכות נ״ד ע״א). The Tur brings it with the full wording of the blessing: הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק וחומת יריחו מברך בא״י אמ״ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). summary: the list is not the Mechaber’s invention but the baraita’s; Lot’s wife is held back for seif 8, because she calls for a different blessing.
The places, one by one. The Mishnah Berurah identifies them: מקום שעברו ישראל בים ביבשה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:א); מקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ב); מפורש בש״ס שהיו שני הרים ועמק ביניהם שהיו ישראל צריכין לעבור דרך אותו עמק ונחבאו האמוריים במערות שעשו בהרים בצדי העמק כדי שיפלו עליהם פתאום בעברם בעמק ונעשה נס שנדבקו ההרים זה בזה בעבור ארון ברית ה׳ עליהם ונהרגו כולם שם (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ג); שהושלכו מן השמים על האומות שנלחמו עם יהושע כדכתיב בקרא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ד); and for Jericho שנבלעה במקומה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ו), the Gemara noting that the wall did not fall but sank: כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו, משום הכי אבלעה בלועי (ברכות נ״ד ע״ב). Of Og’s rock the Gemara relates: אמר מחנה ישראל כמה הוי — תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו (ברכות נ״ד ע״ב), and then אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה, ונחית בצואריה (ברכות נ״ד ע״ב); and of Moshe’s stone: ואבן שישב עליה משה — דכתיב: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה (ברכות נ״ד ע״ב). summary: seven places, each holding the trace of a deliverance — and it is that trace, not the landscape, that receives the blessing.
Must the miracle be visible in the place itself? The Magen Avraham requires it: משמע לכאורה דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא״ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין כמ״ש התוס׳ והמרדכי מיהו על נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך המקום מברך (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). The Mishnah Berurah repeats his distinction: כתב המ״א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז), אבל בלא״ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה׳ והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז); and adds the qualification: מיהו על נס שלו אפי׳ אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז). The Aruch haShulchan, however, hesitates: והנה בהניסים שנתבארו יש מהם שרואים הנס ממש כמו שהיה, כמו אבני אלגביש והאבנים של משה ושל עוג (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: for a miracle of the fathers the place must still carry something of the miracle; for one’s own miracle it is enough to have reached the spot.
Seeing the exact spot — not the region. The Kaftor vaFerach, quoted by the Beur Halachah: נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו (ביאור הלכה סימן רי״ח); and the Beur Halachah agrees: הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות (ביאור הלכה סימן רי״ח). As for Name and Kingship, this is the Rambam’s position against the Raavad, as the Tur writes: וכן בכל הברכות צריך להזכיר בהם שם ומלכות כ״כ הרמב״ם ז״ל לאפוקי מדברי הראב״ד ז״ל שכתב שאין צריכות שם ומלכות (טור או״ח סימן רי״ח); and the Beit Yosef ranges the Rishonim behind him: והתוספות והר״י והרא״ש והרשב״א והמרדכי בפרק הרואה הסכימו לדעת הרמב״ם דבברכות הראיה נמי בעינן שם ומלכות וכתבו דבהדיא אמרו בירושלמי כן (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). The Mishnah Berurah draws a consequence for the wording: וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). summary: one does not bless over “the Red Sea” in general, but over the point of crossing; and the blessing is a complete one, ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם.

Seif 2 — על נס שנעשה לקצת ישראל

על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפי׳ נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו:
Seif 2: over a miracle done for part of Israel — so long as it was not done for all Israel or for the majority, and even if it was done for several tribes — one does not bless over it.
What a “miracle of the many” is. The Beit Yosef gives the definition: וכתב הר״י דניסא דרבים היינו שנעשה לכל ישראל או רובן אבל שלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). And the Mishnah Berurah draws the consequence: אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:י). The Aruch haShulchan sums it up: על נס שלא נעשה לכל ישראל או לרוב ישראל אלא למקצת ישראל, ואפילו נעשה לכמה שבטים, מכל מקום כיון שאינם רוב ישראל - אין מברכין עליו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: a public blessing presupposes a public deliverance; short of a majority of Israel the miracle remains private, and only those it saved bless.
And a whole tribe? The Tur brings the question of the Yerushalmi: ותו איתא בירושלמי על הנס של שבטים מהו שיברך למאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל מברך ומאן דאמר כל השבטים איקרו קהל אינו מברך (טור או״ח סימן רי״ח). The Beit Yosef quotes the version in which several questions are left unresolved: ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח); and concludes: וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). summary: is one tribe a “congregation”? The Jerusalem Talmud ties the answer to a known dispute, and the Mechaber, in doubt, refrains from blessing.

Seif 3 — משלשים לשלשים יום

כל אלו הדברי׳ אינם אלא כשרואה אותם משלשי׳ לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה:
Seif 3: all these things apply only when he sees them from thirty days to thirty days; and then they are an obligation, as on the first time.
The dispute this seif settles. The Tur sets it out: וכתב עוד הראב״ד שאין עליו חובה לברך על הנס אלא בפעם ראשונה מכאן ואילך רשות אבל א״א ז״ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן מל׳ יום לל׳ יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה (טור או״ח סימן רי״ח). The Beit Yosef shows that the Rosh differs from the Raavad on two counts: והדבר מבואר שהוא חולק על דברי הראב״ד בשתים שהראב״ד סובר שאינו מברך על הנס בתורת חובה אלא פעם ראשונה לבד והוא סובר שכל שרואה אותם מל׳ יום לל׳ יום חייב לברך כמו בפעם ראשונה (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). summary: for the Raavad only the first sight obliges and the rest is optional; for the Rosh — whom the Mechaber follows — every sight separated by thirty days obliges anew, and within the thirty days one may not bless.
How the thirty days are counted. חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא). The Aruch haShulchan says the same: ברכות אלו כהרבה מברכות הראייה שחיובן משלשים יום לשלשים יום, והיינו לבד שני ימים של הראיות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). And before that term? וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יב). summary: the two days of sight are not included in the thirty; and blessing early is not piety but a blessing in vain.
Why thunder, by contrast, is blessed every time. The Mishnah Berurah raises the objection: ואין להקשות מ״ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג); and answers: דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא״כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע״כ לא חשיב לברוכי אא״כ עבר זמן מרובה כל׳ יום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג). summary: thunder is each time a new thunder, and fragrance a new scent; the place of the miracle has stayed exactly what it was — a long time must pass before it becomes new again.

B. נס של יחיד — the miracle done for one man

נֵס שֶׁל יָחִיד — a miracle that saved only one man founds no public blessing, but it does found a private one. The Aruch haShulchan separates the two sharply: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח); and he adds, against the requirement of seif 1, that for one’s own miracle ואפילו אין הנס ניכר מתוך המקום (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), דלא על המקום מברך אלא על נס גופו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: here the blessing is not on what the place displays but on what befell that body — and therefore it belongs to him and to his descendants.

Seif 4 — הרואה מקום שנעשה נס ליחיד

הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה:
Seif 4: one who sees a place where a miracle was done for an individual does not bless; but he himself blesses “שעשה לי נס במקום הזה,” and all his descendants likewise bless “שעשה נס לאבי במקום הזה.”
The story from which the law comes. The Gemara relates: והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא. נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה (ברכות נ״ד ע״א), and אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד ע״א). From this it concludes the two regimes: אמרי: אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי (ברכות נ״ד ע״א). summary: the lion, the man saved, and Rava’s instruction — whenever he reaches that place, let him bless. A miracle of the many obliges everyone; a miracle of one obliges him alone.
The passer-by does not bless. וכבר מבואר בס״ב דכל זמן שלא נעשה נס לרוב ישראל כיחיד דיינינן ליה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יד). So too the language of the Aruch haShulchan: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: a private miracle does not become public because others come to look at the spot; there is a blessing only for the one it concerns.
When does he himself bless, and for how many generations? היינו כשחוזר ומגיע שם אחר שקרא לו הנס ומפעם הראשונה ואילך אינו מברך כשמגיע שם אא״כ עברו שלשים יום מברכה ראשונה וכבסעיף ג׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טו). For the descendants, the Tur brings the broad reading: ויש מפרשים לפי גירסתם לאו דוקא בן בנו אלא הוא הדין נמי כל יוצאי יריכו מברכין ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח), and the Beit Yosef gives its reason: כ״כ שם הרשב״א וטעמא משום דכל יוצאי יריכו שותפים באותו הנס (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). But the Mishnah Berurah narrows it: עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז), and the wording changes with the degree: זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). The Aruch haShulchan is shorter still: ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: son and grandson bless; beyond that the Acharonim differ, and the Aruch haShulchan limits the blessing with Name and Kingship to those two generations.
And for a mother, or for someone else? The Beur Halachah is explicit in both directions: ופשוט דאם נעשה נס לאמו או לאם אמו ג״כ מברך שעשה נס לאמי או לאם אמי (ביאור הלכה סימן רי״ח); and conversely גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה (ביאור הלכה סימן רי״ח). summary: the line of descent opens the blessing on both sides — father and mother alike; but it closes it to everyone else, even to a spouse.

Seif 5 — מי שנעשו לו נסים הרבה

מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות ויכלול כלם בברכה אחת:
Seif 5: one to whom many miracles happened, when he reaches one of the places where a miracle was done for him, must mention all the other places and include them all in a single blessing.
The story of Mar bar Ravina. ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי (ברכות נ״ד ע״א). And further: ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה (ברכות נ״ד ע״א). And this is what he would say: כי מטא לערבות בריך: ברוך … שעשה לי נס בערבות ובגמל. כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך: ברוך … שעשה לי נס בגמל ובערבות (ברכות נ״ד ע״א). The Tur attributes the law to the Rosh: כתב א״א הרא״ש ז״ל מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות עמו (טור או״ח סימן רי״ח). summary: two rescues in two places — and in each he named both, beginning with the one he was standing in.
What exactly is mentioned. The Turei Zahav presses this point: ע״כ דקדק בטור כל שאר המקומות כו׳ והיינו שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני וגוף הנס אין צריך להזכיר כנ״ל נכון (ט״ז או״ח סימן רי״ח). And the Mishnah Berurah fixes the order: וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח״כ יזכיר שארי מקומות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). summary: one names places, not narratives; the miracle itself need not be told inside the blessing.
A rule that applies to him alone. זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ״א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א״צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח); and וגם ביחיד גופא כתב המ״א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח) — the Magen Avraham had already written: אבל יוצאי יריכו א״צ להזכיר שאר המקומות כנ״ל כמו בנס של רבים (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). And finally: ודע שאף שכלל שארי נסים מ״מ אם פגע אח״כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). summary: a son does not recount all his father’s miracles, any more than one recounts all of Israel’s; and having included a place in the blessing does not exempt one from blessing again on reaching it, even the same day.

C. נס של רבו ושל אדם מסוים — the teacher, the famous man, and the Name sanctified

אָדָם מְסוּיָם — “a designated man,” one whose name is known throughout Israel. The source of these two seifim is a passage of the Jerusalem Talmud, which the Beit Yosef brings: ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). And the Beit Yosef notes that in our version these questions remain unresolved: וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). summary: how far does the duty to bless over another’s deliverance extend — father, teacher, famous man, one through whom Heaven was sanctified? The Mechaber adopted the resolving version; the Acharonim will return to it.

Seif 6 — על נס של רבו (and the Rema’s gloss)

על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו: הגה י״א דה״ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס. (אבודרהם):
Seif 6: over the miracle of one’s teacher one must bless as one blesses over the miracle of one’s father. Gloss of the Rema: some say the same applies if he sees the man to whom the miracle happened — he blesses over him as he blesses over the place where the miracle occurred (Abudraham).
The source: the Yerushalmi, through the Tur. ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). summary: the Tur joins in a single sentence the teacher, the famous man and the one through whom the Name was sanctified — and from there come seifim 6 and 7.
Which teacher is meant? ונוסחתו ברוך וכו׳ שעשה נס לרבי במקום הזה ומיירי ברבו מובהק ופשוט דדוקא הוא אבל בניו אינם מחוייבים בכבוד רבו ואין מברכים אניסו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כ). The Aruch haShulchan says the same, and gives the reason: על נס של רבו צריך לברך כמו שמברך על נס של אביו, וזהו מפני כבוד רבו, ופשוט הוא דדווקא הוא ולא זרעו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: it is the רבו מובהק, the principal teacher, and the blessing rests on the honour owed him — an honour that does not pass to the disciple’s children.
The Rema’s gloss: one blesses over the person too. The Mishnah Berurah specifies over whom: וכגון שמחוייב לברך אניסו כאביו ורבו או אדם מסויים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כא); and draws the practice: ולפ״ז כל שלשים שלא ראה לאותו האיש כשפוגע בו אח״כ חייב לברך ונוסח הברכה ברוך אתה וכו׳ שעשה נס לאבי או לרבי ובאדם מסויים יברך שעשה נס לאדם הזה או ברוך שעשה לך נס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כב). But the Beur Halachah sets a limit: ונראה דאין יכול לברך רק כל זמן שרואהו להמקום אבל אם עבר כבר ואינו רואה אותו הפסיד ברכתו כמו בשמע רעמים לקמן בסימן רכ״ז ס״ג עי״ש (ביאור הלכה סימן רי״ח). summary: the person saved founds the same blessing as the place — provided one still sees him; once he has passed, the blessing is lost, as with thunder.

Seif 7 — על נס של אדם מסוים

על נס של אדם מסוים כיואב בן צרויה וחביריו וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה:
Seif 7: over the miracle of a distinguished man, such as Yoav ben Tzeruyah and his fellows, and likewise over the miracle of a man through whom Heaven’s Name was sanctified, such as Daniel and his fellows, one blesses. Therefore one who sees Daniel’s lions’ den, or the fiery furnace of Chananyah, Mishael and Azaryah, blesses “שעשה נס לצדיקים במקום הזה.”
The Rambam’s language. הרואה גב אריות וכבשן האש שהשלך בו חנניה מישאל ועזריה מברך (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם — שעשה נס לצדיקים במקום הזה (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). The Tur, for his part, derives the law from the Yerushalmi: ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (טור או״ח סימן רי״ח). summary: the den and the furnace are the two classic examples; they are not places of a miracle of the fathers but of a deliverance through which Heaven’s Name became known.
Who counts as a “distinguished man”? שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כג). And for Daniel it is not fame that matters but sanctification: ר״ל ע״י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו׳ ועיין בבה״ל (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כד). The wording fits the case: ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כה). summary: two different titles open the blessing — being known to all Israel, or having made the Name known.
The Magen Avraham’s reservation, adopted in practice. ולכן נ״ל דלא יברך דספק ברכות להקל ועוד אפשר דבעינן דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו״ה אין אנו עתה כיוצא בו (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). The Beur Halachah, after weighing the Acharonim’s objections, concludes: וע״כ הנכון בודאי למעשה כדעת המגן אברהם דהיום אין נוהג ברכה זו (ביאור הלכה סימן רי״ח). So too the Aruch haShulchan: ויש מגמגמין בברכה זו של אדם מסויים ונתקדש שם שמים על ידו (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), ועתה בוודאי אין למצא כאלה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). The Beit Yosef, for his part, had brought the broad position: כתב הרד״א בשם חידושי רב״ש שעל כל נס שיש בו קידוש השם ואפי׳ של יחיד מברכינן וכן משמע מהירושלמי שכתבתי בסמוך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). summary: the blessing stands written in the siman, but the poskim hold that no man today has Yoav’s standing — and in doubt one does not bless.

D. אשתו של לוט וגדר הנס — two blessings, and the measure of the word “miracle”

דַּיַּן הָאֱמֶת · זוֹכֵר הַצַּדִּיקִים — the baraita listed Lot’s wife among the places of miracle, and the Gemara objects: בשלמא כולהו — ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא! — דאמר ברוך … דיין האמת (ברכות נ״ד ע״ב). And since the baraita had spoken of praise, it emends: והא הודאה ושבח קתני! תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים. על אשתו אומר ברוך … דיין האמת, ועל לוט אומר ברוך … זוכר את הצדיקים (ברכות נ״ד ע״ב). summary: one and the same sight meets two things — a punishment and a rescue — and two opposite blessings answer them.

Seif 8 — הרואה אשתו של לוט

הרואה אשתו של לוט מברך שתים עליה אומר בא״י אמ״ה דיין האמת ועל לוט אומר בא״י אמ״ה זוכר הצדיקים:
Seif 8: one who sees Lot’s wife says two blessings. Over her he says: “Blessed are You, L-rd our G-d, King of the universe, דיין האמת”; and over Lot he says: “Blessed are You, L-rd our G-d, King of the universe, זוכר הצדיקים.”
Why two blessings on a single sight. ואע״פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש״כ ועל לוט ר״ל בשביל לוט (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כז). The Turei Zahav says it more briefly: פי׳ על ידי שרואה אשתו נזכר בבעלה לוט (ט״ז או״ח סימן רי״ח). And the Beit Yosef sets out the reasoning of the Tur and the Rosh: לפיכך הם מפרשים דכשרואה אשתו של לוט מברך שתים דיין האמת מפני עצמה וזוכר הצדיקים מפני בעלה שאע״פ שאינו רואה אותו מברך עליו כשרואה את אשתו (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). summary: one does not see Lot, but one cannot see his wife without recalling him; the sight of the one carries both blessings.
What one sees, and what is said over him. כשהיא נציב מלח (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כו). And the second blessing? אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, זוכר את הצדיקים, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳ (ברכות נ״ד ע״ב). The Mishnah Berurah develops it: שזכר הקב״ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳ (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כח). summary: Lot was not saved for his own sake but through the remembrance of Avraham — and that is what זוכר הצדיקים says: even in the hour of anger, G-d remembers the righteous.
A blessing that comes only in passing. The Aruch haShulchan notes: ונראה דהברכה על לוט הוא רק דרך אגב, דמפני שמברך על אשתו לכן ממילא מזכיר את לוט גם כן, אבל בלא זה לא היה שייך ברכה על זה (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). summary: the blessing over Lot has no standing of its own; it is the sight of the pillar of salt that calls for it, and nothing else.

Seif 9 — the measure of a miracle: יוצא ממנהג העולם

יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:
Seif 9: some say one blesses over a miracle only when it departs from the ordinary course of the world; but a miracle that belongs to the course of the world and its nature — such as thieves who came by night, and he came into danger and was saved, and the like — one is not obliged to bless over. And some disagree; and it is good to bless without mention of the Name and of Kingship.
The source of the first opinion. The Beit Yosef gives it: כתב הר״ד אבודרהם בשם הרא״ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). summary: the Mechaber copies the Abudraham in the name of the Rosh of Lunel — hence the יש אומרים that opens the seif.
What “departing from the course of the world” means. The Mishnah Berurah gives the positive example: כגון עובדא דנזכר בש״ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כט); and the negative one: ג״כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב״א שם וברחו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ל). summary: a spring appearing in the desert has no explanation; thieves who flee because someone shouted do have one — and that is the whole distinction of the seif.
“And some disagree” — but who? The Magen Avraham is puzzled: לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). The Beur Halachah brings the Vilna Gaon’s difficulty: וכן הגר״א תמה דא״כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם (ביאור הלכה סימן רי״ח), then restores the dispute: רק דלשיטה א׳ בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב׳ כל דבר שמזמין ה׳ ברגע זו בדרך התולדה ג״כ מקרי נס (ביאור הלכה סימן רי״ח). summary: nobody proposes blessing over the ordinary course of nature; the argument is only whether a real rescue, arriving by natural means at the exact moment needed, deserves the name of miracle.
What remains in practice. The Mishnah Berurah separates the two blessings: כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא) — and the Turei Zahav likewise: פי׳ על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ״ש סוף סי׳ רי״ט (ט״ז או״ח סימן רי״ח). The Aruch haShulchan decides: ואם כי יש לתרץ דבריו, אך לדינא אין נפקא מינה, ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). For real danger the Mishnah Berurah gives the example: אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב). And for thanksgiving beyond any formula: כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב); וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה׳ יתברך ולשמוח ולספר חסדו (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב) — the Magen Avraham had already written it: משמע בשבת דף ל״ג כשנעש׳ לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). summary: the blessing of the place is said only over a miracle beyond nature; but a natural rescue still calls for the blessing of הגומל, for charity, and for a day of thanksgiving each year.
The siman in one sentence: returning to the place where one was saved is not a memory but an obligation — שעשה נסים לאבותינו במקום הזה for the deliverance of all Israel, שעשה לי נס במקום הזה for one’s own, and a single blessing for all the places together; the whole from thirty days to thirty days, and to the measure of what truly deserves the name of miracle.

Practical cases

Case 1 — I go down to the Jordan

Situation: A trip to Israel brings me to the Jordan, and then to the shore of the Red Sea. Do I bless, and over what exactly?
Practice: Seif 1 deals with these two places precisely: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:א). But the Beur Halachah sets a condition of place: נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו (ביאור הלכה סימן רי״ח) — and endorses it: הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות (ביאור הלכה סימן רי״ח). The blessing is a full one: וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). And it returns only once a month: חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא). summary: the place of the crossing, not the river at large; a complete blessing; and not before thirty days have passed. For practice, follow your Rav.

Case 2 — I survived an accident, and I pass the same spot again

Situation: A car narrowly missed me; months later I drive through the same junction. Is there anything to say?
Practice: This is exactly the case of seif 4: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה (שו״ע או״ח רי״ח:ד), and Rava’s instruction to that man: אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד ע״א). It remains to be seen whether the event deserves the name of miracle, which is the matter of seif 9: יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:ט). The Mishnah Berurah places our case there precisely: אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב), while recalling the first opinion: כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא). summary: on the second view one blesses on returning; on the first one refrains from the blessing of the place, and says הגומל at the moment of rescue. Many bless without Name and Kingship, as the Mechaber concludes. For practice, follow your Rav.

Case 3 — My grandfather was saved; I travel to the spot

Situation: My grandfather escaped certain death at a certain place in Europe. I am going there. Do I bless, and with what wording?
Practice: Seif 4 provides for it: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה (שו״ע או״ח רי״ח:ד). The wording changes with the degree: זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). But how far does the obligation reach? עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז); and the Aruch haShulchan is more restrictive: ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). A nephew, a friend, a husband do not bless: גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה (ביאור הלכה סימן רי״ח). summary: the grandson blesses — שעשה נס לאבי אבא — but no further according to the Aruch haShulchan, and never someone outside the line of descent. For practice, follow your Rav.

Comprehension questions

Check your understanding:
  1. What exactly does the blessing of seif 1 bear upon: the miracle, or the place?
  2. Why does one not bless over a miracle done for a few tribes (seif 2)?
  3. Why is thunder blessed every time, and the place of a miracle only every thirty days (מ״ב רי״ח:יג)?
  4. What distinguishes Yoav ben Tzeruyah from Daniel in seif 7 — and why does that distinction change the reason for blessing?
  5. Does seif 9 deny that a natural rescue is a rescue, or only that it takes this particular blessing?

Going further

If you wish to go deeper into this siman:
Continue to the next simanSiman 219 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רי״ח · ט׳ סעיפים · Level 1 — Introduction
♥ Support DAAT
📖Join the chavrusa