✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

ברכות הנעשים על הנסים — עיונים מעמיקים
סימן רי״ח · ט׳ סעיפים
מקום הנס · ניסא דרבים וניסא דיחיד · משלשים לשלשים · יוצאי יריכו · רבו ואדם מסוים · אשתו של לוט · גדר הנס
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ח — ט׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק י), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק הרואה (נ״ד ע״א-ע״ב) · משנה ברכות פרק ט משנה א · «אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי» (ברכות נ״ד ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — משנת הרואה וברייתת המקומות (ברכות נ״ד ע״א), וחקירת היסוד
  2. מקום הנס ומידתו — «שעשה נסים לאבותינו במקום הזה» · (שו״ע או״ח רי״ח:א)
  3. ניסא דרבים וניסא דיחיד — נס לקצת ישראל ולשבטים (שו״ע או״ח רי״ח:ב)
  4. משלשים לשלשים — חובה ורשות, הראב״ד והרא״ש (שו״ע או״ח רי״ח:ג)
  5. נס של יחיד ויוצאי יריכו — כמה דורות, וכמה נסים בברכה אחת (שו״ע או״ח רי״ח:ד-ה)
  6. רבו, אדם מסוים, אשתו של לוט וגדר הנס — (שו״ע או״ח רי״ח:ו-ט) · נפקא מינה · טבלאות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

בִּרְכוֹת הַנַּעֲשִׂים עַל הַנִּסִּים. וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:

א׳: מקום הנס — הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, וכל ברכות הראיה בשם ומלכות. ב׳: ניסא דרבים — נס שלא נעשה לכל ישראל או לרובן, ואפילו לקצת שבטים, אין מברכין עליו. ג׳: הזמן — משלשים לשלשים יום, ואז חובה כבפעם הראשונה. ד׳: נס של יחיד — הרואה אינו מברך, והוא עצמו ויוצאי יריכו מברכין. ה׳: נסים הרבה — מזכיר את כל המקומות וכוללם בברכה אחת. ו׳: נס של רבו — כנס של אביו ; ובהגה, אף על האדם עצמו. ז׳: אדם מסוים — כיואב, וכן מי שנתקדש בו שם שמים כדניאל — שעשה נס לצדיקים במקום הזה. ח׳: אשתו של לוט — שתי ברכות: דיין האמת וזוכר הצדיקים. ט׳: גדר הנס — יוצא ממנהג העולם, ובמנהג העולם — בלא שם ומלכות.

תמצית קצרה:

ט׳ סעיפים: הסימן פותח את ברכות הראיה, וכולו עומד על קו חלוקה שהעמידה הגמרא במשפט אחד: «אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי» (ברכות נ״ד ע״א). סעיף א׳ נותן את דין הרבים — «הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל» (שו״ע או״ח רי״ח:א) — בשם ומלכות ; סעיף ב׳ קובע את גבולו — «כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן» (שו״ע או״ח רי״ח:ב) ; סעיף ג׳ קובע את זמנו — «משלשי׳ לשלשים יום» (שו״ע או״ח רי״ח:ג). סעיפים ד-ה בדין היחיד, הוא ויוצאי יריכו ; סעיפים ו-ז מרחיבים לרבו ולאדם מסוים ; סעיף ח מוסיף מקרה של שתי ברכות ; וסעיף ט מודד את השם עצמו — «אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם» (שו״ע או״ח רי״ח:ט). ושתי שאלות עוברות בכל: האם הברכה הודאה על ההצלה, או ברכת ראייה על המקום?

1. הקדמת הסוגיא — במה תלויה ברכת הנס

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן במקום הנס — לשון מרן: «הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות» (שו״ע או״ח רי״ח:א). ובו ט׳ סעיפים, ועניינם אחד: לא איזה נוסח נאמר על איזה דבר — אלא מי חייב לברך, על איזו הצלה, ובאיזה מקום. ושורש הכל במימרא אחת: «אמרי: אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי» (ברכות נ״ד ע״א).
תורת הסוגיא בגמרא: פותחת המשנה — «הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך … שעשה נסים לאבותינו במקום הזה» (משנה ברכות פרק ט משנה א) — ושואלת הגמרא מנא הני מילי, «מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳» (ברכות נ״ד ע״א). ומקשה הגמרא על עצם החלוקה, שהרי מצינו יחיד שנעשה לו נס ומברך: «והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא. נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה» (ברכות נ״ד ע״א), «אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה» (ברכות נ״ד ע״א) ; ועוד מעשה דמר בריה דרבינא, «ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי» (ברכות נ״ד ע״א), «ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה» (ברכות נ״ד ע״א), ובכל מקום היה אומר «כי מטא לערבות בריך: ברוך … שעשה לי נס בערבות ובגמל. כי מטא לרסתקא דמחוזא בריך: ברוך … שעשה לי נס בגמל ובערבות» (ברכות נ״ד ע״א). ומתוך כך העמידה הגמרא את שני הדינים זה מול זה: «אמרי: אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי» (ברכות נ״ד ע״א). ואחר כך שנתה הברייתא את המקומות: «תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום» (ברכות נ״ד ע״א). תמצית: שלוש קומות בסוגיא — משנת הרואה שקבעה ברכה על מקום, מעשי היחידים שהעמידו דין שני, והברייתא שמנתה את מקומות נסי הרבים ; ומהן נבנה כל סימננו.
החקירה היסודית — במה נמדדת ברכת הנס: בהודאה על ההצלה, או בראייה של המקום? ונפקא מינה: נס שנעשה לו במקום שאין הנס ניכר בו כלל — לצד ההודאה מברך, ולצד הראייה לא ; והוא ממש חילוקו של המגן אברהם, «מיהו על נס שלו אפי׳ אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז). ונפקא מינה שנייה: עבר את המקום ולא בירך, «ונראה דאין יכול לברך רק כל זמן שרואהו להמקום אבל אם עבר כבר ואינו רואה אותו הפסיד ברכתו כמו בשמע רעמים לקמן בסימן רכ״ז ס״ג עי״ש» (ביאור הלכה סימן רי״ח). ונפקא מינה שלישית: הרואה את האדם שנעשה לו הנס — «הגה י״א דה״ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס. (אבודרהם)» (רמ״א או״ח רי״ח:ו), שלצד ההודאה מובן היטב, ולצד הראייה צריך טעם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. מקום הנס ומידתו — ניכר הנס מתוך המקום (שו״ע או״ח רי״ח:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות» (שו״ע או״ח רי״ח:א).
שורש הדין: ברייתא היא, «תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום» (ברכות נ״ד ע״א) ; ולשון הטור: «הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק וחומת יריחו מברך בא״י אמ״ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה» (טור או״ח סימן רי״ח). ולשון הרמב״ם: «הרואה מקום שנעשו נסים לישראל כגון ים סוף ומעברות הירדן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — «שעשה נסים לאבותינו במקום הזה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). תמצית: הרשימה ברייתא, והנוסח מן הרמב״ם והטור ; ומרן העתיקם, והשמיט את אשתו של לוט לסעיף ח׳ מפני שברכתה אחרת.
קושיא — אם הברכה על המקום, למה מנתה הברייתא מעברות הים ומעברות הירדן, והרי הים והירדן מלאים מים כשהיו, ואין שם רושם של נס כלל?
תירוץ: כתב המגן אברהם — «משמע לכאורה דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא״ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין כמ״ש התוס׳ והמרדכי מיהו על נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך המקום מברך» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). ופירשה המשנה ברורה: «כתב המ״א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז), «אבל בלא״ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה׳ והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז) ; אלא שסייגה, «מיהו על נס שלו אפי׳ אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז). תמצית: אין הצריכות ״שיהא הנס ניכר״ אלא בנסי האבות, שהברכה בהם על מה שהמקום מעיד ; ובנס של עצמו די בהגעה למקום, שהברכה על ההצלה עצמה. אבל ערוך השלחן נשאר בקושיא: «והנה בהניסים שנתבארו יש מהם שרואים הנס ממש כמו שהיה, כמו אבני אלגביש והאבנים של משה ושל עוג» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח).
מחלוקת — מה שיעור ״המקום״: הכפתור ופרח מצמצם עד הנקודה עצמה — «נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו» (ביאור הלכה סימן רי״ח) — והביאור הלכה מסכים לו ומביא ראיה מן הראשונים: «הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ״כ רש״י בד״ה מעברות» (ביאור הלכה סימן רי״ח). ומאידך, מן הרמב״ם משמע לכאורה שאף בראיית ים סוף בלבד מברך, שכתב «הרואה מקום שנעשו נסים לישראל כגון ים סוף ומעברות הירדן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). תמצית: לכפתור ופרח ולביאור הלכה בעינן מקום המעבר דוקא, ובשאר הים אינו אלא שבח בעלמא בלא שם ומלכות ; ודיוק לשון הרמב״ם אינו מוכרח, שהרי סיים ״ומעברות הירדן״ ולא ״והירדן״.
שם ומלכות — הראב״ד מול הרמב״ם: כתב הטור «וכן בכל הברכות צריך להזכיר בהם שם ומלכות כ״כ הרמב״ם ז״ל לאפוקי מדברי הראב״ד ז״ל שכתב שאין צריכות שם ומלכות» (טור או״ח סימן רי״ח) ; והבית יוסף העמיד את הראשונים כולם עם הרמב״ם: «ס״ל דאפילו בברכות הראיה בעינן שם ומלכות לאפוקי מהראב״ד שסובר דאע״ג דבשאר ברכות בעינן שם ומלכות בברכות הראיה כיון שאינם אלא שבח והודאה בעלמא אין צריכות שם ומלכות» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח), ועוד «והתוספות והר״י והרא״ש והרשב״א והמרדכי בפרק הרואה הסכימו לדעת הרמב״ם דבברכות הראיה נמי בעינן שם ומלכות וכתבו דבהדיא אמרו בירושלמי כן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). ומכאן דקדקה המשנה ברורה בנוסח: «וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ט). וכן ערוך השלחן: «אבל הרואה מקומות שנעשו נסים לאבותינו בגלוי, כמו ביציאת מצרים וכיוצא בזה - מחוייבים אנחנו לברך בשם ומלכות» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: לראב״ד ברכות הראיה שבח והודאה בעלמא הן ואינן צריכות שם ומלכות — וזו הצד הראשון שבחקירתנו במלוא כוחו ; ולרמב״ם ולכל הראשונים ברכות גמורות הן, ואף ״אתה״ ו״אלהינו״ בכללן.
היסוד:
«תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה — על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום» (ברכות נ״ד ע״א) ; «מיהו על נס שלו אפי׳ אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:ז)

3. ניסא דרבים וניסא דיחיד — קצת ישראל ושבטים (שו״ע או״ח רי״ח:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפי׳ נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו» (שו״ע או״ח רי״ח:ב).
שורש הדין: מסקנת הגמרא «אמרי: אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי» (ברכות נ״ד ע״א) ; והגדרתה בבית יוסף בשם הר״י: «וכתב הר״י דניסא דרבים היינו שנעשה לכל ישראל או רובן אבל שלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). והטור: «ואסיקנא דאניסא דרבים כ״ע בעי ברוכי אניסא דיחיד איהו לחודיה בעי ברוכי» (טור או״ח סימן רי״ח). תמצית: ״רבים״ אינו מספר גדול אלא כלל ישראל או רובו ; וכל שאינו כן — יחיד הוא לענין זה, ואפילו הם רבבות.
קושיא — הקשה הב״ח, והביאה המגן אברהם: «הקשה הב״ח דהא בירושלמי קאמר דלמ״ד כל שבט אקרי קהל חייב לברך על נס של שבט א׳ ופלוגת׳ דר״מ עם ר״י ור״ש היא וכיון דקי״ל כר״י ור״ש וכ״פ הרמב״ם פי״ב משגגות וא״כ למה פסק כאן דאינו מברך» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח)!
תירוץ: «לכן נ״ל דדוק׳ בהוראת ב״ד קי״ל כותייהו משום דכתיב בהדיא קהל בקרא אבל בפסח לא כתיב בהדי׳ קהל והכא לפסח מדמינן לה» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). וכן העלה ערוך השלחן: «מכל מקום לא לכל הדברים כן הוא, והרי לעניין פסח הבא בטומאה לא נחשבו רוב» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: אין ״קהל״ שם אחד לכל התורה כולה. בהוראת בית דין נאמר ״קהל״ בפירוש בכתוב, ושבט אחד בכללו ; ובפסח הבא בטומאה, שאין בו לשון קהל, הולכים אחר רוב ממש — וברכת הנס לפסח נדמתה, שאף היא אינה אלא בהצלת רוב ישראל.
ובירושלמי נשארה בעיא: «ותו איתא בירושלמי על הנס של שבטים מהו שיברך למאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל מברך ומאן דאמר כל השבטים איקרו קהל אינו מברך» (טור או״ח סימן רי״ח) ; ובנוסח שהביא הבית יוסף כמה בעיות נשארו יחד — «ומיהו נוסחת הירושלמי דידן כך היא מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו ונס של שבטים מהו שמברך» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח) — ומסקנתו «וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: הירושלמי תלה את נס השבט במחלוקת ההוריות, והבבלי לא הכריע ; ומספק אין מברכין, וזהו פסק מרן.

4. משלשים לשלשים — חובה ורשות (שו״ע או״ח רי״ח:ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «כל אלו הדברי׳ אינם אלא כשרואה אותם משלשי׳ לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה» (שו״ע או״ח רי״ח:ג).
מחלוקת הראב״ד והרא״ש: «וכתב עוד הראב״ד שאין עליו חובה לברך על הנס אלא בפעם ראשונה מכאן ואילך רשות אבל א״א ז״ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן מל׳ יום לל׳ יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה» (טור או״ח סימן רי״ח). ופירש הבית יוסף שהמחלוקת כפולה: «והדבר מבואר שהוא חולק על דברי הראב״ד בשתים שהראב״ד סובר שאינו מברך על הנס בתורת חובה אלא פעם ראשונה לבד והוא סובר שכל שרואה אותם מל׳ יום לל׳ יום חייב לברך כמו בפעם ראשונה» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: לראב״ד הברכה חובה בראשונה ורשות לעולם אחריה — ואפילו בתוך שלושים ; ולרא״ש היא חובה מתחדשת בכל שלושים יום, ובתוכם אין רשות כלל. ומרן פסק כרא״ש, וכלשונו ״ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה״.
קושיא — מאי שנא מברכת הרעמים והזועות ומברכת הבשמים, שמברך עליהן בכל פעם ואפילו בו ביום? «ואין להקשות מ״ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג)!
תירוץ: «דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא״כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע״כ לא חשיב לברוכי אא״כ עבר זמן מרובה כל׳ יום» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יג). וכבר עמד בזה המגן אברהם, «וא״ת ברעמים וזועות וריח בושם למה מברך בכל פעם י״ל דהתם אינו רואה אותו הדבר בעצמו וריח בושם אף על פי שהוא אותו הדבר מ״מ כיון שהנאתו דומה לאכילה מברך כל פעם» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). תמצית: החילוק אינו בשיעור הזמן אלא בחפץ שמברכין עליו: הרעם רעם אחר הוא, והריח ריח חדש העולה תמיד ; ומקום הנס אותו מקום ממש שכבר בירך עליו, ואינו חוזר להיות חדש אלא בעבור זמן מרובה.
נפקא מינה בחשבון: «חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יא) ; וכן «ברכות אלו כהרבה מברכות הראייה שחיובן משלשים יום לשלשים יום, והיינו לבד שני ימים של הראיות» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). וכתבה המשנה ברורה שאין זו חומרא אלא גדר: «וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יב). תמצית: שלושים יום מלאים בין שתי הראיות, לבד יום הראייה הראשונה ויום העמידה עתה ; והמקדים — ברכתו לבטלה.

5. נס של יחיד ויוצאי יריכו — כמה דורות (שו״ע או״ח רי״ח:ד-ה)

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה» (שו״ע או״ח רי״ח:ד).

סעיף ה׳: «מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות ויכלול כלם בברכה אחת» (שו״ע או״ח רי״ח:ה).
שורש הדין: «והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא. נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה» (ברכות נ״ד ע״א) ; «אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם — בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה» (ברכות נ״ד ע״א). ובענין הדורות נחלקו הגירסאות: «שם כתב הרא״ש ה״ג רי״ף ורב האי אבל בנוסח גמרא דידן לא כתב אלא אניסא דיחיד הוא ניהו צריך לברוכי» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח) ; ולעומתו «ודברי הרמב״ם בפ״י כגירסת הרי״ף וכך הם דברי הרשב״א וכיון שהרמב״ם והרי״ף מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: בגמרא שלפנינו לא נזכר אלא ״איהו״ ; ולגירסת הרי״ף ורב האי — הוא ובנו ובן בנו, וכן פסק הרמב״ם, וכן נקטינן.
קושיא — ומרן כתב ״וכל יוצאי יריכו״, בלא הגבלה לבן ובן הבן. ותמה ערוך השלחן: «דהנה בגמרא לא נמצא כלל על יוצאי יריכו בריש פרק הרואה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), ואם כן מנין לו למרן להרחיב עד סוף כל הדורות?
תירוץ: מרן תפס את ה״יש מפרשים״ שבטור — «ויש מפרשים לפי גירסתם לאו דוקא בן בנו אלא הוא הדין נמי כל יוצאי יריכו מברכין ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה» (טור או״ח סימן רי״ח) — וטעמם כדברי הבית יוסף: «כ״כ שם הרשב״א וטעמא משום דכל יוצאי יריכו שותפים באותו הנס» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). תמצית: אין הבן מברך מדין ״בן״ אלא מדין שותפות בנס — שאלמלא ההצלה לא היה הוא בעולם ; וכל יוצאי יריכו שווים בזה, ולפיכך הרחיב מרן.
מחלוקת האחרונים — עד היכן: האליה רבה שהביאה המשנה ברורה מעמיד גדר משולב — «עיין בא״ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא״כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:טז) — והנוסח משתנה לפי הדור, «זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יז). וערוך השלחן חולק ומצמצם: «ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), ונימוקו שהברכה מדין כבוד אב היא, וכבוד אינו אלא עד בן הבן. תמצית: לאליה רבה יש שני טעמים — כבוד אביהם בבן ובן הבן, ושותפות בנס מנכד ואילך למי שנולדו אבותיו אחר הנס ; ולערוך השלחן, ספק ברכות להקל, ואין מברכין בשם ומלכות אלא בן ובן הבן.
נפקא מינה — מי בכלל ומי לא: «ופשוט דאם נעשה נס לאמו או לאם אמו ג״כ מברך שעשה נס לאמי או לאם אמי» (ביאור הלכה סימן רי״ח) ; ומאידך «גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה» (ביאור הלכה סימן רי״ח). ובנסים הרבה: «ע״כ דקדק בטור כל שאר המקומות כו׳ והיינו שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני וגוף הנס אין צריך להזכיר כנ״ל נכון» (ט״ז או״ח סימן רי״ח) ; והסדר «וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח״כ יזכיר שארי מקומות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט) ; ואין הכלל אלא בו, «זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ״א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א״צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח), «וגם ביחיד גופא כתב המ״א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יח) — וכן «אבל יוצאי יריכו א״צ להזכיר שאר המקומות כנ״ל כמו בנס של רבים» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח) ; ואף שכלל, «ודע שאף שכלל שארי נסים מ״מ אם פגע אח״כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:יט). תמצית: קו הזרע פותח לשני הצדדים וסוגר בפני כל שאר הבריות ; ובנסים הרבה מזכיר מקומות ולא מעשים, מקדים את מקומו, ואינו נפטר בכך מלברך במקום האחר בבואו לשם.

6. רבו, אדם מסוים, אשתו של לוט וגדר הנס (שו״ע או״ח רי״ח:ו-ט)

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: «על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו» (שו״ע או״ח רי״ח:ו) «הגה י״א דה״ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס. (אבודרהם)» (רמ״א או״ח רי״ח:ו)

סעיף ז׳: «על נס של אדם מסוים כיואב בן צרויה וחביריו וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה» (שו״ע או״ח רי״ח:ז)

סעיף ח׳: «הרואה אשתו של לוט מברך שתים עליה אומר בא״י אמ״ה דיין האמת ועל לוט אומר בא״י אמ״ה זוכר הצדיקים» (שו״ע או״ח רי״ח:ח)

סעיף ט׳: «יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות» (שו״ע או״ח רי״ח:ט)
שורש הדין: «ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי מהו שיברך אדם על נס של רבו וקאמר אם היה אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו צריך לברך עליו הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש מברך ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה» (טור או״ח סימן רי״ח). ולשון הרמב״ם בגוב האריות: «הרואה גב אריות וכבשן האש שהשלך בו חנניה מישאל ועזריה מברך» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט) — «שעשה נס לצדיקים במקום הזה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט). תמצית: הטור צירף במשפט אחד רבו, אדם מסוים ומי שנתקדש בו שם שמים ; ומרן חילקם לשני סעיפים, שהראשון מדין כבוד והשני מדין פרסום או קידוש השם.
קושיא — הבית יוסף עצמו העיד ש«וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכין עלייהו» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח) ; ואם כן היאך פסק מרן בסעיפים ו׳-ז׳ לברך?
תירוץ: מצא הבית יוסף נוסח אחר בפסקי הרא״ש שבו הבעיא נפשטת, וכן הביא בשם הרד״א — «כתב הרד״א בשם חידושי רב״ש שעל כל נס שיש בו קידוש השם ואפי׳ של יחיד מברכינן וכן משמע מהירושלמי שכתבתי בסמוך» (בית יוסף או״ח סימן רי״ח). ובלשון הרמב״ן: מכיון שנפשטה בבבלי לברך על נס אביו, אף על נס רבו מברך. תמצית: אין כאן פסק נגד ספק אלא הכרעה בין נוסחאות הירושלמי ; ומרן תפס את הנוסח הפושט, ולפיכך הביא את הדין בסתם.
מחלוקת — אדם מסוים בזמן הזה: המגן אברהם גמגם בעיקר הדין וסיים «ולכן נ״ל דלא יברך דספק ברכות להקל ועוד אפשר דבעינן דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו״ה אין אנו עתה כיוצא בו» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח). והשיגו עליו האחרונים, והביאור הלכה יישב את דבריו והכריע: «וע״כ הנכון בודאי למעשה כדעת המגן אברהם דהיום אין נוהג ברכה זו» (ביאור הלכה סימן רי״ח). וכן ערוך השלחן: «ויש מגמגמין בברכה זו של אדם מסויים ונתקדש שם שמים על ידו» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח), «ועתה בוודאי אין למצא כאלה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). ומאידך גדרה המשנה ברורה את שני הטעמים בפני עצמם: «שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה״ל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כג) ; «ר״ל ע״י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו׳ ועיין בבה״ל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כד) ; והנוסח לפי הענין, «ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כה). תמצית: יואב אינו דוגמה של אדם חשוב אלא של אדם ששמו יצא בכל ישראל ושהיה שלוח הכלל ; וכזה אין בדורותינו, ולפיכך אין הברכה נוהגת — אבל טעם ״נתקדש בו שם שמים״ עומד בפני עצמו.
אשתו של לוט — למה שתים: «בשלמא כולהו — ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא! — דאמר ברוך … דיין האמת» (ברכות נ״ד ע״ב) ; «והא הודאה ושבח קתני! תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים. על אשתו אומר ברוך … דיין האמת, ועל לוט אומר ברוך … זוכר את הצדיקים» (ברכות נ״ד ע״ב) ; והטעם «אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, זוכר את הצדיקים, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳» (ברכות נ״ד ע״ב). ופירשה המשנה ברורה: «ואע״פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש״כ ועל לוט ר״ל בשביל לוט» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כז) ; «שזכר הקב״ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:כח). וערוך השלחן העמיד את גדרה: «ונראה דהברכה על לוט הוא רק דרך אגב, דמפני שמברך על אשתו לכן ממילא מזכיר את לוט גם כן, אבל בלא זה לא היה שייך ברכה על זה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: הברייתא נקטה ״הודאה ושבח״, ונציב המלח פורענות הוא — ומכאן שתי ברכות: דיין האמת על עצמה, וזוכר הצדיקים על בעלה שניצל בזכות אברהם. ואין ברכת לוט עומדת לעצמה אלא נגררת אחר ראיית אשתו.
ובלשון הט״ז: «פי׳ על ידי שרואה אשתו נזכר בבעלה לוט» (ט״ז או״ח סימן רי״ח). תמצית: אין הברכה על לוט אלא מפני שראיית אשתו מעלה אותו על הדעת.
גדר הנס — ״ויש חולק״ ומי הוא: תמה המגן אברהם «לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ח), וכן תמה הגר״א, «וכן הגר״א תמה דא״כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם» (ביאור הלכה סימן רי״ח). ויישב הביאור הלכה בשם תשובת הרדב״ז: «רק דלשיטה א׳ בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב׳ כל דבר שמזמין ה׳ ברגע זו בדרך התולדה ג״כ מקרי נס» (ביאור הלכה סימן רי״ח). תמצית: אין מחלוקת אם לברך על מנהגו של עולם — בזה הכל מודים שלא. המחלוקת בהגדרת הנס עצמו: לשיטה אחת אין נס אלא שינוי טבע כנסי אבותינו ; ולשיטה שנייה, אף הצלה טבעית שהזמינה ההשגחה ברגע שהיה בו סכנת מיתה — נס היא. וזוהי בדיוק החקירה שפתחנו בה: ברכת הודאה על ההצלה, או ברכת ראייה על מעשה שיצא מן הטבע.
נפקא מינה למעשה: «כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ״מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי׳ רי״ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לא) ; וכן «פי׳ על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ״ש סוף סי׳ רי״ט» (ט״ז או״ח סימן רי״ח). וכתבה המשנה ברורה לשיטה השנייה: «דאפילו היה ההצלה שלא למעלה מדרך הטבע אעפ״כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב) ; ודוגמתה «אם נפל עליו אבן וכיו״ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי״ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ח:לב). וערוך השלחן הכריע «ואם כי יש לתרץ דבריו, אך לדינא אין נפקא מינה, ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח). תמצית: לדעה הראשונה אין ברכת המקום כלל, ומברך הגומל בשעת ההצלה ; ולדעה השנייה מברך אף בחזרתו למקום. ומרן סיים ״וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות״ — ובזה יוצא ידי שתי השיטות.

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
מקום נס של רביםמברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה בשם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:א · מ״ב רי״ח:ט).
נס שאינו ניכר מתוך המקוםבנסי האבות אין מברכין ; ובנס של עצמו מברך (מגן אברהם סימן רי״ח · מ״ב רי״ח:ז).
ראיית הים או הירדן שלא במקום המעבראינו מברך, אלא משבח בלא שם ומלכות (ביאור הלכה סימן רי״ח).
נס לקצת ישראל או לשבטיםאין מברכין, שאינו רוב ישראל (שו״ע או״ח רי״ח:ב · מ״ב רי״ח:י).
בתוך שלושים יוםאינו מברך, וברכתו לבטלה (שו״ע או״ח רי״ח:ג · מ״ב רי״ח:יא-יב).
לאחר שלושים יוםחוזרת החובה כבפעם הראשונה (שו״ע או״ח רי״ח:ג · ערוך השלחן סימן רי״ח).
נס של יחיד — העובר שםאינו מברך כלל (שו״ע או״ח רי״ח:ד · מ״ב רי״ח:יד).
נס של יחיד — הוא עצמומברך שעשה לי נס במקום הזה, משלשים לשלשים (שו״ע או״ח רי״ח:ד · מ״ב רי״ח:טו).
בנו ובן בנומברכין, והנוסח משתנה לפי הדור (מ״ב רי״ח:טז-יז).
מנכד ואילךנחלקו ; ולערוך השלחן אין מברכין בשם ומלכות (מ״ב רי״ח:טז · ערוך השלחן סימן רי״ח).
נס של אמו או של אם אמומברך שעשה נס לאמי או לאם אמי (ביאור הלכה סימן רי״ח).
בעל על אשתו, ואב על בנואין מברכין (ביאור הלכה סימן רי״ח).
נסים הרבהכולל הכל בברכה אחת, ומקדים את מקומו (שו״ע או״ח רי״ח:ה · מ״ב רי״ח:יט).
הזכרת גוף הנס בברכהאינו צריך — מזכיר מקומות בלבד (ט״ז סימן רי״ח).
נס של רבוברבו מובהק, והוא בלבד ולא בניו (שו״ע או״ח רי״ח:ו · מ״ב רי״ח:כ).
רואה את האדם שנעשה לו הנסמברך כמו על המקום, כל זמן שרואהו (רמ״א שם · מ״ב רי״ח:כב · ביאור הלכה סימן רי״ח).
אדם מסוים בזמן הזהאין הברכה נוהגת (מגן אברהם סימן רי״ח · ביאור הלכה סימן רי״ח · ערוך השלחן סימן רי״ח).
הרואה אשתו של לוטשתי ברכות: דיין האמת וזוכר הצדיקים (שו״ע או״ח רי״ח:ח · מ״ב רי״ח:כז-כח).
הצלה בדרך הטבעלדעה א׳ אין ברכת המקום ומברך הגומל ; ולדעה ב׳ מברך ; וטוב לברך בלא שם ומלכות (שו״ע או״ח רי״ח:ט · מ״ב רי״ח:לא-לב).
מי שנעשה לו נסמפריש לצדקה, מתקן צרכי רבים, וקובע יום הודאה בכל שנה (מ״ב רי״ח:לב · מגן אברהם סימן רי״ח).
היסוד:
«אניסא דרבים — כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד — איהו חייב לברוכי» (ברכות נ״ד ע״א) ; «כל אלו הדברי׳ אינם אלא כשרואה אותם משלשי׳ לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה» (שו״ע או״ח רי״ח:ג) ; «ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח)

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
הרואה מקום שנעשו בו נסיםברכת שעשה נסים לאבותינומשנה ברכות פרק ט משנה א · ברכות נ״ד ע״א
מנא הני מילימברכת יתרוברכות נ״ד ע״א · בית יוסף או״ח סימן רי״ח
ברייתת המקומותשבעה מקומות ואשתו של לוטברכות נ״ד ע״א · טור או״ח סימן רי״ח · שו״ע או״ח רי״ח:א
שם ומלכות בברכות הראיההראב״ד מול הרמב״ם והראשוניםטור ובית יוסף או״ח סימן רי״ח · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט · מ״ב רי״ח:ט
ניכר הנס מתוך המקוםבנסי אבות דוקאמגן אברהם סימן רי״ח · מ״ב רי״ח:ז · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח
שיעור המקוםמקום המעבר דוקאכפתור ופרח שבביאור הלכה · ביאור הלכה סימן רי״ח
ניסא דרביםכל ישראל או רובןברכות נ״ד ע״א · בית יוסף בשם הר״י · שו״ע או״ח רי״ח:ב
נס של שבטבעיא בירושלמי, וספק ברכות להקלירושלמי שבטור · מגן אברהם סימן רי״ח · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח
משלשים לשלשיםהראב״ד מול הרא״שטור ובית יוסף או״ח סימן רי״ח · שו״ע או״ח רי״ח:ג · מ״ב רי״ח:יא-יג
נס של יחידאיהו חייב לברוכיברכות נ״ד ע״א · שו״ע או״ח רי״ח:ד · מ״ב רי״ח:יד-טו
יוצאי יריכוגירסת הרי״ף מול גמרא דידןבית יוסף או״ח סימן רי״ח · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ט · מ״ב רי״ח:טז · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח
נסים הרבה בברכה אחתמזכיר מקומות ומקדים את מקומוברכות נ״ד ע״א · רא״ש שבטור · ט״ז סימן רי״ח · מ״ב רי״ח:יח-יט
נס של רבוברבו מובהק ומפני כבודוירושלמי שבטור · שו״ע או״ח רי״ח:ו · מ״ב רי״ח:כ · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח
רואה את האדם עצמוהגהת הרמ״א בשם אבודרהםרמ״א שו״ע או״ח רי״ח:ו · מ״ב רי״ח:כא-כב · ביאור הלכה סימן רי״ח
אדם מסויםאין הברכה נוהגת בזמן הזהמגן אברהם סימן רי״ח · ביאור הלכה סימן רי״ח · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח
אשתו של לוטדיין האמת וזוכר הצדיקיםברכות נ״ד ע״ב · שו״ע או״ח רי״ח:ח · מ״ב רי״ח:כו-כח
גדר הנסיוצא ממנהג העולם, ומחלוקת האחרוניםאבודרהם שבבית יוסף · מגן אברהם סימן רי״ח · ביאור הלכה סימן רי״ח · שו״ע או״ח רי״ח:ט
הצלה טבעיתברכת הגומל, ובלא שם ומלכותט״ז סימן רי״ח · מ״ב רי״ח:לא-לב · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ח
גמרא ומשנה: ברכות פרק הרואה (נ״ד ע״א-ע״ב) · משנה ברכות פרק ט משנה א
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק י) · ראב״ד · רי״ף · רב האי גאון · רש״י · תוספות · רא״ש · רשב״א · רמב״ן · מרדכי · אבודרהם · כפתור ופרח · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · שערי תשובה · חיי אדם · פרי מגדים · רדב״ז · הגר״א · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן רי״ח · ברכות הנעשים על הנסים · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״ח · ♥ תמיכה

📖להצטרף לחברותא