✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

ברכת הבשמים והמוגמר — עיונים מעמיקים
סימן רי״ז · ח׳ סעיפים
חנותו של בשם · נעשה להריח · מוגמר · ריח בלא עיקר · ריח שאסור להריח בו · הולכין אחר הרוב
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רי״ז — ח׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק ט), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן

הבסיס התלמודי:
ברכות פרק אלו דברים (נ״ג ע״א) · משנה ברכות פרק ח משנה ו · «למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה?» (ברכות נ״ג ע״א)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — מימרת רב הונא וברייתת החנות (ברכות נ״ג ע״א), וחקירת היסוד
  2. חנותו של בשם — «לריחא נמי הוא דעבידא» (ברכות נ״ג ע״א) · (שו״ע או״ח רי״ז:א)
  3. נעשה להריח — «אין מברכין על הריח אא״כ נעשה להריח» (שו״ע או״ח רי״ז:ב)
  4. מוגמר וריח שאין לו עיקר — מחלוקת הרמב״ם והטור (שו״ע או״ח רי״ז:ג)
  5. ריח שאסור להריח בו — ערוה, עכו״ם ומסיבה (שו״ע או״ח רי״ז:ד-ו)
  6. רובא דלאו לריחא עביד — (שו״ע או״ח רי״ז:ז-ח) · נפקא מינה · טבלאות

📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים

בִּרְכַּת הַבְּשָׂמִים וְהַמּוּגְמָר. וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:

א׳: חנותו של בשם — הנכנס לחנותו של בשם מברך בורא מיני בשמים ; ישב כל היום — אחת, נכנס ויוצא — על כל פעם, ודוקא בשלא היה בדעתו לחזור. ב׳: נעשה להריח — אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח ; ומכאן בשמים של מת שלמעלה מן המטה, ושל בית הכסא, ושמן שלהעביר הזוהמא. ג׳: מוגמר וריח בלא עיקר — אין מברכין על המוגמר שמגמרין בו כלים, ולא על הכלים המגומרים. ד׳: בשמים של ערוה — אין מברכין עליהם, שאסור להריח בהם. ה׳: בשמים של עכו״ם — אין מברכין עליהם, שאסור להריח בהם. ו׳: מסיבה — אין מברכין על בשמיהם, דסתם מסיבתן לעכו״ם. ז׳: חוץ לכרך — הכל לפי רוב העיר. ח׳: תערובת — הולכים אחר הרוב.

תמצית קצרה:

ח׳ סעיפים: אין בסימן אלא מידה אחת, והוא מוליכה על שמונה מקרים. סעיף א׳ נותן את הצד החיובי — חנותו של בשם — שהגמרא הוצרכה ליישבו: «אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה» (ברכות נ״ג ע״א). סעיף ב׳ מעמיד את המידה עצמה: «אין מברכין על הריח אא״כ נעשה להריח» (שו״ע או״ח רי״ז:ב), ומכאן בשמים של מת שלמעלה מן המטה, ושל בית הכסא, והשמן — ומאידך «נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים» (שו״ע או״ח רי״ז:ב). סעיף ג׳ מוסיף פסול ממין אחר: «וכן המריח בכלים שהם מגומרים אינו מברך לפי שאין עיקר אלא ריח בלא עיקר» (שו״ע או״ח רי״ז:ג), ועליו תמה הטור על הרמב״ם. סעיפים ד׳-ו׳ הם מן הקטגוריה השלישית, האיסור: «בשמים של עכו״ם אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם» (שו״ע או״ח רי״ז:ה). וסעיפים ז׳-ח׳ אומרים כיצד נוהגין בכל זה במקום שאין יודעין: «היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב העיר עע״א אינו מברך ואם רוב ישראל מברך» (שו״ע או״ח רי״ז:ז), ו«נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכים אחר הרוב» (שו״ע או״ח רי״ז:ח).

1. הקדמת הסוגיא — במה תלויה ברכת הריח

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בחנותו של בשם — לשון מרן : «הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים ישב שם כל היום אינו מברך אלא אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ודוקא שלא היה בדעתו לחזור אבל היה דעתו לחזור לא יברך» (שו״ע או״ח רי״ז:א). ובו ח׳ סעיפים, ועניינם אחד: לא איזה נוסח נאמר על איזה ריח — שזה נתבאר בסימן שלפניו — אלא אם יש כאן ברכה כלל. ומידה אחת מושלת בכולם, והיא «שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהן ואלו הן. ריח טוב שאסור להריח בו. וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע. וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ז).
תורת הסוגיא בגמרא: פותחת הגמרא במימרת רב הונא — «אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו» (ברכות נ״ג ע״א) — ומיד דייקה ממנה כלל: «למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה?» (ברכות נ״ג ע״א). ומתיבי מברייתא, «הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם ופעם» (ברכות נ״ג ע״א), והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא וקמברך. ותירצה: «אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה» (ברכות נ״ג ע״א). ומקורו של איסור הריח במשנה — «אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה» (משנה ברכות פרק ח משנה ו) — ובגמרא נתפרש הטעם: «אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מאי טעמא? נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי» (ברכות נ״ג ע״א). תמצית: שלוש קומות בסוגיא — כלל ״לאו לריחא עבידא״, הקושיא מן החנות, והתירוץ שהרחבת גדר ״עשוי לריח״ ; ומהן נבנה כל סימננו.
החקירה היסודית — במה נמדדת ברכת הריח: בתשמישו של הדבר, כלומר לשם מה נעשה הריח, או בהנאתו של המריח, כלומר מה הוא נהנה בפועל? ונפקא מינה: בגד מגומר — להנאה יש כאן הנאה גמורה, ולתשמיש אין הריח עומד עוד לעצמו ; והוא ממש נדון סעיף ג׳. ונפקא מינה שנייה: הנכנס לחנות ואינו מתכוין להריח — לתשמיש הרי המקום עשוי לריח ויברך, ולהנאה בעינן שיהנה בכוונה, והיא מחלוקת הט״ז והב״ח שתתבאר להלן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. חנותו של בשם — כי היכי דנירחו אינשי (שו״ע או״ח רי״ז:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים ישב שם כל היום אינו מברך אלא אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ודוקא שלא היה בדעתו לחזור אבל היה דעתו לחזור לא יברך» (שו״ע או״ח רי״ז:א).
שורש הדין: לשון הטור — «הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך במ״ב ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך ע״כ פעם ופעם» (טור או״ח סימן רי״ז) — ולשון הרמב״ם — «נכנס לחנותו של בושם שיש בה מינין הרבה מברך עליו בורא מיני בשמים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ה). ומקור הסייג שבסוף הסעיף בטור: «כתב הר״ם מרוטנבורק דוקא כשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה» (טור או״ח סימן רי״ז). תמצית: גוף הדין ברייתא היא, וסופו תוספת של ראשונים — שהיוצא על דעת לחזור לא הסיח דעתו, ואין כאן התחלה חדשה.
קושיא — אם ברכת הריח תלויה בתשמישו של הדבר, מה הועיל טעם הגמרא ״כי היכי דנירחו אינשי״? סוף סוף לא הבשמים עומדים כאן לריח אלא למכירה, והריח אינו אלא אמצעי!
תירוץ: כתבה המשנה ברורה — «גם בזה נקרא עשוי להריח דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א). תמצית: אין ״עשוי לריח״ נמדד במטרה הסופית אלא בשאלה אם בעל הדבר רוצה שהריח יצא ויורגש ; והבשם רוצה בכך ממש, שזו דרך מסחרו. ומטעם זה עצמו העמידו הפוסקים את גבולו: «וא״כ כשמונח בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי׳ כונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז) ; וכן «ולפי זה בשמים המסוגרים בחדר ולא בחנות העשוי למכירה אין צריך לברך» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז) ; ובמשנה ברורה — «ולפ״ז אם מונחים בשמים בחדרו של חנוני הבושם ולא בחנותו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א), ואז «דהתם לא עבידא לריחא אז אפילו אם נתכוין הנכנס שם להריח בהם א״צ לברך אם לא שנטלו בידו להריח בו אותה נטילה משוה לו עבידא לריחא וצריך לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א).
מחלוקת — הצריך כוונה להריח: הט״ז דייק מלשון הגמרא — «נ״ל מזה דאין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוין להריח אבל בלא״ה אלא שהריח אתי ממילא אין חייב» (ט״ז או״ח סימן רי״ז) ; ומנגד מסר ערוך השלחן — «הב״ח לא כתב כן אלא דכיון דעשוי להריח כמו שיתבאר, לכן אפילו לא כיון להריח חייב לברך, והסכים לו האליה רבה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). והמשנה ברורה הביאה את שתי הדרכים והכריעה: «יש אומרים דדוקא במתכוין להריח אבל באינו מתכוין אלא שהריח בא מאליו ונהנה מזה אינו מברך אבל רבים חולקים ע״ז וס״ל דאפילו אינו מריח במתכוין כיון שהבשמים נעשים כדי להריח בהם והוא נהנה מברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ב). וכן חזרה על כך בסוף הסימן: «כבר כתבנו בראש הסימן די״א דוקא היכי שמתכוין להריח ובלא״ה אין צריך לברך אבל רוב הפוסקים חולקין ע״ז וס״ל דמברך בכל ענין כיון שעכ״פ נהנה מהריח שעולה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כד). תמצית: לט״ז ולסיעתו ברכת הריח ברכת הנהנין היא וצריכה כוונת הנאה ; ולב״ח ולאליה רבה די בכך שהמקום עשוי לריח, וברכת הריח נמשכת אחר תשמיש הדבר. ולמעשה נקטה המשנה ברורה כרוב הפוסקים שמברך, וערוך השלחן צידד כט״ז — «ולעניות דעתי נראה דאם נכנס לאיזה עניין שהיה צריך אז - אינו מברך אלא אם כן כיון להריח» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז).
דעתו לחזור — וקושיית המגן אברהם מהלכות שינוי מקום: תחילה צמצם המגן אברהם את הדין — «ונ״ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז) — ואחר כך הקשה עליו: «צ״ע דבסימן קע״ח כ״ע מודו דבדברים שאין טעונים ברכה אחרונה אם שינה מקומו צריך לברך אפי׳ היה דעתו לחזור» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). ותירץ: «וצ״ל דשאני הכא דלבסוף הוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם ולכן א״צ לברך» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). תמצית: באכילה, החוזר למקומו אוכל דבר אחר, ולפיכך שינוי מקום מחייב ברכה חדשה ; ובריח, החוזר מריח באותם בשמים עצמם, ואין כאן התחלה חדשה כלל. ומכאן פסקה המשנה ברורה «ודוקא כשהיה דעתו לחזור מיד» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ו), ומאידך «ואם הלך לעסקיו או להתפלל בבהכ״נ הוי הפסק וצריך לברך שנית» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ו) ; ואף «ואפילו כשחוזר ומריח בבשמים אחרים ג״כ א״צ לברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ז) ; ובאגודות שעל השלחן — «אגודות בשמים שמונחים על השלחן להריח בהם אם נוטלו פעם אחד להריח בו ומברך עליו וחוזר ומניחו על השלחן אם היה דעתו לחזור ולהריח בו א״צ לברך עליהם כשחוזר ומריח בהם» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ו).
היסוד:
«אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה» (ברכות נ״ג ע״א) ; «גם בזה נקרא עשוי להריח דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א) ; «יש אומרים דדוקא במתכוין להריח אבל באינו מתכוין אלא שהריח בא מאליו ונהנה מזה אינו מברך אבל רבים חולקים ע״ז וס״ל דאפילו אינו מריח במתכוין כיון שהבשמים נעשים כדי להריח בהם והוא נהנה מברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:ב)

3. נעשה להריח — הריח שתכליתו אחרת (שו״ע או״ח רי״ז:ב)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «אין מברכין על הריח אא״כ נעשה להריח הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה שאינם אלא להעביר סרחונו של מת אבל נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים וכן אין מברכין על בשמים של ב״ה ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא» (שו״ע או״ח רי״ז:ב).
שורש הדין: משנה היא — «אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה» (משנה ברכות פרק ח משנה ו) — ובגמרא נתפרש הטעם, «אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מאי טעמא? נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי» (ברכות נ״ג ע״א) ; ומימרת רב הונא, «אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו» (ברכות נ״ג ע״א). וחילוקן של מטה ומעלה מן הירושלמי, וכמו שהביאו הבית יוסף: «ובירושלמי של מתים הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויין» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). וכללו של הטור בשלוש דוגמאות: «אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכים על בשמים של מתים ושל בית הכסא ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע» (טור או״ח סימן רי״ז). תמצית: אין הפסול בחומר הבושם אלא בתכליתו ; ולפיכך אותו קטורת עצמו נפסל למעלה מן המטה וכשר למטה ממנה.
קושיא — הקשה ערוך השלחן: הגמרא דימתה חנותו של בשם לבשמים של בית הכסא, ואינו דומה כלל, «ולכאורה הא אינו דמיון כלל, דכשנעשה להעביר ריח רע הלא לא נעשה בשביל ריח טוב, אבל בושם העשוי למכירה ויש בו גם ריח טוב למה יגרע מריח של פירות העשוים לאכילה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז)!
תירוץ: שני דרכים בדבר. לדרך הט״ז אין הדמיון אלא במי שלא כיון להריח — ובזה אכן שווה חנות לבית הכסא, שבשניהם הריח בא מאליו ותכליתו אחרת ; וכלשונו, «נ״ל מזה דאין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוין להריח אבל בלא״ה אלא שהריח אתי ממילא אין חייב» (ט״ז או״ח סימן רי״ז). ולדרך השנייה, הדמיון בעצם המידה: כל שהריח משמש תכלית אחרת יצא מכלל ברכה, אלא שבבשם חזרנו והעמדנו שאף הריח עצמו הוא מטרתו — «גם בזה נקרא עשוי להריח דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:א). תמצית: או שהחילוק בכוונת המריח, או שהחילוק ברצון בעל הדבר ; ושתי הדרכים הן שתי צלעות החקירה שבראש הסימן.
גדרי ״להעביר ריח רע״: בבשמים של בית הכסא כתבה המשנה ברורה «שמוליך איסטניס לביה״כ להעביר הריח רע אם הולך אדם ומריח מרחוק ריח בשמים אלו א״צ לברך כיון דבעלים לא עשאום אלא להעביר הר״ר ואפילו במתכוין להריח נמי אין מברך» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:י) ; ובשמן — «כגון אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמני בשמים להעביר זוהמת הזיעה שריחה רע» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יא), ומכאן «ואין נ״מ בין שמן סתם לשמן אפרסמון דחשיבא ובכל ענין אין מברך עליהם שום ברכה כיון שלא באו אלא לסלק הזוהמא» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יא). ומאידך העיר המגן אברהם שיש שמן שברכתו קיימת מצד עצמו: «כגון לסוך בו הידים אחר האכילה ואם שמן אפרסמון הוא מברך בורא שמן ערב» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). והביאור הלכה העמיק בטעם שאף הנוטלו להריח אינו מברך: «משא״כ הכא דאע״פ שנוטלו להריח ומריח אעפ״כ אינו עומד גם כעת לריח אלא להעביר הסרחון» (ביאור הלכה סימן רי״ז). ולמעשה הרחיב ערוך השלחן לימינו: «ולכן אין מברכין על הבורית שקורין זיי״ף שיש בהם ריחות טובות, לפי שעיקרו של בורית הוא להעביר זוהמת הגוף והראש» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). תמצית: אין נטילה בכוונה מועילה כאן כמו שמועילה באתרוג, שכן אף בשעה שהוא מריח בו עדיין עומד הדבר להעביר את הסרחון ; ומטעם זה אין מברכין על סבון מבושם.
היסוד:
«אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכים על בשמים של מתים ושל בית הכסא ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע» (טור או״ח סימן רי״ז) ; «אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מאי טעמא? נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי» (ברכות נ״ג ע״א) ; «ובירושלמי של מתים הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויין» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז)

4. מוגמר וריח שאין לו עיקר — הרמב״ם והטור (שו״ע או״ח רי״ז:ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «מוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים וכן המריח בכלים שהם מגומרים אינו מברך לפי שאין עיקר אלא ריח בלא עיקר» (שו״ע או״ח רי״ז:ג).
שורש הדין: ריישא לשון הטור היא — «ומוגמר שמגמרין בו הכלים אין מברכין עליו שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים» (טור או״ח סימן רי״ז) — וסיפא לשון הרמב״ם, «מגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליהן לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מגמר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח) ; «וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח). ופירשה המשנה ברורה מהו מוגמר: «ששורפין בשמים ומעבירין כלים או בגדים ע״ג עשן הבשמים ונקלט הריח בכלים או בבגדים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יב). תמצית: שני דינים בסעיף אחד — המוגמר עצמו, שנפסל מטעם התכלית ; והכלי המגומר, שנפסל מטעם חדש לגמרי, ריח בלא עיקר.
קושיא — הטור תמה על הרמב״ם, «ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח» (טור או״ח סימן רי״ז) ; «וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבסמו הכלים וא״כ למה אין מברכין עליו» (טור או״ח סימן רי״ז). והבית יוסף תמה על הטור עצמו: «ויש לתמוה על רבינו שכתב בסימן שקודם זה גבי כשותא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י״א שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות זו ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז)!
תירוץ: כתב הט״ז לחלק — «נ״ל דהתם הולידו הבשמים ריח בשמן וכל שסינן אותם נשאר השמן ריקן והשמן עצמו אינו עשוי להריח אלא לאכול או לסוך» (ט״ז או״ח סימן רי״ז). תמצית: בשמן שסיננו, השמן עצמו עומד לאכילה או לסיכה ואינו עומד לריח כלל, ולפיכך אין תימה שלא יברך ; אבל הכלי המגומר נעשה כדי שיהא מריח, ואין לו שום תשמיש אחר — ובזה תמה הטור. ומכל מקום נתן הבית יוסף טעם לרמב״ם: «וטעמו של הרמב״ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע״פ שנהנה אין לו לברך עליו» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז).
ההכרעה, ומה יש בה למעשה: הט״ז העמיד את ההלכה — «דודאי ס״ל להלכה דלא יברך על מה שאין לו עיקר פי׳ בדבר הנבלט בו הריח וכדעת הרמב״ם דספק ברכות להקל» (ט״ז או״ח סימן רי״ז) — והוציא מזה מעשה: «ראיתי קצת בעלי בתים שאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדוכין בו בשמים יש לו ריח אם הוא של עץ מברכין עליו והם עושים ברכה לבטלה לכל הדיעות» (ט״ז או״ח סימן רי״ז). וכן המשנה ברורה: «ובע״ב שאין להם בשמים להריח במוש״ק ונוטלין מדוכה שדכו בה בשמים ונקלט בה ריח ומריחין ומברכין ברכתן לבטלה הוא וכמש״כ כאן שהיא ריח שאין לו עיקר» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טו) ; וכן ערוך השלחן: «ולכן המריחים בכלי שהיו בה בשמים או נדוכו בה בשמים וקלטה הכלי הריח - אין מברכין על זה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). והביאור הלכה הרחיב את הגדר אף לבית הבושם עצמו: «נ״ל דלפ״ז גם בבית הבושם אין מברכין אא״כ הבשמים גלויין ומריחין» (ביאור הלכה סימן רי״ז). ומאידך סייגה המשנה ברורה את פסול המוגמר: «בין המגמר בעצמו בין אדם אחר שהולך ומריח» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יג) ; ומכל מקום «מיהו אם מתכוין לגמור כליו וגם להריח צריך לברך עליו דהא עומד גם לריח» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יד). תמצית: הלכה כרמב״ם, שספק ברכות להקל ; ולפיכך אין מברכין על מדוכה, על קופסה ריקה, ואף לא באוצר שבשמיו סתומים בצלוחיות. והמגמר שנתכוין גם להריח — חוזר הריח לעמוד לעצמו ומברך.
היסוד:
«וכן המריח בבגדים שהן מגמרים אינו מברך לפי שאין שם עקר בשם אלא ריח בלא עקר» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח) ; «ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח» (טור או״ח סימן רי״ז) ; «וטעמו של הרמב״ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע״פ שנהנה אין לו לברך עליו» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז)

5. ריח שאסור להריח בו — ערוה ועכו״ם (שו״ע או״ח רי״ז:ד-ו)

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «בשמים של ערוה כגון קופה של בשמים תלוי בצוארה או אוחזת בידה או בפיה אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר» (שו״ע או״ח רי״ז:ד).
סעיף ה׳: «בשמים של עכו״ם אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם» (שו״ע או״ח רי״ז:ה).
סעיף ו׳: «מסיבה של עובדי עכו״ם אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לעכו״ם» (שו״ע או״ח רי״ז:ו).
שורש הדין: לשון הרמב״ם — «בשמים של עכו״ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח) ; «בשמים של מסבה של עכו״ם אין מברכין עליהם שסתם מסבת עכו״ם לעבודת כוכבים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ט). ומקור סעיף ו׳ בגמרא, וכמו שכתב הבית יוסף: «בשמים של ע״ג אין מברכין עליהם וכו׳ לפיכך מסיבה של עו״ג אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לע״ג הם» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). ומקורו של דין הערוה באבודרהם, שהביאו הבית יוסף: «וכתב הר״ד אבודרהם דבשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). תמצית: הכלל אחד — אין מברכין על האיסור — והפרטים שלושה: ערוה, בושם שהוקטר לעבודה זרה, ומסיבה שסתמה לכך.
קושיא — תמה הרשב״א על הרמב״ם: מנין לו דין בשמים של ערוה, ובאיזו סוגיא מצינו אותו? «ומ״ש הרמב״ם דאין מברכין על בשמים של ערוה לא ידעתי מאין לו לרב ז״ל שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז)!
תירוץ: הרשב״א עצמו העמיד שתי דרכים בדעת הרמב״ם, ומרן נקט כאבודרהם שדין זה מפני החשש לקירוב, וכלשון הסעיף עצמו, «בשמים של ערוה כגון קופה של בשמים תלוי בצוארה או אוחזת בידה או בפיה אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר» (שו״ע או״ח רי״ז:ד). ומן התמיהה הזאת עצמה למד המגן אברהם לצמצם: «אפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). תמצית: משאין לדין מקור מפורש, אין להוסיף עליו — וזו סברת המגן אברהם ; ומאידך רבים מן האחרונים לא קיבלוה.
מחלוקת — פנויה: «פי׳ של אשה שהיא ערוה עליו אבל בפנויה אפשר דמותר» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טז) ; ומאידך «אבל כמה אחרונים מחמירין דאפילו בפנויה אסור דעי״ז יבוא לידי הרהור וכ״ז אפילו כשאינה נדה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:טז). וערוך השלחן העמיד את הדבר על טעם אחר לגמרי: «אשה שנושאת עליה בשמים כדי שיריח ממנה ריח טוב ויקרבו אליה, אפילו היא פנויה - אסור לברך על בשמים כאלו, שהן סיוע לדבר עבירה, וזהו בשמים של ערוה» (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז). תמצית: למגן אברהם גדר האיסור בערוה ממש, ולאחרונים בהרהור — ומשנשתנה הטעם נשתנה גם היקפו, שאף פנויה בכלל.
גדר ״תלוי בצוארה״ — תנאי או תיאור: כתב הט״ז שאין הלשון אלא תיאור הרגילות, «נ״ל דרגילות נקט שהיא רגילה בכך אבל מ״מ אפילו אם הסירה משם ומונח אסור לברך עליהם דהא עשויה לדבר ערוה» (ט״ז או״ח סימן רי״ז). וכן העמידה המשנה ברורה בשם אחרונים: «יש מאחרונים שכתבו דל״ד בשהוא תלוי בצוארה אלא רגילות נקט דבשמים שהיא רגילה לשאת בצוארה אפילו הם מונחים כעת על השלחן ג״כ אין לברך עליהם דעי״ז יבוא לידי הרהור אם מכירה ויודעה» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יז). תמצית: אין הדין תלוי במקומם של הבשמים באותה שעה אלא ברגילותה לשאתם — וכל שמכירה ויודעה, אין מברכין עליהם אף כשהם מונחים על השלחן.
גדרי עכו״ם ומסיבה: «היינו שהוקטרו לעבודת גלולים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יח) ; והכלל, «ואאיסור אין מברכין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יט). ובמסיבה — «כשמסובין לאכול ולשתות» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כ) ; ומאידך «ודוקא במסיבה אבל שלא במסיבה מותר לברך אבשמים של עובד גלולים» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כא). והמגן אברהם עמד על הסתירה שבין הסעיפים: «ואף על גב שעכשיו אין עומדין הבשמים במסיבת ע״א מ״מ סתם עכו״ם עשוי׳ למוכרן למסיבת ע״א ואסור» (מגן אברהם או״ח סימן רי״ז). ובגמרא מפורש שאף עצם ההרחה ברצון חטא היא: «תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עבודה זרה נתרצה להריח — הרי זה חוטא» (ברכות נ״ג ע״א). תמצית: אין הבעלות אוסרת אלא ההקטרה או המסיבה ; ובזה עצמו נחלקו האחרונים אם אומרים ״סתם עכו״ם מוכרין למסיבה״, וממנו תלויה קושיית המגן אברהם על סעיף ז׳.
היסוד:
«בשמים של עכו״ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן» (רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח) ; «וכתב הר״ד אבודרהם דבשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז) ; «ואאיסור אין מברכין» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:יט)

6. רובא דלאו לריחא עביד — חוץ לכרך ותערובת (שו״ע או״ח רי״ז:ז-ח)

לשון השלחן ערוך

סעיף ז׳: «היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב העיר עע״א אינו מברך ואם רוב ישראל מברך» (שו״ע או״ח רי״ז:ז).
סעיף ח׳: «נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכים אחר הרוב» (שו״ע או״ח רי״ז:ח).
שורש הדין: ברייתא היא — «תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב גוים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך» (ברכות נ״ג ע״א) — ועליה נחלק רבי יוסי, «רבי יוסי אומר: אפילו רוב ישראל — נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים» (ברכות נ״ג ע״א), והעמידה הגמרא את דבריו: «אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך» (ברכות נ״ג ע״א). ומאותו יסוד אף מימרת רבי יוחנן, «המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים» (ברכות נ״ג ע״א). וסעיף ח׳ לשון הרמב״ם הוא, וכמו שציין הבית יוסף: «נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפרק ט׳» (בית יוסף או״ח סימן רי״ז). תמצית: אין ״רוב״ שבסעיף ז׳ עוסק באיסור בלבד ; לרבי יוסי הוא עוסק אף בשאלה אם רוב הריחות שבעיר נעשו להריח כלל — והגמרא העמידה כך את דבריו.
קושיא — במחצה על מחצה מה יהא? ואם ספק הוא, היאך נברך עליו, והרי ספק ברכות להקל ; ואם איסור הוא, היאך נלך בו אחר הרוב, והרי דבר שיש לו מתירין הוא!
תירוץ: המשנה ברורה הכריעה לקולא מכוח ההשוואה לאור של הבדלה — «וה״ה מחצה על מחצה ישראל וכמו שמבואר לקמן בסימן רצ״ח לענין אור של הבדלה ועיין בבה״ל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כג) — והביאור הלכה עמד עליה: «ולענ״ד קשה כיון דהוא מחצה על מחצה הו״ל ספיקא דאורייתא» (ביאור הלכה סימן רי״ז). תמצית: למשנה ברורה מחצה על מחצה כרוב ישראל, וכמו שנפסק בסימן רצ״ח ; ולביאור הלכה יש כאן ספק באיסור עצמו, ואין ברכה על מה שאסור מספק — אלא אם כן נאמר שכל איסור הריח דרבנן הוא, וסיים בצריך עיון.
גדרו של סעיף ח׳ — על מה מוסב הרוב: הביאור הלכה הביא את שמן רוקח — «הוא לשון הרמב״ם וכתב בעל שמן רוקח דלא קאי אלא על שמן ובשמים של מתים ושל ביה״כ וכדומה שאינם לריח» (ביאור הלכה סימן רי״ז). תמצית: לשמן רוקח אין הרוב אמור אלא בתערובת ריח כשר בריח שלא נעשה להריח ; אבל ריח של עבודה זרה אינו בטל ברוב כלל, ואף במיעוטו אין מברכין. ולדעת הגר״א, כמו שהביא הביאור הלכה שם, אין לחלק בין סעיף ז׳ לסעיף ח׳.
ועל מה חלה הברכה כאן: כתב הט״ז — «נ״ל דהברכה ודאי על מה שיריח עוד ברצונו ויהנה מזה דעל מה שהריח כבר אין לברך» (ט״ז או״ח סימן רי״ז). תמצית: אין הברכה על מה שכבר הריח, שהריח כאכילה הוא וברכתו לפניו ; אלא על מה שעתיד ליהנות ממנו מכאן ואילך — ומכאן שהעובר ואינו מתכוין ליהנות אינו מברך, וחזרנו לצד השני שבחקירה.

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
הנכנס לחנותו של בשםמברך בורא מיני בשמים, שאף היא עשויה לריח (שו״ע או״ח רי״ז:א · מ״ב רי״ז:א-ג).
בשמים בחדר ולא בחנותאינו מברך, אלא אם כן נטלם בידו להריח (מ״ב רי״ז:א · מגן אברהם סימן רי״ז).
אינו מתכוין להריחלרוב הפוסקים מברך ; ולט״ז ולערוך השלחן אינו מברך (מ״ב רי״ז:ב · מ״ב רי״ז:כד).
ישב כל היוםאינו מברך אלא אחת, ואף אם הסיח דעתו (שו״ע או״ח רי״ז:א · מ״ב רי״ז:ד).
יצא ודעתו לחזור מידאינו חוזר ומברך, ואף בבשמים אחרים (מ״ב רי״ז:ו-ז).
יצא לעסקיו או לבית הכנסתהוי הפסק, וחוזר ומברך (מ״ב רי״ז:ו).
בשמים של מתלמעלה מן המטה אינו מברך, ולמטה מברך (שו״ע או״ח רי״ז:ב · מ״ב רי״ז:ח-ט).
בשמים של בית הכסא ושמן להעביר זוהמאאין מברכין, ואף במתכוין להריח (שו״ע או״ח רי״ז:ב · מ״ב רי״ז:י-יא).
סבון מבושםאין מברכין, שעיקרו להעביר זוהמא (ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז).
המגמר את הכליםאינו מברך ; ואם נתכוין גם להריח — מברך (שו״ע או״ח רי״ז:ג · מ״ב רי״ז:יג-יד).
כלי או בגד מגומר, מדוכה, קופסה ריקהאין מברכין — ריח בלא עיקר, וברכתו לבטלה (שו״ע או״ח רי״ז:ג · מ״ב רי״ז:טו · ט״ז סימן רי״ז).
בשמים של ערוהאין מברכין ; ובפנויה נחלקו, ורבים מחמירין (שו״ע או״ח רי״ז:ד · מ״ב רי״ז:טז).
בשמים שהיא רגילה לשאתאף המונחים כעת במקום אחר — אין לברך (מ״ב רי״ז:יז · ט״ז סימן רי״ז).
בשמים שהוקטרו לעבודה זרהאין מברכין, שאסור להריח בהם (שו״ע או״ח רי״ז:ה · מ״ב רי״ז:יח-יט).
מסיבה של עובדי עבודה זרהאין מברכין ; ושלא במסיבה — מברכין (שו״ע או״ח רי״ז:ו · מ״ב רי״ז:כא).
הולך חוץ לכרךהכל לפי רוב העיר ; ולמשנה ברורה אף מחצה על מחצה מברך (שו״ע או״ח רי״ז:ז · מ״ב רי״ז:כב-כג).
נתערבו ריחותהולכין אחר הרוב ; ולשמן רוקח לא נאמר בריח של איסור (שו״ע או״ח רי״ז:ח · ביאור הלכה סימן רי״ז).
היסוד:
«תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב גוים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך» (ברכות נ״ג ע״א) ; «אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך» (ברכות נ״ג ע״א) ; «וה״ה מחצה על מחצה ישראל וכמו שמבואר לקמן בסימן רצ״ח לענין אור של הבדלה ועיין בבה״ל» (משנה ברורה, מ״ב רי״ז:כג)

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
אין מברכין על בשמים של מתים ושל עכו״םשלושה שאין מברכין עליהםמשנה ברכות פרק ח משנה ו · ברכות נ״ג ע״א
לאו לריחא עבידאכלל היוצא ממימרת רב הונאברכות נ״ג ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ט
חנותו של בשםלריחא נמי הוא דעבידאברכות נ״ג ע״א · טור או״ח סימן רי״ז · שו״ע או״ח רי״ז:א
דעתו לחזורלא אסח דעתיה ואינו מברךמהר״ם מרוטנבורג שבטור · מגן אברהם סימן רי״ז · מ״ב רי״ז:ו
כוונה להריחמחלוקת הט״ז והב״חט״ז סימן רי״ז · מ״ב רי״ז:ב · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז
בשמים של מת למעלה ולמטההכל לפי התכליתירושלמי שבבית יוסף · שו״ע או״ח רי״ז:ב · מ״ב רי״ז:ח-ט
שמן להעביר את הזוהמאאין מברכין כללברכות נ״ג ע״א · מגן אברהם סימן רי״ז · מ״ב רי״ז:יא
ריח שאין לו עיקרלרמב״ם אין מברכין, והטור תמהרמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח · טור ובית יוסף או״ח סימן רי״ז · ט״ז סימן רי״ז
מדוכה וקופסה של בשמיםברכתן לבטלהט״ז סימן רי״ז · מ״ב רי״ז:טו · ערוך השלחן או״ח סימן רי״ז
בשמים של ערוהמקורו באבודרהם, ותמיהת הרשב״ארמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ח · בית יוסף או״ח סימן רי״ז · מ״ב רי״ז:טז-יז
מסיבה של עובדי עבודה זרהדסתם מסיבתן לכךברכות נ״ג ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ט · שו״ע או״ח רי״ז:ו
חוץ לכרךהולכין אחר רוב העירברכות נ״ג ע״א · שו״ע או״ח רי״ז:ז · מ״ב רי״ז:כב-כג
מחצה על מחצהמ״ב מיקל, וביאור הלכה מפקפקמ״ב רי״ז:כג · ביאור הלכה סימן רי״ז
נתערב ריח בריחהולכין אחר הרוברמב״ם הלכות ברכות פרק ט הלכה ט · שו״ע או״ח רי״ז:ח · ביאור הלכה סימן רי״ז
גמרא ומשנה: ברכות פרק אלו דברים (נ״ג ע״א) · משנה ברכות פרק ח משנה ו
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק ט) · רש״י · תוספות · רא״ש · רשב״א · מהר״ם מרוטנבורג · מרדכי · אבודרהם · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · חיי אדם · שערי תשובה · פרי מגדים · שמן רוקח · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן רי״ז · ברכת הבשמים והמוגמר · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״ז · ♥ תמיכה

📖להצטרף לחברותא