סימן רכ״ג — מי שילדה אשתו ומת מורישו

בזה פותח מרן את הסימן: « ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:א). והטעם מפורש בגמרא: « והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר. » (ברכות נ״ט ע״ב) — שאף היא שמחה בזכר, ואין הטובה שלו לבדו. ופירשה המשנה ברורה מהו הטוב לו והטוב לה: « הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג), ואף האב שלא היה שם מברך: « ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א). ובלידת בת כתב ערוך השלחן: « אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג) ; ומכל מקום הוסיפה המשנה ברורה: « ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב). ולבסוף כתב הרמ״א את המקרה המצער: « הגה ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו (וכן נראה לי ליישב הרשב״א סי׳ רמ״ה) ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות: » (רמ״א או״ח רכ״ג:א). ולמעשה — כהוראת רבו.

סעיף ג׳ פוסק בהרחבה: « בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ג). והיא דעת רבי יוחנן כנגד רב הונא: « אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך. » (ברכות נ״ט ע״ב), וכתב הבית יוסף: « וכתבו הרי״ף והרא״ש וקי״ל כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). והשעה — שעת הקנין: « בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ד), וזירזה המשנה ברורה: « ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). וסייג אחד: « ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז). ובגדר הכלים: « בין מלבושים ובין כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו״ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר בראוי לו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). ולמעשה — כהוראת רבו.

כתב מרן: « קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ה) — והטעם מן הרא״ש, כמו שהביאו הבית יוסף: « והרא״ש כתב ול״נ דה״נ איכא אחריני בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). אבל כבר תמהו התוספות שאין כן בתלמוד שלנו: « וכתבו התוספות (שם) וצ״ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), והכריע הביאור הלכה שלא כשולחן ערוך: « והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), וכן העתיקה המשנה ברורה: « ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). ושני דקדוקים: « המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך » (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; וכן « היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ). ולמעשה — כהוראת רבו.