Siman 223 — מי שילדה אשתו ומת מורישו : la naissance, l’héritage, la maison neuve et les objets neufs

Le Choulhan Aroukh, Orah Haïm 223:1 ouvre le siman par là : « ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:א). La raison est donnée par la Guemara elle-même : « והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר. » (ברכות נ״ט ע״ב) — la mère se réjouit du fils, le bien n’est donc pas le sien à lui seul. La Michna Beroura précise ce que « bon pour lui et bon pour elle » veut dire : « הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג), et que le père absent bénit lui aussi : « ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א). À une fille, l’Aroukh haChoulhan écrit que l’on ne bénit pas : « אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג) ; mais la Michna Beroura ajoute qu’à la première vue de l’enfant on dit שהחיינו : « ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב). Le Rama rapporte enfin le cas douloureux : « הגה ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו (וכן נראה לי ליישב הרשב״א סי׳ רמ״ה) ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות: » (רמ״א או״ח רכ״ג:א). Pour la pratique, on suit son Rav.

Le séif 3 tranche large : « בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ג). C’est la position de Rabbi Yohanan contre Rav Houna : « אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך. » (ברכות נ״ט ע״ב), et le Beit Yossef note la décision : « וכתבו הרי״ף והרא״ש וקי״ל כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). Le moment, c’est celui de l’acquisition : « בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ד) — et la Michna Beroura presse : « ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). Une réserve : « ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז). Sur ce qui compte comme « ustensile », « בין מלבושים ובין כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו״ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר בראוי לו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). Pour la pratique, on suit son Rav.

Le Mehaber écrit : « קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן: » (שו״ע או״ח רכ״ג:ה) — le motif venant du Roch, rapporté par le Beit Yossef : « והרא״ש כתב ול״נ דה״נ איכא אחריני בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). Mais les Tossafot avaient déjà objecté que le Talmud Bavli ne connaît pas cela : « וכתבו התוספות (שם) וצ״ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), et le Beour Halakha en tire une conclusion pratique contraire au Choulhan Aroukh : « והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד » (ביאור הלכה סימן רכ״ג), que la Michna Beroura reprend : « ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). Deux précisions : « המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך » (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; et « היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ). Pour la pratique, on suit son Rav.