סימן רכ״ז — ברכת הזיקים

מרן בשולחן ערוך אורח חיים רכ״ז:א כולל חמשה דברים בברכה אחת: « על הזיקים והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים ועל רוחות שנשבו בזעף על כל אחד מאלו אומר בא״י אמ״ה עושה מעשה בראשית » (שו״ע או״ח רכ״ז:א), ואחר כך פתח ברירה: « ואם ירצה יאמר בא״י אמ״ה שכחו וגבורתו מלא עולם » (שו״ע או״ח רכ״ז:א). והמשנה לא נקטה אלא את הנוסח השני: « על הזיקין, ועל הזועות, ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל הרוחות, אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם » (משנה ברכות פרק ט משנה ב), וכן סדר הרמב״ם: « על כל אחד מאלו מברך ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. ואם רצה מברך עושה בראשית » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה יד). והמשנה ברורה תיארה את המנהג הרווח — « והעולם נוהגים לברך על הברקים עושה מ״ב ועל הרעמים שכחו וגבורתו וכו׳ » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ה) — וכתבה שכל אחת מן הברכות שייכת בשניהם, ואין מצרפין: « אבל לא יברך שתי ברכות כאחת אלא או זו או זו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ו). ובביאור הנוסח השני: « ר״ל ברוך הנותן כח להטבע להראות כח יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ז).

פעם אחת, כל זמן שהרקיע עדיין מעונן: « כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת נתפזרו בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך » (שו״ע או״ח רכ״ז:ב). ובבית יוסף המקור ופירוש הרא״ש: « ירושלמי שם אם בטרודין דיו פעם אחת ביום ואם במפסיקין צריך לברך על כל פעם ופעם וכתב הרא״ש פירוש טרודים שלא נתפזרו העבים בינתים מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים » (בית יוסף או״ח סימן רכ״ז). והמשנה ברורה פירשה מהו ״נתפזרו״: « ודוקא היכא דהשמים נטהרו וזכו לגמרי בין ברק לברק ואח״כ נתקדרו השמים בעבים ושמע עוד קול רעם וברק צריך לברך מחדש עליהם דהוי מלתא חדתא » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ח), ושיום חדש דינו אחר: « ומשמע בירושלמי דדוקא באותו יום אבל ביום אחר בכל גוונא צריך לחזור ולברך » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ח). וערוך השלחן ציירה: « אבל כשנתפזרו העננים ופסקו הגשמים וזרחה השמש ואחר כך היה ברק ורעם - מברך עליהם פעם אחר וכן לעולם, דזהו כעניין אחר. » (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ז).

זהו כל סעיף ג׳: « היה יושב בבה״כ ושמע קול רעם או ראה ברק אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא » (שו״ע או״ח רכ״ז:ג). והטור כתב את המקום במלואו במקום שקיצר מרן: « היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק » (טור או״ח סימן רכ״ז). ותיבת יצא אינה לשון יציאת ידי חובה אלא לשון ציווי — כלשון הט״ז: « בציר״י דאין שייך לומר כאן יצא בקמ״ץ דהא פטור הוא כל שא״א לו » (ט״ז או״ח סימן רכ״ז), וכלשון המשנה ברורה: « פי׳ ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יב). ועדיין צריך שיוכל לצאת בטהרה: « והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:יא). ואין הדין באותו מקום בלבד: « וה״ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד או שהיה הולך במבואות המטונפות ויכול לזרז עצמו לצאת משם תיכף » (משנה ברורה, מ״ב רכ״ז:ט).