סימן רכ״ו — הרואה פרחי האילן מה מברך

לשון הסעיף מפורשת: «היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח» (שו״ע או״ח רכ״ו:א), ומקורה במימרא דרב יהודה: «האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי» (ברכות מ״ג ע״ב). ונחלקו אם «ניסן» זמן קבוע או עונה. אליה רבה הרחיב לחודש שלפניו — «והוא הדין רואה אילנות פורחות בחודש אדר» (אליה רבה רכ״ו:א) — והחתם סופר לחודש שלאחריו: «כתוב בא״ר בשם צ״ל דה״ה באדר ונ״ל דכ״ש אייר» (חתם סופר או״ח רכ״ו). והמשנה ברורה כתבה שאורחא דמלתא נקט: «אורחא דמלתא נקט שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות וה״ה בחודש אחר כל שרואה הלבלוב פעם ראשון מברך» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:א). וערוך השלחן העיד: «ובמדינתינו אינו בניסן אלא באייר או תחלת סיון» (ערוך השלחן רכ״ו:א). וכף החיים עמד על ניסן דוקא: «וע״כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וכ״מ מלשון הגמ׳ דדוקא בניסן וגם ק״ל ס״ב להקל אין לברך אלא דוקא בניסן» (כף החיים רכ״ו:א), ונתן פתח למי שאיחר: «מיהו מי שאיחר ולא בירך בניסן נראה דיכול לברך אח״כ בלא שו״מ» (כף החיים רכ״ו:א). ולמעשה — כהוראת הרב.

על אילני מאכל שהוציאו פרח, ופעם אחת בשנה. המשנה ברורה כללה שני המיעוטים: «דוקא פרח הא עלים לחודיה לא ואף בפרח דוקא באילני מאכל שמזה הפרח עתיד להתגדל פרי אבל אילני סרק לא» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ב) ; וקדמה לה הבאר היטב: «ואין מברכין כ״א על אילני מאכל» (באר היטב רכ״ו:א), והפרי מגדים דקדק מלשון הסעיף: «ומשמע פרח הא עלים לחודיה לא» (פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רכ״ו:א). וכף החיים הוסיף שדי בשני אילנות: «אבל א״צ להיות שני מינים אלא כיון שיש שתי אילנות אפילו הם מין אחד ומוציאין פרח מברך» (כף החיים רכ״ו:ב), ומיעט כמה מקרים: «על פרחי אילנות המורכבים ותוך שני ערלה וכן על אילני סרק אין לברך» (כף החיים רכ״ו:יא). ובמנין הפעמים פסק הסעיף: «ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה» (שו״ע או״ח רכ״ו:א), והמשנה ברורה ביארה שאף על אילנות אחרים: «מדסתם משמע דאפי׳ על אילנות אחרים לא יברך וכנ״ל בסי׳ רכ״ה ס״י» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ג). ולמעשה — כהוראת הרב.

זהו הנידון העיקרי שבסימן. מרן פסק שלא: «ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות לא יברך עוד» (שו״ע או״ח רכ״ו:א), וכן הטור לפניו. אלא שהבית יוסף הביא את החולק: «ומ״ש רבינו ואם איחר לברך וכו׳ דברי טעם הם אבל המרדכי כתב דאם לא ראה עד שגדלו הפירות צריך לברך כך» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ו). והמשנה ברורה הביאה את שתי הדעות: חומרת מרן — «היינו אפילו לא ראה כלל מקודם אפ״ה אבד הברכה כיון שגדלו הפירות כ״מ בב״י» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ד) — ודעת אליה רבה והגר״א — «אבל בא״ר הכריע לדינא דאם לא ראה מקודם לא אבד הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ד), «וכן משמע ג״כ בביאור הגר״א דאפילו כבר גדל הפרי לא אבד הברכה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ד) — והעמידה גבול: «ומ״מ אם כבר גדל הפרי ונגמר כל צרכו שראוי לברך עליה שהחיינו משמע מפמ״ג וח״א ששוב אין כדאי לברך ברכה זו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ד). והגר״א כתב בפירוש: «כ״כ הטור אבל המרדכי והג״מ כ׳ דאם לא ראה עד אחר שגדלו הפירות יברך אחר כך וכן עיקר» (ביאור הגר״א או״ח רכ״ו), וכף החיים עמד על הוראת מרן: «אמנם אנן בדידן דקבלנו הוראות מרן ז״ל בכל גוונא אין לברך ומה גם דסב״ל» (כף החיים רכ״ו:ט). וקודם שגדלו הפירות הכל מודים: «אבל קודם שגדלו הפירות יוכל לברך ואפילו לא בירך בשעת ראיה ראשונה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ו:ה). ולמעשה — כהוראת הרב.