✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 1 — INTRODUCTION

Siman רל״ג · At what hour is Minha prayed?

זמן תפלת המנחה — מנחה גדולה and מנחה קטנה, פלג המנחה, the rule דעבד כמר עבד, the שעות זמניות, and נטילת ידים
סימן רל״ג · ב׳ סעיפים
זמן תפלת המנחה
🌱 Introductory Level · מתחילים
✦ ❖ ✦

The previous siman guarded Minha from all that might cause it to be missed; this one finally says when it is prayed. Two seifim, three boundaries of hour, one demand of consistency and one act of cleanliness: from when does the prayer have an hour, and how far does that hour reach? Hebrew text, English translation and explanation of the ב׳ seifim, with a section of practical cases.

Subject: The time of the Minha prayer — מנחה גדולה, מנחה קטנה, פלג המנחה, דעבד כמר עבד, שעות זמניות, נטילת ידים
Source: שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ג · ב׳ סעיפים

Compiled by: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

A prayer has not only a text but an hour, and that hour comes from the altar. Minha corresponds to the afternoon tamid — slaughterable from six and a half hours by Torah law, yet in fact offered daily at nine and a half. Hence the two Minhas: the one that discharges the duty, and the one that is proper. Its end was never settled: nightfall for the Sages, the plag for Rabbi Yehuda — each may choose, but none may take both. And before praying, one washes the hands. We study here at the level of principle; for personal conduct, one follows one’s Rav.

📑 Plan of the study

A. מנחה גדולה ומנחה קטנה (seif 1) — the two hours of Minha, and why precisely these
B. פלג המנחה ודעבד כמר עבד (seif 1) — the end of the time, the choice, and the consistency it imposes
C. נטילת ידים לתפלה (seif 2) — hands washed, without a blessing, and what one does without water
1-3. Practical cases and comprehension questions

A. מנחה גדולה ומנחה קטנה — the two hours of Minha

מִנְחָה גְּדוֹלָה — the great Minha. The name denotes not dignity but breadth: it is the widest span, the one that begins early. Its source is a baraita: « וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. » (ברכות כ״ו ע״ב) And why does the prayer follow these hours? Because it was instituted opposite the daily offerings: « רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. » (ברכות כ״ו ע״ב)

Seif 1 (first part) — מי שהתפלל … ועיקר זמנה

מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י״א שעות חסר רביע: הגה ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערינן לי״ב שעות והם נקראים שעות זמניות וכן כל מקום ששערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו (רמב״ם בפי׳ המשנה בפ״ק דברכות)
Seif 1: one who prayed the Minha prayer after six and a half hours and beyond has fulfilled his duty; and its proper time is from nine and a half hours and beyond until night according to the Sages — and according to Rabbi Yehuda, until plag haMinha, that is, until the end of the eleventh hour less a quarter. Gloss of the Rama: and we measure these hours according to the nature of the day; and even if the day is long we divide it into twelve hours — these are called "proportional hours"; and likewise wherever the Sages measured in hours, it is by these hours that we measure (Rambam, in his commentary on the Mishnah, first chapter of Berakhot).
Why six and a half hours? « דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנוה וזמן שחיטתו מדאורייתא התחלתו אחר שש שעות ומחצה דהיינו חצי שעה אחר חצות היום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) The Rambam gives the historical instance: « וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל מֵאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ב) summary : the Torah permits slaughtering the afternoon tamid once the sun declines, half an hour past midday; that is therefore the earliest hour at which an afternoon prayer can mean anything — and the proof comes only from an erev Pesach falling on a Friday.
Why nine and a half hours? « עיקר זמן שחיטה היא מדאורייתא מו׳ שעות ומחצה רק שהיו מקריבין אותו בכל יום מט׳ ומחצה כדי להקריב תחלה קרבנות יחיד שאסורין להקריב אחריה ולכן עיקר זמן המנחה היא מט׳ שעות ומחצה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) The Mishnah Berurah repeats it: « וע״כ עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט׳ ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) and the Rambam had laid it down: « וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ג הלכה ב) summary : the tamid was delayed each day so that private offerings, which may not be brought after it, could precede it; the ordinary hour of the offering becomes the ordinary hour of the prayer.
A disagreement the Mechaber did not hide. The Beit Yosef first reads the Tur: « ומדברי רבינו נראה דזמן מנחה לכתחלה הוא מו׳ שעות ומחצה ולמעלה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) then the Rambam: « נראה מדבריו שעיקר תקנת זמן תפלת המנחה דלכתחלה היא מט׳ שעות ומחצה ולמעלה וזמן מנחה גדולה שאמרו היינו לומר שאם התפלל תפלת המנחה משהגיע אותה שעה יצא י״ח » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) and the Taz notes that the Mechaber ruled without saying so: « זה דעת רמב״ם משמע דוקא בדיעבד יצא וכ׳ בית יוסף שמדברי הטור והרא״ש משמע דזמן מנחה לכתחלה הוא מו׳ שעות ומחצה ולמעלה וכאן סתם כרמב״ם » (ט״ז או״ח סימן רל״ג) summary : for the Tur, six and a half hours open the time of prayer; for the Rambam they open only its validity — and it is the Rambam whom the Mechaber followed, writing "he has fulfilled" rather than "he prays".
When Minha Gedola is right from the outset. « ויש מהראשונים שמקילין לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) and above all: « ועכ״פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ״ק לא יהיה לו מנין לכו״ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) The Aruch HaShulchan makes it a rule: « ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : the preference for Minha Ketana is not a prohibition: a meal, a journey, a minyan that will not reassemble — and one prays early without hesitation.
And before the half-hour? « משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) but: « ויש מאחרונים דס״ל דאף דלכתחלה אסור להתפלל קודם שנשלם החצי שעה שאחר חצות מ״מ בדיעבד שהתפלל בזו החצי שעה לא יתפלל שנית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) summary : the half-hour after midday is not a courtesy margin: it separates the day from its decline, and one does not pray Minha within it. On repeating after the fact the Acharonim differ.
Hours that change their length. « ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערינן לי״ב שעות והם נקראים שעות זמניות וכן כל מקום ששערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו » (שו״ע או״ח רל״ג:א) The Mishnah Berurah generalises: « היינו כל חשבון השעות הנ״ל בין למנחה גדולה בין למנחה קטנה ופלג המנחה דחשבינן בשעות היום מחלקינן היום בין ארוך בין קצר לי״ב חלקים וכל חלק נקרא שעה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) and the Aruch HaShulchan shows its effect: « כלומר כיון דהיום הוא תמיד י״ב שעות, אם כן בחורף שהיום קצר וכשתחלקו לי״ב שעות בעל כורחנו השעות הם קטנות, ולהיפך בקיץ שהיום גדול השעות הם גדולות » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : "nine and a half hours" is not read off a watch: it is a fraction of the day, short in winter and long in summer — and the same rule holds wherever the Sages counted in hours.
From where are the twelve hours counted? « ושיעור י״ב שעות היום דמשערינן בו יש מחלוקת בין הפוסקים די״א דחשבינן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) and the other view: « וי״א דחשבינן הי״ב שעות מנץ החמה עד שקיעתה וממילא לר׳ יהודה אינו מותר להתפלל מנחה רק עד שעה ורביע קודם השקיעה ולרבנן עד השקיעה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ד) The Magen Avraham had already reported it: « אבל בלבוש ובל״ח כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) and the Aruch HaShulchan rules for himself: « וחשבון הי״ב שעות מתחיל מנץ החמה עד השקיעה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : counting from dawn to the emergence of the stars lengthens the day and pushes back all its hours; counting from sunrise to sunset advances them. The difference shows chiefly at the end of Minha.

B. פלג המנחה ודעבד כמר עבד — the end of the time, and the choice

פְּלַג הַמִּנְחָה — the half of the Minha. Not half the day, but half of the last Minha. The baraita gives its figure: « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. » (ברכות כ״ו ע״ב) and the Mishnah Berurah redoes the arithmetic: « שזמן מנחה קטנה הוא שתי שעות ומחצה [דהלא הוא מט׳ שעות ומחצה עד סוף י״ב שעות] ונמצא דפלג המנחה הוא שעה שלמה ועוד רביע: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ג)

Seif 1 (continued) — ואסיקנא דעבד כמר עבד

ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כר׳ יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה: הגה ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר כך ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים: (ב״י בשם אהל מועד ורשב״א):
Seif 1 (continued): and we concluded that one who acted like this master acted well, and one who acted like the other master acted well — provided he always acts like one of the two. For if he acts like the Sages and prays Minha until night, he may no longer pray Arvit from plag haMinha onward; and if he acts like Rabbi Yehuda and prays Arvit from plag haMinha onward, he must take care not to pray Minha at that hour. And now that the custom is to pray Minha until night, one should not pray Arvit before sunset; and if, after the fact, he prayed Arvit from plag haMinha onward, he has fulfilled his duty; and under pressure he may pray Arvit from plag haMinha onward. Gloss of the Rama: and for us, in these lands where the custom is to pray Arvit from plag haMinha, he should not pray Minha afterwards; and after the fact, or under pressure, he has fulfilled his duty if he prays Minha until night, that is, the emergence of the stars (Beit Yosef in the name of Ohel Moed and the Rashba).
Two views, one and the same argument. « וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב — שֶׁהֲרֵי, תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. » (ברכות כ״ו ע״ב) and Rabbi Yehuda quantifies his view: « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. » (ברכות כ״ו ע״ב) The Tur reports both in one line: « וזמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהוא עד סוף י״א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה » (טור או״ח סימן רל״ג) summary : both draw their proof from the same tamid: the Sages take the outer limit at which it could still be offered, Rabbi Yehuda the hour by which it had been offered.
The Talmud declines to rule. « אָמַר רַב חִסְדָּא: נֶחְזֵי אֲנַן, מִדְּרַב מְצַלֵּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. » (ברכות כ״ז ע״א) but at once: « אַדְּרַבָּה מִדְּרַב הוּנָא וְרַבָּנַן לָא הֲווֹ מְצַלּוּ עַד אוּרְתָּא, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. » (ברכות כ״ז ע״א) whence the conclusion: « הַשְׁתָּא דְּלָא אִתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, דַּעֲבַד כְּמָר — עֲבַד, וְדַעֲבַד כְּמָר — עֲבַד. » (ברכות כ״ז ע״א) summary : two masters, two opposite practices, no decisive proof — and the Talmud leaves the choice open rather than force a ruling.
What "always like one of the two" means. « ולא נפסק הלכתא בהדיא כחד מינייהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו » (טור או״ח סימן רל״ג) and the Tur gives its logic: « דכיון דמחשיב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשותו לילה לענין תפלת ערבית » (טור או״ח סימן רל״ג) The Aruch HaShulchan states the received sense: « והסכימו רבותינו דהכי פירושו: שאין הכוונה שפעם יעשה כרבנן ופעם כרבי יהודה, אלא הרשות בידו לנהוג תמיד או כרבנן או כרבי יהודה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) and the Mishnah Berurah extends the constraint from one day to the next: « פ׳ שלא ינהוג פעם כך ופעם כך משום דהוה תרתי דסתרי אפילו למחר ומכ״ש שלא יתפלל ביום אחד מנחה אחר פלג כרבנן וערבית קודם צה״כ: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ו) summary : the point is not stringency but non-contradiction: one and the same hour cannot be day for Minha and night for Arvit.
Where the stringency lies, and where the leniency. « ויש לכל אחד משניהם קולא וחומרא היינו דלענין מנחה דעת ר׳ יהודה אינה אלא לחומרא דאין להתפלל מנחה רק עד פלג המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ה) and conversely: « ולרבנן הוי קולא לענין תפלת המנחה דמתפללין עד הערב וממילא חומרא לענין תפלת הערב דאין להתפלל קודם חשיכה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ה) summary : neither view is simply "strict": each is strict on one side and lenient on the other, and that is precisely why they cannot be mixed.
The received custom — and the contradiction it carries. « ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) The Beit Yosef reported it in the name of Rabbenu Yona: « ועכשיו כיון שמנהגינו להתפלל תפלת המנחה אחר פלג המנחה כרבנן אין לנו להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה כר״י אלא לעשות הכל כרבנן » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) yet he records the actual practice: « ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אף על פי שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ באותה שעה ואע״ג דהוו תרי קולי דסתרן אהדדי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) and the Magen Avraham gives the reason: « ועכשיו נוהגין להתפלל מנחה ומעריב סמוכין זה לזה כי סוברין כרבנן ומה שמתפללין ערבית קודם הלילה היינו מפני הדוחק שטורח הוא לאסוף הצבור שנית » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) summary : the difficulty of gathering a minyan twice made tolerable what logic forbids; the Acharonim explain it, but never present it as the first course.
After the fact, and under pressure. « ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) The Beit Yosef had already written it: « מיהו בדיעבד אם התפלל תפלת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא ולא מחייבינן ליה לחזור ולהתפלל » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) The Mishnah Berurah limits the leniency: « ר״ל דאף אם דרכו תמיד להתפלל מנחה אחר פלג מ״מ יכול להתפלל תפלת ערבית ג״כ בזמן הזה ומ״מ אין להקל בזה רק אם עכ״פ באותו היום התפלל מנחה קודם פלג » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) and above all: « אבל אם באותו היום גופא התפלל מנחה אחר פלג שוב אסור לו להתפלל ערבית קודם הלילה דהוי תרתי דסתרי באותו יום גופא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) yet she opens it for the congregation: « אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) summary : the leniency addresses the man whose habit is the opposite and who, that day, contradicted nothing; it does not address one who, on the same day, would hold both ends.
The Rama’s gloss, and its reverse. « ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה אין לו להתפלל מנחה אחר כך ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים » (שו״ע או״ח רל״ג:א) The Mishnah Berurah draws a heavy consequence: « ר״ל אפילו ביום אחר לא יתפלל מנחה אחר פלג כיון דתמיד מחזיק אותו זמן לזמן תפלת הערב אפילו אם בדעתו באותו היום להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יב) and opens the door of pressure: « ר״ל דכיון שהוא שעת הדחק מותר לו לכתחלה להתפלל מנחה בשעה שנהג עד היום להתפלל מעריב » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יג) summary : one who has made the plag his hour for Arvit has thereby made that hour night — and may no longer pray Minha in it, even on another day.
Until when, exactly? « ודע דמש״כ עד הלילה לרבנן לאו דוקא דהא לערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים לכו״ע בכלל בין השמשות הוא » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) and regarding the Rama: « לאו דוקא דערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים בודאי בין השמשות הוא לכו״ע ואין להתפלל באותו זמן אלא ר״ל סמוך לזה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) whence the primary conduct: « ולכן לכתחלה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות מלהתפלל אח״כ בצבור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) the leniency after the fact: « ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה״כ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) and the absolute limit: « אכן אם כבר נראו כוכבים כבר עבר זמן מנחה בודאי דזהו סימן ללילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) The Aruch HaShulchan stands on the same side: « ולכן בוודאי יש לחוש לדבריו וליזהר שלא להתפלל מנחה אחר השקיעה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : "until night" is quickly said; in fact, once the sun is hidden one enters doubt, and once a star appears the time of Minha has passed.
The Talmud’s warning. « לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא אַמַּאן דִּמְצַלֵּי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. » (ברכות כ״ט ע״ב) which the Mishnah Berurah recalls here itself: « וכבר אחז״ל במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דלמא מטרפא ליה שעתא: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יד) and the Aruch HaShulchan turns it into a cry: « ולבד זה יש לצעוק על מנהג מדינתינו שמאחרין תפלת מנחה עד השקיעה ממש » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) before pleading for his generation: « אך לימוד הזכות הוא דטרדתינו מפרנסתינו גדולה מאוד ד׳ ירחם, ולכן מאחרין. ומכל מקום הירא את דבר ד׳ יתאמץ להתפלל מקודם » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : one who aims at the last instant is caught by the hour; the reproach is not against the fervour of dusk but against the risk taken in waiting for it.

C. נטילת ידים לתפלה — the hands before prayer

נְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה — washing the hands for prayer. This is not ordinary cleanliness: the Rambam counts it among the things that hold up the prayer itself: « חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב: » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד הלכה א) and he gives its form: « טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ד הלכה ב) The Beit Yosef derives the general rule: « נראה דסתם ידים פסולות לתפלה עד שיטול » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג)

Seif 2 — אם יש לו מים צריך ליטול ידיו

אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל אע״פ שאינו יודע להן שום לכלוך ולא יברך (וע״ל סי׳ צ״ב סעיף ה׳) הגה ואפי׳ עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה (מנהגים) ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול:
Seif 2: if he has water, he must wash his hands in order to pray, even though he knows of no soiling upon them — and he does not recite a blessing (and see above, siman 92, seif 5). Gloss of the Rama: and even if he rises from his study, let him wash his hands for prayer (Minhagim). And if he has no water at hand, he need not wash.
For Minha, and for Arvit. « בין לתפילת המנחה בין לתפלת ערבית דמצוה ליטול ידיו לתפלה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:טו) but only once if attention has not lapsed: « ואם נטל ידיו לתפלת המנחה ולא הסיח דעתו משמירתן אין צריך ליטול ידיו לתפלת ערבית: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:טז) summary : the siman speaks of Minha’s hours, but the rule of the hands holds for every prayer; one who keeps his hands in mind between Minha and Arvit does not repeat it.
And yet, no blessing. « היינו מה דמבואר שם דאפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטל ידיו לתפלה אינו מברך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יז) The Tur already gave the exception: « ולענין ברכה על הנטילה אין לו לברך אם לא שעשה צרכיו וקנח או קטנים ושפשף אז צריך לברך: » (טור או״ח סימן רל״ג) yet the Beit Yosef reports the broader custom: « ושם כתבתי שי״א שאפילו עשה צרכיו ורוצה להתפלל לא יברך על נט״י וכן נהגו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) summary : the duty to wash and the duty to bless do not travel together: here one washes because the prayer requires it, and does not bless because this washing is not that of the morning.
Even when rising from one’s study. « ואפי׳ עומד מלמודו יטול ידיו לתפלה » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) whose reason the Mishnah Berurah gives: « ר״ל דמסתמא לא נגע באמצע הלימוד במקום מטונף אפ״ה מצוה ליטול בשביל התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) The Magen Avraham states the converse: « ומ״מ נ״ל דאם נטל ידיו לתפלה אף על פי שהפסיק אח״כ בלימודו כגון בזמן שדורשין א״צ ליטול שנית » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ג) and the Mishnah Berurah repeats it, with a Shabbat case: « וכתב המ״א דמ״מ אם נטל לתפלה והפסיק בלימוד א״צ ליטול שנית ובשבת שמפסיקין במכירת המצות צריכין ליטול שנית לתפלת המוסף אא״כ לא הסיח דעתו משמירת ידיו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) before concluding on the custom: « והא״ר כתב דכ״ז שהם בבה״מ מן הסתם אין כאן היסח הדעת וכן המנהג: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יח) summary : study does not soil the hands, but neither does it serve as guarding them: the washing is required for the prayer, not against dirt. Conversely, one who washed in order to pray does not wash again because he studied meanwhile.
A washing made for eating does not count. « ואפילו נטל ידיו לאכילה ואכל ולא הסיח דעתו צריך נטילה לתפלה שאין נטילתו לאכילה עולה לתפלה אבל נטילת שחרית שנטל כשקם ממטתו ולא הסיח דעתו עולה לו לתפלה: » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יט) The Aruch HaShulchan says the same in both directions: « וכן אם עמד מאכילתו - צריך ליטול ידיו, אבל הנוטל ידיו לתפ(י)לה, אף על פי שלמד קודם התפ(י)לה - אין צריך אחר כך ליטול ידיו. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : what counts is the purpose of the washing: the morning one, done on rising, serves for prayer; the one for a meal does not.
If there is no water at hand. « ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) The Mishnah Berurah says what one then does — and where the leniency ends: « אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ״ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:כ) The Aruch HaShulchan explains why this siman is broader than siman 92: « ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) and he adds an observation from the synagogue: « וכן הבא לבית הכנסת להתפלל ונטל ידיו, אף על פי שהשהה הרבה בבית הכנסת, כיון שלא יצא מבית הכנסת - אין צריך נטילה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : ordinary hands are not worth chasing water for: one wipes them with whatever cleans. Truly soiled hands are.
The debate the Mechaber settled without saying so. « וכשיבא להתפלל כתב רב עמרם שנוטל ידיו » (טור או״ח סימן רל״ג) yet the Tur reports the objection of Tosafot: « והתוספות כתבו שאין לו להעביר זמן התפלה כדי ליטול ידיו במים ואם אין ידיו נקיות יקנחם בעפר או בצרור וכן לאחריו א״צ לחזור כלל כדי ליטלם אפילו אם יש לו זמן » (טור או״ח סימן רל״ג) The Beit Yosef weighs both: « ומתוך מ״ש כאן רבינו בשמם נראה שכל שאינו מעביר זמן התפלה מצוה לחזר אחר המים כדרך שמחזירין אחר שאר מצות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) and the Taz reads the Mechaber’s ruling: « משמע שפוסק כדברי התוס׳ שמביא הטור דאין הנטילה לתפלה אלא מצד מצוה לחוד כדרך שאר מצוה » (ט״ז או״ח סימן רל״ג) to be compared with what the Mechaber wrote in siman 92: « צריך לרחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה » (שו״ע או״ח צ״ב:ד) summary : must one walk four mil to find water, as one walks for a mitzva, or does the prayer come first? Our siman answers: at Minha, the water one has — and no more.
The siman in one sentence: Minha has two beginnings — one that discharges the duty from six and a half hours, one that is its proper hour at nine and a half — and an end the Talmud never settled; whoever chooses must hold to his choice always, measure his hours by the length of the day, and wash his hands before he begins.

Practical cases

Case 1 — It is one o’clock and I am setting out on a journey

Situation: I know I will not be able to pray later. May I pray Minha now, though it is not yet nine and a half hours?
Conduct: The Mechaber opens the door from the half-hour after midday: « מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה יצא » (שו״ע או״ח רל״ג:א) and the Mishnah Berurah does not stop at bedieved: « ועכ״פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ״ק לא יהיה לו מנין לכו״ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:א) The Aruch HaShulchan makes it ordinary conduct: « ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) but the half-hour must first have passed: « משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:ב) summary : a real need — a journey, a meal, a minyan — suffices to prefer Minha Gedola; what one may not do is pray before the sun has begun to decline. For practice, one follows one’s Rav.

Case 2 — The minyan runs Minha and Arvit together before nightfall

Situation: We pray Minha near sunset, then Arvit immediately, before the stars come out. Is that not contradictory?
Conduct: The difficulty is real, and the Mechaber names it: « ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה » (שו״ע או״ח רל״ג:א) The Beit Yosef had already observed the contrary custom: « ועכשיו נהגו העולם להקל בכך אף על פי שמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ באותה שעה ואע״ג דהוו תרי קולי דסתרן אהדדי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) and reported a defence of it: « שעכשיו שנהגו ע״י הדחק שעושים פעמים כר״י ופעמים כרבנן ש״ד דלא גרע מהשכים לצאת לדרך שמקדים וקורא » (בית יוסף או״ח סימן רל״ג) The Mishnah Berurah tolerates the public case: « אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:יא) yet the Aruch HaShulchan maintains the difficulty: « מיהו נראה דאם ביום אחד יתפלל מנחה וערבית בפלג המחנה - לא יצא, דהוי תרתי דסתרי ביום אחד. » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) summary : the poskim do not deny the contradiction: they weigh against it the loss of communal prayer. Where Arvit can be prayed after the stars emerge, that is what is done. For practice, one follows one’s Rav.

Case 3 — At the office, with no tap nearby, at the hour of Minha

Situation: I want to pray Minha, my hands are not dirty, and there is no water nearby. Must I go and look for some?
Conduct: Seif 2 answers directly: « ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך ליטול » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) and the Mishnah Berurah says what one does instead: « אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ״ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית » (משנה ברורה, מ״ב רל״ג:כ) The Aruch HaShulchan explains the leniency: « ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ג) but if water is there, one is not exempt: « אם יש לו מים צריך ליטול ידיו כדי להתפלל אע״פ שאינו יודע להן שום לכלוך ולא יברך » (שו״ע או״ח רל״ג:ב) and the Mechaber himself refers to siman 92: « רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים אף ע״פ שאינו יודע להם שום לכלוך ולא יברך » (שו״ע או״ח צ״ב:ה) summary : the rule does not require leaving one’s post to look for water; it requires not neglecting water that is at hand, and it becomes strict again if the hands have touched an unclean place. For practice, one follows one’s Rav.

Comprehension questions

Comprehension questions:
  1. Why does Minha’s time begin at six and a half hours, and why is its proper time nine and a half (מ״ב רל״ג:א)?
  2. What is פלג המנחה, and how is it calculated (מ״ב רל״ג:ג)?
  3. What exactly does the rule "לעולם כחד מינייהו" forbid, and why (מ״ב רל״ג:ו)?
  4. According to the Mishnah Berurah, by what hour should Minha be finished lechatchila (מ״ב רל״ג:יד)?
  5. Why does one wash the hands before Minha without a blessing, and what does one do without water (שו״ע או״ח רל״ג:ב)?

To go further

If you wish to go deeper into this siman:
Continue to the next simanSiman 234 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן רל״ג · ב׳ סעיפים · Level 1 — Introduction
♥ Support DAAT
📖Join the chavruta