Introduction to the sugya — the conduct (הנהגה) of the mitzva of tsitsit: a mitzva of זכירה (« למען תזכרו »), and all that flows from it — חובה or מידת חסידות, חבוב מצוה, שכר ועונש
טלית קטן כל היום — חובה או מידת חסידות — one who wears no four-cornered garment is פטור, but « טוב ונכון » to be זהיר to wear it all day; חובת גברא and זריזות (seif 1)
אחיזת הציצית בק״ש — « על לבבך » — the mitzva to hold the tsitsit in the left hand against the heart during the Shema; דין or כוונה (seif 2)
הסתכלות ונשיקת הציצית — חבוב מצוה — looking at « וראיתם אותו », placing on the eyes, and kissing (Rama); « זה א-לי ואנוהו », קיום or הידור (seifim 3-4)
The conduct in wearing the tsitsit, its reward and its punishment. This siman has 6 seifim:
Seif 1: If one does not wear a four-cornered garment — one is not obligated in tsitsit; but it is good and proper (טוב ונכון) that every person be careful to wear a talit katan all day, so as to remember the mitzvot at every moment. Therefore it has five knots — כנגד the five books of the Torah — and four corners, so that whichever way he turns he will remember. And it is proper to wear it over the garments. At the least, let him be careful to be clothed in tsitsit at the time of prayer.
Seif 2: It is a mitzva to hold the tsitsit in the left hand, against the heart, during the reading of the Shema — an allusion to the verse: « וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה … עַל לְבָבֶךָ » (and these words … upon your heart).
Seif 3: It is good to look at the tsitsit at the time of wrapping oneself, when one recites the blessing.
Seif 4: Some have the custom to look at the tsitsit when reaching « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ » and to place them upon the eyes — it is a fine custom, a mark of love of the mitzva (חבוב מצוה). [Glose: some also have somewhat the custom to kiss the tsitsit when they look at them — and all this is חבוב מצוה (Beit Yossef).]
Seif 5: When one looks at the tsitsit, one looks at the two front tsitsit, in which there are ten knots — an allusion to the הויות — and sixteen threads; and sixteen threads with ten knots come to כ״ו, the value of the Name (הויה).
Seif 6: Great is the punishment of one who neglects the mitzva of tsitsit — of him it is said « לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ » (to seize the corners of the earth); and one who is careful in the mitzva of tsitsit — merits to see the face of the Shechina (זוכה ורואה פני שכינה).
1. הקדמת הסוגיא — הנהגת לבישת הציצית ושכרה
פתח דבר — מצות הציצית כמצות זכירה
לאחר שביאר מרן בסימנים הקודמים את עשיית הציצית, פסוליה ודיני לבישתה, בא בסימן כ״ד — סימן החותם את הלכות ציצית — לברר את הַהַנְהָגָה שבמצוה: כיצד יתנהג אדם בלבישת הציצית, ומהו שכרה ועונשה. ויסוד הכל אחד: מצות ציצית מצות זכירה היא — "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" (במדבר ט״ו; ועיין סימן ח׳) — ומתוך יסוד זה נובעות כל ההנהגות שבסימן: (א)טלית קטן כל היום — כדי שיזכיר המצות בכל רגע; (ב)אחיזת הציצית בק״ש כנגד הלב — "על לבבך"; (ג)הסתכלות ונשיקת הציצית — חבוב מצוה; (ד)רמז הקשרים והחוטים — כ״ו כשם ההויה; (ה)שכר ועונש — "גדול עונש המבטל", ו"זוכה ורואה פני שכינה". והרי כל הסימן מעלה את המצוה מן ה"חיוב" אל ה"חבוב" — מן הדין אל האהבה.
הערה יסודית: כל הסימן סובב על ציר אחד — גדר ה"זכירה" שבציצית. הציצית אינה מצוה שבגוף בלבד, אלא אמצעי לזכירת כל המצוות; ומשום כך אין די בקיום היבש, אלא ראוי לחבב את המצוה: ללובשה כל היום (שתהא הזכירה תמידית), לאוחזה כנגד הלב (שתחדור הזכירה ללב), להסתכל ולנשק (שיתגלה חבוב המצוה), ולהתבונן ברמזיה (שיעלה הלב אל שם ה׳). ומכאן שבסימן זה — ההנהגה היא גוף הענין, ולא תוספת בלבד.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: ההנהגות שבסימן — לבישת ט״ק כל היום, אחיזה בק״ש, הסתכלות ונשיקה — האם הן גדר של דין וחיוב (חלק ממצות הציצית או תקנת חכמים), או מידת חסידות וחבוב מצוה (הידור שאין בו חיוב)?
(א) אם הן דין — הרי המבטלן כמבטל מצוה, וחייב להיזהר בהן.
(ב) אם הן מידת חסידות — הרי הן שבח והידור, ואין המזלזל בהן עובר, אלא שמפסיד מעלת חבוב המצוה.
ולשון מרן מדורגת היא, ומגלה שהתשובה אינה אחת לכל הסעיפים: "אינו חייב … וטוב ונכון" (ס״א — רשות שיש בה מעלה); "מצוה לאחוז" (ס״ב — קרוב לדין); "טוב להסתכל" (ס״ג); "יש נוהגין … מנהג יפה" (ס״ד — מנהג חסידות); ולבסוף — "גדול עונש המבטל" ו"זוכה ורואה פני שכינה" (ס״ו). הרי לפנינו סולם: מן הרשות שבמעלה, דרך המצוה והמנהג היפה, עד השכר והעונש. ובזה יתבארו כל דיני הסימן, כדלהלן.
2. טלית קטן כל היום — חובה או מידת חסידות
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות — אינו חייב בציצית; וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכיר המצות בכל רגע … לפחות יזהר שיהא לבוש ציצית בשעת התפלה."
שורש הדין — חובת גברא או חובת מנא (מנחות מ״א.): מצות ציצית אינה חובת הטלית (חובת מנא) לחייב אדם לקנות בגד ולהטיל בו ציצית, אלא חובת גברא — שכל הלובש בגד בן ד׳ כנפות חייב להטיל בו ציצית; ומי שאינו לובש בגד כזה — פטור (עיין מנחות מ״א., ובית יוסף ריש הלכות ציצית, ומקורו בטור). ומכל מקום הוסיף מרן: "טוב ונכון" להיות זהיר ללבוש ט״ק כל היום — שאף שאין חיוב, יש מעלה גדולה להכניס עצמו למצוה, "כדי שיזכיר המצות בכל רגע".
חקירה — לבישת ט״ק כל היום: מידת חסידות בעלמא, או "זריזות" שיש בה גדר של חיוב? מי שאינו לובש בגד ד׳ כנפות פטור מן הדין; ומהו אפוא ה"טוב ונכון" שבלבישת ט״ק כל היום — הידור ורשות, או מצוה מן המובחר שיש בה תביעה?
צד א׳ — רשות שבמעלה: כיון שאין חיוב לקנות בגד ד׳ כנפות, אף לבישת ט״ק רשות היא; אלא שהיא הנהגה טובה וזכירה, ואין בה תביעה.
צד ב׳ — זריזות ומצוה מן המובחר: אף שמעיקר הדין פטור, ראוי לכל ירא שמים להכניס עצמו לחיוב ולזכות במצוה — שהמצוה גדולה ("שקולה כנגד כל המצות"), ואין ראוי לאדם להיפטר ממנה.
ולשון מרן "טוב ונכון … זהיר" — נוטה כצד ב׳: אין זו רשות גרידא, אלא הנהגת זריזות שכל אדם ראוי לה; שכן הטעם "כדי שיזכיר המצות בכל רגע" — הרי מצות הזכירה תמידית, וראוי להעמיד עצמו בה כל היום. וכן דקדק מרן בסיפא: "לפחות יזהר שיהא לבוש ציצית בשעת התפלה" — שאף מי שאינו לובש כל היום, בשעת התפילה (שעת עמידה לפני המקום) יש בו כעין חיוב. (ועיין משנה ברורה וערוך השלחן ריש הסימן, שהאריכו בגודל ההקפדה בזה.)
קושיא — אם "אינו חייב", מהו "טוב ונכון … זהיר"? ומהו "לפחות בשעת התפלה"? אם באמת פטור מי שאינו לובש בגד ד׳ כנפות — לשון "זהיר" ו"לפחות יזהר" משמעה הקפדה ותביעה, ולא רשות בעלמא; ומאי האי?
תירוץ (בית יוסף, מגן אברהם ומשנה ברורה, על דרך הסברה): יש לחלק בין עצם החיוב ובין ההנהגה הראויה. מעיקר הדין — פטור, שאין חיוב לקנות בגד ד׳ כנפות (חובת גברא ולא חובת מנא). אבל לפי מעלת המצוה — מצות ציצית מצות זכירה היא, "כדי שיזכיר המצות בכל רגע"; ולכן ראוי וזריז להכניס עצמו לחיוב וללובשה כל היום, שלא יפסיד זכירה תמידית. ובשעת התפילה — ביתר שאת, שהעומד לפני המלך ראוי שיהא עטוף במצוה. נמצא: אין כאן חיוב גמור, אלא זריזות וחבוב מצוה שכל אדם ראוי להם; והמזלזל אינו "עובר", אבל מפסיד מעלה עצומה.
נפקא מינה — לבישת הטלית:(א)הלובש בגד ד׳ כנפות — חייב מן התורה להטיל בו ציצית. (ב)אינו לובש בגד ד׳ כנפות — פטור מעיקר הדין. (ג)טוב ונכון ללבוש ט״ק כל היום — זריזות וזכירה תמידית. (ד)לפחות בשעת התפילה יהא לבוש ציצית. (ה)ה׳ קשרים כנגד ה׳ חומשי תורה וד׳ כנפות — סימן לזכירה בכל צד שיפנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: אינו חייב — וטוב ונכון להכניס עצמו למצוה כל היום. מצות ציצית חובת גברא היא, ומי שאינו לובש בגד ד׳ כנפות פטור; ומכל מקום טוב ונכון וזהיר ללבוש טלית קטן כל היום, "כדי שיזכיר המצות בכל רגע" — זריזות וחבוב מצוה, ולפחות בשעת התפילה.
3. אחיזת הציצית בק״ש — "על לבבך"
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳: "מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע; רמז לדבר: 'והיו הדברים האלה … על לבבך׳."
שורש הדין — הזכירה שעל הלב (ב״י; דברים ו׳): הביא מרן (מבית יוסף, וכן הוא במנהג הראשונים והמקובלים) שראוי לאחוז הציצית ביד שמאל כנגד הלב בשעת ק״ש; והרמז — "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה … עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו׳), שדברי תורה צריכים להיות על הלב. וכיון שמצות ציצית מצות זכירה — "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳" (במדבר ט״ו; ועיין מנחות מ״ג:) — ראוי שתהא אחוזה כנגד הלב בשעת קבלת עול מלכות שמים.
חקירה — אחיזת הציצית בק״ש: "דין" בקריאת שמע, או "הנהגת כוונה" לעורר הלב? מרן קראה "מצוה"; ומהו גדרה — חלק מקיום ק״ש (כזכירת הציצית שבפרשה), או עצה לכוונה בלבד (לעורר הלב, ואינה מעכבת)?
צד א׳ — הנהגת כוונה: האחיזה אמצעי לכוון הלב — "על לבבך"; ואינה מגוף מצות ק״ש, אלא הידור וכוונה, ואין בה עיכוב.
צד ב׳ — קרוב לדין: כיון שמרן קראה "מצוה", יש בה גדר של קיום — שהזכירה שבציצית מצטרפת לזכירה שבק״ש, וראוי שלא לבטלה.
ולשון מרן "מצוה לאחוז … רמז לדבר" — נראה כממוצע: מצוה מן המובחר וכוונה היא (ולא עיכוב), אלא שאינה מנהג בעלמא אלא הנהגה שיש בה תוכן — לחבר את זכירת הציצית אל קבלת עול שבק״ש, ולהעמיד הדברים "על הלב". וכתבו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה) פרטי המנהג — לאחוז הציציות בשעת ק״ש, ולהסתכל בהן ב"וראיתם אותו".
קושיא — למה דוקא יד שמאל כנגד הלב, ולמה דוקא בשעת ק״ש? אם עיקר הענין זכירה, למה נקבע דוקא יד שמאל וכנגד הלב, ודוקא בשעת קריאת שמע?
תירוץ (על דרך הסברה, ב״י ומשנה ברורה):(א)"כנגד לבו" — מפני שהרמז "על לבבך", ודברי תורה צריכים משכן בלב; והלב נוטה לצד שמאל, ולכן יד שמאל. (ב)"בשעת קריאת שמע" — ששם פרשת ציצית נאמרת (בפרשה שלישית), ושם עיקר הזכירה וקבלת עול; ולכן ראוי לאחוז הציצית בעת ההיא — שיהא הלב, היד והמצוה מכוונים כאחד. ונמצא שהאחיזה מגלמת את "על לבבך" — הזכירה הנתונה על הלב ממש.
הזכירה שבראייה — "וראיתם אותו וזכרתם": יסוד המצוה (במדבר ט״ו; מנחות מ״ג:) — הראייה מביאה לזכירה, והזכירה למעשה ("וראיתם אותו וזכרתם … ועשיתם"). ומטעם זה נמשכת ההנהגה שבסימן: אחיזה כנגד הלב (ס״ב), הסתכלות בשעת הברכה (ס״ג), והסתכלות ב"וראיתם אותו" עם נתינה על העינים (ס״ד) — הכל כדי שהראייה תוליד זכירה. ולכן קבעו האחרונים לאחוז הציציות בק״ש ולהסתכל בהן במקום הראייה שבפרשה.
נפקא מינה — אחיזת הציצית:(א)בשעת ק״ש — אוחז הציצית ביד שמאל כנגד הלב (ס״ב). (ב)ב"וראיתם אותו" — מסתכל בציציות (ס״ד). (ג) יש הנוהגין לאחוז הציציות מ"ברוך שאמר" או מברכת "אהבת עולם" ולהחזיקן עד סוף הפרשה (מנהג האחרונים). (ד)אינה מעכבת — מצוה מן המובחר וכוונה, ולא עיכוב בק״ש. (פרטי המנהג — כמסורת המקום ולרב מוסמך.)
היסוד: מצוה לאחוז הציצית כנגד הלב — "על לבבך". בשעת ק״ש אוחז הציצית ביד שמאל כנגד לבו, רמז ל"והיו הדברים האלה … על לבבך"; שהציצית מצות זכירה, וראוי שתהא נתונה על הלב בעת קבלת עול מלכות שמים. וכוונה ומצוה מן המובחר היא, ולא עיכוב.
4. הסתכלות ונשיקת הציצית — חבוב מצוה
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳: "טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך." סעיף ד׳: "יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים ל׳וראיתם אותו׳ וליתן אותם על העינים, ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה. (הגה: גם נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חבוב מצוה [ב״י].)"
שורש הדין — חבוב מצוה, "זה א-לי ואנוהו" (ב״י; שבת קל״ג:): הביא מרן (מבית יוסף) שני מנהגים יפים: הסתכלות בציצית בשעת הברכה (ס״ג) ובשעת "וראיתם אותו" עם נתינה על העינים (ס״ד); והוסיף הרמ״א (ב״י) מנהג נשיקת הציצית. ויסוד כולם — חבוב מצוה, ושורשו "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" — "התנאה לפניו במצות" (שבת קל״ג:): שראוי לאדם לקיים המצוה מתוך אהבה והידור, ולא בקרירות. וכיון שהציצית מצות ראייה וזכירה — הסתכלות ונשיקה מגלות את חבתה.
חקירה — הסתכלות ונשיקה: קיום שבמצוה, או "חבוב מצוה" בלבד (הידור חיצוני)? ההסתכלות בציצית והנשיקה — האם הן חלק מקיום המצוה (שהמצוה "ראייה" היא), או חבוב והידור חיצוני בלבד, שאין בו קיום נוסף?
צד א׳ — קיום שבמצוה: "וראיתם אותו וזכרתם" (מנחות מ״ג:) — הראייה מגוף המצוה; וההסתכלות בשעת הברכה וב"וראיתם" מקיימת את הראייה, ואינה הידור בעלמא.
צד ב׳ — חבוב מצוה בלבד: נתינה על העינים ונשיקה — אין בהן קיום, אלא גילוי חבה ("ואנוהו"); ולכן לשון מרן "יש נוהגין … מנהג יפה", ולשון הרמ״א "נוהגים קצת".
ולשון מרן מדורגת, ומגלה ששני הגדרים כאחד: ההסתכלות בשעת הברכה (ס״ג — "טוב") קרובה לקיום הראייה — שתהא הברכה על דבר נראה; ההסתכלות ב"וראיתם אותו" (ס״ד — "מנהג יפה") אף היא מכוונת כנגד הראייה שבפרשה; ואילו הנתינה על העינים והנשיקה — חבוב מצוה טהור ("ואנוהו"). נמצא: מן הראייה שבמצוה יורדים אל חבוב המצוה, וכולם ממקור אחד — אהבת המצוה.
קושיא — למה הדירוג "טוב" / "יש נוהגין" / "נוהגים קצת"? ומה מקום לנשיקה, והלא אין בה קיום? אם עיקר הענין ראייה וזכירה, למה חילק מרן בין "טוב להסתכל" (ס״ג) ל"יש נוהגין" (ס״ד), והרמ״א ל"נוהגים קצת לנשק"? ומה טעם הנשיקה, שאינה ראייה כלל?
תירוץ (בית יוסף ומשנה ברורה, על דרך הסברה): הדירוג לפי הקירבה לגוף המצוה. (א)"טוב להסתכל … כשמברך" — קרוב לדין, שהמברך על המצוה ראוי שיראה את נויה ("וראיתם אותו"); ולכן לשון "טוב". (ב)"יש נוהגין … ב׳וראיתם אותו׳" — מנהג יפה המכוון כנגד הראייה שבפרשה, אלא שאינו מעכב; ולכן "יש נוהגין". (ג)"נוהגים קצת לנשק" — חבוב מצוה בלבד, כדרך שמנשקין תפילין ומזוזה בגמר המצוה; ואין בו קיום, אלא גילוי אהבה ("זה א-לי ואנוהו"), ולכן "קצת". וסוף כל הדירוג אחד: "והכל הוא חבוב מצוה" — שכל ההנהגות הללו, מן הקרובה לדין עד הרחוקה, ממקור אהבת המצוה יונקות.
סיכום הדירוג — חבוב מצוה בהסתכלות ובנשיקה:
המחבר (סעיף ג׳):"טוב להסתכל" בציצית בשעת עטיפה כשמברך — קרוב לקיום הראייה.
המחבר (סעיף ד׳):"יש נוהגין" להסתכל ב"וראיתם אותו" וליתן על העינים — מנהג יפה וחבובי מצוה.
נפקא מינה — הסתכלות ונשיקה:(א)בשעת הברכה על העטיפה — טוב להסתכל בציצית (ס״ג). (ב)ב"וראיתם אותו" — יש נוהגין להסתכל וליתן על העינים (ס״ד). (ג)נשיקת הציצית בשעת ראייה — נוהגים קצת, חבוב מצוה (הגה). (ד)אין בהן עיכוב — מנהגי חבוב והידור, "ואנוהו". (וכמנהג המקום ולרב מוסמך.)
היסוד: הסתכלות ונשיקה — "זה א-לי ואנוהו", והכל חבוב מצוה.טוב להסתכל בציצית בשעת הברכה, ומנהג יפה להסתכל ב"וראיתם אותו" וליתן על העינים, ונוהגים קצת לנשק — "והכל הוא חבוב מצוה", ושורשו "התנאה לפניו במצות" (שבת קל״ג:). מן הראייה שבמצוה עד גילוי האהבה שבה.
5. רמז הקשרים והחוטים — כ״ו כשם ההויה
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳: "כשמסתכל בציציות — מסתכל בב׳ ציציות שלפניו, שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות, וגם יש בהם ט״ז חוטים; ועשרה קשרים עולים כ״ו כשם ההויה."
שורש הדין — הרמז שבמנין (טור, ב״י): הביא מרן (מן הטור והבית יוסף) את רמז המנין שבשתי הציציות שלפניו: עשרה קשרים (חמישה בכל ציצית) — רמז לעשר הויות; וט״ז חוטים (שמונה בכל ציצית, שהם ד׳ חוטים כפולים); ט״ז ועשרה עולים כ״ו — כמנין שם הֲוָיָה (י-ה-ו-ה = 26). ומטעם זה מסתכל דוקא בב׳ ציציות שלפניו — שהן שכנגד עיניו והלב, ובהן נשלם המנין.
חקירה — רמז הקשרים והחוטים: "סימן" בעלמא, או תוכן הקושר את הלובש בשם ה׳? הרמז שבמנין (כ״ו כשם ההויה) — האם הוא סימן נאה לזכירה (כדרך הרמזים והגימטריאות), או תוכן פנימי — שהמסתכל קושר עצמו בשם ה׳ דרך הציצית?
צד א׳ — סימן וזכירה: הרמז עזר לזכירה — שיתבונן במנין ויזכור את ה׳; כדרך "ה׳ קשרים כנגד ה׳ חומשי תורה" שבסעיף א׳.
צד ב׳ — תוכן וקשר: הציצית מחברת את הלובש אל שם ה׳ — שהמנין כ״ו מגלה שהמצוה כולה כלולה בשם; וההסתכלות מעלה את הלב אל המקום.
ולשון מרן "רמז … כשם ההויה" — עיקרו כצד א׳ לענין ההלכה: סימן וזכירה הוא, ואינו מעכב את ההסתכלות; אלא שיש בו פתח אל התוכן הפנימי — שהזכירה שבציצית אינה זכירת מצוות בלבד, אלא זכירת ה׳ יתברך. (וביאור הענין על בוריו — לפי דרך הסוד ודעת הרב, עיין רמה 4 — דעת הרב.)
קושיא — כיצד עולה המנין, ולמה דוקא ב׳ ציציות שלפניו? "עשרה קשרים … ט״ז חוטים … עולים כ״ו" — כיצד נמנים הקשרים והחוטים בשתי ציציות דוקא, ולמה דוקא ב׳ שלפניו ולא כל הארבע?
תירוץ (טור, ב״י, כף החיים ופרי מגדים, על דרך הסברה):(א)המנין — בכל ציצית ה׳ קשרים (כמו שבסעיף א׳: "ה׳ קשרים כנגד ה׳ חומשי תורה"), הרי בב׳ ציציות עשרה קשרים; ובכל ציצית ד׳ חוטים כפולים = ח׳ חוטים, הרי בב׳ ציציות ט״ז חוטים; ט״ז ועשרה = כ״ו, כמנין י-ה-ו-ה. (ב)דוקא ב׳ שלפניו — לפי שהן שכנגד פניו ולבו, והן שראוי להסתכל בהן (שהמצוה "וראיתם אותו"); ובהן דוקא נשלם המנין כ״ו. נמצא: ההסתכלות והמנין מכוונים כאחד — הראייה שבעין, והזכירה שבלב, והשם שבמנין.
נפקא מינה — הרמז שבהסתכלות:(א)מסתכל בב׳ ציציות שלפניו דוקא (ס״ה). (ב)עשרה קשרים (ה׳ בכל אחת) — רמז להויות. (ג)ט״ז חוטים ועשרה קשרים = כ״ו — כשם ההויה. (ד)הרמז אינו מעכב — סימן וזכירה המכוונים את הלב אל ה׳. (וביאורו הפנימי — עיין רמה 4.)
היסוד: ט״ז חוטים ועשרה קשרים — כ״ו כשם ההויה. המסתכל בב׳ ציציות שלפניו — עשרה קשרים (רמז להויות) וט״ז חוטים, עולים כ״ו כמנין שם ה׳. הרמז מכוון את הלב מזכירת המצוות אל זכירת ה׳ יתברך — שהראייה, הלב והשם מתאחדים במצוה אחת.
6. שכר ועונש — "וראה פני שכינה"
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳: "גדול עונש המבטל מצות ציצית, ועליו נאמר: 'לאחוז בכנפות הארץ' וגו׳; והזהיר במצות ציצית — זוכה ורואה פני שכינה."
שורש הדין — שכר ועונש (מנחות מ״ג:; שבת ל״ב:; איוב ל״ח): חתם מרן את הלכות ציצית בשכר ובעונש. השכר — "זוכה ורואה פני שכינה", ומקורו בדברי חז״ל (מנחות מ״ג:) בגודל מעלת הזהיר במצוה זו, "שכל המקיים מצות ציצית … כאילו מקבל פני שכינה". והעונש — "גדול עונש המבטל", ועליו נאמר "לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה" (איוב ל״ח), שדרשוהו על מבטל מצות ציצית שבכנף (ועיין שבת ל״ב: בעונש המזלזל במצוות). ובמנחות מ״א. אמרו "בעידן ריתחא ענשינן" — שאף הפטור נענש כשמזלזל בשעת הדין.
חקירה — הנהגת הציצית: מכח יראת העונש, או מכח אהבה וחבוב (שכר הראייה)? חתם מרן בעונש ובשכר; ומהו המניע הראוי להנהגת המצוה — יראת העונש ("גדול עונש המבטל"), או אהבה וחבוב ("זוכה ורואה פני שכינה")?
צד א׳ — יראה: העונש "לאחוז בכנפות הארץ" — מעורר יראה, ומזרז שלא לזלזל ולא לבטל.
צד ב׳ — אהבה וחבוב: השכר "רואה פני שכינה" — ממשיך את חבוב המצוה שבסעיפים הקודמים (הסתכלות, נשיקה, רמז השם); שעיקר ההנהגה מאהבה.
ולשון מרן כלל שניהם — עונש ושכר כאחד: והם שתי כנפי המצוה — היראה שומרת (שלא לבטל), והאהבה מרוממת (עד ראיית השכינה). ועיקר הסימן — שתכלית ההנהגה אהבה וחבוב (כמפורש בסעיפים ג׳–ה׳), והיראה משמרת את הקיום; שהמצוה "שקולה כנגד כל המצות" (עיין מנחות מ״ג:), ולכן שכרה ועונשה גדולים.
קושיא — אם "אינו חייב" (ס״א), כיצד "גדול עונש המבטל" (ס״ו)? הרי בתחילת הסימן אמר מרן שמי שאינו לובש בגד ד׳ כנפות פטור; ואם כן — מהו העונש ל"מבטל", והלא אין כאן חיוב כלל?
תירוץ (בית יוסף, ביאור הלכה ומשנה ברורה, על דרך הסברה): יש לחלק בין עיקר החיוב ובין ההזדמנות והריתחא. מעיקר הדין — אמנם פטור, שאין חיוב לקנות בגד ד׳ כנפות. אבל העונש נאמר על ה"מבטל" — (א)הלובש בגד ד׳ כנפות ומסירו ממנו כדי להיפטר, או מטיל בו ציצית פסולה — שזה ביטול בקום ועשה. (ב) ואף המונע עצמו ממצוה גדולה זו — "בעידן ריתחא ענשינן" (מנחות מ״א.): בשעת הדין נענש אף על מה שהיה יכול לזכות ולא זכה. ונמצא: אין סתירה — "אינו חייב" לענין עיקר החיוב (לקנות), ו"גדול עונש המבטל" לענין הזלזול והמניעה; וזהו טעם "טוב ונכון … זהיר" (ס״א) — שראוי לכל אדם להכניס עצמו למצוה, ולא להעמיד עצמו במקום עונש.
מן החיוב אל החבוב — סיכום הסימן: נמצא הסימן מקיף עיגול שלם: פתח ב"אינו חייב … וטוב ונכון" (ס״א), עלה דרך המצוה (אחיזה, ס״ב), המנהג היפה (הסתכלות ונשיקה, ס״ג–ד׳), והרמז (כ״ו כשם ההויה, ס״ה), וחתם בשכר ובעונש (ס״ו). והציר אחד: מצות ציצית מצות זכירה, וראוי לחבבה — ש"גדול עונש המבטל" מזרז, ו"זוכה ורואה פני שכינה" מרומם, עד שהזכירה תוליד אהבה, והאהבה — קיום.
נפקא מינה — שכר ועונש:(א)המבטל מצות ציצית (מסיר או מזלזל) — "גדול עונשו", "לאחוז בכנפות הארץ" (ס״ו). (ב)הזהיר במצוה — "זוכה ורואה פני שכינה". (ג)אף הפטור — "בעידן ריתחא ענשינן" (מנחות מ״א.), ולכן "טוב ונכון" להכניס עצמו. (ד)המניע — יראה שומרת ואהבה מרוממת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: גדול עונש המבטל — והזהיר זוכה ורואה פני שכינה. חותם מרן בשתי כנפי המצוה: העונש ("לאחוז בכנפות הארץ", איוב ל״ח) שומר שלא לבטל ולזלזל, והשכר ("זוכה ורואה פני שכינה", מנחות מ״ג:) מרומם אל האהבה. ואף הפטור — "בעידן ריתחא ענשינן", ולכן ראוי להכניס עצמו למצוה גדולה זו.
7. נפקא מינה למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
טלית קטן כל היום
מי שאינו לובש בגד ד׳ כנפות פטור; וטוב ונכון וזהיר ללבוש ט״ק כל היום, "כדי שיזכיר המצות בכל רגע", ולפחות בשעת התפילה (סעיף א׳).
אחיזה בק״ש
מצוה לאחוז הציצית ביד שמאל כנגד הלב בשעת ק״ש — רמז ל"על לבבך" (סעיף ב׳).
הסתכלות בברכה
טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך (סעיף ג׳).
הסתכלות ונשיקה
יש נוהגין להסתכל ב"וראיתם אותו" וליתן על העינים, ונוהגים קצת לנשק — והכל חבוב מצוה (סעיף ד׳).
רמז הקשרים והחוטים
מסתכל בב׳ ציציות שלפניו: עשרה קשרים וט״ז חוטים עולים כ״ו כשם ההויה (סעיף ה׳).
שכר ועונש
גדול עונש המבטל ("לאחוז בכנפות הארץ"); והזהיר זוכה ורואה פני שכינה (סעיף ו׳).
8. סיכום השיטות בטבלה מקיפה
טבלה — הנהגת הציצית: דין, מנהג או חבוב
המקרה
הדין
המקור
אין לובש בגד ד׳ כנפות
אינו חייב; וטוב ונכון ללבוש ט״ק כל היום (זריזות)
סעיף א׳ (מנחות מ״א.)
אחיזה ביד שמאל כנגד הלב בק״ש
מצוה — רמז ל"על לבבך" (כוונה, לא עיכוב)
סעיף ב׳ (ב״י; דברים ו׳)
הסתכלות בשעת הברכה / "וראיתם אותו"
טוב ומנהג יפה — קרוב לקיום הראייה, וחבוב מצוה
סעיפים ג׳–ד׳ (מנחות מ״ג:)
נשיקת הציצית
נוהגים קצת — חבוב מצוה, "ואנוהו"
סעיף ד׳ הגה (שבת קל״ג:)
טבלה — הרמז, השכר והעונש
הענין
הדין
המקור
רמז הקשרים והחוטים
ב׳ ציציות שלפניו: י׳ קשרים וט״ז חוטים = כ״ו כשם ההויה
סעיף ה׳ (טור, ב״י)
עונש המבטל
גדול עונשו — "לאחוז בכנפות הארץ"; ובעידן ריתחא ענשינן
סעיף ו׳ (איוב ל״ח; מנחות מ״א.; שבת ל״ב:)
שכר הזהיר
זוכה ורואה פני שכינה
סעיף ו׳ (מנחות מ״ג:)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומקרא:מנחות מ״ג: (וראיתם אותו וזכרתם; זוכה ומקבל פני שכינה) · מנחות מ״א. (חובת גברא; בעידן ריתחא ענשינן) · סוטה י״ז. (תכלת דומה לרקיע ולכסא הכבוד) · שבת ל״ב: (עונש המזלזל במצוות) · שבת קל״ג: (זה א-לי ואנוהו — התנאה לפניו במצות) · במדבר ט״ו ל״ז–מ״א (פרשת ציצית; למען תזכרו) · דברים ו׳ ו׳ (על לבבך) · איוב ל״ח י״ג (לאחוז בכנפות הארץ)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ציצית פ״ג) · טור (אורח חיים כ״ד) · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א (הגה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)