✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

A man’s conduct in married life — עיונים מעמיקים
סימן ר״מ · י״ז סעיפים
איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו · עונה האמורה בתורה · בני תשע מדות · והצנע לכת · כלי בתוך כלי
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״מ — י״ז סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות דעות פרק ד · הלכות איסורי ביאה פרק כא), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן

הבסיס התלמודי:
נדרים פרק ואלו מותרין (כ׳ ע״א · כ׳ ע״ב) · «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי» (נדרים כ׳ ע״ב) · כתובות פרק אף על פי (ס״א ע״ב · ס״ב ע״ב)

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of contents

  1. הקדמת הסוגיא — היתר התורה מול ״נבל ברשות התורה״, וחקירת מעמד הסימן
  2. העונה האמורה בתורה — (כתובות ס״א ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:א), וחקירה בחוב ובמצוה
  3. כוונת הלב ובני תשע מדות — (שו״ע או״ח ר״מ:א-ג), וקושיות המגן אברהם והבית יוסף
  4. מדות יוחנן בן דהבאי — (נדרים כ׳ ע״א-ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:ד-ה, ט), ואבן העזר סימן כ״ה
  5. צניעות המקום — בפני כל אדם, ספר תורה ותפילין (שו״ע או״ח ר״מ:ו)
  6. אור, רעב, אכסניא ושמירת הגוף — (שו״ע או״ח ר״מ:יא-יז) · נפקא מינה · טבלאות

📜 The text of the Choulhan Aroukh — the seifim

אֵיךְ יִתְנַהֵג הָאָדָם בְּתַשְׁמִישׁ מִטָּתוֹ. וּבוֹ י״ז סְעִיפִים:

א׳: העונה והכוונה — שיעורי העונה לפי האומנות, ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת ; שלושה זמנים שחייב לפקוד בהם ; וארבע כוונות ראויות. ובהגה, גדר בין הגודר עצמו מן העבירה לבין המעורר תאותו. ב׳-ג׳: נתינת הדעת — לא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ; ובני תשע מדות. ד׳-ה׳: מדות יוחנן בן דהבאי — הסתכלות ונשיקה, ודרך עזות ודרך עקש. ו׳: צניעות המקום — בפני כל אדם נעור ואפילו במחיצה, בפני תינוק שאינו יודע לדבר, ובבית שיש בו ספר תורה, תפילין או ספרים. ז׳-ח׳: הזמן והאימה — באמצע הלילה, ובאימה וביראה, וארבעה פירושים במגלה טפח ומכסה טפח. ט׳-י׳: הדיבור — שלא בענייני תשמיש אסור, ובריצוי מותר ואף מחויב. י״א: אור — לאור הנר וביום, ומחיצת הרמ״א. י״ב-י״ג: שני רעבון ואכסנאי. י״ד-ט״ו: שמירת הגוף — לשון הרמב״ם בהלכות דעות. ט״ז-י״ז: המטה — תינוק הישן עליה, והפנייתה בין צפון לדרום.

Concise summary:

י״ז seifim: the siman governs a man’s conduct in married life. Seif 1 lays down the debt and the intention: «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א), and «ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). Seifim 2-3 close the door of absence: «לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו» (שו״ע או״ח ר״מ:ב), and «וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע׳ מדות» (שו״ע או״ח ר״מ:ג). Seifim 4-5 and 9 restate the conducts of Rabbi Yohanan ben Dahavai: «אסור להסתכל באותו מקום» (שו״ע או״ח ר״מ:ד), «הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות» (שו״ע או״ח ר״מ:ה). Seif 6 governs the place: «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). Seifim 7-8 the hour and the disposition: «אלא באמצע הלילה» (שו״ע או״ח ר״מ:ז), «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח). Seifim 11-13 light, famine and another’s house, and seifim 14-17 the measure of the body and the bed.

1. הקדמת הסוגיא — היתר התורה וגדר בעל נפש

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בשיעור ולא באיסור — לשון מרן : «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). ובו י״ז סעיפים, וכולם ענף אחד: הנהגת האדם בתשמיש מטתו. תחילה העונה והכוונה, אחריהן נתינת הדעת ובני תשע מדות, אחריהן מדות הצניעות שבמעשה ובמקום ובזמן ובדיבור, ואחריהן האור והרעב והאכסניא, וחתימה בשמירת הגוף ובמטה.
שני הכתובים המושלים בסימן: מצד אחד מפורש ברמב״ם ההיתר — «אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ עוֹשֶׂה» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט), ומקורו במסקנת הגמרא «אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה» (נדרים כ׳ ע״ב). ומצד שני הזהיר הרמב״ן על המרבה בהיתר — «וְהִנֵּה יִהְיֶה נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה» (רמב״ן על ויקרא י״ט:ב), ובלשונו שם «יְמַעֵט בַּמִּשְׁגָּל» (רמב״ן על ויקרא י״ט:ב). ואף המשנה ברורה פתחה את הסימן בהפניה אליו: «עיין רמב״ן בחומש פרשת קדושים בראשו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:א). תמצית: אין הסימן בא לצמצם את ההיתר אלא ללמד כיצד חי בו בעל נפש.
החקירה היסודית — סימן ר״מ: הלכות איסור והיתר הן, או הנהגות חסידות שנתקבלו בישראל? ונפקא מינה: מקום שיצרו מתגבר עליו. לצד א׳ אין מקום להקל, ולצד ב׳ יש. וכן מצינו למעשה בכמה מסעיפי הסימן: «ואם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי״ז לא יחמיר בזה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לד) ; «אבל מ״מ אין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול דהיינו כשיצרו מתגבר עליו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מה) ; «ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. העונה האמורה בתורה (שו״ע או״ח ר״מ:א)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס עונתן בכל יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הפועלים שעשו מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושים מלאכה בעירם פעמים בשבוע» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «החמרים אחת בשבוע» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הגמלים אחת לשלשים יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הספנים אחת לששה חדשים» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת» (שו״ע או״ח ר״מ:א).
שורש הדין: משנה בכתובות — «הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים — שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים — אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים — אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.» (כתובות ס״א ע״ב) ; ובעונת תלמידי חכמים — «עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.» (כתובות ס״ב ע״ב). וכן בטור, «ועונת ת״ח מליל שבת לליל שבת» (טור או״ח סימן ר״מ). תמצית: לא חידש מרן שיעורים אלא העתיק את המשנה, והוסיף עליה שלושה זמני חיוב שאינם תלויים באומנות.
חקירה — העונה: חוב שבין אדם לחברו היא, או מצוה שבין אדם למקום? ונפקא מינה: אם מחילת האשה מועילה. ומדברי המשנה ברורה מוכח שהעונה חוב הוא ובידה למחול, אלא שאין המחילה מפקיעה את מצות פריה ורביה — ולפיכך התנתה שני תנאים כאחד: מדעתה, ושכבר קיים. ומאידך גיסא, מקום שיש לו עונה ואינה מוחלת — אין לו רשות לגרוע, «ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת״ח כי כתיב ועונתה לא יגרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — היאך רשאי תלמיד חכם לצמצם את עונתו לליל שבת, והרי ״ועונתה לא יגרע״ כתיב, ואין מגרעין שלא מדעתה?
תירוץ: כתבה המשנה ברורה בשם הפרי מגדים שאין כאן גריעה אלא תנאי שבשעת הנישואין — «ומ״מ מצדד דכיון דלפי הדור הוא ת״ח והוא נשאה ע״ד כן לית חיוב עונה כ״א בליל שבת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו). וטעם הדבר, «שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו). ובביאור הלכה הובאה תשובת אחרונים שנטתה להרחיב את השם אף לזמננו, «שכל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי שלא לקיים עונתו כ״א אחת בשבת» (ביאור הלכה סימן ר״מ), ומכל מקום סיים «ומ״מ כתב לבסוף שהיה מיעץ לסביביו שיקיימו עונת פועלים שתים בשבת» (ביאור הלכה סימן ר״מ). תמצית: אין הת״ח מפקיע את החוב אלא נכנס למעמד שנשאה על דעתו ; ולמעשה נטו האחרונים שלא להקל בזה.
שלושת זמני החיוב: «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). ומקורם: ליל טבילה מפרק מי שמתו כמו שהראה הבית יוסף, «ליל טבילתה הכי משמע מדאמרינן בפרק מי שמתו» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ) ; ויציאה לדרך מיבמות, «וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ» (יבמות ס״ב ע״ב), ושם הסייג «וְהָנֵי מִילֵּי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה — מִיטְּרִידִי» (יבמות ס״ב ע״ב), וכן העתיק הבית יוסף «ואמרינן בגמרא דה״מ דחייב לפקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ). תמצית: שלושתם חלים שלא בשעת עונתה, «ר״ל אפילו שלא בשעת עונתה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ח) ; ובמניקה ובמעוברת הדגישה המשנה ברורה «ר״ל אף שהיא מניקה או מעוברת מ״מ חייב לפקדה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:י).
היסוד: «אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב).

3. כוונת הלב ובני תשע מדות (שו״ע או״ח ר״מ:א-ג)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳ (המשך): «ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «וכן אם מכוין לתקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא» (שו״ע או״ח ר״מ:א).
ובהגה: «גם בזה יש קבול שכר» (רמ״א או״ח ר״מ:א) ; «טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב» (רמ״א או״ח ר״מ:א) ; «אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור» (רמ״א או״ח ר״מ:א).
סעיף ב׳: «לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו» (שו״ע או״ח ר״מ:ב).
סעיף ג׳: «וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע׳ מדות» (שו״ע או״ח ר״מ:ג) ; «בני אנוס׳ בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה» (שו״ע או״ח ר״מ:ג).
שורש הדין — ארבע הכוונות: חלוקה זו מן הראב״ד היא בשער הקדושה, והביאה הטור — «ומצאתי תוכן מעשה הזה על ד׳ כוונות ג׳ מהם עיקר קבול השכר והד׳ קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג׳» (טור או״ח סימן ר״מ) ; והראשונה «הראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולם לקיים ב׳ מצות עשה» (טור או״ח סימן ר״מ) ; והשניה «הב׳ לתיקון הולד» (טור או״ח סימן ר״מ). וציין הבית יוסף את מקומם: «הכל מדברי הראב״ד בשער אחד שחיבר וקראו שער הקדושה» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ). תמצית: המחבר לא כתב כוונות מלבו אלא סידר את ארבע כוונות הראב״ד, ובהגה הוסיף הרמ״א את גבולה של הרביעית.
בני תשע מדות — הרשימה ונוסחיה: בגמרא מנויים עשרה שמות — «בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִידּוּי, בְּנֵי תְמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה» (נדרים כ׳ ע״ב) — ואילו מרן מנה תשעה, והשמיט ״בני אימה״ ו״בני מריבה״ והוסיף ״בני מורדת״. והטור הזכיר את חילוף הנוסח בפירוש: «בני מורדת נוסח אחר בני מריבה» (טור או״ח סימן ר״מ), ופירשה «לנוסח אחרינא בני מריבה שהן מתקוטטין ביחד בכל פעם דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינו מתוך אהבה» (טור או״ח סימן ר״מ). תמצית: המספר ״תשע״ הוא של רבי לוי, והשמות משתנים לפי הנוסחאות ; ומרן בחר בנוסח שבו ״מורדת״ במקום ״מריבה״.
קושיית המגן אברהם בבני תמורה — והרי יעקב אבינו נתכוין לרחל ובא על לאה, וכי ח״ו מן המורדים והפושעים היה?
תירוץ: הקשה המגן אברהם — «וצ״ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ) — ותירץ בחילוק דק: «וצ״ל דדוקא כשראה רחל שוכבת במטה ונתכוין לגוף זה ואח״כ נזדמנה לו לאה תחתיו אבל יעקב בשעת כניסתו לחופה ראה לאה ונתכוין לגופה רק שסבר ששמה רחל לית לן בה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ), וסמך לו «וכיוצא בזה חילקו בסנהדרין גבי נתכוין להרוג את זה והרג את זה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ). וכן העתיק ערוך השלחן: «אבל אם נתכוין לגוף זה אלא שטעה בשמה, כגון שסבור ששמה רחל ובאמת שמה לאה, לית לן בה» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ). תמצית: הפגם ב״תמורה״ אינו בטעות בשם אלא בהיסח הדעת מן הגוף שלפניו — והוא אותו יסוד עצמו של סעיף ב׳.
קושיית הבית יוסף על הטור — כתב הטור שתשע המדות פוגמות אפילו כשצריכין לפריה ורביה ; ולכאורה אדרבה, עיקר הקפידא כשאינה מעוברת, שאז חוששין שתתעבר?
תירוץ: הקשה הבית יוסף — «קשיא לי דאדרבה עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שתתעבר והולד שיצא משם יהא פושע» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ) — ותירץ תחילה מסברא, «ואפשר שמפני שלא הביא כאן קרא דוברותי מכם המורדי׳ והפושעים והוה ס״ד דהני מדות לא מפסדי אלא בשכבר קיים מצות פ״ו» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ). ולבסוף מצא בשער הקדושה עצמו שהדבר מפורש, ופירש שהפגם כפול: «פוגם את הולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ). תמצית: אין תשע המדות דין בולד בלבד אלא אף בעושה ; ולפיכך אין ההיתר של ״צריך לפריה ורביה״ מסלקן.
הגבול שבין החצופה למרצה: «שתובעתו בפה אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס״א והו״ל בנים מהוגנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כא) ; ובגמרא מפורש לשבח — «כׇּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ — הָוְיִין לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָם» (נדרים כ׳ ע״ב), ותירצה הגמרא «הַהִיא דְּמַרְצְיָא אַרְצוֹיֵי» (נדרים כ׳ ע״ב). וכן העתיק הטור בלשון שבח: «אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר» (טור או״ח סימן ר״מ). תמצית: שני קצוות שאין ביניהם אלא הדרך — ובאותה מדה עצמה תלוי סעיף א׳, שחייב לפקדה כשהוא מכיר בה.
היסוד: «לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר» (שו״ע או״ח ר״מ:ב) ; «פי׳ שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יג).

4. מדות יוחנן בן דהבאי — והלכה כמותו? (שו״ע או״ח ר״מ:ד-ה, ט)

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «אסור להסתכל באותו מקום» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) ; «שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו» (שו״ע או״ח ר״מ:ד) ; «וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם» (שו״ע או״ח ר״מ:ד).
סעיף ה׳: «הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות» (שו״ע או״ח ר״מ:ה) ; «שמשו שניהם כאחד זה דרך עקש» (שו״ע או״ח ר״מ:ה).
סעיף ט׳: «לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש ולא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת» (שו״ע או״ח ר״מ:ט).
שורש הדין: ברייתא בנדרים — «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת» (נדרים כ׳ ע״א) ; «חִיגְּרִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שׁוּלְחָנָם» (נדרים כ׳ ע״א) ; «אִילְּמִים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִים עַל אוֹתוֹ מָקוֹם» (נדרים כ׳ ע״א) ; «חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמְסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ» (נדרים כ׳ ע״א) ; «סוֹמִין מִפְּנֵי מָה הָוְיִין — מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם» (נדרים כ׳ ע״א). ואמימר פירש «מַאן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — רַבָּנַן» (נדרים כ׳ ע״ב). תמצית: שלושה מארבעת הדברים כתובים בסימננו — הסתכלות, נשיקה, ודיבור — והרביעי הוא סעיף ה׳.
קושיא גדולה — הגמרא מסיקה במפורש שאין הלכה כיוחנן בן דהבאי, והרמב״ם והרמ״א פסקו כמסקנה ; והיאך העתיק מרן את דבריו בסימן ר״מ כדין גמור, ואף בלשון ״אסור״?
תירוץ: שלושה כיוונים. (א) אין ההיתר והאיסור באותו מישור: מסקנת הגמרא «אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה» (נדרים כ׳ ע״ב) באה לומר שאין כאן איסור ערוה, ואילו סימן ר״מ מדבר בצניעות ובהנהגה. וכן הניח הרמב״ם שני הדינים זה בצד זה: «אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) ומיד «וְאַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ וְשֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) — ובהלכות דעות פרק ד מקורם של סעיפים י״ד-ט״ו שבסימננו. (ב) ההסתכלות טעמה אחר לגמרי, ואינו תלוי כלל ביוחנן בן דהבאי: «ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ד), וכן הביא הבית יוסף מבעלי הנפש «מהא שמעינן שאסור להסתכל במקום הטנופת כלל אפילו באשתו שכל המסתכל אין לו בושת פנים ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ). (ג) הרמ״א עצמו הפריד בין החיבורים: באורח חיים העתיק את מדות הצניעות, ובאבן העזר כתב את הדין — «ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב) — וסיים «ואע״פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב). תמצית: סימן ר״מ אינו חולק על אבן העזר סימן כ״ה אלא מוסיף עליו: זה קובע מה מותר, וזה מלמד כיצד נוהג בו בעל נפש.
חקירה — טעם איסור ההסתכלות: מצד הצניעות (״והצנע לכת״ ואבדן הבושה), או מצד הסכנה (״דקא מגרי יצר הרע בנפשיה״)? ונפקא מינה: מי שאין ההסתכלות מגרה בו כלום. לצד ב׳ הותר לו, ולצד א׳ לא. ולשון מרן שכתב שני הטעמים כאחד — ״ועוד״ — מוכיחה שאין הוא תולה את האיסור באחד מהם בלבד. וכן העתיק ערוך השלחן את שני הטעמים כאחד: «ועוד שמגרה יצר הרע בנפשו, וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
הדיבור — איסור והיתרו: «ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין» (שו״ע או״ח ר״מ:ט) ; ובגמרא הלשון «אָמַר רַב: אֲפִילּוּ שִׂיחָה יְתֵירָה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת מִיתָה» (חגיגה ה׳ ע״ב). ומאידך גיסא חילקה הגמרא «לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּמִילֵּי דְתַשְׁמִישׁ, הָא — בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא» (נדרים כ׳ ע״ב), והטור העתיק «אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו» (טור או״ח סימן ר״מ) וסמך לו מעשה רב כהנא «רַב כָּהֲנָא עָל, גְּנָא תּוּתֵיהּ פּוּרְיֵיהּ דְּרַב. שַׁמְעֵיהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו.» (ברכות ס״ב ע״א), ושם «אֲמַר לֵיהּ: תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ» (ברכות ס״ב ע״א). תמצית: לא הדיבור נאסר אלא הדיבור המוציא את הדעת החוצה ; ובענייני שניהם — מותר, ובריצוי — אף מחויב, כסעיף י׳.
היסוד: «אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי» (נדרים כ׳ ע״ב) ; «וְאַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) ; «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח).

5. צניעות המקום — בפני כל אדם, ובבית שיש בו ספרים (שו״ע או״ח ר״מ:ו-ח, י)

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «והוא שלא יהא השני מיוחד להם» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו).
סעיף ז׳: «לא ישמש בתחלת הליל׳ ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה» (שו״ע או״ח ר״מ:ז).
סעיף י׳: «אם הי׳ לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה» (שו״ע או״ח ר״מ:י).
שורש הדין: בפני כל חי — «אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן» (נדה ט״ז ע״ב) ובכללם «וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָּל חַי» (נדה י״ז ע״א), ושם צמצמה הגמרא «אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ לִפְנֵי עַכְבָּרִים? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, לָא!» (נדה י״ז ע״א). וספר תורה — «בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִילִּין אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ אֶת הַמִּטָּה עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי» (ברכות כ״ה ע״ב), ומחיצה — «אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סֵפֶר תּוֹרָה — צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִיצָּה עֲשָׂרָה» (ברכות כ״ו ע״א). וכן העתיק הבית יוסף את שני הדינים והביא מחלוקת התוספות והרא״ש בחומשין: «והרא״ש כתב ודוקא ס״ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאין עשויין בגלילה סגי להו בכלי על כלי» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ), וסיים «ואפשר שמה שהשוו התוס׳ חומשין לס״ת בחומשין העשויין בגלילה דוקא» (בית יוסף או״ח סימן ר״מ) — והיא לשון מרן בסעיפנו. תמצית: מרן נקט כדרך הבית יוסף, שהחומשין שהושוו לספר תורה הם העשויים בגלילה, וכן פירשה המשנה ברורה «ר״ל שהן כתובין בקלף כמו ספר תורה אלא שיש בהן רק חומש התורה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כג).
חקירה — מפני מה מועילה מחיצה עשרה לספר תורה ואינה מועילה בפני אדם נעור? ונפקא מינה: כשהאחר ישן או שאינו מרגיש כלל — «ואם הוא בענין שאין מרגישים כלל מותר ע״י הפסק מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב) ; וכן «ובפני ישן מותר אפילו בלא הפסק מחיצה» (ביאור הלכה סימן ר״מ). הרי שבאדם הכל תלוי בהרגשה, ובספר תורה הכל תלוי בהפסק — ומכאן ראיה לצד א׳. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
גדרי המחיצה והכיסוי: אין וילון מחיצה — «ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה), וטעמו «שהוילון נע ונד ע״י רוח» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה) ; ומכל מקום כיסוי הוא, «מ״מ שם כיסוי יש עליה אם אין הספרים נראין עי״ז» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ל). ובמראית הספרים דרך המחיצה נחלקו: «נ״ל דאם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אף על פי דלענין טומא׳ חשיבו כמחיצ׳ כדאיתא באהלות פ״י אבל הכא אסור עד שיהיו הספרי׳ מכוסין מן העין שאין נראין» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ), ומנגד «ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה), ומסקנת המשנה ברורה «אכן לכתחלה טוב לכסות שלא יהיו הספרים נראין ובפרט ס״ת בודאי יש להחמיר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה). ובארגז גדול — «ואם הארגז גדול שמחזיק ארבעים סאה והוא אמה על אמה ברום שלש אמות חולקת רשות לעצמה וא״צ לפרוס עוד כסוי על הארגז» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לג). תמצית: שלושה שיעורים נפרדים: מחיצה קבועה בעשרה לספר תורה, שני כיסויין לתפילין ולספרים, ורשות בפני עצמה לארגז של ארבעים סאה.
קושיא — למה נאסרה הגמרא של ימינו בכלי בתוך כלי, והרי דברים שבעל פה אסור היה לאומרם בכתב, ואין בהם קדושת ספר?
תירוץ: «ר״ל אע״ג דגמ׳ לא ניתן לכתוב בדורות הראשונים משום דדברים שבע״פ אסור לאומרם בכתב אפ״ה כיון דלבסוף התירו האמוראים לכתוב משום עת לעשות לה׳ הו״ל כשאר ספרי קודש» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כט), ומכאן «וממילא היום ה״ה כל הספרים הן בכתיבה או בדפוס יש בהן קדושה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כט). וכן במגן אברהם: «כלו׳ אף על גב דבלמוד לא ניתן ליכתב בזמניהם כיון דבזמן הזה ניתנו ליכתב ה״ל כשאר ספרים» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ). תמצית: ההיתר שנצרך לכתיבת התורה שבעל פה הוא עצמו שהוריד עליה קדושת ספר ; ולפיכך ספרי הדפוס שבחדר בכלל.
היסוד: «ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ; «הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב).

6. אור, רעב, אכסניא ושמירת הגוף (שו״ע או״ח ר״מ:יא-יז) · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף י״א: «אסור לשמש לאור הנר אע״פ שמאפיל בטליתו» (שו״ע או״ח ר״מ:יא) ; ובהגה «אבל אם עושה מחיצ׳ גבוה עשרה לפני הנר» (רמ״א או״ח ר״מ:יא) ; «וכן אסור לשמש ביום אא״כ הוא בית אפל» (שו״ע או״ח ר״מ:יא) ; ובהגה «ות״ח מאפיל בטליתו ושרי» (רמ״א או״ח ר״מ:יא).
סעיף י״ב: «אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים» (שו״ע או״ח ר״מ:יב) ; ובהגה «וה״ה בשאר צרות שהם כרעבון» (רמ״א או״ח ר״מ:יב).
סעיף י״ג: «אכסנאי אסור לשמש» (שו״ע או״ח ר״מ:יג) ; «ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית» (שו״ע או״ח ר״מ:יג).
סעיף ט״ו: «ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם» (שו״ע או״ח ר״מ:טו).
סעיף י״ז: «מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום» (שו״ע או״ח ר״מ:יז).
שורש הדין: אור הנר — «הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם — הָוֵי נִכְפֶּה. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר — הָוַיִין לוֹ בָּנִים נִכְפִּין.» (פסחים קי״ב ע״ב) ; שני רעבון — «אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן» (תענית י״א ע״א) ועמו «תָּנָא: חֲסוּכֵי בָּנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן» (תענית י״א ע״א) ; אכסנאי — «דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְאַכְסְנַאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה» (כתובות ס״ה ע״א) ; והמטה — «כׇּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים» (ברכות ה׳ ע״ב). תמצית: ארבעה דינים שמקורם בארבע מסכתות, וכולם נאספו כאן.
קושיא — בסעיף א׳ נפסק שחייב לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, ובסעיף ט״ו נפסק שלא יבעול ביום יציאה לדרך ולא לפניו ולא לאחריו ; ותרתי דסתרי הן.
תירוץ: שתי דרכים. (א) הט״ז חילק בין דרך לדרך: «ונראה דבסעיף ט״ו מיירי בהולך ברגליו לדרך שצריך כח יותר וכאן מיירי בהולך על עגלה» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ), וסמך לו «אחר כך מצאתי כן לרש״ל בא״ע סימן כ״ה» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ) ; והזכיר גם דרכו של הלבוש ודחאה, «ובלבוש כתב דכאן מיירי בלילה שלפניו ואין לשון בשעה משמע כך» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ). (ב) המגן אברהם חילק בין דין לרפואה — «ומ״א כתב דכאן איירי מצד הרפואה ובס״א איירי מהדין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נד) — והביא ראיה מגוף הסעיף: «ותדע דהא קאמר נמי ולא ביום שנכנס למרחץ ולא לפניהם ולא לאחריהם וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע״ש ועונת ת״ח משבת לשבת אע״כ דכל זה רק מצד רפואה הוא» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נד). וכן במגן אברהם עצמו: «ונ״ל דהרמב״ם קאמר מדרך הרפואה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ), וסיים «והאמת יורה דרכו דמצד רפואה הוא» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ). תמצית: ראיית המגן אברהם מכרעת: אילו היה סעיף ט״ו דין, היה סותר את עונת תלמידי חכמים שבערב שבת — אלא ודאי הנהגת רפואה היא.
האור והמחיצה: «אע״פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי» (רמ״א או״ח ר״מ:יא) ; ותנאה «ומיירי שקשר אותה מלמטה שלא ינוד ברוח מצויה דאל״ה אין דין מחיצה עליה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מ) ; ואף עמה «וכ״ז דוקא כשמאפיל בטליתו אבל בלא״ה אסור דמאחר שהחדר מלא אור לא עדיף מביום» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מא), ויש מחמירין «ויש שמחמירין אפילו ע״י האפלת טלית כיון שמ״מ האור נראה באותו חדר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מא). והט״ז נשאר בקושיא — «ולפי הטעם דצניעות איני יודע למה יהא זה מותר» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ) — ומכל מקום סיים «ונראה דאז מותר לשמש אם הוא מאפיל בטליתו דלא גרע מיום» (ט״ז על שולחן ערוך אורח חיים, סימן ר״מ). תמצית: שלוש מדרגות: מחיצה קשורה, האפלת טלית, ושתיהן כאחד — והמחמירין מצריכין שלא יראה אור כלל.
שני רעבון ואכסנאי: טעם הרעב — «מפני שכל העולם בצער» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ) ; והיוצא מן הכלל — «ולכן אפילו יש לו בנים אם אין לו עדיין בת מותר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מז), ובליל טבילה «ר״ל דמתיר שם המחבר גם בליל טבילה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מח). ובאכסנאי — «היינו אפילו כשהבני בית כולם ישנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:מט), וגדר הייחוד «היינו שאין לבעה״ב עסק באותו מקום אלא מיוחד לשניהם לבדם דאז הו״ל הוא כבעה״ב» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:נ). והקשה המגן אברהם «צ״ע דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ), ותירץ «וי״ל דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בהם בני הבית א״כ בית דוקא בעי׳ ולא סגי בחדר» (מגן אברהם או״ח סימן ר״מ). תמצית: באכסניא אין די בהפסק אלא ברשות שאין לבעל הבית עסק בה.

סיכום ההנהגות למעשה

עניןהלכה למעשה
שיעור העונהלפי האומנות, ולפי כח הגוף (שו״ע או״ח ר״מ:א · מ״ב ר״מ:ג-ה).
עונת תלמידי חכמיםמליל שבת לליל שבת ; ואין אדם עושה עצמו ת״ח להפקיע (שו״ע או״ח ר״מ:א · מ״ב ר״מ:ו · בה״ל סימן ר״מ).
ביטול העונהאינו אלא מדעתה ובשכבר קיים פריה ורביה (מ״ב ר״מ:ב).
ליל טבילה, יציאה לדרך, ומכיר בהשלושתם מחייבים אף שלא בשעת עונתה (שו״ע או״ח ר״מ:א · מ״ב ר״מ:ח · מ״ב ר״מ:יא).
עיבור ויניקההעונה נוהגת בהם (מ״ב ר״מ:ב · מ״ב ר״מ:י).
נתן דעתו על אחרתאסור אף בשתי נשיו (שו״ע או״ח ר״מ:ב · מ״ב ר״מ:יג).
כעס שלא נתפייסאסור עד שיפייסנה, ומותר לדבר עמה לצורך ריצוי (שו״ע או״ח ר״מ:י · מ״ב ר״מ:לז).
מרצה ומקשטת עצמהאינה בכלל חצופה, ואדרבה חייב לפקדה (מ״ב ר״מ:כא).
בפני אדם נעוראסור אף במחיצה עשרה ; ובאין מרגיש כלל — מותר במחיצה (שו״ע או״ח ר״מ:ו · מ״ב ר״מ:כב).
בפני ישןמותר, ולכתחילה טוב במחיצה סביב המטה (בה״ל סימן ר״מ).
ספר תורה או חומשים בגלילהמחיצה עשרה קשורה ; ואם יש חדר אחר — יוציאנו (שו״ע או״ח ר״מ:ו · מ״ב ר״מ:כה-כו).
תפילין וספריםכלי בתוך כלי, או שני כיסויין ; ואין וילון לבדו מספיק (שו״ע או״ח ר״מ:ו · מ״ב ר״מ:ל-לא).
ארגז מ׳ סאהחולק רשות לעצמו ואינו צריך כיסוי נוסף (מ״ב ר״מ:לג).
זמןבאמצע הלילה ; ובמקום שיצרו מתגבר — לא יחמיר (שו״ע או״ח ר״מ:ז · מ״ב ר״מ:לד).
מגלה טפח ומכסה טפחארבעה פירושים, וכולם אמת, וצריך בעל נפש ליזהר בהם (שו״ע או״ח ר״מ:ח · ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ).
דיבורבענייני תשמיש ולריצוי — מותר ; בשאר דברים — אסור (שו״ע או״ח ר״מ:ט · מ״ב ר״מ:לז-לח).
אור הנראסור אף בהאפלת טלית ; ובמחיצה קשורה עם האפלה — הרמ״א מתיר (שו״ע או״ח ר״מ:יא · רמ״א שם · מ״ב ר״מ:מ-מא).
אור הלבנהכאור הנר (מ״ב ר״מ:לט).
ביוםאסור אלא בבית אפל ; ות״ח מאפיל בטליתו לצורך גדול (שו״ע או״ח ר״מ:יא · רמ״א שם · מ״ב ר״מ:מה).
שני רעבוןאסור, ולחשוכי בנים מותר ; והוא הדין בשאר צרות (שו״ע או״ח ר״מ:יב · רמ״א שם · מ״ב ר״מ:מז).
אכסנאיאסור, ובבית מיוחד לו ולאשתו מותר, ולא יישן בטלית בעל הבית (שו״ע או״ח ר״מ:יג · מ״ב ר״מ:נ-נב).
יום יציאה לדרךסעיף ט״ו מצד הרפואה, וסעיף א׳ מצד הדין (ט״ז סימן ר״מ · מ״ב ר״מ:נד).
מטה שתינוק ישן עליההדין בשאינו בן שנה, ובישן למרגלותיו, ובלא הניח ידו עליו (שו״ע או״ח ר״מ:טז).
הפניית המטהראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום (שו״ע או״ח ר״מ:יז · מ״ב ר״מ:נה).
היסוד: «אסור לשמש לאור הנר אע״פ שמאפיל בטליתו» (שו״ע או״ח ר״מ:יא) ; «אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים» (שו״ע או״ח ר״מ:יב) ; «אכסנאי אסור לשמש» (שו״ע או״ח ר״מ:יג).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

העניןהדיןהמקור
העונה האמורה בתורהשיעורי העונה לפי האומנותכתובות ס״א ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:א
עונת תלמידי חכמיםמערב שבת לערב שבתכתובות ס״ב ע״ב · מ״ב ר״מ:ו · בה״ל סימן ר״מ
כתרנגוליםשלא ירבה להיות אצלהברכות כ״ב ע״א · רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יא · רמב״ן על ויקרא י״ט:ב
חייב לפקוד ביוצא לדרךובדבר מצוה — מיטרידייבמות ס״ב ע״ב · בית יוסף או״ח סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:א
ארבע כוונותחלוקת הראב״ד בשער הקדושהטור או״ח סימן ר״מ · בית יוסף או״ח סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:א
המקשה עצמו לדעתיהא בנדוינדה י״ג ע״ב · סוכה נ״ב ע״ב · רמ״א או״ח ר״מ:א
כוס זה ועיניו בכוס אחראף בשתי נשיונדרים כ׳ ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:ב · מ״ב ר״מ:יג
בני תשע מדותוברותי מכם המורדים והפושעיםנדרים כ׳ ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:ג · מ״ב ר״מ:יד-כא
בני תמורהקושיית המגן אברהם מיעקב ולאהמגן אברהם סימן ר״מ · ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ
הכופה אשתובנים שאינן מהוגניןעירובין ק׳ ע״ב · טור או״ח סימן ר״מ · מ״ב ר״מ:יד
ארבעה דברים סחו לייוחנן בן דהבאי, ומסקנת רבי יוחנןנדרים כ׳ ע״א-ע״ב · רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט · רמ״א אה״ע כ״ה:ב
והצנע לכתטעם איסור ההסתכלותנדרים כ׳ ע״א · בית יוסף או״ח סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:ד
בפני כל חיואפילו לפני עכברים? — לאנדה ט״ז ע״ב-י״ז ע״א · שו״ע או״ח ר״מ:ו · מ״ב ר״מ:כב
בית שיש בו ספר תורהמחיצה עשרה, וכלי בתוך כליברכות כ״ה ע״ב-כ״ו ע״א · בית יוסף או״ח סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:ו
ספרי הדפוסעת לעשות לה׳, ויש בהם קדושהמגן אברהם סימן ר״מ · מ״ב ר״מ:כט
הישן בקילעאנשי עמי תגרשוןעירובין ס״ג ע״ב · מ״ב ר״מ:נב · ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ
אמצע הלילהמעשה אימא שלוםנדרים כ׳ ע״ב · רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י · שו״ע או״ח ר״מ:ז
מגלה טפח ומכסה טפחארבעה פירושים, וקושיית הראב״דנדרים כ׳ ע״ב · מגן אברהם סימן ר״מ · ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ
מגיד לאדם מה שיחוובמילי דתשמיש — שריחגיגה ה׳ ע״ב · ברכות ס״ב ע״א · נדרים כ׳ ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:ט
לאור הנרובנים נכפיןפסחים קי״ב ע״ב · רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י · שו״ע או״ח ר״מ:יא
מחיצה לפני הנרהרמ״א מתיר, והט״ז מפקפקרמ״א או״ח ר״מ:יא · ט״ז סימן ר״מ · מ״ב ר״מ:מ-מא
שני רעבוןולחשוכי בנים מותרתענית י״א ע״א · שו״ע או״ח ר״מ:יב · מ״ב ר״מ:מו-מח
אכסנאיויחדו לו ולאשתו ביתכתובות ס״ה ע״א · מגן אברהם סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:יג
שכבת זרע כח הגוףלשון הרמב״ם בהלכות דעותרמב״ם הלכות דעות פרק ד הלכה יט · בית יוסף או״ח סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:יד-טו
יום יציאה לדרךהט״ז מול המגן אברהםט״ז סימן ר״מ · מגן אברהם סימן ר״מ · מ״ב ר״מ:נד
תינוק ישן על המטהשלושה סייגיםפסחים קי״ב ע״ב · שו״ע או״ח ר״מ:טז · ערוך השלחן או״ח סימן ר״מ
בין צפון לדרוםוצפונך תמלא בטנםברכות ה׳ ע״ב · בית יוסף או״ח סימן ר״מ · שו״ע או״ח ר״מ:יז
גמרא: נדרים פרק ואלו מותרין (כ׳ ע״א · כ׳ ע״ב) · כתובות ס״א ע״ב · כתובות ס״ב ע״ב · כתובות ס״ה ע״א · יבמות ס״ב ע״ב · נדה י״ג ע״ב · נדה ט״ז ע״ב · נדה י״ז ע״א · ברכות ה׳ ע״ב · ברכות כ״ב ע״א · ברכות כ״ה ע״ב · ברכות כ״ו ע״א · ברכות ס״ב ע״א · עירובין ס״ג ע״ב · עירובין ק׳ ע״ב · פסחים קי״ב ע״ב · סוכה נ״ב ע״ב · תענית י״א ע״א · חגיגה ה׳ ע״ב
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות דעות פרק ד · הלכות איסורי ביאה פרק כא) · רש״י · תוספות · ראב״ד (שער הקדושה · בעלי הנפש) · רמב״ן (על ויקרא י״ט:ב) · רא״ש · ר״ן · מסכת כלה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך ורמ״א (אורח חיים סימן ר״מ · אבן העזר סימן כ״ה)
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · מהרש״ל · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · פרי מגדים · חיי אדם · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ר״מ · איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן ר״מ · ♥ Soutenir

📖Join the chavrusa