Siman 240 — איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו: a man’s conduct in married life

The siman opens on a measure, not on a prohibition: «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). The mishna in Ketubot gives the figures: «הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים — שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים — אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים — אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.» (כתובות ס״א ע״ב), which the Mehaber restates trade by trade — «הגמלים אחת לשלשים יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א); «הספנים אחת לששה חדשים» (שו״ע או״ח ר״מ:א) — and the Torah scholar’s onah is the Gemara’s: «עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.» (כתובות ס״ב ע״ב), «ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת» (שו״ע או״ח ר״מ:א). Three moments further obligate, outside the schedule: «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) and «וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה» (שו״ע או״ח ר״מ:א), the Mishna Berura noting that these hold «ר״ל אפילו שלא בשעת עונתה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ח). As to lightening it: «ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו״ר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב), and «וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב). The measure follows bodily strength — «וכ״ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ג) — and no one awards himself the standing of a Torah scholar in order to be lenient: «ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת״ח כי כתיב ועונתה לא יגרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו).

No — and this is the key to the whole siman. The Gemara concludes expressly: «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה» (נדרים כ׳ ע״ב), and the Rambam rules accordingly: «אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ עוֹשֶׂה» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) — adding at once «וְאַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ וְשֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט). The Rema records this conclusion in Even haEzer: «ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב), closing with the measure that governs our siman: «ואע״פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב). Orach Chaim 240 therefore states not the din but the conduct, and the Mehaber names its addressee himself: «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח). The Mishna Berura indeed opens the siman by referring to the Ramban on Kedoshim — «עיין רמב״ן בחומש פרשת קדושים בראשו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:א) — where the phrase that explains everything is found: «וְהִנֵּה יִהְיֶה נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה» (רמב״ן על ויקרא י״ט:ב). As for the nine conducts of seif 3, they do not target the wife’s desire but the absence of consent or of presence: «אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח״כ יבעול» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יד); «כגון שנותן אז דעתו על אחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כ); and conversely «אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס״א והו״ל בנים מהוגנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כא).

Three distinct rules meet here. For a third party present: «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), the reason being «הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב); before a sleeper, «ובפני ישן מותר אפילו בלא הפסק מחיצה» (ביאור הלכה סימן ר״מ), and before a child, «ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). For a Sefer Torah or scroll Chumashim: «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) and «ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), the Mishna Berura ruling out a curtain: «ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה). For tefillin and books: «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), and «וה״ה שני כיסויין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא), but «ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא); and it works when «ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). Finally, for a child, seif 16 speaks only of the same bed: «המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז), and its scope is bounded: «ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז).