סימן רמ״א — שלא להשתין ערום בפני מטתו: צניעות הגוף, והסימן האחרון שקודם הלכות שבת

אין בסימן אלא סעיף אחד, וכותרתו אומרת אותו: « שלא להשתין ערום בפני מטתו. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רמ״א:א). ופתיחת הסעיף מן הברייתא שבנדה: « אחד מהדברים ששונא הקב״ה המשתין בפני מטתו ערום » (שו״ע או״ח רמ״א:א). ואחר כך המסתעף שבשבת: « המשתין לפני מטתו ערום מביא לידי עניות » (שו״ע או״ח רמ״א:א). והמשנה ברורה נתנה טעם ללשון הראשונה: « מפני שרצון הקב״ה שיהיה האדם מתנהג בדרך נקיות וקדושה וזה מתנהג עצמו בדרך מיאוס וטינופת ולא יוכל להשרות שכינתו אצלו » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:א). ולמעשה — כהוראת הרב.

לא. המשנה ברורה כתבה כן בפירוש: « לאו דוקא ערום אלא ה״ה אם היה לבוש אלא אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ג). וקדם לה המגן אברהם: « לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין » (מגן אברהם רמ״א:א), והבית יוסף נתן טעם בשם רש״י: « ערום אורחא דמילתא נקיט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת » (בית יוסף או״ח סימן רמ״א). וכן שנה ערוך השלחן: « ומשתין ערום לפני מטתו לאו דווקא ערום אלא אורחא דמילתא קתני דמתוך שהוא ערום מתעצל לילך לחוץ » (ערוך השלחן רמ״א:א). ולמעשה — כהוראת הרב.

הראשון תלוי בכיוון: « ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא » (שו״ע או״ח רמ״א:א), אבל « אבל לבראי לית לן בה » (שו״ע או״ח רמ״א:א) — והמשנה ברורה נתנה בו טעם: « שהקלוח הולך וניתז למרחוק וממילא באשה אסור אפילו בכה״ג » (משנה ברורה, מ״ב רמ״א:ו). והשני תלוי במקום: « ודמהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן אלא בארעא אבל במנא לית לן בה » (שו״ע או״ח רמ״א:א). וערוך השלחן קיצר את שניהם: « ודווקא כשמחזיר פניו להמטה אבל אם מחזיר פניו לחוץ לית לן בה דהקילוח יוצא לחוץ » (ערוך השלחן רמ״א:ב). ולמעשה — כהוראת הרב.