סימן ר״מ — איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו

פותח הסימן בשיעור ולא באיסור: «אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה» (שו״ע או״ח ר״מ:א). והמשנה בכתובות נתנה את השיעורים: «הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים — שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים — אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים — אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.» (כתובות ס״א ע״ב), ומרן העתיקן אומנות אחר אומנות — «הגמלים אחת לשלשים יום» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ; «הספנים אחת לששה חדשים» (שו״ע או״ח ר״מ:א) — ועונת תלמידי חכמים מן הגמרא: «עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.» (כתובות ס״ב ע״ב), «ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת» (שו״ע או״ח ר״מ:א). ועוד שלושה זמנים מחייבים שלא בשעת עונתה: «וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה» (שו״ע או״ח ר״מ:א) ו«וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה» (שו״ע או״ח ר״מ:א), וכתבה המשנה ברורה «ר״ל אפילו שלא בשעת עונתה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ח). ובביטול העונה: «ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו״ר» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב), ו«וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ב). והשיעור לפי כח הגוף — «וכ״ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ג) — ואין אדם עושה עצמו תלמיד חכם כדי להקל: «ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת״ח כי כתיב ועונתה לא יגרע» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:ו).

לא — וזה מפתח כל הסימן. הגמרא מסיקה בפירוש: «אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, אֶלָּא כֹּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ — עוֹשֶׂה» (נדרים כ׳ ע״ב), וכן פסק הרמב״ם: «אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ. לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ עוֹשֶׂה» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט) — ומיד הוסיף «וְאַף עַל פִּי כֵן מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ וְשֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ» (רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט). והרמ״א העתיק את המסקנה באבן העזר: «ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב), וחתם במידה המושלת בסימננו: «ואע״פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו» (רמ״א אה״ע כ״ה:ב). נמצא שאין אורח חיים סימן ר״מ אומר את הדין אלא את ההנהגה, ומרן עצמו נקב בשם הנמען: «וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם» (שו״ע או״ח ר״מ:ח). והמשנה ברורה פתחה את הסימן בהפניה לרמב״ן בפרשת קדושים — «עיין רמב״ן בחומש פרשת קדושים בראשו» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:א) — ושם הלשון המבארת את הכל: «וְהִנֵּה יִהְיֶה נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה» (רמב״ן על ויקרא י״ט:ב). ותשע המדות שבסעיף ג׳ אינן פוסלות את רצון האשה אלא את חסרון ההסכמה או הנוכחות: «אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח״כ יבעול» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:יד) ; «כגון שנותן אז דעתו על אחרת» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כ) ; ולהיפך «אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס״א והו״ל בנים מהוגנים» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כא).

שלושה דינים נפגשים. באדם נוכח: «אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי׳ ע״י הפסק מחיצה עשרה» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), וטעמו «הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כב) ; ובפני ישן, «ובפני ישן מותר אפילו בלא הפסק מחיצה» (ביאור הלכה סימן ר״מ), ובפני תינוק, «ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). בספר תורה או חומשים בגלילה: «בית שיש בו ס״ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי׳ בפניו מחיצ׳» (שו״ע או״ח ר״מ:ו) ו«ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), ופסלה המשנה ברורה את הוילון: «ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:כה). בתפילין ובספרים: «ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו), ו«וה״ה שני כיסויין» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא), אבל «ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד» (משנה ברורה, מ״ב ר״מ:לא) ; ומועיל «ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי» (שו״ע או״ח ר״מ:ו). ובתינוק, אין סעיף ט״ז מדבר אלא באותה מטה: «המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז), וגדרו מצומצם: «ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה» (שו״ע או״ח ר״מ:טז).