✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה

סימן כ״ה · דיני תפילין בפרטות

דיני תפילין בפרטות — סדר טלית ותפילין (שמעלין בקדש), הכוונה (שעבוד הלב והמוח), של יד תחלה ואחר כך של ראש
סימן כ״ה · י״ג סעיפים
דיני תפילין בפרטות
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦

כאן נפתחות הלכות תפילין: לא כיצד עושים אותם, אלא כיצד מניחים אותם — עבודת ה׳ ממש. טקסט עברי מנוקד, הסבר פדגוגי שוטף על סדר טלית ואחר כך תפילין (שמעלין בקדש), על טלית גדול תחלה (רמ״א), על תפילין בק״ש ותפלה, על הכוונה — ד׳ פרשיות, הזרוע כנגד הלב והראש כנגד המוח, שעבוד הלב והמוח —, על של יד תחלה ואחר כך של ראש (מעביר על המצוה), ועל « לְהָנִיחַ » בקמץ — וכן מדור של מקרים מעשיים.

נושא: דיני תפילין בפרטות — סדר ההנחה, הכוונה העמוקה, סדר יד וראש, הברכות והנהגת הבוקר
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן כ״ה · י״ג סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com

בסימן זה נפתחות הלכות תפילין. אחר שלבש טלית, מניח תפילין — כי שמעלין בקדש. אבל עיקר הסימן אינו סדר המעשים אלא הכוונה. נצטווינו להניח את ד׳ הפרשיות, שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח — כדי לזכור הנסים המורים על יחודו וכוחו, ולשעבד להקב״ה את הנשמה שבמוח ואת הלב שהוא עיקר התאות (שעבוד הלב והמוח). ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. מניח של יד תחלה — ומברך « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » —, ואחר כך של ראש ; ולדעת הרמ״א מנהג אשכנז לב׳ ברכות, וטוב להוסיף « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ ». ואם פגע בשל ראש תחלה, מעביר על המצוה כדי להניח של יד תחלה. עוד מבאר הסימן את הכיס, ק״ש, ההפסק בין שתיהן, ותפילין כל שעת התפילה. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון והרוממות ; ולהנהגה המדוקדקת — נפנה אל הוראת הרב.

📑 תוכן הלימוד

א. סדר טלית ותפילין — אחר הטלית מניח תפילין (שמעלין בקדש) ; הכיס: שלא יניח כיס התפילין למעלה (רמ״א: לא להמתין על הטלית) (סעיף א)
ב. טלית קטן / טלית גדול — הזהיר בטלית קטן מניח תפילין בביתו ; והמנהג (רמ״א): טלית גדול תחלה ואחר כך תפילין (סעיף ב)
ג. סדר הרא״ש — מסדר הברכות עד « עוטר ישראל בתפארה » ואז מניח תפילין (סעיף ג)
ד. תפילין בק״ש ותפלה — צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה (סעיף ד)
ה. הכוונה · שעבוד הלב והמוח — ד׳ פרשיות, הזרוע כנגד הלב והראש כנגד המוח ; של יד תחלה (« להניח תפילין ») ואחר כך של ראש ; רמ״א: ב׳ ברכות + ברוך שם (סעיף ה)
ו. מעביר על המצוה — אם פגע בשל ראש תחלה, מעביר ומניח של יד תחלה (סעיף ו)
ז. « לְהָנִיחַ » בקמ״ץ — מברך « לְהָנִיחַ » בקמ״ץ תחת הה״א ולא בפתח (סעיף ז)
ח. עובר לעשייתן — מברך קודם המעשה: על של יד אחר ההנחה, קודם הקשירה (סעיף ח)
ט. אין להפסיק — אסור להפסיק בדיבור בין של יד לשל ראש ; ואם הפסיק (סעיף ט)
י. סח / קדיש וקדושה — אם סח לצורך תפילין ; קדיש או קדושה בין שתיהן: שומע ושותק (סעיף י)
יא. סדר ההוצאה מהתיק — לא להוציא של ראש עד שתהא של יד מונחת ; מיושב/מעומד (סעיף יא)
יב. חזרת הברכה — מניח כמה פעמים ביום ; נפסק הקשר ; תפילין שאולין (סעיף יב)
יג. חליצת התפילין — מתי חולצים (עד אחר « ובא לציון » ; ראש חודש קודם מוסף) (סעיף יג)
+ מקרים מעשיים ושאלות להבנה

א. הסדר: טלית ואחר כך תפילין — שמעלין בקדש (סעיף א)

טקסט מקורי (סעיף א)

[א] דִּינֵי תְּפִלִּין בִּפְרָטוּת. וּבוֹ י״ג סְעִיפִים. אַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיֶּיצֶת, יָנִיחַ תְּפִלִּין, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ. וְהַמַּנִּיחִים כִּיס הַתְּפִלִּין וְהַטַּלִּית לְתוֹךְ כִּיס אַחַת, צְרִיכִין לִיזָּהֵר שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהֶם תְּחִלָּה וְיִצְטָרֵךְ לַהֲנִיחָם קֹדֶם הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה. הַגָּהּ: מִיהוּ אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין לוֹ צִיצִית, אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַצִּיצִית, אֶלָּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין, וּכְשֶׁמְּבִיאִים טַלִּית מְעַטְּפוֹ.
[א] דיני תפילין בפרטות. ובו י״ג סעיפים. אחר שלבש טלית מצוייצת, יניח תפילין, שמעלין בקדש. והמניחים כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחת, צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית, כדי שלא יעבור על המצוה. הגה: מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על הציצית, אלא מניח תפילין, וכשמביאים טלית מעטפו.
שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ — « שמעלין בקדש » — כלל גדול: בדברים שבקדושה מעלין ואין מורידין (מעלין בקדש ואין מורידין). התפילין קדושתם עולה על הטלית, ולכן עולים מן הטלית אליהם — ומכאן הסדר: תחלה הטלית ואחר כך התפילין. וכדי שלא יפגע בקדוש יותר תחלה ויצטרך להניחו קודם, נזהרים בסדר הכיס.
מה אומר הסעיף :
סעיף א במשפט אחד : אחר הטלית מניח תפילין (שמעלין בקדש) ; מסדר את הכיס שלא יפגע בתפילין תחלה (שלא יעבור על המצוה) ; ואם התפילין מזומנים והטלית לא — אין ממתינים.

ב. טלית קטן בבית / טלית גדול תחלה (סעיף ב)

טקסט מקורי (סעיף ב)

[ב] מִי שֶׁהוּא זָהִיר בְּטַלִּית קָטָן, יִלְבָּשֶׁנּוּ וְיָנִיחַ תְּפִלִּין בְּבֵיתוֹ, וְיֵלֵךְ לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל. הַגָּהּ: וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל קֹדֶם וּלְבָרֵךְ עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ הַתְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
[ב] מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת, ושם יתעטף בטלית גדול. הגה: והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו, ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנסת.
מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין — « מוכתר בתפילין » — תפילין של ראש נקראת כתר (עטרה): ההולך לבית הכנסת כשהוא כבר « לבוש בציצית ומוכתר בתפילין » נכנס לבית התפילה כמי שמוכתר במצוה. המחבר מתאר תחלה דרך הזהיר (להניח הכל בביתו) ; והרמ״א מציין את מנהג העולם — טלית גדול וברכתו בבית הכנסת, ואחר כך התפילין.
שתי הנהגות בסעיף :
לזכור : הזהיר מניח טלית קטן + תפילין בבית ובא מוכתר בתפילין ; אבל המנהג (רמ״א) להתעטף בטלית גדול תחלה (ובברכתו), ואחר כך התפילין.

ג. סדר הרא״ש: עד « עוטר ישראל » (סעיף ג)

טקסט מקורי (סעיף ג)

[ג] הָרֹא״שׁ הָיָה מְסַדֵּר הַבְּרָכוֹת עַד « עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה », וְאָז הָיָה מַנִּיחַ תְּפִלִּין וּמְבָרֵךְ « עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה ».
[ג] הרא״ש היה מסדר הברכות עד « עוטר ישראל בתפארה », ואז היה מניח תפילין ומברך « עוטר ישראל בתפארה ».
מה אומר הסעיף :
לזכור : הרא״ש סידר הברכות עד « עוטר ישראל בתפארה », ובאותה שעה הניח תפילין — לשון « עטרה » וכתר התפילין עונים זה לזה.

ד. תפילין בשעת קריאת שמע ותפלה (סעיף ד)

טקסט מקורי (סעיף ד)

[ד] צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ תְּפִלִּין עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה.
[ד] צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה.
מה אומר הסעיף :
לזכור : התפילין צריכים להיות עליו בשעת קריאת שמע ותפלה — זו שעתם העיקרית, כשמכריזים « יחוד שמו ».

ה. הכוונה: שעבוד הלב והמוח (סעיף ה)

טקסט מקורי (סעיף ה)

[ה] יְכַוֵּן בַּהֲנָחָתָם שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּבָּ״ה לְהָנִיחַ אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם, עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ. וִישַׁעְבֵּד לְהַקָּבָּ״ה הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ, וְגַם הַלֵּב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחְשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו. וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וִיבָרֵךְ « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין », וְאַחַר כָּךְ יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא יְבָרֵךְ כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶן. הַגָּהּ: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין » אֲפִלּוּ לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם [הָרֹא״שׁ הִלְכוֹת תְּפִלִּין], וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּבָרְכִין ב׳ בְּרָכוֹת. וְטוֹב לוֹמַר תָּמִיד אַחַר הַבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד » [מַהֲרִ״י בֶּן חָבִיב, אָגוּר סִימָן ל״ח].
[ה] יכוין בהנחתם שצונו הקב״ה להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו ; וישעבד להקב״ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. ויניח של יד תחלה ויברך « להניח תפילין », ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהן. הגה: ויש אומרים לברך על של ראש « על מצות תפילין » אפילו לא הפסיק בינתים [הרא״ש הלכות תפילין], וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין ב׳ ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה השנייה « ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד » [מהר״י בן חביב, אגור סימן ל״ח].
שִׁעְבּוּד הַלֵּב וְהַמֹּחַ — « שעבוד הלב והמוח » — התפילין אינן קישוט אלא מעשה מלכות. מניחים את הבית על הזרוע כנגד הלב (עיקר התאות) ועל הראש כנגד המוח (מקום הנשמה והמחשבה), כדי לשעבד את שניהם להקב״ה. ד׳ הפרשיות אומרות בהן יחוד שמו ויציאת מצרים — הנסים המורים שהכח והממשלה לו. הנחת תפילין היינו שעבוד להקב״ה גם את מה שהאדם מרגיש וגם את מה שהוא חושב.
לב הסימן — הכוונה :
לזכור : כוונת התפילין היא שעבוד הלב והמוח — לשעבד להקב״ה את הלב ואת המוח, בזכירת יציאת מצרים ויחוד ה׳. מניח של יד תחלה (« לְהָנִיחַ תְּפִלִּין ») ואחר כך של ראש ; מנהג אשכנז : ב׳ ברכות + « בָּרוּךְ שֵׁם ».

ו. מעביר על המצוה: של יד תחלה (סעיף ו)

טקסט מקורי (סעיף ו)

[ו] אִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה, צָרִיךְ לְהַעֲבִיר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה, וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ.
[ו] אם פגע בשל ראש תחלה, צריך להעביר על אותה מצוה, ויניח של יד תחלה ואחר כך של ראש.
לְהַעֲבִיר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה — « להעביר על אותה מצוה » — בכלל נאמר אין מעבירין על המצות: אין מדלגים על מצוה הבאה לידך. אך כאן, אם של ראש באה תחלה, קבעה התורה סדר יד קודם ראש (« וּקְשַׁרְתָּם … וְהָיוּ ») ; סדר הכתוב גובר, ומעבירים את של ראש שפגע בו תחלה כדי להניח של יד תחלה.
מה אומר הסעיף :
לזכור : אף אם פגע בשל ראש תחלה, מעביר על המצוה כדי להניח של יד תחלה — סדר הכתוב קודם לחפץ שפגע בו תחלה.

ז. « לְהָנִיחַ » בקמ״ץ (סעיף ז)

טקסט מקורי (סעיף ז)

[ז] יְבָרֵךְ « לְהָנִיחַ » בְּקָמַ״ץ תַּחַת הַהֵ״א, וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ.
[ז] יברך « לְהָנִיחַ » בקמ״ץ תחת הה״א, ולא בפתח ובדגש.
« לְהָנִיחַ » בְּקָמַ״ץ — « להניח » בקמץ — דקדוק המשנה את המשמעות. בקמ״ץ תחת הה״א (לְהָנִיחַ) הפועל עניינו « להניח, לשים » (הניח) — וזה הנרצה למצוה. בפתח ודגש (לְהַנִּיחַ) עניינו « לעזוב, להשאיר ». לכן נזהרת ההלכה בדיוק הברכה.
מה אומר הסעיף :
לזכור : בברכה אומרים « לְהָנִיחַ » בקמ״ץ תחת הה״א (הנחה), ולא « לְהַנִּיחַ » בפתח (עזיבה).

ח. עובר לעשייתן: מברך קודם המעשה (סעיף ח)

טקסט מקורי (סעיף ח)

[ח] כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן [פֵּרוּשׁ: קֹדֶם. « וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי » פֵּרוּשׁוֹ: רָץ וְהִקְדִּים לְפָנָיו]. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁל יָד אַחַר הַנָּחָה עַל הַקִּבֹּרֶת, קֹדֶם קְשִׁירָתָם, שֶׁקְּשִׁירָתָם זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן. הַגָּהּ: וְכֵן בְּשֶׁל רֹאשׁ, קֹדֶם שֶׁמְּהַדְּקָן בְּרֹאשׁוֹ [טוּר].
[ח] כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן [פירוש: קודם. « ויעבר את הכושי » פירושו: רץ והקדים לפניו]. לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן. הגה: וכן בשל ראש, קודם שמהדקן בראשו [טור].
עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן — « עובר לעשייתן » — הכלל שברכת מצוה קודמת למעשה המקיים אותה. בשל יד, עיקר העשייה היא הקשירה ; לכן מברכים אחר ההנחה על הקיבורת וקודם הקשירה. « עובר » עניינו « קודם » — כלשון « וַיַּעֲבֹר … » (רץ והקדים).
מה אומר הסעיף :
לזכור : מברך עובר לעשייתן : בשל יד, אחר ההנחה וקודם הקשירה (הקשירה = עשייתן) ; וכן (רמ״א) בשל ראש, קודם ההידוק.

ט. אין להפסיק בין של יד לשל ראש (סעיף ט)

טקסט מקורי (סעיף ט)

[ט] אָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִם הִפְסִיק — מְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ « עַל מִצְוַת תְּפִלִּין ». הַגָּהּ: וּלְדִידַן דְּנוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ב׳ בְּרָכוֹת, אַף אִם לֹא הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ « לְהָנִיחַ » וְגַם « עַל מִצְוַת » [דִּבְרֵי עַצְמוֹ].
[ט] אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש, ואם הפסיק — מברך על של ראש « על מצות תפילין ». הגה: ולדידן דנוהגין לברך ב׳ ברכות, אף אם לא הפסיק צריך לחזור ולברך על של ראש « להניח » וגם « על מצות » [דברי עצמו].
מה אומר הסעיף :
לזכור : אין מדברים בין של יד לשל ראש ; ואם הפסיק, מברך על של ראש « על מצות תפילין ». ולרמ״א (ב׳ ברכות) מברך ממילא « להניח » + « על מצות ».

י. סח לצורך ; קדיש וקדושה (סעיף י)

טקסט מקורי (סעיף י)

[י] אִם סָח לְצֹרֶךְ תְּפִלִּין, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים.
[י] אם סח לצורך תפילין, אינו חוזר ומברך. אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש, לא יפסיק לענות עמהם, אלא שותק ושומע ומכוון למה שאומרים.
מה אומר הסעיף :
לזכור : דיבור לצורך התפילין אינו מחייב לחזור ולברך ; ואם בא קדיש/קדושה בין של יד לשל ראש, שומע ושותק בכוונה במקום לענות.

יא. סדר ההוצאה מהתיק ; מיושב / מעומד (סעיף יא)

טקסט מקורי (סעיף יא)

[יא] אַחַר שֶׁקָּשַׁר שֶׁל יָד עַל הַזְּרוֹעַ, יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתִּיק עַד שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּה שֶׁל יָד מֻנַּחַת. הַגָּהּ: וְאַף אִם שְׁנֵיהֶם לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק, לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הַנָּחָה שֶׁל יָד [מַהֲרִ״א וּמַהֲרִ״י בֶּן חָבִיב]. יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב לְהָנִיחַ שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וְשֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד [אָגוּר בְּשֵׁם הַזֹּהַר סִימָן פ״ד], וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ כֵן, אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד.
[יא] אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת. הגה: ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחה של יד [מהר״א ומהר״י בן חביב]. יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד [אגור בשם הזוהר סימן פ״ד], ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד.
מְעֻמָּד / מְיֻשָּׁב — « מעומד / מיושב » — עניין תנוחת ההנחה. הזוהר (מובא באגור) מחלק: של יד מיושב, של ראש מעומד. אך הרמ״א מציין ש« במדינות אלו » נהגו להניח שתיהן מעומד. עוד קובע הסעיף את סדר ההוצאה: אין מגלים של ראש עד שתהא של יד מונחת.
מה אומר הסעיף :
לזכור : אין מגלים של ראש עד שתהא של יד מונחת ; מניח של ראש קודם כריכת הרצועה ; מנהג מדינות אלו : שתיהן מעומד.

יב. חזרת הברכה ; נפסק הקשר ; תפילין שאולין (סעיף יב)

טקסט מקורי (סעיף יב)

[יב] אִם מַנִּיחַ תְּפִלִּין כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם. נִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָם וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הַגָּהּ: וְאִם מַחֲזִיר אַחַת מֵהֶם, מְבָרֵךְ כְּמִי שֶׁמַּנִּיחַ תְּפִלָּה אַחַת כִּדְלְקַמָּן סִימָן כ״ו [דִּבְרֵי עַצְמוֹ]. הֱזִיזָם מִמְּקוֹמָם אַדַּעְתָּא לְהַחֲזִירָם מִיָּד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הַגָּהּ: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ [טוּר סִימָן ח׳], וְהָכִי נָהוּג, וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ח׳ סְעִיף י״ד. מִי שֶׁמַּנִּיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּבֵרַךְ, וּבִתְחִלַּת הַהִדּוּק נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אִם הֻתַּר שֶׁל יָד קֹדֶם הַנָּחָה שֶׁל רֹאשׁ, מְהַדְּקָן וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ ; אֲבָל אִם הִנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר שֶׁל יָד, מְהַדֵּק וּמְבָרֵךְ. מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, וְלֹא עַל גְּזוּלִין.
[יב] אם מניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך עליהם בכל פעם. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירן למקומן, צריך לברך. הגה: ואם מחזיר אחת מהם, מברך כמי שמניח תפלה אחת כדלקמן סימן כ״ו [דברי עצמו]. הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך. הגה: ויש אומרים שלא לברך [טור סימן ח׳], והכי נהוג, וכבר נתבאר לעיל סימן ח׳ סעיף י״ד. מי שמניח תפילין של יד ובירך, ובתחלת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו, אינו צריך לחזור ולברך. אם הותר של יד קודם הנחה של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך ; אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדק ומברך. מותר לברך על תפילין שאולין, ולא על גזולין.
מה אומר הסעיף :
לזכור : כמה הנחות = כמה ברכות ; בלא היסח הדעת, קשר שנפסק ותוקן אינו מחייב ברכה חדשה ; מברכים על תפילין שאולין, לעולם לא על גזולין.

יג. מתי חולצים את התפילין (סעיף יג)

טקסט מקורי (סעיף יג)

[יג] נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ תְּפִלִּין עַד אַחַר קְדֻשַּׁת « וּבָא לְצִיּוֹן ». [וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב עַל צַד הַקַּבָּלָה שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ תְּפִלִּין עַד שֶׁאָמַר בָּהֶם שָׁלֹשׁ קְדֻשּׁוֹת וְאַרְבַּע קַדִּישִׁים, דְּהַיְנוּ לְאַחַר קְ״י, וְהָכִי נוֹהֲגִים הַמְדַקְדְּקִים] [פְּתַח עֵינַיִם, סֵפֶר הַמּוּסָר פ״ד]. וּבְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְחָלְצָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ סֵפֶר תּוֹרָה וְיַנִּיחוּהוּ בַּהֵיכָל. הַגָּהּ: וְהַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין הַתּוֹרָה לְאַחַר « וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל », אֲבָל לְפִי מִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁמַּכְנִיסִים הַתּוֹרָה מִיָּד לְאַחַר הַקְּרִיאָה, אֵין לְחָלְצָם רַק כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים [דִּבְרֵי עַצְמוֹ]. וּבְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ חוֹלְצִים אוֹתָם קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף. הַגָּהּ: וְהוּא הַדִּין בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף קְדֻשַּׁת כֶּתֶר. מִיהוּ נוֹהֲגִים לְסַלְּקָם קֹדֶם מוּסָף בְּכָל מָקוֹם [בֵּית יוֹסֵף].
[יג] נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת « ובא לציון ». [ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ תפילין עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים, דהיינו לאחר קדושת יוצר, והכי נוהגים המדקדקים] [פתח עינים, ספר המוסר פ״ד]. וביום שיש בו ספר תורה, נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל. הגה: והיינו במקום שמכניסין התורה לאחר « ובא לציון גואל », אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה, אין לחלצם רק כמו בשאר ימים [דברי עצמו]. וביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף. הגה: והוא הדין בחול המועד, ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר. מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום [בית יוסף].
לַחֲלֹץ תְּפִלִּין — « לחלוץ תפילין » — שאלת הזמן שבו חולצים את התפילין בסוף התפילה. המנהג: אין חולצים עד « וּבָא לְצִיּוֹן » ; והמדקדקים (על צד הקבלה) ממתינים עוד. בימי קריאת התורה ממתינים עד שהוחזר הספר. בראש חודש (וחול המועד) חולצים קודם מוסף, מפני קדושת מוסף.
מה אומר הסעיף :
לזכור : משאירים את התפילין לפחות עד « ובא לציון » ; בראש חודש (וחול המועד) חולצים קודם מוסף. כך נחתם ראשון הלכות תפילין — מן ההנחה עד החליצה.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — סדר הבוקר

מצב: מכינים טלית ותפילין לתפילת הבוקר, ורוצים לשמור על הסדר הנכון.
הנהגה: אחר הטלית מניחים תפיליןשמעלין בקדש (סעיף א) ; מסדרים את הכיס שלא יפגעו בתפילין תחלה (שלא יעבור על המצוה). הזהיר מניח טלית קטן + תפילין בבית (סעיף ב) ; אבל המנהג (רמ״א) להתעטף בטלית גדול תחלה, בברכתו, ואחר כך התפילין. ואם התפילין מזומנים והטלית לא — אין ממתינים. הפרטים המדוקדקים שייכים להנהגה הדקה: נפנים אל הוראת הרב.

מקרה 2 — של יד תחלה ואחר כך של ראש

מצב: מניחים תפילין ורוצים לשמור על הסדר והברכות.
הנהגה: מניחים של יד תחלה (אחר ההנחה על הקיבורת, קודם הקשירה — סעיף ח), בברכת « לְהָנִיחַ תְּפִלִּין » (בקמ״ץ — סעיף ז), ואחר כך של ראש. מנהג אשכנז (רמ״א, סעיפים ה ו-ט) לב׳ ברכות — « להניח » על של יד, « על מצות תפילין » על של ראש — ומוסיפים « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ ». אין מדברים בין שתיהן ; ואם בא קדיש/קדושה, שומעים ושותקים (סעיף י). ואם פגע בשל ראש תחלה, מעביר על המצוה ומניח של יד תחלה (סעיף ו). לפרטי הברכות לפי העדה — נפנים אל הוראת הרב.

מקרה 3 — הכוונה בהנחה

מצב: רוצים, מעבר למעשה, להניח תפילין בכוונה שהסימן דורש.
הנהגה: סעיף ה אומר זאת: מניחים את ד׳ הפרשיות — שיש בהן יחוד ה׳ ויציאת מצרים — על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי לשעבד להקב״ה את הלב ואת המוח (שעבוד הלב והמוח): לשעבד גם את מה שמרגישים וגם את מה שחושבים, לזכור הבורא ולמעט ההנאות. שמירת הכוונה עושה את ההנחה לא שגרה אלא מעשה מלכות. וליישום המעשי — נפנים אל הוראת הרב.

שאלות להבנה

בדוק את הבנתך:
  1. מדוע מניחים תפילין אחר הטלית (סעיף א)? מהו שמעלין בקדש ושלא יעבור על המצוה?
  2. מהי הכוונה בהנחה (סעיף ה)? הסבר שעבוד הלב והמוח ותפקיד ד׳ הפרשיות.
  3. באיזה סדר מניחים של יד ושל ראש, ומה מברכים (סעיף ה)? מה מוסיף הרמ״א (מנהג אשכנז)?
  4. מה עושים אם פגע בשל ראש תחלה (סעיף ו)? מהו מעביר על המצוה?
  5. כיצד מנקדים « לְהָנִיחַ » (סעיף ז), ולמה זה משנה את המשמעות?

להעמיק עוד

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך לסימן הבא← סימן כ״ו
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן כ״ה · י״ג סעיפים · רמה 1 — התחלה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא