רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) — סימן כ״ה (דיני תפילין בפרטות)

וְאַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת — יָנִיחַ תְּפִלִּין מִיָּד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין — כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר עַל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת כו׳", וְאֵינוֹ מְקַיֵּם:

אחר הטלית — יניח תפילין מיד. לאחר שלבש טלית מצוייצת יניח תפילין מיד, כדי שיהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפילה; שכל הקורא ק״ש בלא תפילין — כאילו מעיד עדות שקר על עצמו, שהוא אומר «וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת» ואינו מקיים.

הַמַּנִּיחִין הַטַּלִּית וְכִיס הַתְּפִלִּין לְתוֹךְ כִּיס אֶחָד — יִזָּהֲרוּ לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בְּהַתְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁיִּפְגַּע בְּהַטַּלִּית, וְיִצְטָרֵךְ לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת, כְּדֵי לְהִתְעַטֵּף בְּהַצִּיצִית קֹדֶם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי מִצְוַת צִיצִית הִיא תְּדִירָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב וּתְפִלִּין אֵינָן נוֹהֲגִין בְּשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב, וְתָדִיר קוֹדֵם לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר:

הכיס — לא למעלה מן הטלית. המניחים טלית וכיס תפילין בכיס אחד יזהרו לכתחילה שלא יניחו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בתפילין תחילה ויצטרך להעביר על המצוות כדי להתעטף בציצית קודם; שמצות ציצית תדירה (חול, שבת ויום־טוב) ותפילין אינם בשבת ויו״ט, ותדיר קודם לשאינו תדיר.

וְאִם לֹא נִזְהַר בָּזֶה וְהִנִּיחַ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית — אַף־עַל־פִּי־כֵן יִתְעַטֵּף תְּחִלָּה בְּהַטַּלִּית קֹדֶם שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין, וְאֵין זֶה כְּמַעֲבִיר עַל הַמִּצְוֹת, כֵּיוָן שֶׁהַתְּפִלִּין הֵם מְכֻסִּים וּמֻנָּחִים עֲדַיִן בְּתוֹךְ כִּיסָם. אֲבָל אִם הַתְּפִלִּין הֵם בְּגִלּוּי וּמֻנָּחִין בְּלֹא כִּיסָן לְמַעְלָה מִן הַטַּלִּית — אָסוּר לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיָּנִיחַ הַתְּפִלִּין קֹדֶם עֲטִיפַת הַטַּלִּית:

אם הניח הכיס למעלה. אם לא נזהר והניח כיס התפילין למעלה — יתעטף תחילה בטלית קודם, ואין זה כמעביר, כיון שהתפילין מכוסים בתוך כיסם. אבל אם הם בגילוי בלא כיסן למעלה מן הטלית — אסור להעביר על המצוה שנזדמנה לידו, ויניח תפילין קודם עטיפה.

וְכֵן אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין מְזֻמָּן עֲדַיִן לְפָנָיו הַטַּלִּית — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַטַּלִּית כְּדֵי לְהַקְדִּימוֹ לַהֲנָחַת תְּפִלִּין, אֶלָּא יָנִיחַ תְּפִלִּין מִיָּד וּכְשֶׁיָּבִיאוּ לוֹ טַלִּית — יִתְעַטֵּף בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַשְׁהִין אֶת הַמִּצְוָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחַר־כָּךְ הַמִּצְוָה יוֹתֵר מִן הַמֻּבְחָר — מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ חֲבִיבָה:

תפילין מזומנים ואין טלית. וכן אם תפילין מזומנים בידו ואין טלית לפניו — אין צריך להמתין אלא יניח תפילין מיד, ויתעטף כשיביאו לו טלית; שאין משהין את המצוה — אף שאחר־כך יעשנה מן המובחר, מצוה בשעתה חביבה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֲנָחַת תְּפִלִּין צָרִיךְ לְהַקְדִּים לַעֲטִיפַת הַצִּיצִית, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּפִלִּין יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה יְתֵרָה וְקִבּוּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם:

ויש אומרים — תפילין תחילה. ויש אומרים שהנחת תפילין קודמת לעטיפת הציצית, מפני שבתפילין יש קדושה יתרה וקבלת עול מלכות שמים.

וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי כֻּלָּם — יִלְבּשׁ טַלִּית קָטָן בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאַחַר־כָּךְ יָנִיחַ הַתְּפִלִּין מִיָּד גַּם כֵּן בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲלִיכָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָז יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין כַּמְבֹאָר הַטַּעַם בַּזֹּהַר, וְשָׁם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל. וְאַף אִם נִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ הַטַּלִּית גָּדוֹל בְּעוֹדוֹ בְּבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין — אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּף בּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְאֵינוֹ כְּמַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלָל לְלָבְשׁוֹ כָּאן:

לצאת ידי כולם. הרוצה לצאת ידי כולם — ילבש טלית קטן בביתו, ויניח תפילין מיד בביתו, וילך לבית הכנסת «לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין» (הטעם בזוהר), ושם יתעטף בטלית גדול. ואף אם נזדמן טלית גדול בביתו קודם — אינו כמעביר, כיון שאין בדעתו ללבשו כאן.

וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל בְּבֵיתוֹ קֹדֶם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין, וְאַחַר־כָּךְ מֵנִיחַ תְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּכְרִים מְצוּיִים בָּרְחוֹב — אֵין מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית גָּדוֹל עַד בּוֹאוֹ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת:

מנהג העולם. והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול בבית קודם הנחת התפילין, ואחר־כך מניח תפילין והולך. ובמקומות שנכרים מצויים ברחוב — אין מתעטפים בטלית גדול עד בואו לחצר בית הכנסת.

אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּדִּינָא דִּגְמָרָא מֻתָּר לֵילֵךְ בִּתְפִלִּין מְגֻלִּין בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם טִנּוּף לְהֶדְיָא, מִכָּל מָקוֹם אִם יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּלֵךְ דֶּרֶךְ מְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת — לֹא יָנִיחַ תְּפִלִּין עַד בּוֹאוֹ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יָנִיחַ תְּפִלִּין קֹדֶם כְּנִיסָתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַזֹּהַר. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּבַּיִת וּלְכַסּוֹתָם בִּשְׁעַת הֲלִיכָה בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. וְכֵן נָכוֹן:

מבואות מטונפות. אף שמדינא דגמרא מותר לילך בתפילין מגולין במבואות המטונפות — מכל מקום אם יודע בודאי שילך דרך מבואות מטונפות, לא יניח תפילין עד בואו לחצר בית הכנסת, לקיים דברי הזוהר. ויש מניחין תפילין בבית ומכסים אותם בשעת הליכה — וכן נכון.

הָרָא״שׁ זַ״ל הָיָה מְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר עַד "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה", וְהָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין וְאַחַר־כָּךְ מְבָרֵךְ "עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה", כְּדֵי לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה בִּבְרָכָה זוֹ גַּם עַל הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם נִקְרָאִים "פְּאֵר", שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ":

הנהגת הרא״ש. הרא״ש היה מברך ברכות השחר עד «עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה», מניח תפילין, ואחר־כך מברך «עוטר ישראל בתפארה» — לתת שבח בברכה זו גם על התפילין, שנקראים «פְּאֵר», שנאמר «פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ».

אִם אֶחָד הִתְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ בִּקְנָס לֵילֵךְ לַאֲמִירַת תְּהִלִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, וְאַחַר־כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְלֻבָּשׁ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לַחֲזֹר בּוֹ וּפָטוּר מִקְּנָס. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הַתָּרָה לְנִדְרוֹ (עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רלב וְסִימָן ריג):

נדר לאמירת תהלים קודם אור הבוקר. המתקשר בקנס לומר תהלים קודם אור הבוקר ורוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך מלובש בציצית ותפילין — הרשות בידו ופטור מקנס. ומכל מקום צריך התרה לנדרו (יורה דעה סימן רלב וסימן ריג).

יְכַוֵּן בַּהֲנָחַת הַתְּפִלִּין שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְלַהֲנִיחָן עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ, וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה לַעֲשׂוֹת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים כִּרְצוֹנוֹ. וִישַׁעְבֵּד לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם תַּאֲווֹת וּמַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְעַל יְדֵי הֲנָחַת תְּפִלִּין יִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו:

הכוונה — שעבוד הלב והמוח. יכוון בהנחת התפילין שציונו הקב״ה לכתוב ד׳ פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, ולהניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, לזכור הנסים המורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה; וישעבד לקב״ה הנשמה שבמוח וגם תאוות ומחשבות לבו לעבודתו — ועל ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

בַּתְּחִלָּה יָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאַחַר־כָּךְ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה — יַעֲבֹר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁקְּדִימַת שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בַּתְּחִלָּה נֶאֱמַר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" וְאַחַר־כָּךְ "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת וגו׳", לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַעֲבָרַת הַמִּצְוָה בָּזֶה:

הסדר — של יד תחילה. בתחילה יניח של יד ואחר־כך של ראש. ואם פגע בשל ראש תחילה — יעבור על אותה מצוה ויניח של יד תחילה, שקדימת של יד לשל ראש מן התורה: «וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ» ואחר־כך «וְהָיוּ לְטֹטָפֹת» — לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה בזה.

תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵינָן מִצְוָה אַחַת, אֶלָּא הֵן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו, וּלְפִיכָךְ כָּל אַחַת וְאַחַת טְעוּנָה בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּמִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, אִם אֶפְשָׁר לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בִּבְרָכָה אַחַת — אֵין לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּסְמֹךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק דִּבּוּר בֵּינְתַיִם, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הַבְּרָכָה שֶׁיְּבָרֵךְ עַל שֶׁל יָד גַּם לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

שתי מצוות — ברכה אחת בלא הפסק. של יד ושל ראש אינן מצוה אחת אלא שתי מצוות שאין מעכבות זו את זו (סימן כו), וכל אחת טעונה ברכה. ומפני איסור ברכה שאינה צריכה — אם אפשר לפטור בברכה אחת אין לברך שתים; לכן תיקנו לסמוך הנחת של ראש לשל יד בלא הפסק דיבור, שתעלה הברכה גם לשל ראש.

וְתִקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ עוֹד בְּרָכָה אַחֶרֶת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, לְפִי שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה וְהִיא עִקַּר הַמִּצְוָה, וְיֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר קְדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה בָּתִּים וְהַשִּׁי״ן, לָכֵן מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתָהּ קָבְעָה בְּרָכָה לְעַצְמָהּ:

הברכה השנייה על של ראש. ותיקנו חכמים ברכה אחרת על של ראש, שהיא חשובה והיא עיקר המצוה, ויש בה יותר קדושה — ארבעה בתים והשי״ן — לכן מפני חשיבותה קבעה ברכה לעצמה.

נֹסַח בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין". וְנֹסַח בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין". וְיֹאמַר: "לְהָנִיחַ" — בְּקָמַץ הַהֵ״א, וְלֹא בְּפַתָּח שֶׁהוּא לְשׁוֹן עֲזִיבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי", "תְּפִלִּין" — הַלָּמֶ״ד בְּדָגֵשׁ, לְהוֹרוֹת עַל חֶסְרוֹן לָמֶ״ד הַשְּׁנִיָּה, לְפִי שֶׁהַתְּפִלִּין הוּא לְשׁוֹן פְּלִילָה וְהוֹכָחָה, שֶׁהַתְּפִלִּין הֵן עֵדוּת וְהוֹכָחָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי״ה נִקְרָא עָלֶיךָ", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ:

הנוסח — «לְהָנִיחַ» ו«עַל מִצְוַת». של יד: «...וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין»; של ראש: «...עַל מִצְוַת תְּפִלִּין». ויאמר «לְהָנִיחַ» בקמץ ההא, ולא בפתח (לשון עזיבה); «תְּפִלִּין» הלמד בדגש, על חסרון למ״ד השנייה, שהוא לשון פלילה והוכחה — שהתפילין עדות שהשכינה שורה עלינו, «וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי״ה נִקְרָא עָלֶיךָ» — אלו תפילין שבראש.

יֹאמַר: "עַל מִצְוַת" — בְּפַתָּח תַּחַת הַוָּא״ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן יָחִיד, וְלֹא יֹאמַר בְּחוֹלָם, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּקְּנָה בְּרָכָה זוֹ אֶלָּא לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו:

«עַל מִצְוַת» לשון יחיד. יאמר «עַל מִצְוַת» בפתח תחת הוא״ו (יחיד) ולא בחולם (רבים), שהרי לא נתקנה ברכה זו אלא לשל ראש בלבד (סימן כו).

כָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְו‍ֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָן קֹדֶם הַתְחָלַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, לְפִיכָךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד יְבָרֵךְ אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת קֹדֶם הַקְּשִׁירָה, שֶׁקְּשִׁירָתָהּ זוֹ הִיא הַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָהּ, וְעַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ יְבָרֵךְ אַחַר הֲנָחָה עַל הָרֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיְּהַדְּקֶנָּה הֵיטֵב עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁהַהִדּוּק הוּא הַתְחָלַת עֲשִׂיָּתָהּ. אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת אוֹ עַל הָרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְקָרֵב הַבְּרָכָה לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּלְסָמְכָן זוֹ לְזוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר:

לברך סמוך לעשייה. כל ברכות המצוות קודם התחלת העשייה: של יד — אחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה (הקשירה התחלת עשייתה); של ראש — אחר הנחה קודם ההידוק. אבל לא יברך קודם הנחה — שצריך לקרב הברכה לעשייה בכל מה שאפשר.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם הִפְסִיק — אֲזַי אֵין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד עוֹלָה לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת: "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" וְ"עַל מִצְוַת תְּפִלִּין":

שתי ברכות אם הפסיק. כבר נתבאר שאסור להפסיק בדיבור בין של יד לשל ראש. ואם הפסיק — אין ברכת של יד עולה לשל ראש, וצריך לברך על של ראש שתי ברכות: «לְהָנִיחַ תְּפִלִּין» ו«עַל מִצְוַת תְּפִלִּין».

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁדִּבֵּר מֵעִנְיָנִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין, אֲבָל אִם הִפְסִיק בְּעִנְיָנִים שֶׁהֵם נִצְרָכִים לוֹ לַהֲנָחַת הַתְּפִלִּין — אֵין זֶה הֶפְסֵק, וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֶלָּא "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" בִּלְבַד:

הפסיק «לצורך ההנחה». במה דברים אמורים? כשדיבר מענינים שאינם לצורך; אבל אם הפסיק בענינים הנצרכים להנחה — אין זה הפסק, ואינו מברך על של ראש אלא «עַל מִצְוַת תְּפִלִּין» בלבד.

אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הֲנָחַת תְּפִלִּין, אֶלָּא אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר. וַאֲפִלּוּ לִקְרֹץ בְּעֵינָיו וְלִרְמֹז בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — אָסוּר בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

לכתחילה — לא להפסיק כלל. אבל לכתחילה אסור להפסיק בין ברכת של יד להנחת של ראש אפילו בדברים שהם לצורך ההנחה, אלא אם כן אי אפשר. ואפילו לקרוץ בעיניו ולרמוז באצבעותיו — אסור בין של יד לשל ראש.

אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ בָּרְכוּ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת עִם הַצִּבּוּר, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הַטַּעַם בְּסִימָן (ק״ט) [ק״ד]. וְאִם פָּסַק וְעָנָה — הֲוֵי הֶפְסֵק בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת:

שמע קדיש וקדושה בינתיים. אם שמע קדיש או ברכו או קדושה בין של יד לשל ראש — לא יפסיק לענות עם הציבור, אלא שותק ושומע ומכוון למה שהציבור אומרים (הטעם בסימן ק״ד). ואם פסק וענה — הוי הפסק, וצריך לברך על של ראש שתי ברכות.

אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין גּוֹרֵם לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כְּגוֹן אוֹתָם הַמְנִּיחִין תְּפִלִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּלֹא בְּרָכָה, וְכֵן הַמְּנִיחִין תְּפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם — צְרִיכִים לִתְכֹּף וְלִסְמֹךְ תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק שִׂיחָה בֵּינְתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", וְלֹא נֶאֱמַר "וְהָיוּ לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", אֶלָּא מַשְׁמָע שֶׁשְׁתֵּיהֶם נֶחְשָׁבִים לַהֲוָיָה וַעֲשִׂיָּה אַחַת, מֵחֲמַת שֶׁצָּרִיךְ לְתָכְפָן זוֹ אַחַר זוֹ בְּלֹא שׁוּם הֶפְסֵק. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ וְאָמֵן עַל כָּל הַבְּרָכוֹת בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בִּתְפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם, אוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד מִי שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָה צְרִיכָה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ:

לתכוף של יד לשל ראש — אף בלא ענין ברכה. אסור להפסיק בין של יד לשל ראש אף במקום שאין גורם לשתי ברכות — כמניחין בחול המועד בלא ברכה, או תפילין דרבנו תם: צריכים לתכוף בלא הפסק שיחה, שנאמר «וְהָיָה לְךָ לְאוֹת … וּלְזִכָּרוֹן» (ולא «וְהָיוּ») — ששתיהן הוויה אחת. ומכל מקום מותר לענות קדיש וקדושה וברכו ואמן בדרבנו תם או בחול המועד למי שאינו מברך, שאינו גורם ברכה שאינה צריכה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טְעוּנָה שְׁתֵּי בְּרָכוֹת, כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת, וְלֹא נִתַּקְּנָה בִּרְכַּת "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין" לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין בִּרְכַּת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לַהֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, אֲבָל אִם לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם — אֲזַי עוֹלָה בִּרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד גַּם לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְהַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם לְרַוְחָא דְּמִלְּתָא — טוֹב לוֹמַר אַחַר בִּרְכַּת "עַל מִצְוַת תְּפִלִּין": "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁכֵּן צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר כָּל בְּרָכָה לְבַטָּלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רו. וְכֵן אִם הוּא מְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כְּגוֹן שֶׁהֵשִׂיחַ בֵּין תְּפִלִּין שֶׁל יָד לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — יֹאמַר אַחַר בְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁלְּפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ הָיְתָה בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לְבַטָּלָה. וּבְעֵת שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁהִיא בִּרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" — טוֹב לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בִּשְׁעַת בְּרָכָה, מִשּׁוּם שֶׁהַמִּשְׁמוּשׁ הוּא חָשׁוּב כְּאִלּוּ מְנִיחָהּ עַכְשָׁו עַל הַקִּבֹּרֶת, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין":

יש אומרים ברכה אחת; וברוך שם מספק. ויש אומרים שאין של ראש טעונה שתי ברכות אלא אחת, ו«עַל מִצְוַת» לא נתקנה אלא בהפסיק; ובלא הפסק — «לְהָנִיחַ» של יד עולה גם לשל ראש. והמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה. ומכל מקום לרווחא דמילתא — טוב לומר אחר «עַל מִצְוַת תְּפִלִּין»: «בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד» (כאחר כל ברכה לבטלה, סימן רו); וכן אם מברך שתים אחר ששח — יאמרו אחר השנייה. ובברכה ראשונה של ראש («לְהָנִיחַ») טוב למשמש בשל יד בשעת ברכה, שהמשמוש חשוב כמניחה עתה על הקיבורת.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ דְּבִרְכַּת "לְהָנִיחַ תְּפִלִּין" עוֹלָה גַּם כֵּן לְשֶׁל רֹאשׁ, עַל כֵּן יֵשׁ לְמַעֵט הַהֶפְסֵק בֵּינֵיהֶם בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, וְלָכֵן לֹא יִכְרֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ עַד לְאַחַר שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, כֵּיוָן שֶׁכְּרִיכָה זוֹ אֵינָהּ רַק מִנְהָג בְּעָלְמָא וְאֵינָהּ בִּכְלַל הַמִּצְוָה, עַל כֵּן טוֹב לְאַחֵר אוֹתָהּ. וְהָאֲרִ״י זַ״ל הָיָה נוֹהֵג לִכְרֹךְ כְּרִיכָה זוֹ קֹדֶם הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁכְּרִיכָה זוֹ הִיא מִכְּלַל הַמִּצְוָה, וּלְפִיכָךְ אֵין זוֹ הֶפְסֵק כְּלָל:

לאחר כריכת הרצועה. כבר נתבאר ש«לְהָנִיחַ» עולה גם לשל ראש, על כן יש למעט ההפסק בכל מה שאפשר; לכן לא יכרוך הרצועה סביב הזרוע עד לאחר הנחת של ראש, שכריכה זו מנהג בעלמא ואינה בכלל המצוה — לכן טוב לאחרה. והאר״י ז״ל היה כורך קודם הנחת של ראש, שסובר שהיא מכלל המצוה, ולפיכך אין זה הפסק.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתִּיק עַד שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מוּנַחַת כְּבָר עַל הַקִּבֹּרֶת, מֵהַטַּעַם הַיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים:

שלא להוציא של ראש מהתיק מוקדם. יש מי שאומר שאסור להוציא של ראש מהתיק עד שתהא של יד מונחת על הקיבורת — מהטעם הידוע למשכילים.

וְאַף אִם שְׁתֵּיהֶן מֻנָּחוֹת לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק — לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הֲנָחַת תְּפִלִּין שֶׁל יָד, דִּכְשֶׁנּוֹטֵל אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְפָתְחָהּ וְאֵינוֹ מְנִיחָהּ מִיָּד — הֲרֵי הוּא מַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה:

שלא לפתוח של ראש קודם הנחת של יד. ואף אם שתיהן לפניו חוץ לתיק — לא יתקן לפתוח של ראש עד אחר הנחת של יד; שכשנוטל של ראש לפתחה ואינו מניחה מיד — הרי הוא מעביר על המצוה.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְהָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד. (וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא אֶת כֻּלָּם) וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִנְהֹג שֶׁתְּהֵא הַהֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת מְיֻשָּׁב, וְהַבְּרָכָה וְהַקְּשִׁירָה עַל הַקִּבֹּרֶת יִהְיֶה מְעֻמָּד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח שֶׁכָּל בִּרְכוֹת הַמִּצְו‍ֹת צָרִיךְ לְבָרֵךְ מְעֻמָּד:

מיושב ומעומד. יש אומרים של יד מיושב ושל ראש מעומד (מטעם הזוהר); ובמדינות אלו נוהגין שתיהן מעומד (וירא שמים יוצא את כולם). ולכתחילה טוב שההנחה על הקיבורת מיושב, והברכה והקשירה מעומד, ש(סימן ח) כל ברכות המצוות מעומד.

כָּל דָּבָר שֶׁבַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה וְהַזֹּהַר חוֹלְקִים עִם הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחַר הַגְּמָרָא — הַלֵּךְ אַחַר הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה מַחֲמִירִים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר גַּם כֵּן, אֲבָל אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לְהַחֲמִיר. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר כְּלָל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּזְכַּר בַּקַּבָּלָה — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לִנְהֹג כֵּן:

קבלה מול גמרא. כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים על הגמרא או הפוסקים — הלך אחר הגמרא והפוסקים. ומכל מקום אם בעלי הקבלה מחמירים — יש להחמיר, אבל אין לכוף את הציבור. וכן כל שלא הוזכר בגמרא ופוסקים אף שנזכר בקבלה — אין לכוף את הציבור לנהוג כן.

מִי שֶׁחָלַץ אֶת תְּפִלָּיו וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לַהֲנִיחָן עַד לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה, כְּמוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְאַחַר־כָּךְ נִמְלַךְ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם בִּשְׁעַת חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָם מִיָּד, וְחוֹזֵר וּמְנִיחָן מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִפְטְרוּ בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהֱנִיחָן בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה:

לחזור ולברך אחר הפסק מרובה. מי שחלץ תפיליו על דעת שלא יחזור עד זמן מרובה (שתים או שלוש שעות) ונמלך והניחן מיד — צריך לחזור ולברך. אבל אם בשעת חליצה היה בדעתו לחזור ולהניחן מיד — אין צריך לחזור ולברך, שכבר נפטרו בברכה ראשונה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא עָשָׂה צְרָכָיו בֵּין חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין לַהֲנָחָתָן פַּעַם שְׁנִיָּה, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁבָּעֵת הַהִיא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָנִיחַ תְּפִלִּין — אִם כֵּן אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד, וְלָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הֲנָחָה שְׁנִיָּה כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל בִּשְׁעַת חֲלִיצָתָן לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן מִיָּד:

עשה צרכיו בינתיים. במה דברים אמורים? שלא עשה צרכיו בין החליצה להנחה; אבל אם עשה צרכיו בינתיים — כיון שאז לא היה יכול להניח, אין מועיל מה שהיה בדעתו לחזור מיד, וצריך לחזור ולברך על הנחה שנייה כאילו לא היה בדעתו כלל.

אִם נִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹם הֲנָחָתָן, שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כז, וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דְּכֵיוָן שֶׁנִּשְׁמְטוּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶּׁבְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן עַל מְקוֹמָן. וְאִם אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא אַחַת מֵהֶן — מְבָרֵךְ כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כו. אֲבָל אִם הוּא בְּעַצְמוֹ הֱזִיזָן מִמְּקוֹמָן וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלַהֲנִיחָן עַל מְקוֹמָן מִיָּד, וּמַחֲזִירָן עַל מְקוֹמוֹ מִיָּד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

נשמטו התפילין. אם נשמטו התפילין ממקומן (סימן כז) וממשמש בהן להחזירן — צריך לחזור ולברך, שכיון שנשמטו שלא מדעתו אין מועיל מה שבדעתו. ואם מחזיר רק אחת — מברך כמניח תפילה אחת (סימן כו). אבל אם הוא בעצמו הזיזן על דעת להחזירן מיד ומחזירן מיד — אין צריך לחזור ולברך.

עַכְשָׁו נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹמָן שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה וּמַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — אַף־עַל־פִּי כֵן אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לְמִנְהָגָם, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא בְּלוֹבֵשׁ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם וְנִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא הָיָה דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶן כְּלָל, אֲבָל אָנוּ שֶׁאֵין לוֹבְשִׁים אוֹתָן אֶלָּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וְאָז מִסְּתָמָא אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, וְהוּא מַרְגִּישׁ בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמָטִין מִמְּקוֹמָן, וַהֲוֵי לֵיהּ כִּמְזִיזָן בְּעַצְמוֹ מִמְּקוֹמָן עַל מְנָת לְהַחֲזִירָן מִיָּד לִמְקוֹמָן, שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

מנהג העולם עכשיו — שלא לברך. עכשיו נהגו שאף אם נשמטו שלא בכוונה ומחזירן — אין מברכין. וטעם: לא הצריכו לברך אלא בלובש תפילין כל היום ונשמטו שלא בשעת תפילה (שאין דעתו עליהן); אבל אנו שאין לובשים אלא בשעת תפילה — אין מסיח דעתו ומרגיש בשעה שנשמטין, והוי כמזיזן בעצמו על מנת להחזירן מיד, שאין צריך לברך.

מִי שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, וְאַחַר־כָּךְ נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֲנָחַת הַתְּפִלִּין — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד, בֵּין שֶׁנִּפְסַק הַקֶּשֶׁר קֹדֶם שֶׁהִדֵּק הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת, בֵּין אַחַר הַהִדּוּק, קֹדֶם שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד עוֹלָה גַּם כֵּן לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם כֵּן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — עֲדַיִן הוּא עָסוּק בַּמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ בְּרָכָה, וּמַה שֶּׁעָשָׂה הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד הוּא גַּם כֵּן מִתִּקּוּן הַמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ בְּרָכָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם תְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְעַל כֵּן הוּא צָרִיךְ לְתַקֵּן הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד, וְאַחַר־כָּךְ יָנִיחַ שְׁתֵּיהֶן כָּרָאוּי, וְנִמְצָא דִּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְסַק הַקֶּשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַמִּצְוָה שֶׁשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד. לְפִיכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה לְנִשְׁמְטוּ הַתְּפִלִּין מִמְּקוֹמָם דְּצָרִיך לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁמַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן, דְּשָׁם קֹדֶם שֶׁנִּשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָן כְּבָר נִגְמְרָה הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וּכְשֶׁמַּחֲזִירָן לִמְקוֹמָן — מְקַיֵּם מִצְוַת תְּפִלִּין פַּעַם שְׁנִיָּה, וְלָכֵן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, אֲבָל כָּאן מַה שֶּׁמְּתַקֵּן הַקֶּשֶׁר וְחוֹזֵר וּמֵנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד כָּרָאוּי — אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת תְּפִלִּין פַּעַם שְׁנִיָּה, אֶלָּא גּוֹמֵר אֶת הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בַּתְּחִלָּה:

נפסק הקשר קודם הנחת של ראש. מי שהניח של יד ובירך, ואחר־כך נפסק הקשר והוצרך לעשות אחר, ולא הסיח דעתו — אין צריך לחזור ולברך על של יד, בין קודם ההידוק בין אחריו, קודם שהידק של ראש; שהברכה עולה גם לשל ראש, וכל זמן שלא הניח של ראש עדיין עוסק במצוה השייכת לאותה ברכה, ותיקון הקשר מתיקון המצוה. אינו דומה לנשמטו (ששם כבר נגמרה המצוה) — כאן גומר המצוה השייכת לברכה הראשונה.

וְכֵן הַדִּין אִם הֻתַּר הַהִדּוּק שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְנִשְׁמַט הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מִמְּקוֹמָהּ קֹדֶם שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְהַדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁהִדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁמְטָה הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד מִמְּקוֹמָהּ, אוֹ שֶׁהֻתַּר הַהִדּוּק שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁמְטָה מִמְּקוֹמָהּ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַדֵּק אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל הַקִּבֹּרֶת:

נפסק הקשר אחר הנחת של ראש. וכן אם הותר ההידוק ונשמטה של יד קודם שהידק של ראש — אין צריך לחזור ולברך, מהטעם שנתבאר. אבל אם לאחר שהידק של ראש נפסק קשר של יד — אף שלא נשמטה — או הותר ההידוק אף שלא נשמטה — צריך לחזור ולברך בשעה שמהדק של יד על הקיבורת.

מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּתְפִלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּמִן הַתּוֹרָה אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֲפִלּוּ בִּתְפִלִּין גְּזוּלִין, אֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם, שֶׁאֵין הַתְּפִלִּין צְרִיכִין לִהְיוֹת מִשֶּׁלּוֹ דַּוְקָא. אֲבָל חֲכָמִים פָּסְלוּ תְּפִלִּין גְּזוּלִין כָּל זְמַן שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן, אֲפִלּוּ כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה עַל יְדֵי עֲבֵרָה, וְהִיא מְאוּסָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וְאִם מְנִיחָן — לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן מִצְוָה כְּלָל, וְעַל בְּרָכָה זוֹ נֶאֱמַר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳":

תפילין שאולין וגזולין. מותר לברך על תפילין שאולין, שאדם יוצא בתפילין של חבירו. ומן התורה יוצא אף בגזולין קודם יאוש, שאין צריכות להיות משלו. אבל חכמים פסלו גזולין כל זמן שברשות הגזלן, אף אחר יאוש, שהיא מצוה הבאה בעבירה ומאוסה לפני הקב״ה; ואם מניחן לא יברך — «וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳».

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֵן עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן, אֲבָל אִם מָכַר הַגַּזְלָן אֶת הַתְּפִלִּין לְאָדָם אַחֵר, אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם — מֻתָּר לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר קָנָה אוֹתָם הַלּוֹקֵחַ עַל יְדֵי יֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת, וַהֲרֵי הֵן כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן שנג סָעִיף ג וְ־שנו סָעִיף ג, אִם כֵּן לֹא נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה עַל יְדֵי עֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ כְּבָר הָיוּ הַתְּפִלִּין קְנוּיִין לַלּוֹקֵחַ, וְלֹא הָיָה עֲלֵיהֶן שֵׁם גָּזֵל:

אחר מכירה ויאוש. במה דברים אמורים? כשברשות הגזלן; אבל אם מכר הגזלן לאדם אחר ונתייאשו הבעלים — מותר לברך, שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות והרי הן כשלו (חושן משפט סימן שנג ושנו); לא נעשית המצוה בעבירה, שקודם עשייתה כבר היו קנויין לו ולא היה עליהן שם גזל.

נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ הַתְּפִלִּין עַד לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן". וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר בָּהֶן שְׁלֹשָׁה קַדִּישִׁים, וְלָכֵן אֵין לְחָלְצָם עַד לְאַחַר קַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן". וְהָאֲרִ״י זַ״ל לֹא הָיָה חוֹלֵץ עַד לְאַחַר "עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ". וְיֵשׁ שֶׁאֵין חוֹלְצִים אוֹתָם עַד לְאַחַר קַדִּישׁ יָתוֹם:

זמן חליצת התפילין. נהגו שלא לחלוץ עד לאחר קדושת «וּבָא לְצִיּוֹן». ויש אומרים על דרך הקבלה שצריך לומר בהן שלושה קדישים, ולכן עד אחר הקדיש שאחר «וּבָא לְצִיּוֹן». והאר״י ז״ל לא היה חולץ עד אחר «עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ». ויש עד לאחר קדיש יתום.

בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִילָה — אֵין לַחֲלֹץ עַד לְאַחַר הַמִּילָה:

יום שיש בו מילה. ביום שיש בו מילה — אין לחלוץ עד לאחר המילה.

בְּיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה, וְהוּא מָקוֹם שֶׁמַּחֲזִירִין הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל אַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן" — נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְחָלְצָן עַד לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל:

יום קריאת התורה. ביום קריאת התורה, במקום שמחזירין הספר תורה להיכל אחר קדושת «וּבָא לְצִיּוֹן» — נוהגין שלא לחלצן עד לאחר שהחזירו הספר תורה להיכל.

בְּחֹל הַמּוֹעֵד חוֹלְצִין אוֹתָן קֹדֶם קְרִיאַת הַלֵּל, בְּעוֹד שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַחֲזִיר אֶת הַתְּפִלָּה, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹלֵץ אַחַר הַלֵּל. וּבְחֹל הַמּוֹעֵד שֶׁל סֻכּוֹת, שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת קֹדֶם הַהַלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹכְרִין הָאֶתְרוֹג — גַּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יַחֲלֹץ קֹדֶם הַלֵּל:

בחול המועד. בחול המועד חולצין קודם קריאת ההלל, בעוד שהש״ץ מחזיר התפילה, והש״ץ חולץ אחר ההלל. ובחול המועד של סוכות, שיש שהות קודם ההלל בשעת מכירת האתרוג — גם הש״ץ יחלוץ קודם ההלל.

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף קְדֻשַּׁת "כֶּתֶר" — חוֹלְצִין קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף בְּלַחַשׁ אַחַר קְדֻשַּׁת "וּבָא לְצִיּוֹן", לְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לִהְיוֹת מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ". וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים קְדֻשַּׁת "כֶּתֶר" בְּמוּסָף — אַף־עַל־פִּי־כֵן נוֹהֲגִין לְחָלְצָן קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף:

בראש חודש. בראש חודש, במקומות שאומרים במוסף קדושת «כֶּתֶר» — חולצין קודם תפילת מוסף בלחש אחר קדושת «וּבָא לְצִיּוֹן», שאין ראוי להיות מוכתר בתפילין בשעת «כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ». ואף במקומות שאין אומרים «כֶּתֶר» במוסף — נוהגין לחלצן קודם מוסף.

הַחוֹלֵץ תְּפִלָּיו קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לַהֵיכָל — לֹא יַחֲלֹץ בִּפְנֵי הַסֵּפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא יַהֲפֹךְ לְצַד אַחֵר, דְּלֹא יִהְיֶה כְּבוֹד הַסֵּפֶר תּוֹרָה גָּרוּעַ מִכְּבוֹד רַבּוֹ, שֶׁאֵין (תַּלְמִיד) חוֹלֵץ תְּפִלִּין בְּפָנָיו, מֵהַטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לח סָעִיף י:

שלא לחלוץ בפני הספר תורה. החולץ תפיליו קודם שהחזירו הספר תורה להיכל — לא יחלוץ בפני הספר תורה, אלא יהפוך לצד אחר, שלא יהיה כבוד הספר תורה גרוע מכבוד רבו, שאין התלמיד חולץ תפילין בפניו (הטעם בסימן לח סעיף י).