Why a Level 4 dedicated to the Alter Rebbe? The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe is not a commentary on the Mechaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its distinctiveness: it fuses halacha (הלכה) + the reasons of the mitzvot + the inner dimension in a single work, and rules with a unique Talmudic rigour.
For Chabad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the decisive authority. The Rebbe explicitly instructed to study the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) seriously. This page gathers the Rav's way on siman ל״א — דִּין תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (the tefilin on Chabbat and Yom Tov). The siman has two seifim (ב׳ סְעִיפִים), in which the Alter Rebbe unfolds the reason (טעם): Chabbat and Yom Tov are not a time of tefilin, for they are themselves a sign (אות) — and one who lays them לְשֵׁם מִצְוָה transgresses בַּל תּוֹסִיף and slights the sign (חַיָּב מִיתָה) ; then the machloket over חֹל הַמּוֹעֵד (is it itself a sign?) and the custom to lay it while blessing בַּחֲשַׁאי.
שולחן ערוך הרב — סימן ל״א — דִּין תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב
The full text of the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe
שולחן ערוך הרב, סימן ל״א — דִּין תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe's own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.31), followed by our English translation. The siman contains two seifim (ב׳ סְעִיפִים).
סעיף א שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, שֶׁהֵן עַצְמָן אוֹת ; וְהַמַּנִּיחָן לְשֵׁם מִצְוָה — עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף וּמְזַלְזֵל בָּאוֹת. אֲבָל לְצֹרֶךְ אַחֵר (כְּגוֹן הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בַּשָּׂדֶה) — מֻתָּר.
שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת וְגוֹמֵר״, יָצָא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁהֵן עַצְמָן אוֹת בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וְגוֹמֵר״. וְאִם מְנִיחָן בָּהֶם לְשֵׁם מִצְוָה — עוֹבֵר עַל ״בַּל תּוֹסִיף״, וְגַם מְזַלְזֵל לְאוֹת שֶׁל שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בְּמַה שֶּׁמֵּנִיחַ עָלָיו בָּהֶן אוֹת אַחֵר, וְחַיָּב מִיתָה. אֲבָל אִם אֵין מְנִיחָן לְשֵׁם מִצְוָתָן אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר — מֻתָּר, כְּגוֹן הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת מֻנָּחִים בַּשָּׂדֶה — מֻתָּר לְלָבְשָׁם וּלְהַכְנִיסָן לָעִיר דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שא:
Chabbat and Yom Tov are not a time of tefilin — for they are themselves a sign. Chabbat and Yom Tov are not זְמַן תְּפִלִּין: the verse « וְהָיָה לְךָ לְאוֹת » (the tefilin are a sign) excludes Shabbatot and Yamim Tovim, which are themselves a sign (אות) between the Holy One, blessed be He, and Israel — « כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי ». One who nonetheless lays them לְשֵׁם מִצְוָה transgresses « בַּל תּוֹסִיף », and moreover slights (מְזַלְזֵל) the sign of Chabbat and Yom Tov by laying upon it another sign — and he is חַיָּב מִיתָה. But if he does not lay them לְשֵׁם מִצְוָתָן, only for another need — it is permitted: thus one who finds tefilin lying in a field on Chabbat (הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בַּשָּׂדֶה) may wear them and bring them into the city worn as a garment (דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ), as will be explained in סימן שא.
סעיף ב חֹל הַמּוֹעֵד — מַחֲלֹקֶת אִם הוּא אוֹת ; וְנוֹהֲגִין בִּגְלִילוֹת אֵלּוּ לַהֲנִיחָן וּלְבָרֵךְ בַּחֲשַׁאי, וּמִי שֶׁמְּנִיחָן בְּלֹא בְּרָכָה יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹת שֶׁל שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הוּא חִיּוּב הַמִּצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהֶן, וּלְפִיכָךְ גַּם חֹל הַמּוֹעֵד אֵינוֹ זְמַן תְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי מִצְוֹת תְּלוּיוֹת בּוֹ: בְּפֶסַח — מְנִיעַת אֲכִילַת חָמֵץ, וּבֶחָג — מִצְוַת יְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹת הוּא אִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בִּלְבַד, לְפִיכָךְ חֹל הַמּוֹעֵד שֶׁמֻּתָּר בִּמְלָאכָה מִן הַתּוֹרָה — חַיָּב בִּתְפִלִּין. וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל גְּלִילוֹת אֵלּוּ לַהֲנִיחָן בַּמּוֹעֵד, וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּקוֹל רָם כְּמוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, לְהוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קְצָת קְדֻשַּׁת הָאוֹת. וְעוֹד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, לָכֵן אוֹתָן שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ — נָהֲגוּ לְבָרֵךְ בַּחֲשַׁאי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא הַדָּבָר לְמַחֲלֹקֶת, זֶהוּ טַעַם מִנְהָגֵנוּ. אֲבָל מִי שֶׁמְּנִיחָן בְּלֹא בְּרָכָה — יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה, כִּי סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, וּבְרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת. וְאֵין לָחֹשׁ בַּהֲנָחָתָן לְ״בַל תּוֹסִיף״ אַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁחֹל הַמּוֹעֵד אֵינוֹ זְמַן תְּפִלִּין, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן בַּהֲנָחָתוֹ לְשֵׁם מִצְוָה וַדַּאי, אֶלָּא מִסָּפֵק הוּא מְנִיחָן. וּמִטַּעַם זֶה אֵין בִּשְׁמִירַת יוֹם־טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לָחֹשׁ מִטַּעַם זֶה לְאִסּוּר זִלְזוּל הָאוֹת שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, שֶׁאִסּוּר זֶה גַּם כֵּן אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוָה:
Chol haMoed — the machloket over the sign, and the custom to bless בַּחֲשַׁאי. יֵשׁ אוֹמְרִים: the sign (אות) of Chabbat and Yom Tov is the obligation of the mitzvot that depend on them — hence Chol haMoed too is not זְמַן תְּפִלִּין, for mitzvot depend on it (on Pesach, the ban on eating חמץ; on Sukkot, the mitzvah of dwelling in the סוכה). And יֵשׁ אוֹמְרִים: the sign is only the prohibition of מלאכה — hence Chol haMoed, on which מלאכה is permitted מן התורה, is חַיָּב in tefilin. And the custom in all these lands (בְּכָל גְּלִילוֹת אֵלּוּ) is to lay them on Chol haMoed and bless over them, but not to bless aloud in the synagogue (בְּקוֹל רָם) as on the rest of the year — to indicate that these days retain a little of the קְדֻשַּׁת הָאוֹת. Moreover, since יֵשׁ אוֹמְרִים that one does not bless over tefilin on Chol haMoed, those who have the custom to bless bless בַּחֲשַׁאי (in a low voice), so as not to come to מחלוקת — this is the reason of our custom (מִנְהָגֵנוּ). But one who lays them without a berakha does well (יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה), for סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל and the berakhot are not מְעַכְּבוֹת. And there is no concern for בַּל תּוֹסִיף in laying them, even according to those who hold that Chol haMoed is not זְמַן תְּפִלִּין — for he does not intend לְשֵׁם מִצְוָה with certainty, but lays them מִסָּפֵק (out of doubt). For this same reason, keeping יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת does not fall under בַּל תּוֹסִיף. And all the more so is there no concern, on this account, for the prohibition of זִלְזוּל of the sign of Chol haMoed — for that prohibition too exists only when one intends לְשֵׁם מִצְוָה.
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ל״א (Kehot edition, two seifim / ב׳ סְעִיפִים). English translation: DAAT. No passage is cited outside this verifiable text.
היסוד — הַתְּפִלִּין אוֹת, וְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אוֹת ; וְחֹל הַמּוֹעֵד וְהַבְּרָכָה בַּחֲשַׁאי
The yesod: the tefilin are a sign, Chabbat too; חול המועד and the berakha בחשאי
The Alter Rebbe's reading of this siman has three movements. First the yesod of the sign: the tefilin are a sign (אות) (« וְהָיָה לְךָ לְאוֹת »), and one who already has a sign needs no second one — yet Chabbat and Yom Tov are themselves a sign (« כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי »). Then the machloket over חֹל הַמּוֹעֵד: is the sign of the holy days the obligation of the mitzvot that depend on them (so חוה״מ too is exempt), or only the prohibition of מלאכה (so חוה״מ, permitted in מלאכה מן התורה, is obligated)? Finally the conduct of the מנהג: to lay the tefilin on חוה״מ and bless בַּחֲשַׁאי, or without a berakha — governed by סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל and by the fact that one lays them מִסָּפֵק, without a certain כַּוָּנָה of mitzvah.
שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עַצְמָן אוֹת — אֵין צָרִיךְ אוֹת שֵׁנִי
Chabbat and Yom Tov are themselves a sign
The yesod. The tefilin are a sign (אות): « וְהָיָה לְךָ לְאוֹת ». One who already bears a sign of the covenant needs no second one — yet Chabbat and Yom Tov are themselves אות בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: « כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי ».
The Rav's strong consequence. Laying the tefilin nonetheless לְשֵׁם מִצְוָה is not neutral: it is at once בַּל תּוֹסִיף (adding a mitzvah where it has no place) and a זִלְזוּל of the day's own sign — hence its gravity (חַיָּב מִיתָה). By contrast, what is not לְשֵׁם מִצְוָה (המוצא תפילין בשדה) escapes the prohibition.
חֹל הַמּוֹעֵד — מַהוּ הָאוֹת שֶׁל הַיָּמִים הַלָּלוּ
חול המועד — what is the sign of these days?
The machloket. Everything depends on the definition of the אות. יֵשׁ אוֹמְרִים: the sign is the obligation of the dependent mitzvot (חמץ on Pesach, סוכה on Sukkot) — and חוה״מ has them, so it is אֵינוֹ זְמַן תְּפִלִּין. יֵשׁ אוֹמְרִים: the sign is only the prohibition of מלאכה — and since חוה״מ is permitted in מלאכה מן התורה, it is חַיָּב בִּתְפִלִּין.
The meaning. The Rav does not flatten the machloket: he makes the entire practical regime of חוה״מ (to lay or not, to bless or not) depend on it, and the conduct is settled on the doubt itself.
הַבְּרָכָה בַּחֲשַׁאי — סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל
The berakha בחשאי — סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל
The מנהג. Where one laid tefilin on חוה״מ, one blessed בַּחֲשַׁאי — not aloud in the synagogue — so as not to provoke מחלוקת (זֶהוּ טַעַם מִנְהָגֵנוּ) and to mark that these days retain קְצָת קְדֻשַּׁת הָאוֹת.
The Rav's reasoning. One who lays them without a berakha does well (יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה): סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, and the berakhot are not מְעַכְּבוֹת. And laying them thus is neither בַּל תּוֹסִיף nor זִלְזוּל, for one lays them מִסָּפֵק, without a certain כַּוָּנָה of mitzvah (just as יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת is not בַּל תּוֹסִיף).
Referral to study. The reach of the yesod set here — שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עַצְמָן אוֹת, וְאֵין צָרִיךְ אוֹת שֵׁנִי: the holy day is already the sign of the covenant, so that adding the tefilin to it would be a זִלְזוּל of its own sign — meets the Chabad sensibility on the inner value of Chabbat and Yom Tov as a living « sign » between Israel and the Holy One, blessed be He. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav's text, without citing a chapter of Chassidut or a precise formulation, and without adding anything invented to the spiritual meaning. For in-depth study of this dimension, learn with a Chabad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe's psak
A comparison of the Alter Rebbe's way with those of the Mechaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Berura (משנה ברורה) on the key points of siman ל״א. The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it sets out the Rav's own sensibility as it emerges from his text (§1, two seifim). The Rav unfolds the reason and the מספק structure where the Mechaber contents himself with the statement.
| Topic | Mechaber | Rama | Mishna Berura | The Alter Rebbe's way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| שבת ויו״ט — זמן תפילין? | OH ל״א:א — one does not lay tefilin on Shabbat and Yom Tov, for they are themselves a sign, and if one lays another sign on them — it is a slight to their own sign. | — | MB ל״א / Menachot לו — Shabbat and Yom Tov are not the time of tefilin, since they are themselves a sign. | The Alter Rebbe's way — אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת״ — יָצְאוּ שֶׁהֵן עַצְמָן אוֹת, ״כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי״ ; וְהַמַּנִּיחָן לְשֵׁם מִצְוָה — עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף וּמְזַלְזֵל בָּאוֹת, וְחַיָּב מִיתָה. |
| המוצא תפילין בשבת בשדה | OH ל״א / שא — one who finds tefilin brings them in worn as a garment (to guard them, not lisheim mitzvah). | — | MB — for another need (saving the tefilin) — permitted, since it is not for the mitzvah of tefilin. | The Alter Rebbe's way — אִם אֵין מְנִיחָן לְשֵׁם מִצְוָתָן אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר — מֻתָּר ; כְּגוֹן הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בַּשָּׂדֶה — מַכְנִיסָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ (וְעַיֵּן סי׳ שא). |
| חול המועד — חיוב תפילין | OH ל״א:ב — Chol haMoed is not the time of tefilin, like Shabbat and Yom Tov (the view of the Zohar and the mekubalim to exempt). | יש אומרים that Chol haMoed is obligated in tefilin (Beit Yossef in the name of the Rosh), and so the custom in these lands is to lay them. | MB ל״א — the Ashkenazi custom was to lay them on Chol haMoed ; today most poskim / communities do not lay them on Chol haMoed. | The Alter Rebbe's way — מַחֲלֹקֶת בְּהַגְדָּרַת הָאוֹת : אִם הָאוֹת חִיּוּב הַמִּצְוֹת — פָּטוּר ; אִם הָאוֹת אִסּוּר מְלָאכָה בִּלְבַד — חַיָּב. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּגְלִילוֹת אֵלּוּ לַהֲנִיחָן. |
| הברכה בחול המועד | OH ל״א — (per the exempting view, one neither lays nor blesses). | one blesses over them, except that one does not bless aloud in the synagogue as on the rest of the year. | MB ל״א — customs differ ; and one who lays without a berakha has whom to rely on. | The Alter Rebbe's way — הַנּוֹהֲגִין לְבָרֵךְ — מְבָרְכִין בַּחֲשַׁאי (שֶׁלֹּא יָבוֹא לְמַחֲלֹקֶת), זֶהוּ טַעַם מִנְהָגֵנוּ ; וּמִי שֶׁמְּנִיחָן בְּלֹא בְּרָכָה — יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה (סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל). |
This table is drawn from the text of the Mechaber (Orah Haim ל״א, two seifim, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yosef, Tur, Rambam Hilchot Tefilin ד, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Berura, Beur Halacha, Pri Megadim, Aruch haShulchan, Kaf haChaim ; Talmud Menachot לו ע״א-ע״ב, Eruvin צו ע״א ; Zohar on חול המועד). The Alter Rebbe column rests on the actual text of the Shulchan Aruch HaRav reproduced in §1. Uncertain seif katan attributions are left « al derekh ha-sevara ».
קווי היסוד של שיטת הרב
The guiding lines of the Rav's way on this siman
Three orientations that characterise the Alter Rebbe's sensibility on this siman — beyond the mere application of the rule. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav's reading → practical consequence. Each line rests on the Rav's actual text (§1).
קו א — שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עַצְמָן אוֹת
The holy day is itself the sign
Principle of the siman: on Chabbat and Yom Tov one does not lay tefilin (seif א).
The Rav's reading: the טעם is not a mere technical exemption — it is that the day עַצְמוֹ אוֹת; laying a second sign on it is בַּל תּוֹסִיף and זִלְזוּל (חַיָּב מִיתָה).
Practical consequence: one does not lay them לְשֵׁם מִצְוָה; but what is not לְשֵׁם מִצְוָה (המוצא תפילין בשדה) remains מֻתָּר, דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ.
קו ב — חֹל הַמּוֹעֵד תָּלוּי בְּהַגְדָּרַת הָאוֹת
חול המועד depends on the definition of the sign
Principle of the siman: is חוה״מ a time of tefilin? (seif ב).
The Rav's reading: the answer follows the machloket over the אות — the obligation of the dependent mitzvot (⟶ exempt) or the prohibition of מלאכה alone (⟶ obligated). The Rav brings both views and the custom to lay them.
Practical consequence: the regime of חוה״מ (laying / blessing) flows from the doubt; for the concrete communal conduct → consult a Rav.
קו ג — הַהֲנָחָה מִסָּפֵק וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל
Laying מספק, and סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל
Principle of the siman: on חוה״מ, to bless בַּחֲשַׁאי or to lay them without a berakha (seif ב).
The Rav's reading: since one lays them מִסָּפֵק, there is neither בַּל תּוֹסִיף nor זִלְזוּל (which exist only with a certain כַּוָּנָה of mitzvah); and for the berakha, סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל.
Practical consequence: one who lays them without a berakha יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה; the custom to bless בַּחֲשַׁאי aims to avoid מחלוקת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
The Chabad conduct in practice
Five points of conduct that flow directly from siman ל״א in the sensibility of the Alter Rebbe and of Chabad — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the detail of particular cases and the custom on חול המועד (to lay or not, to bless or not).
For the Chabad Chassid — Siman ל״א (תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב)
- ① Chabbat and Yom Tov — one does not lay them. These days are אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין: they are themselves a sign. Laying tefilin לְשֵׁם מִצְוָה on them would be בַּל תּוֹסִיף and a זִלְזוּל of the day's sign. Basis: SA HaRav ל״א seif א.
- ② Finding tefilin on Chabbat. What is not לְשֵׁם מִצְוָה remains permitted: one who finds tefilin in a field (הַמּוֹצֵא בַּשָּׂדֶה) may bring them into the city דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ (see סי׳ שא). Basis: SA HaRav ל״א seif א.
- ③ חול המועד — the custom. This is a machloket (is the sign the obligation of the mitzvot, or the prohibition of מלאכה); the custom varies by community. For Chabad and for your community — follow your Rav. Basis: SA HaRav ל״א seif ב.
- ④ The berakha on חול המועד. Those who lay them while blessing do so בַּחֲשַׁאי (not aloud in the synagogue); and one who lays them without a berakha does well (יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה) — סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. Basis: SA HaRav ל״א seif ב.
- ⑤ מספק, without בל תוסיף. Laying them on חוה״מ falls under neither בַּל תּוֹסִיף nor זִלְזוּל, for one lays them מִסָּפֵק and not with a certain intent of mitzvah — just like יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת. Basis: SA HaRav ל״א seif ב.
⚠ This section presents the Chabad conduct grounded in the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe, siman ל״א (actual text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic ruling for a particular case. For any concrete question — and in particular the custom on חול המועד (to lay or not, to bless or not): consult your Rav, and for Chabad, a Chabad Rav.