Why a Level 4 dedicated to the Alter Rebbe? The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe is not a commentary on the Mechaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its distinctiveness: it fuses halacha (הלכה) + the reasons of the mitzvot + the inner dimension in a single work, and rules with a unique Talmudic rigour.
For Chabad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the decisive authority. The Rebbe explicitly instructed to study the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) seriously. This page gathers the Rav's way on siman ל׳ — זְמַן הֲנָחָתָן (the time of laying the tefilin). The siman has five seifim (ה׳ סְעִיפִים), in which the Alter Rebbe unfolds the reason (טעם): night is in itself a time of tefilin מן התורה, yet forbidden by גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם ; the morning time (משיכיר את חבירו at ד׳ אמות) ; the case of guarded tefilin (לְשָׁמְרָן) ; the early traveler (on foot / mounted) ; and one who prayed Arvit מבעוד יום.
שולחן ערוך הרב — סימן ל׳ — זְמַן הֲנָחָתָן
The full text of the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe
שולחן ערוך הרב, סימן ל׳ — זְמַן הֲנָחָתָן — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe's own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.30), followed by our English translation. The siman contains five seifim (ה׳ סְעִיפִים).
סעיף א לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לַהֲנִיחָן בַּלַּיְלָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם — עַד עֵת קִימָה, מִשֶּׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת.
לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה״, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ יָמִים וְלֹא לֵילוֹת — אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּחֻקַּת הַתְּפִלִּין, אֶלָּא בְּחֻקַּת הַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעְלָה: ״וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת וְגוֹמֵר״. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זְמַן שֵׁנָה, וּגְזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם, וְאָסוּר לִישֹׁן בִּתְפִלִּין מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מד. וְלָכֵן אַף לְאַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, שֶׁהוּא יוֹם לְכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה — אָסוּר לַהֲנִיחָן עַד שֶׁתַּגִּיעַ עֵת קִימָה מִשֵּׁנָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת, שֶׁאִלּוּ רָגִיל עִמּוֹ הַרְבֵּה — יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ מֵרָחוֹק, וְאִם אֵינוֹ רָגִיל עִמּוֹ כְּלָל — לֹא יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ בְּקָרוֹב מְאֹד:
Night is a time of tefilin מן התורה — and the decree. Night is a time of tefilin מן התורה (מִן הַתּוֹרָה): the verse « וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת ... מִיָּמִים יָמִימָה » — whose sense is יָמִים וְלֹא לֵילוֹת, days and not nights — does not speak of the law of tefilin, but of the law of Pesach stated above. But the Sages forbade laying tefilin at night, since it is a time of sleep, by a גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם (lest he forget and sleep in them) — and it is forbidden to sleep in tefilin (סימן מד). Therefore, even after עֲלוֹת עַמּוּד הַשַּׁחַר — which is already « day » for all the mitzvot of the Torah — it is forbidden to lay them until עֵת קִימָה arrives, the hour when most people rise, that is until the day is bright enough to recognise a familiar person at four cubits (אַרְבַּע אַמּוֹת) away — a familiar one whom he associates with a little; for one he associates with much he recognises even from afar, and one he does not associate with at all he does not recognise even very close by.
סעיף ב אִם הֱנִיחָן קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים וְחָשְׁכָה עָלָיו — מֻתָּר וְאֵין מוֹרִין כֵּן ; וְאִם נִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר וּמוֹרִין כֵּן.
אִם הֱנִיחָן קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים וְחָשְׁכָה עָלָיו, אֲפִלּוּ הֵן עָלָיו כָּל הַלַּיְלָה — מֻתָּר, וְאֵין מוֹרִין כֵּן הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. וְלָכֵן לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן אֶלָּא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא בָּרַבִּים, שֶׁמָּא יִטְעוּ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁבְּיוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֵין לָחֹשׁ שֶׁיִּטְעוּ. וְאִם לֹא חָלַץ תְּפִלָּיו כְּשֶׁהִגִּיעַ צֵאת הַכּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם לְשָׁמְרָן וְנִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר, וּמוֹרִין כֵּן (וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְשָׁמְרָן). אֲבָל אָסוּר לַהֲנִיחָן עָלָיו לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה כְּדֵי לְשָׁמְרָן (וְאִם מְנִיחָן עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו בַּלַּיְלָה כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר, וְאֵין מוֹרִין כֵּן לַהֲנִיחָן לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ):
Tefilin already laid before nightfall, and the case of guarding them. One who had laid them before צֵאת הַכּוֹכָבִים and night fell upon him: even if they stay on him all night — it is permitted, but one does not rule so in practice (אֵין מוֹרִין כֵּן), lest people come to lay them at the outset (לְכַתְּחִלָּה) at night. So he does it only in private, not in public — lest people err to say that it is permitted to lay them at the outset at night; except in the בֵּית הַמִּדְרָשׁ, where there is no concern that those who sit there will err. And if he did not take off his tefilin at צֵאת הַכּוֹכָבִים because he had no place to guard them (לְשָׁמְרָן) and they are found on him in order to guard them — it is permitted, and one does rule so (וּמוֹרִין כֵּן) — but he must tell onlookers that he is doing so to guard them. However, it is forbidden to lay them at the outset at night to guard them. (And if he lays them מִבְּעוֹד יוֹם, while it is still day, so that they remain on him at night to guard them — it is permitted; but one does not rule so, to lay them at the outset for that purpose.)
סעיף ג הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בַּהַשְׁכָּמָה — יָכוֹל לַהֲנִיחָן קֹדֶם, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וִיבָרֵךְ ; וְהוּא בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו.
הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בַּהַשְׁכָּמָה קֹדֶם שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם — יָכוֹל לַהֲנִיחָן קֹדֶם יְצִיאָתוֹ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ — יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וִיבָרֵךְ, שֶׁאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁכִּים וְיָצָא לַדֶּרֶךְ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בְּהִלּוּכוֹ, אֲבָל הָרוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן, שֶׁיּוּכַל לִישֹׁן — אָסוּר לַהֲנִיחָן קֹדֶם זְמַנָּן:
The early traveler. One who wished to set out on the road early, before the day is bright, may lay them before his departure, and when their time arrives he touches them (יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן) and makes the berakha — for there is no concern that he will sleep in them, since he rose early and set out on the road. In what case? For one who goes on foot (בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו), who cannot sleep while walking; but one who rides or sits in a wagon (קָרוֹן), who could sleep — it is forbidden for him to lay them before their time.
סעיף ד הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד בֵּיתוֹ, מִפְּנֵי הָרוֹאִים ; וְכֵן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם.
הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, דְּהַיְנוּ צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְחָלְצָן וְלִשָּׂא אוֹתָן בְּיָדוֹ שֶׁמָּא יִפְּלוּ מִיָּדוֹ — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי הָרוֹאִים, שֶׁלֹּא יִטְעוּ לוֹמַר מֻתָּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה בַּלַּיְלָה. וְכֵן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְקָדַשׁ עָלָיו בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁאֵין זְמַן תְּפִלִּין, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲלֹץ וְלַהֲנִיחָן שָׁם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבַּשָּׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵיתוֹ, שֶׁמִּשּׁוּם בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין הִתִּירוּ לְהַכְנִיסָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ לָעִיר. וְאִם יֵשׁ בַּיִת קָרוֹב לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין שָׁם — חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן שָׁם, וְלֹא יֵלֵךְ בָּהֶן יוֹתֵר בָּעִיר, בֵּין בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בֵּין בְּלֵילֵי הַחֹל:
On the road at sunset, and in the beit hamidrash when the day is sanctified. One who was coming on the road, tefilin on his head, and the sun set upon him — that is צֵאת הַכּוֹכָבִים — and does not wish to take them off and carry them in his hand lest they fall: he places his hand upon them until he reaches home, because of onlookers (מִפְּנֵי הָרוֹאִים), lest they err to say it is permitted to lay tefilin at the outset at night. Likewise one who sits in the בֵּית הַמִּדְרָשׁ, tefilin on his head, and the day was sanctified upon him on erev Shabbat or Yom Tov — which is not זְמַן תְּפִלִּין — and cannot take them off and lay them there, in the field beit hamidrash, since it is not a guarded place: he places his hand upon them until he comes home, for on account of the disgrace of the tefilin (בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין) they permitted bringing them into the city worn as a garment (דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ). And if there is a house near the wall (חוֹמָה) where they can be guarded — he takes them off and lays them there, and will not go further with them in the city, whether on the nights of Shabbat and Yom Tov or on weekday nights.
סעיף ה מִי שֶׁשָּׁכַח וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יָנִיחַ, וְטוֹב לָחֹשׁ לַסְּבָרָה הָאַחֲרוֹנָה.
מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הֵנִיחַ תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם — יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לוֹ לַהֲנִיחָן אָז, לְפִי שֶׁכְּבָר עֲשָׂאוֹ לִזְמַן זֶה לַיְלָה (וּזְמַן שְׁכִיבָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית). וְאִם יָנִיחַ בּוֹ תְּפִלִּין — יַחֲזֹר וְיַעֲשֵׂהוּ יוֹם, וַהֲרֵי הֵן שְׁתֵּי קֻלּוֹת שֶׁסּוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אֲבָל אִם הוּא לֹא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן, אֲפִלּוּ הַצִּבּוּר הִתְפַּלְּלוּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵין עוֹשֶׂה שְׁתֵּי קֻלּוֹת שֶׁסּוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק עַל זֶה. וְטוֹב לָחֹשׁ לַסְּבָרָה הָאַחֲרוֹנָה:
One who prayed Arvit before nightfall without laying tefilin. One who forgot and did not lay tefilin all day, and remembers after praying Arvit while it is still day (מִבְּעוֹד יוֹם): יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר that it is forbidden for him to lay them then, since he has already made this time « night » (זְמַן שְׁכִיבָה, by the Kriat Shema and the Arvit prayer). If he lays tefilin on it, he re-makes it « day » — and these are two leniencies (שְׁתֵּי קֻלּוֹת) that contradict one another. But if he has not yet prayed — even if the community has prayed — there is nothing in this, since he is not making two contradicting leniencies. And יֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק, an opinion disagrees on this; and it is good to be concerned for the latter view (וְטוֹב לָחֹשׁ לַסְּבָרָה הָאַחֲרוֹנָה).
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ל׳ (Kehot edition, five seifim / ה׳ סְעִיפִים). English translation: DAAT. No passage is cited outside this verifiable text.
היסוד — זְמַן הַהֲנָחָה, לַיְלָה לַאו זְמַן תְּפִלִּין מִדְּרַבָּנָן, וְהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
The yesod: the morning time, night forbidden מדרבנן, and the traveler
The Alter Rebbe's reading of this siman has three movements. First, the yesod of the morning time: one lays them only from עֵת קִימָה — when one recognises a familiar person at ד׳ אַמּוֹת (the same שיעור as the tsitsit, סי׳ יח). Then the structure of the night's prohibition: night is in itself a time of tefilin מן התורה, yet the Sages forbade it by a גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם — a rabbinic din grafted onto a time that, by Torah, would be valid. Finally the cases of the road: the early traveler on foot (מוּתָּר לְהַקְדִּים) and one on the road at sunset (מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם), governed by מַרְאִית הָעַיִן and the honour of the tefilin.
זְמַן הַהֲנָחָה — מִשֶּׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּד׳ אַמּוֹת
The morning time — recognising a familiar person at ד׳ אמות
The yesod. The Rav fixes the שיעור: not עֲלוֹת הַשַּׁחַר, but עֵת קִימָה מִשֵּׁנָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם — when the day is bright enough to recognise a familiar one whom he associates with a little, at four cubits (ד׳ אַמּוֹת).
The parallel. This is the same criterion as the tsitsit (סי׳ יח) — « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ » : the moment one can make out objects. The Rav measures the time not by pure astronomy but by human recognition, adjusted to the degree of familiarity.
לַיְלָה — מִן הַתּוֹרָה זְמַן, וְאִסּוּר מִדְּרַבָּנָן
Night — a time מן התורה, forbidden מדרבנן
The Rav's fine ground. The Alter Rebbe rules that לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא מִן הַתּוֹרָה: the verse « מִיָּמִים יָמִימָה » (יָמִים וְלֹא לֵילוֹת) bears on the law of Pesach, not on that of tefilin. Night is therefore not excluded by the Torah.
The gezera. The prohibition is only rabbinic: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם, since sleeping in tefilin is forbidden (סימן מד). Hence the consequence: even after עַמּוּד הַשַּׁחַר, one waits for עֵת קִימָה — not because it is not « day », but because it is still זְמַן שֵׁנָה.
הַיּוֹצֵא וְהַבָּא בַּדֶּרֶךְ — מַרְאִית הָעַיִן
The traveler — מראית העין and the honour of the tefilin
The early traveler. Since the prohibition rests on the fear of sleep, it falls away where that fear does not exist: one who sets out on foot (הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו) may lay them early and make the berakha at the time — but not the רוֹכֵב or one in a קָרוֹן, who could sleep.
One caught by nightfall. On the road at sunset, or in the beit hamidrash when the day is sanctified — he places his hand on the tefilin (מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם) until home, מִפְּנֵי הָרוֹאִים and for the honour of the tefilin; and if there is a guarded house near the wall, he lays them there (וְעַיֵּן סי׳ לא).
Referral to study. The reach of the yesod set here — לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין הָאִסּוּר אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם : the « real » time of tefilin is broader than the « practical » time the Sages set, and the whole conduct of the morning, the road and the sunset is governed by the fear of sleep and by מַרְאִית הָעַיִן — meets the Chabad sensibility on the care (זְהִירוּת) and honour surrounding the wearing of tefilin. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav's text, without citing a chapter or a precise formulation, and without adding anything invented to the spiritual meaning. For in-depth study of this dimension, learn with a Chabad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe's psak
A comparison of the Alter Rebbe's way with those of the Mechaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Berura (משנה ברורה) on the key points of siman ל׳. The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it sets out the Rav's own sensibility as it emerges from his text (§1, five seifim). The Rav unfolds the reason where the Mechaber contents himself with the statement.
| Topic | Mechaber | Rama | Mishna Berura | The Alter Rebbe's way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| זמן ההנחה בבוקר (the shiur) | OH ל׳:א — משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד׳ אמות ויכירנו (like the tsitsit, סי׳ יח). | — | MB ל׳ — the same shiur as tsitsit (סי׳ יח) ; משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת at ד׳ אמות. | The Alter Rebbe's way — עֵת קִימָה מִשֵּׁנָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ — הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת. |
| לילה — זמן תפילין / גזרה שמא ישן | OH ל׳ — one does not lay tefilin at night. | — | MB ל׳ / Menachot לו — night is not the time of tefilin ; rabbinically a decree lest he sleep, and מן התורה there is a machloket. | The Alter Rebbe's way — chidush of the reason: לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה (the verse is in the law of Pesach, not tefilin) ; וְאֵין הָאִסּוּר אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם. |
| היוצא לדרך בהשכמה | OH ל׳:ג — a traveler lays them before their time, and when their time arrives he touches them and makes the berakha. | — | MB ל׳ — only for one on foot ; a rider or one in a wagon who can sleep — forbidden. | The Alter Rebbe's way — בְּהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בְּהִלּוּכוֹ — מֻתָּר ; אֲבָל הָרוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן שֶׁיּוּכַל לִישֹׁן — אָסוּר לַהֲנִיחָן קֹדֶם זְמַנָּן. |
| שקעה עליו חמה בדרך / קדש עליו היום | OH ל׳:ד — he places his hand on them until he reaches home, because of onlookers. | — | MB ל׳ — on account of the disgrace of tefilin they permitted bringing them into the city worn as a garment. | The Alter Rebbe's way — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד בֵּיתוֹ ; וְאִם יֵשׁ בַּיִת קָרוֹב לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין שָׁם — חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן שָׁם (וְעַיֵּן סי׳ לא). |
This table is drawn from the text of the Mechaber (Orah Haim ל׳, five seifim, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yosef, Tur, Rambam Hilchot Tefilin ד, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Berura, Beur Halacha, Pri Megadim, Aruch haShulchan, Kaf haChaim ; Talmud Menachot לו ע״א-ע״ב, Berachot ט ע״ב). The Alter Rebbe column rests on the actual text of the Shulchan Aruch HaRav reproduced in §1. Uncertain seif katan attributions are left « al derekh ha-sevara ».
קווי היסוד של שיטת הרב
The guiding lines of the Rav's way on this siman
Three orientations that characterise the Alter Rebbe's sensibility on this siman — beyond the mere application of the rule. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav's reading → practical consequence. Each line rests on the Rav's actual text (§1).
קו א — זְמַן הַהֲנָחָה נִמְדָּד בְּהַכָּרַת חֲבֵרוֹ
The time is measured by recognising a familiar person
Principle of the siman: one lays tefilin from עֵת קִימָה (seif א).
The Rav's reading: the concrete שיעור — שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ, a familiar « whom he associates with a little » ; it is the same criterion as the tsitsit (סי׳ יח).
Practical consequence: one goes not merely by the hour of עַמּוּד הַשַּׁחַר, but by the light sufficient to make out and recognise.
קו ב — לַיְלָה זְמַן מִן הַתּוֹרָה, גְּזֵרָה מִדְּרַבָּנָן
Night: a Torah time, a rabbinic prohibition
Principle of the siman: one does not lay tefilin at night.
The Rav's reading: לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה ; the prohibition is only a גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִישַׁן בָּהֶם — hence one does not rule the leniencies publicly (אֵין מוֹרִין כֵּן), while the guarded-tefilin case (לְשָׁמְרָן) is permitted and ruled so (וּמוֹרִין כֵּן).
Practical consequence: the « Torah din / rabbinic decree » structure governs every nuance of the leniencies ; for the detail → consult a Rav.
קו ג — הַדֶּרֶךְ : הַחֲשַׁשׁ שֶׁמָּא יִישַׁן וּמַרְאִית הָעַיִן
The road: the fear of sleep and מראית העין
Principle of the siman: the early traveler and one caught by nightfall (seifim ג-ד).
The Rav's reading: the one on foot may lay them early (no fear of sleep), not the רוֹכֵב ; one on the road at sunset מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם until home, מִפְּנֵי הָרוֹאִים and for the honour of the tefilin.
Practical consequence: one adjusts conduct to the risk of sleep and to others' eyes ; a guarded house near the wall → lay them there (סי׳ לא).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
The Chabad conduct in practice
Five points of conduct that flow directly from siman ל׳ in the sensibility of the Alter Rebbe and of Chabad — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the detail of particular cases and times (עֵת קִימָה, צֵאת הַכּוֹכָבִים).
For the Chabad Chassid — Siman ל׳ (זְמַן הֲנָחָתָן)
- ① In the morning — from when. One lays tefilin from עֵת קִימָה: when the day is bright enough to recognise a familiar person at ד׳ אַמּוֹת (the same שיעור as the tsitsit, סי׳ יח). Basis: SA HaRav ל׳ seif א.
- ② At night — one does not lay them. Although night is זְמַן תְּפִלִּין מִן הַתּוֹרָה, the Sages forbade it (גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם) ; even after עַמּוּד הַשַּׁחַר one waits for עֵת קִימָה. Basis: SA HaRav ל׳ seif א-ב.
- ③ The early traveler. One who sets out on foot (הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו) before daylight may lay them early, then touch them and make the berakha at the time ; but one mounted or in a wagon (who could sleep) — forbidden. Basis: SA HaRav ל׳ seif ג.
- ④ On the road at sunset / entrance of Shabbat. Caught by צֵאת הַכּוֹכָבִים with tefilin on the head, he places his hand on them until home (מִפְּנֵי הָרוֹאִים) ; a guarded house near the wall → lay them there (see סי׳ לא). Basis: SA HaRav ל׳ seif ד.
- ⑤ After Arvit מבעוד יום. One who prayed Arvit before nightfall without laying tefilin: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר that he no longer lays them (two contradicting leniencies) — וְטוֹב לָחֹשׁ for this view. Basis: SA HaRav ל׳ seif ה.
⚠ This section presents the Chabad conduct grounded in the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe, siman ל׳ (actual text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic ruling for a particular case. For any concrete question — and in particular the exact times (עֵת קִימָה in the morning, צֵאת הַכּוֹכָבִים at sunset) and conduct on the road: consult your Rav, and for Chabad, a Chabad Rav.