✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דקדוק כתיבת האותיות ותמונתן — עיונים מעמיקים
סימן ל״ו · שלשה סעיפים
צורת האותיות ומקורה · גולם אחד ונגיעות · תגין שעטנ״ז ג״ץ
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ו — שלשה סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, ברוך שאמר, ספר התרומה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים, משנת סופרים

הבסיס התלמודי:
מנחות כ״ט. (כתרי האותיות ותגין; ד ור) · רמב״ם הלכות תפילין א׳-ב׳ · צורת האותיות ומקורה

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — the דקדוק in the form of the letters: the yesod that the צורה makes or unmakes the letter (three seifim)
  2. צורת האותיות ומקורה — הלמ״ס, תלמוד וקבלה — the origin of the letters' form, the criterion of the תינוק דלא חכים ולא טיפש, and the line between שינה צורה (not פסול) and הפסיד צורה (seif 1)
  3. גולם אחד — מוקף גויל ונגיעות — each letter a single body: the נגיעות of the א, שי״ן, עי״ן, צד״י, and the exception of the ה״א and the קו״ף (seif 2)
  4. תגין וכתרים — שעטנ״ז ג״ץ — the source of the crowns (מנחות כ״ט), חובה vs מנהג, and the omission that does not render פסול (seif 3)
  5. חק תוכות וכתיבה כסדרן — the correction of the letter, the link with siman 32 (the תיקון, the scraping)
  6. נפקא מינה למעשה — summary of the הנהגות
  7. טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּקְדּוּק כְּתִיבַת הָאוֹתִיּוֹת וּתְמוּנָתָן. וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בִּכְתִיבַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה צוּרַת שׁוּם אַחַת מֵהֶן וְלֹא תִּדְמֶה לְאַחֶרֶת. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב בִּכְתִיבָה תַמָּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּטּוּר וּבִשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְהוּא יָדוּעַ אֵצֶל הַסּוֹפְרִים; מִיהוּ אִם שִׁנָּה בְּצוּרַת הַכְּתָב אֵינוֹ פָּסוּל.

סָעִיף ב׳: כָּל אוֹת צְרִיכָה לִהְיוֹת גֹּלֶם אֶחָד, לְכָךְ צָרִיךְ לִיזָּהֵר בַּנְּקֻדָּה שֶׁעַל הָאָלֶ״ף שֶׁתְּהֵא כְּמִין יוּ״ד, וּבַנְּקֻדָּה שֶׁתַּחְתֶּיהָ, וּבְיוּדֵ״י הַשִּׁי״ן וְהָעִי״ן, וַאֲחוֹרֵי הַצַּד״י שֶׁיִּהְיוּ נוֹגְעִים בָּאוֹת, וּבְאַחַת שֶׁאֵינָהּ נוֹגַעַת פְּסוּלִין. וְכֵן בִּשְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת, חוּץ מֵהֵ״א וְקוּ״ף שֶׁאֵין לִיגַּע הָרֶגֶל בַּגַּג, וְאִם נָגַע פָּסוּל.

סָעִיף ג׳: צָרִיךְ לְתַיֵּג שַׁעַטְנֵ״ז גַּ״ץ, וְהַסּוֹפְרִים נָהֲגוּ לְתַיֵּג אוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת; וְאִם לֹא תִּיֵּג — אֲפִלּוּ שַׁעַטְנֵ״ז גַּ״ץ — לֹא פָּסַל.

Concise explanation:

Seif 1: One must דקדק to the writing of the letters, so that none changes its form (צורה) nor resembles another. Rama: לכתחילה write in כתיבה תמה, known to the sofrim; but one who only changed the style of the tracing (שינה בצורת הכתב) — not פסול.

Seif 2: Each letter = a single body (גולם אחד). The נקודות of the א (upper “like a יו״ד,” lower), the יודי״ן of the שי״ן and the עי״ן, the back of the צד״י — must touch; otherwise פסול. Except the ה״א and the קו״ף, whose רגל must not touch the גג — and if it touches, פסול.

Seif 3: One must crown (לתייג) שעטנ״ז ג״ץ, and the sofrim crown others; but if one did not crown — even שעטנ״ז ג״ץ — it is not פסול.

1. הקדמת הסוגיא — דקדוק צורת האותיות ותמונתן

פתח דבר — פתיחת הסימן

לאחר שביאר מרן את דיני עשיית התפילין, כתיבתן וסדרן (סימנים ל״ב-ל״ה), בא בסימן ל״ו לבאר את דקדוק צורת האותיות ותמונתן — שכל אות תישמר בצורתה המקובלת, ולא תשתנה ולא תדמה לאחרת. ויסוד הסימן: צורת האות מעכבת — שאין האות אות אלא בהיותה בתמונתה, ומשנשתנתה צורתה לגמרי או נדמתה לאחרת — פסולה. ומזה נובעים הסעיפים: (א) דקדוק הצורה, כתיבה תמה לכתחילה, ושינה בצורת הכתב שאינו פוסל; (ב) גולם אחד ונגיעת חלקי האות (א, שי״ן, עי״ן, צד״י), וההיפך בה״א ובקו״ף; (ג) תיוג שעטנ״ז ג״ץ, ומנהג הסופרים, ושלא תייג אינו פוסל.
הערה יסודית: הסימן ניצב על ציר אחד — תמונת האות — הנחלק לשלושה דקדוקים. (א) דקדוק הצורה בכללותה (שלא תשתנה ולא תדמה); (ב) דקדוק הגוף (גולם אחד, שיהיו חלקי האות נוגעים ומחוברים); (ג) דקדוק הנוי (תגין). והחילוק שביניהם עולה מלשון מרן: בצורה ובגוף — יש פסול, ובתגין — "לא פסל". ומכאן שהצורה והגוף מעכבים, והתגין הידור. וכל שאר פרטי הסימן ענפים של יסוד אחד: שתהא האות ניכרת כתמונתה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: "צורת האות" הפוסלת בהשתנותה — האם היא דין בעצם התמונה (הלכה למשה מסיני שכך תבנית כל אות, ובנשתנתה נעקרה התבנית), או דין בהיכר וקריאה (שתהא נקראת כהלכתה, ותלוי בדעת הרואה — התינוק)? ומלשון מרן "שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת" משמע ששני הפסולים כרוכים — נשתנתה (איבדה תמונתה) או נדמתה (נעשתה כאות אחרת). וברוב הפוסקים מכריע התינוק דלא חכים ולא טיפש בספק, מכלל שהיכר האות עיקר; אך במקום שידוע לנו שהצורה נפסדה — אין קריאת התינוק מועלת (כמבואר סימן ל״ב).

2. צורת האותיות ומקורה — הלמ״ס, תלמוד וקבלה

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: "צריך לדקדק בכתיבת האותיות שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת. הגה: ולכתחילה יכתוב בכתיבה תמה כמו שנתבאר בטור ובשאר פוסקים והוא ידוע אצל הסופרים; מיהו אם שינה בצורת הכתב אינו פסול."
שורש הדין — מקור צורת האותיות: תמונת האותיות אינה הסכמה בעלמא, אלא מסורה מדורי דורות בשלושה מקורות: (א) הלכה למשה מסיני — כדברי הרמב״ם (הלכות תפילין א׳-ב׳, והלכות ספר תורה) בצורת האותיות ובעיכובן; (ב) התלמוד והמדרשים — כדרשות חז״ל בצורת האותיות (מנחות כ״ט., שבת ק״ד.), ובהן נתבארו דקדוקי התמונה; (ג) קבלת הראשונים — הברוך שאמר, הספר התרומה והמרדכי קבעו "אלפא ביתא" של צורת האותיות, ומהם מקור הכתב הידוע אצל הסופרים (הוא "כתיבה תמה"). והבית יוסף והטור ליקטו דקדוקים אלו, והמשנה ברורה והביאור הלכה הביאום כ"אלפא ביתא דצורת האותיות".
שלוש רמות בצורת האות (על דרך הסברה): והרמ״א דקדק לחלק: "ולכתחילה כתיבה תמה" (רמת הסופרים), ומאידך "אם שינה בצורת הכתב אינו פסול" (ששינוי הסגנון אינו כשינוי הצורה העצמית).
חקירה — תינוק דלא חכים ולא טיפש: גדר ההכשר או תנאי בפני עצמו? כל אות שיש בה ספק אם נשתנתה צורתה — מראין לתינוק, ואם קוראה כהלכתה כשרה (כמבואר סימן ל״ב, ובלשון הרמב״ם והרא״ש). ונפקא מינה: אות שהתינוק קוראה כהלכתה אך הסופר יודע שחיסר בה עוקץ המעכב — לצד א׳ פסולה (שהעדות בטלה כשידוע היפך), ולצד ב׳ הקריאה מכרעת. והעיקר כצד א׳: "אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה אין קריאת התינוק מועלת".
קושיא — "שינה בצורת הכתב אינו פסול" מול "לא תשתנה צורת שום אחת": סתירה? בתחילת הסעיף פסל מרן כל שינוי בצורת האות; ובסופו כתב הרמ״א ששינה בצורת הכתב אינו פסול. ואם השינוי פוסל — למה כאן כשר, ואם אינו פוסל — למה פתח בפסול?
תירוץ: יש לחלק בין צורת האות לצורת הכתב. "צורת האות" — עצם התמונה המבדילה אות מחברתה (ד מר, ב מכ), ושינויה עוקר את זהות האות — ופוסל. "צורת הכתב" — סגנון הכתיבה (עב, דק, מרובע, עגול), שהוא נוי ואופן הרישום, לא עצם התבנית — ושינויו אינו פוסל, שהאות עדיין ניכרת כעצמה. נמצא אין סתירה: השינוי הפוסל הוא במהות הצורה (שנדמית לאחרת), והכשר הוא באופן הכתיבה בלבד. וזהו גבול "שינה צורה" (פסול) מול "הפסיד סגנון" (כשר).
נפקא מינה — צורת האותיות: (א) נשתנתה הצורה עד שנדמית לאחרת — פסול (ס״א). (ב) ספק אם נשתנתה — מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש; קוראה כהלכתה — כשרה. (ג) ידוע שהצורה נפסדה — אין התינוק מועיל (סימן ל״ב). (ד) שינה בסגנון הכתב (עב/דק, ספרדי/אשכנזי) — אינו פסול, אך לכתחילה כתיבה תמה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולסופר מומחה.)
היסוד:
צורת האות מעכבת, ובספק מכריע התינוק — אך שינוי סגנון הכתב אינו פוסל. תמונת האותיות מסורה מסיני, מן התלמוד ומקבלת הראשונים; לכתחילה כותבין ב"כתיבה תמה" הידועה אצל הסופרים. הנשתנתה הצורה עד שנדמית לאחרת — פסולה; ובספק מראין לתינוק, וכל שידוע לנו שנפסדה אין קריאתו מועלת. אבל שינה בצורת הכתב — בסגנון בלבד — אינו פסול.

3. גולם אחד — מוקף גויל ונגיעות

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: "כל אות צריכה להיות גולם אחד, לכך צריך ליזהר בנקודה שעל האל״ף שתהא כמין יו״ד, ובנקודה שתחתיה, וביודי״ן השי״ן והעי״ן ואחורי הצד״י — שיהיו נוגעים באות, ובאחת שאינה נוגעת פסולין. וכן בשאר האותיות, חוץ מה״א וקו״ף שאין ליגע הרגל בגג, ואם נגע פסול."
שורש הדין — גולם אחד ומוקף גויל: שני יסודות בצורת גוף האות. (א) גולם אחד — שתהא האות חטיבה אחת מחוברת, שחלקיה (נקודות, יודי״ן, קווים) נוגעים ומאוחדים; וכל חלק המעכב שאינו נוגע — האות קטועה ופסולה. (ב) מוקף גויל — שתהא כל אות מוקפת קלף חלק מכל צדדיה (הלכה למשה מסיני, כמבואר ברמב״ם ובראשונים), ומזה דין נגיעת האותיות זו בזו הפוסלת (שאם נגעה נתבטל הקף הגויל). והמחבר נקט כאן את דין הנגיעה הפנימית (בין חלקי האות עצמה) — שצריך שיגעו; ובמקום אחר נתבאר דין הנגיעה החיצונה (בין אות לאות) — שפוסלת.
חקירה — פסול הנגיעה החסרה: משום "גולם אחד" או משום "צורה"? יו״ד השי״ן שאינו נוגע בגוף — למה פסול? ומדנקט מרן לשון "גולם אחד" — משמע כצד א׳, שהוא דין בפני עצמו באחדות גוף האות. ונפקא מינה: יו״ד שנפרד כחוט השערה אך עדיין נראית צורת שי״ן — לצד א׳ פסול (שאינו גולם אחד), ולצד ב׳ יש לצדד שכשר (שצורתה עליה). והעיקר להחמיר, שהנגיעה מעכבת.
קושיא — ה״א וקו״ף להיפך: מדוע דווקא בהן הרגל לא תיגע? בכל האותיות דקדק מרן שיהיו החלקים נוגעים, ובה״א ובקו״ף להיפך — שאין הרגל נוגעת בגג, ואם נגעה פסול. ומאי שנא?
תירוץ: אין כאן שני דינים אלא יסוד אחד — שמירת הצורה. ברוב האותיות עיקר צורתן בהיות חלקיהן מחוברים (גולם אחד), ולכן פירוד פוסל. אבל הה״א והקו״ף — עיקר צורתן בפירוד הרגל מן הגג: שאם תיגע הרגל בגג, נעשית הה״א כח״ית (או ה"א סתומה) והקו״ף אות אחרת, ונמצאת "נדמית לאחרת" — והוא ממש דין סעיף א׳. נמצא: בכולן הכלל אחד — שתהא האות ניכרת כתמונתה; אלא שבזו החיבור משמר את הצורה, ובזו הפירוד. הא למדת שדין הנגיעה כולו ענף מ"לא תשתנה צורה ולא תדמה לאחרת".
חקירה — מוקף גויל: תנאי בכשרות האות או בקדושת הכתב? ונפקא מינה: שתי אותיות שנגעו זו בזו במקום שאין הנגיעה משנה צורת אחת מהן — לצד א׳ יש לצדד להכשיר (שצורת שתיהן קיימת), ולצד ב׳ פסול (שנתבטל ההיקף). ולמעשה נגיעת האותיות פוסלת עד שיגרר ויפריד, כמבואר בפוסקים (וברמב״ם בהלכות ספר תורה).
נפקא מינה — גולם אחד ונגיעות: (א) נקודות הא, יודי״ן השי״ן והעי״ן, אחורי הצד״י — צריכים לגעת בגוף; ובאחת שאינה נוגעת — פסול (ס״ב). (ב) ה״א וקו״ף — הרגל לא תיגע בגג, ואם נגעה — פסול (ס״ב). (ג) נגיעת אות באות — פוסלת (נתבטל מוקף גויל), עד שיגרר. (ד) ספק בנגיעה או בפירוד — מראין לתינוק; ואם ידוע — אין מועיל (סימן ל״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולסופר מומחה.)
היסוד:
כל אות גולם אחד ומוקף גויל — החיבור משמר את הצורה, ובה״א ובקו״ף הפירוד. חלקי האות (נקודות הא, יודי״ן השי״ן והעי״ן, אחורי הצד״י) צריכים לגעת, שאם נתפרדו אינה גולם אחד ופסולה; וה״א וקו״ף להיפך — שהרגל לא תיגע בגג, פן תידמה לאחרת. וכל האותיות מוקפות גויל, ונגיעת אות באות פוסלת. והכל ענף אחד: שתהא האות ניכרת כתמונתה.

4. תגין וכתרים — שעטנ״ז ג״ץ (מנחות כ״ט)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: "צריך לתייג שעטנ״ז ג״ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות; ואם לא תייג — אפילו שעטנ״ז ג״ץ — לא פסל." — כלומר: מצוה לכתחילה לעטר את שבע האותיות בשלושה תגין, ומנהג הסופרים להוסיף אף על אחרות; ובדיעבד, אף חסרון תגי שעטנ״ז ג״ץ אינו מעכב.
שורש הדין — מקור התגין: יסוד התגין במנחות כ״ט. — "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה יושב וקושר כתרים לאותיות", ועוד שם דרשות בצורת האותיות (חטוטרות של ד ור, וכיוצא). ומדין הלכה למשה מסיני נמסרו התגין על שבע אותיות שעטנ״ז ג״ץ (שלושה על כל אחת), כמבואר ברמב״ם, בברוך שאמר ובספר התרומה. והבית יוסף הביא דבריהם. ואף שהמחבר כתב "לא פסל", מכל מקום מצוה מן המובחר לתייגן; ומנהג הסופרים לעשות תגין נוספים (על ראשי אותיות אחרות) לפי המסורת שבידם.
חקירה — התגין: חובה מעכבת, מצוה לכתחילה, או מנהג? מלשון "צריך לתייג" משמע חובה, ומ"לא פסל" משמע שאינו מעכב. ולפי זה יש חילוק בין עצם התג (שאינו מעכב) לבין מנהג הסופרים בתגין נוספים (שבודאי אינו אלא מנהג ונוי). ונפקא מינה: תפילין שנמצאו בלא תגין — כשרות בדיעבד (כמחבר), אך יש לתקנן לכתחילה (לחוש ל"יש פוסלין"), והתיקון מועיל אף בתפילין (שאין בו משום שלא כסדרן, שגוף האות צורתו עליו).
קושיא — אם התגין הלכה למשה מסיני, כיצד "לא פסל"? כל הלכה למשה מסיני בצורת האותיות מעכבת (כדין מוקף גויל וכתיבה כסדרן); ואם התגין הלמ״ס — היה להם לעכב, ולא לומר "לא פסל"?
תירוץ: יש לחלק בין עצם צורת האות לבין נוי שעליה. ההלכה למשה מסיני שבתגין אינה מגדירה את גוף האות (שהוא שלם וניכר אף בלא תג), אלא עיטור שנמסר עליה; ולפיכך אין חסרונו פוגם בצורת האות, ו"לא פסל". מה שאין כן מוקף גויל וכסדרן — שהם בעצם כשרות הכתב. ולכן דקדק המחבר: "לא פסל" — שהאות כשרה בגופה, אלא שחיסר בהידורה. ומי שפוסל סובר שהתג מעכב את האות עצמה (שאינה שלמה בלעדיו), והעיקר כמחבר.
נפקא מינה — תגין: (א) שעטנ״ז ג״ץ — מצוה לתייגן שלושה תגין, לכתחילה (ס״ג). (ב) מנהג הסופרים — תגין נוספים על אותיות אחרות, מנהג ונוי. (ג) לא תייג — אפילו שעטנ״ז ג״ץ — לא פסל בדיעבד (ס״ג). (ד) תיקון התגין — מועיל אף בתפילין, שאין בו משום שלא כסדרן (שגוף האות צורתו עליו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולסופר מומחה.)
היסוד:
התגין עיטור על האות ולא גופה — לכתחילה מצוה, ובדיעבד "לא פסל". מקורם ממנחות כ״ט (כתרים לאותיות) ומהלכה למשה מסיני, על שעטנ״ז ג״ץ; והסופרים מוסיפים תגין אחרים במנהג. וכיון שהם נוי על גוף האות השלם — חסרונם אינו פוסל, אף שיש חוששין לתקן. ותיקונם מועיל אף בתפילין, שאין בו משום שלא כסדרן.

5. חק תוכות וכתיבה כסדרן — תיקון הצורה

שורש הענין

כל דיני סימן זה — צורה, נגיעה ותגין — נדונים למעשה בשעת הבדיקה והתיקון: אות שנשתנתה צורתה, או שנתפרד חלקה, או שנגעה בחברתה — יש שמתקנין בגרירה או בהוספת דיו, ויש שאין להם תקנה. ושני יסודות מסימן ל״ב שולטים בכל תיקון: חק תוכות וכתיבה כסדרן.
חקירה — תיקון האות בגרירה: "כתיבה" או "חק תוכות"? אות שיצאה מצורתה ותיקנה על ידי גרירת הדיו המיותר (עד שנשארה הצורה הנכונה) — האם נחשב "כתיבה" כשרה? וזה הכלל: המשלים צורה שכבר עיקרה כתוב — כשר; הבורא צורה בגרירה — חק תוכות ופסול. ומכאן נגזר דין התיקונים כולם.
קושיא — תיקון האות בתפילין: והלא "שלא כסדרן" פוסל? בתפילין ומזוזות בעינן כתיבה כסדרן (סימן ל״ב); ואם נמצאה אות פגומה באמצע, ותיקנה — הלא הוסיף/כתב שלא כסדר, שכבר כתב אותיות שאחריה?
תירוץ: יש לחלק בין השלמת אות לבין כתיבת אות חדשה. אם גוף האות וצורתה עליו, אלא שחיסר בה דקדוק (תג, עוקץ, נגיעה קלה) — תיקונה אינו "כתיבה שלא כסדרן", שהאות כבר כתובה וצורתה עליה, ואינו אלא מתקן (וכמו שכתבנו בתגין). אבל אם נפסדה האות לגמרי ואין צורתה עליה — כתיבתה מחדש היא שלא כסדרן, ופסולה בתפילין (ואין לה תקנה עד שיגרר הכל ויכתוב כסדר). נמצא: מתקן דקדוק — מועיל אף בתפילין; כותב אות שאבדה צורתה — שלא כסדרן, פסול. וזה הגבול המבחין בין דיני סימן ל״ו (דקדוקי צורה) לבין דיני סימן ל״ב (כתיבה כסדרן).
נפקא מינה — תיקון: (א) גרירת תוספת דיו (שהצורה כבר עליה) — כשר, ואינו חק תוכות. (ב) יצירת הצורה בגרירה (שלא היתה צורה) — חק תוכות, פסול. (ג) השלמת דקדוק (תג, עוקץ, נגיעה) בתפילין — מועיל, שאין בו שלא כסדרן. (ד) אות שאבדה צורתה לגמרי — כתיבתה שלא כסדרן, פסולה בתפילין ומזוזות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך ולסופר מומחה; ועיין יורה דעה בהלכות סת״ם.)
היסוד:
המשלים דקדוק על צורה קיימת — מתקן; הבורא צורה בגרירה — חק תוכות ופסול. תיקוני סימן ל״ו נדונים בשני יסודות סימן ל״ב: חק תוכות (שאין הצורה נבראת בגרירה) וכתיבה כסדרן (שאין כותבין אות שאבדה צורתה שלא כסדר). וכל שגוף האות וצורתה עליו — תיקון הדקדוק מועיל אף בתפילין; ומשאבדה צורתה — אין לה תקנה עד שיגרר ויכתוב כסדר.

6. נפקא מינה למעשה

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
דקדוק צורת האות שלא תשתנה צורתה ולא תדמה לאחרת; לכתחילה כתיבה תמה הידועה אצל הסופרים (ס״א).
שינה בצורת הכתב שינוי סגנון בלבד (עב/דק, ספרדי/אשכנזי) — אינו פסול, שהאות ניכרת כעצמה (ס״א).
ספק בצורה מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש; קוראה כהלכתה — כשרה; וידוע שנפסדה — אין מועיל (סימן ל״ב).
גולם אחד ונגיעות נקודות הא, יודי״ן השי״ן והעי״ן, אחורי הצד״י — צריכים לגעת; ובאחת שאינה נוגעת פסול (ס״ב).
ה״א וקו״ף אין הרגל נוגעת בגג, ואם נגעה — פסול (ס״ב); וכן נגיעת אות באות פוסלת (מוקף גויל).
תגין — שעטנ״ז ג״ץ מצוה לתייגן; ומנהג הסופרים באחרות; ולא תייג — אף שעטנ״ז ג״ץ — לא פסל (ס״ג).
תיקון (חק תוכות / כסדרן) השלמת דקדוק על צורה קיימת מועילה אף בתפילין; אות שאבדה צורתה — שלא כסדרן, פסולה (סימן ל״ב).

7. סיכום השיטות בטבלה מקיפה

טבלה — צורת האותיות והנגיעות

המקרה הדין המקור
נשתנתה צורה / נדמית לאחרת פסול; ובספק מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש, וידוע שנפסדה — אין מועיל ס״א (רמב״ם; ב״י; סימן ל״ב)
שינה בצורת הכתב סגנון בלבד — אינו פסול; ולכתחילה כתיבה תמה ס״א (הגה; טור)
גולם אחד ונגיעות נקודות הא, יודי״ן השי״ן והעי״ן, אחורי הצד״י צריכים לגעת; ה״א וקו״ף — הרגל לא תיגע בגג ס״ב (ברוך שאמר; ספר התרומה)

טבלה — תגין ותיקון

המקרה הדין המקור
תיוג שעטנ״ז ג״ץ מצוה לכתחילה שלושה תגין; מנהג הסופרים באחרות ס״ג (מנחות כ״ט.; רמב״ם)
לא תייג אף שעטנ״ז ג״ץ — לא פסל; ויש לתקן (חשש יש פוסלין), והתיקון מועיל ס״ג (מ״א; מ״ב)
חק תוכות / כסדרן השלמת דקדוק על צורה קיימת — מועיל; הבורא צורה בגרירה — פסול סימן ל״ב

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא: מנחות כ״ט. (כתרי האותיות ותגין; חטוטרות של ד ור; צורת האותיות) · שבת ק״ד. (צורות האותיות)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילין א׳-ב׳; הלכות ספר תורה ז׳-י׳) · רא״ש (הלכות ספר תורה, הלכות קטנות) · ברוך שאמר · ספר התרומה · מרדכי · טור (אורח חיים ל״ו) · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה (אלפא ביתא דצורת האותיות) · ערוך השלחן · כף החיים · משנת סופרים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב) · ועיין יורה דעה בהלכות סת״ם
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ל״ו · דקדוק כתיבת האותיות ותמונתן · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן ל״ו · ♥ Support

📖Join a 'havrouta