✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
דין אמירת דברים שבכתב בעל פה — עיונים מעמיקים
סימן מ״ט · סעיף אחד
דברים שבכתב על פה · רגיל ושגור בפי הכל · טעם האיסור · דאורייתא ודרבנן
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן מ״ט — סעיף אחד
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי:
גיטין ס׳: · תמורה י״ד: (דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה)
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table des matières
- Introduction à la sugya — les deux axes : le gader de l interdit דברים שבכתב על פה et le gader de l exception רגיל ושגור בפי הכל (séif unique)
- מקור וטעם האיסור — גיטין ס׳: et תמורה י״ד:, les deux טעמים (« לא כרתי אתך ברית » / חשש טעות), עת לעשות (renvoi יורה דעה) (séif unique)
- רגיל ושגור בפי הכל — le gader (בפי הכל דוקא), ק״ש, ברכת כהנים, פרשת התמיד, פסוקי דזמרה, הלל, קריאת התורה (séif unique)
- דאורייתא או דרבנן · תורה שבעל פה ושבכתב — la nature de l interdit et le rapport aux deux Torot (renvoi יורה דעה) (séif unique)
- נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות
📜 Le texte du Choulhan Aroukh — le séif
הִלְכוֹת אֲמִירַת דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב בְּעַל פֶּה. וּבוֹ סָעִיף אֶחָד:
סָעִיף א׳: אף על פי שקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן, מותר.
Résumé concis :
Séif unique : Bien que דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, tout ce qui est רגיל ושגור בפי הכל — ק״ש, ברכת כהנים, פרשת התמיד et leurs semblables — est permis de mémoire.
1. הקדמת הסוגיא — דברים שבכתב על פה, שני הצירים
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בסימן זה בדין אמירת דברים שבכתב בעל פה — הכלל שקבעו חז״ל (גיטין ס׳: ותמורה י״ד:): "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב", שכל חלק בתורה נמסר בדרכו. וכתב מרן שאף על פי כן כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל — כגון קריאת שמע, ברכת כהנים ופרשת התמיד — מותר לאומרו בעל פה, ומקור הדברים בטור ובבית יוסף, וברמב״ם והרא״ש. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר האיסור וטעמו — אם משום כבוד דרכי מסירת התורה או משום חשש טעות; (ב) גדר ההיתר "רגיל ושגור בפי הכל" — מה נכלל בו, ומה נפקא מינה בפסוקי דזמרה, הלל וקריאת התורה. ומשני צירים אלו נובעות שאלות הסימן.
הערה יסודית: ההבחנה בין שני טעמי האיסור היא ציר הסימן. אם עיקר האיסור משום חשש טעות — ההיתר ב"שגור בפי הכל" מובן היטב, שבמקום שאין טעות אין איסור. אבל אם עיקרו משום כבוד דרך המסירה ("לא כרתי אתך ברית אלא בשביל דברים שבעל פה") — צריך עיון למה הותר בשגור, שהרי הטעם קיים. ומזה תלוי גדר ההיתר ורוחב יריעתו — אם דחייה מחמת הצורך או שאינו בכלל האיסור מעולם.
חקירת היסוד של הסימן
החקירה היסודית: גדר איסור "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה" — האם איסור מחמת כבוד דרך המסירה (שלכל חלק בתורה דרך משלו, ואין לערבב), או גזירה מחמת חשש טעות (שמא ישבש הקורא בעל פה)?
- (א) אם משום כבוד דרך המסירה — האיסור עצמי, ואינו תלוי בבקיאות; וההיתר ב"שגור" צריך טעם אחר (שכבר הוקבע ונמסר כך, או מדין "עת לעשות").
- (ב) אם משום חשש טעות — האיסור תלוי במציאות; ובמקום שהכל בקיאין ואין חשש — אין איסור כלל, ומותר לכתחילה.
2. מקור וטעם האיסור — גיטין ס׳ ותמורה י״ד
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "אף על פי שקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל... מותר."
שורש הדין — גיטין ס׳: (ותמורה י״ד:): "אמר רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש... דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב." וטעם ראשון בגמרא — "לא כרתי אתך ברית אלא בשביל דברים שבעל פה", שהברית והמסירה לכל חלק בדרכו. וטעם שני שכתבו הפוסקים — חשש טעות, שהאומר בעל פה עלול לשבש. והובא הכלל להלכה ברמב״ם, בטור ובבית יוסף.
קושיא — היאך אנו כותבין תורה שבעל פה ואומרין מקצת תורה שבכתב בעל פה? הרי שני חלקי הכלל לכאורה נדחו: תורה שבעל פה (משנה, גמרא, פוסקים) נכתבה בספרים, ותורה שבכתב (ק״ש, פסוקי דזמרה) נאמרת בעל פה. ומהיכן ההיתר?
תירוץ: ביארו הראשונים (על פי הגמרא בגיטין ס׳: וברמב״ם) שמדין "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך" — משנתרבו השוכחין התירו לכתוב תורה שבעל פה, וכן התירו לומר בעל פה מה שרגיל ושגור. הא למדת שהכלל מעיקרו עומד, אלא שדוחין אותו במקום צורך ובמקום שאין חשש. ופרטי כתיבת ספר תורה ודקדוקיה נתבארו ביורה דעה.
פלפול — "עת לעשות" וגדר ההיתר: יש לחקור אם היתר "שגור בפי הכל" הוא מדין "עת לעשות" (דחייה מחמת הצורך), או שאינו בכלל האיסור מעולם (שלא נאמר האיסור אלא בדבר שאינו שגור). ונראה מלשון מרן "כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל מותר" — שאינו בכלל האיסור, שבמקום שאין חשש טעות מותר לכתחילה, ולא מדין דחייה בעלמא. ולפי זה חלוק היתר האמירה בעל פה מהיתר כתיבת תושבע״פ, שזה מ"עת לעשות" וזה מגוף גדר האיסור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — טעם האיסור: (א) האיסור — דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה (גיטין ס׳:; תמורה י״ד:). (ב) טעם ראשון — כבוד דרך המסירה ("לא כרתי אתך ברית"). (ג) טעם שני — חשש טעות. (ד) ההיתר — רגיל ושגור בפי הכל, שאין בו חשש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה — מגיטין ס׳: ותמורה י״ד:; והטעם משום כבוד דרך המסירה ומשום חשש טעות. ומה שרגיל ושגור בפי הכל אינו בכלל האיסור, שבמקום שאין חשש טעות מותר לאומרו בעל פה לכתחילה.
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה — מגיטין ס׳: ותמורה י״ד:; והטעם משום כבוד דרך המסירה ומשום חשש טעות. ומה שרגיל ושגור בפי הכל אינו בכלל האיסור, שבמקום שאין חשש טעות מותר לאומרו בעל פה לכתחילה.
3. רגיל ושגור בפי הכל — גדר ההיתר
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳: "כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן, מותר."
גדר "שגור בפי הכל": דקדק מרן "בפי הכל" דוקא — שאין די בבקיאות היחיד, אלא צריך שיהא הדבר שגור בפי הרבים. ומכאן שאף השגור בפיו ואינו שגור בפי הכל — אסור לאומרו בעל פה. וכן ביארו הפוסקים (מגן אברהם, ט״ז, ובמשנה ברורה ובביאור הלכה), שההיתר תלוי בבקיאות הכלל, שדוקא בזה נסתלק חשש הטעות.
חקירה — פסוקי דזמרה, הלל וקריאת התורה:
- פסוקי דזמרה והלל — הכל אומרים בעל פה, שהם שגורים בפי הכל; ויש שנתנו טעם שכבר הותקנו בתפילה. וכן דנו האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה) בפסוקים שאדם אומר בתחנונים ובבקשות.
- קריאת התורה בציבור — לעולם מן הכתב, ואף שהפרשה שגורה, משום שחובת קריאה "מן הכתב" היא בעצם, ואינה מדין אמירה בעלמא.
פלפול — ברכת כהנים ופרשת התמיד: הכהנים מברכים ברכת כהנים בעל פה, שהיא שגורה בפי הכל; ופרשת התמיד תיקנוה במקום הקרבן ("ונשלמה פרים שפתינו") ואומרים אותה בעל פה. ומכאן חידוש — שאף פסוקי מקרא ממש, אם שגורים בפי הכל, מותר לאומרם בעל פה, ואינו דוקא בברכות ותפילות. וכתב מרן "וכיוצא בהן" לרבות כל הדומה להם. ובמנין הפסוקים שבתפילה ובברכותיה עיין עוד בדברי הפוסקים על סדר התפילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — רגיל ושגור: (א) די שיהא שגור בפי הכל, ולא בפיו לבד. (ב) שגור בפיו לבדו — אסור. (ג) פסוקי דזמרה והלל — מותר בעל פה. (ד) קריאת התורה בציבור — מן הכתב דוקא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
ההיתר לומר בעל פה — דוקא ברגיל ושגור בפי הכל, לא בשגור בפיו לבדו; ומכאן ק״ש, ברכת כהנים, פרשת התמיד ופסוקי דזמרה. גדר ההיתר תלוי בבקיאות הרבים שבה נסתלק חשש הטעות, וקריאת התורה בציבור לעולם מן הכתב.
ההיתר לומר בעל פה — דוקא ברגיל ושגור בפי הכל, לא בשגור בפיו לבדו; ומכאן ק״ש, ברכת כהנים, פרשת התמיד ופסוקי דזמרה. גדר ההיתר תלוי בבקיאות הרבים שבה נסתלק חשש הטעות, וקריאת התורה בציבור לעולם מן הכתב.
4. דאורייתא או דרבנן · תורה שבעל פה ושבכתב
שורש החקירה
נחלקו בגדר "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה" — אם איסור מן התורה שנדרש מן הכתוב "כתֹב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה" (שמות ל״ד), או אסמכתא ותקנת חכמים לשמר את דרכי המסירה. וכן נחלקו בהיפוכו — כתיבת תורה שבעל פה — שהותרה מדין "עת לעשות".
חקירה — "דברים שבכתב על פה": דאורייתא או דרבנן?
- צד דאורייתא: שנלמד מקרא, וחילוק דרכי המסירה של תורה שבכתב ותורה שבעל פה מן התורה הוא, שלא לערב זו בזו.
- צד דרבנן: שאין כאן אלא אסמכתא, ועיקר האיסור תקנת חכמים לשמר את דרכי המסירה ולחוש לטעות.
פלפול — תורה שבעל פה שנכתבה: משנתרבו השוכחין נכתבה תורה שבעל פה (משנה, גמרא) מדין "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך". ומאותו טעם עצמו הותר לומר תורה שבכתב בעל פה במקום שהוא שגור. הרי ששני צדי הכלל נדחין מפני הצורך, וגדרו של דבר — שמירת דרך המסירה כל עוד אין הפסד. ומכל מקום חלוק היתר האמירה (שברגיל ושגור אינו בכלל האיסור) מהיתר הכתיבה (שהוא דחייה מ"עת לעשות"), כמו שנתבאר. ופרטי כתיבת ספרי הקודש — ביורה דעה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — גדר האיסור: (א) דאורייתא (נדרש מקרא) או דרבנן (אסמכתא). (ב) בספק — לחומרא או לקולא לפי הצדדים. (ג) כתיבת תושבע״פ — מדין "עת לעשות". (ד) אמירת הכתב בשגור — אינו בכלל האיסור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
חילוק דרכי המסירה — תורה שבכתב מן הכתב, ותורה שבעל פה מפה אל פה; ונחלקו אם האיסור לערבן דאורייתא או דרבנן. ובמקום צורך דוחין את שני צדי הכלל: תושבע״פ נכתבה, ומה ששגור בפי הכל נאמר בעל פה.
חילוק דרכי המסירה — תורה שבכתב מן הכתב, ותורה שבעל פה מפה אל פה; ונחלקו אם האיסור לערבן דאורייתא או דרבנן. ובמקום צורך דוחין את שני צדי הכלל: תושבע״פ נכתבה, ומה ששגור בפי הכל נאמר בעל פה.
5. נפקא מינה למעשה · סיכום השיטות
סיכום ההנהגות למעשה
| ענין | הלכה למעשה |
|---|---|
| הכלל | דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה (גיטין ס׳:; תמורה י״ד:). |
| טעם האיסור | כבוד דרך המסירה ("לא כרתי אתך ברית") ; ומשום חשש טעות. |
| ההיתר | כל שרגיל ושגור בפי הכל — ק״ש, ברכת כהנים, פרשת התמיד וכיוצא בהן — מותר בעל פה. |
| גדר "בפי הכל" | דוקא שגור בפי הרבים ; שגור בפיו לבדו — אסור. |
| קריאת התורה | בציבור לעולם מן הכתב, אף שהפרשה שגורה. |
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| דברים שבכתב על פה | אי אתה רשאי לאומרם על פה — כבוד דרך המסירה וחשש טעות | ס״א (גיטין ס׳:; תמורה י״ד:; רמב״ם; טור וב״י) |
| רגיל ושגור בפי הכל | מותר בעל פה — ק״ש, ברכת כהנים, פרשת התמיד | ס״א (שולחן ערוך; מגן אברהם; ט״ז) |
| גדר "בפי הכל" | שגור בפי הרבים דוקא ; שגור בפיו לבד — אסור | ס״א (מגן אברהם; משנה ברורה; ביאור הלכה) |
| פסוקי דזמרה והלל | מותר בעל פה, שהם שגורים | ס״א (אחרונים; משנה ברורה) |
| דאורייתא או דרבנן | נחלקו ; ותושבע״פ נכתבה מ"עת לעשות" | ס״א (גיטין ס׳:; ועיין יורה דעה) |
גמרא: גיטין ס׳: · תמורה י״ד: (דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה)
ראשונים ומרן: רמב״ם · רא״ש · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן מ״ט · דין אמירת דברים שבכתב בעל פה · ⚡ רמה 2 — למדן
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן מ״ט · דין אמירת דברים שבכתב בעל פה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן מ״ט · ♥ Soutenir