Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman נ״ג · דִּין מִי הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה

דִּין הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּבוֹ ל״ו סְעִיפִים:עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ אֵין צָרִיךְ לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה כְּלָל, אֲבָל כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְ״יִשְׁתַּבַּח״ יֵשׁ לוֹ לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲמֹד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְלוֹמַר ״יִשְׁתַּבַּח״, וְלֹא יַמְתִּין מִלֵּירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה עַד הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לְהַסְמִיךְ הַקַּדִּישׁ לְ״יִשְׁתַּבַּח״ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד גַּם כֵּן כְּשֶׁאוֹמֵר ״יִשְׁתַּבַּח״, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק מִישִׁיבָה לַעֲמִידָה בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר אוֹתוֹ בַּעֲמִידָה מִן הַדִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָׁה, וְהוּא הַדִּין לְ״בָרְכוּ״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאוֹמֵר גּוּף הַקַּדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״, אֲבָל הַצִּבּוּר שֶׁעוֹנִין אַחֲרָיו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַעֲמֹד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (נ״ה) [נ״ו]. וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹהֲגִין לַעֲמֹד בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״יִשְׁתַּבַּח״, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ בְּיָחִיד:

ישתבח מעומד. Jusqu’à ישתבח, nul besoin d’un שליח ציבור devant l’arche ; à ישתבח le ש״ץ se tient debout et le dit, sans attendre le קדיש — car il faut attacher le קדיש à ישתבח (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, comme בָּרְכוּ). On a l’usage de rester debout pour ישתבח même dit בְּיָחִיד.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא מִ״יִּשְׁתַּבַּח״ וְאֵילָךְ, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא לְעַצְמוֹ תְּחִלָּה קְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּ״בָרוּךְ שֶׁאָמַר״ לִפְנֵיהֶם, וְאִם לָאו אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר ״יִשְׁתַּבַּח״ שֶׁהֲרֵי הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א. וְלָכֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בָּרַבִּים שֶׁטּוֹעִים כְּשֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עֵת לְהַאֲרִיךְ שֶׁמַּתְחִילִין מִ״יִּשְׁתַּבַּח״ וּמְבָרְכִין בְּרָכָה לְבַטָּלָה, אֶלָּא יֹאמְרוּ ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ וּקְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ב, אוֹ יַתְחִילוּ מִ״יּוֹצֵר אוֹר״:

קְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה. Bien que le ש״ץ ne mène que de ישתבח, il doit lire d’abord pour lui-même un peu de פסוקי דזמרה et בָּרוּךְ שֶׁאָמַר avant, sinon il ne peut dire ישתבח (dernière ברכה des פסוקי דזמרה, cf. siman 51). Il faut protester contre ceux qui, pressés en voyage, commencent à ישתבח (בְּרָכָה לְבַטָּלָה) ; qu’ils disent בָּרוּךְ שֶׁאָמַר et un peu de פסוקי דזמרה (cf. siman 52), ou commencent à יוֹצֵר אוֹר.

מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ טַלִּית עַד שֶׁהִגִּיעַ לְ״יִשְׁתַּבַּח״ — לֹא יְבָרֵךְ עַל עֲטִיפַת צִיצִית בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לְ״יִשְׁתַּבַּח״, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאֶמְצַע פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף ״יִשְׁתַּבַּח״ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א, אֶלָּא יְבָרֵךְ בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר״, שֶׁאָז מֻתָּר לְהַפְסִיק לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ לוֹ טַלִּית עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ — יִתְעַטֵּף וִיבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל ״יִשְׁתַּבַּח״, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַקַּדִּישׁ מִיָּד אַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״ וְלֹא יַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיאוּ לוֹ אַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד.וְכֵן אִם אֵין מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יַמְתִּין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִם ״יִשְׁתַּבַּח״ וְיִשְׁתֹּק וְלֹא יְדַבֵּר כְּלוּם עַד שֶׁיָּבוֹא מִנְיָן, וְיֹאמַר ״יִשְׁתַּבַּח״ וְקַדִּישׁ, וְיָכוֹל לְהַמְתִּין וְלִשְׁהוֹת אֲפִלּוּ חֲצִי שָׁעָה שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כָּל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף ״יִשְׁתַּבַּח״, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ הוֹאִיל וְשָׁהָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת אֹנֶס כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה. וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ שָׁהָה מֵחֲמַת אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה הַמָּקוֹם נָקִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בְּעִנְיָן שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע כַּיּוֹצֵא בָּזֶה יֵשׁ שֶׁמַּצְרִיכִים לַחֲזֹר לָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הַמְּקִלִּין שָׁם:

טַלִּית וּמִנְיָן. Qui n’a pas de טלית avant ישתבח ne bénit pas entre פסוקי דזמרה et ישתבח (interdit d’interrompre, cf. siman 51) mais entre ישתבח et יוֹצֵר (cf. siman 54) ; le ש״ץ à qui l’on n’apporte la טלית qu’à ישתבח s’enveloppe et bénit avant de commencer ישתבח, pour dire le קדיש aussitôt. S’il n’y a pas de מנין, le ש״ץ attend avec ישתבח, silencieux, jusqu’à un demi-heure, sans retourner au début puisqu’il a attendu volontairement.

שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ״, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְאֵיזֶהוּ הָגוּן? שֶׁיִּהְיֶה רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, וְשֶׁיִּהְיֶה פִּרְקוֹ נָאֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע אֲפִלּוּ בְּיַלְדוּתוֹ, וְשֶׁיִּהְיֶה עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִתְפִלָּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹל עָרֵב שֶׁמּוֹשֵׁךְ הַלֵּב, וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפְּסוּקִים שֶׁל תְּפִלָּה סְדוּרִים בְּפִיו:

חַזָּן הָגוּן. Le שליח ציבור doit être הָגוּן — « נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ » (le ש״ץ indigne). Qui est הגון ? רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, פִּרְקוֹ נָאֶה (nul שֵׁם רַע même dans sa jeunesse), עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, une נְעִימָה et un קוֹל עָרֵב qui attire le cœur, רָגִיל à lire תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים pour que les versets soient ordonnés dans sa bouche.

אִם אֵין מוֹצְאִין מִי שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ — יִבְחֲרוּ הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם הָיָה כָּאן עַם הָאָרֶץ זָקֵן וְקוֹלוֹ נָעִים וְהָעָם חֲפֵצִים בּוֹ וּבֶן י״ג שָׁנָה הַמֵּבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאֵין קוֹלוֹ נָעִים — הוּא קוֹדֵם לְעַם הָאָרֶץ הַזָּקֵן, כִּי יוֹדֵעַ מַה מִּתְפַּלֵּל:

הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר. Si l’on ne trouve personne réunissant toutes ces qualités, on choisit le meilleur du ציבור en חָכְמָה et מַעֲשִׂים טוֹבִים. Et si l’on a un עַם הָאָרֶץ âgé à la voix agréable que le peuple désire, face à un jeune de י״ג ans qui comprend ce qu’il dit sans voix agréable — le jeune précède le עם הארץ âgé, car il sait ce qu’il prie.

מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג, אֲפִלּוּ הָרַג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה — מֻתָּר לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא ״אֵין פִּרְקוֹ נָאֶה״ אֶלָּא מִי שֶׁמּוּעָד לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, אֲבָל מִי שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה וּמִתְחָרֵט — הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אֲבָל אִם עָשָׂה בְּמֵזִיד (פְּעָמִים רַבּוֹת), אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה — אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה וְלֹא הָיָה פִּרְקוֹ נָאֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר עֲבֵרָה בְּאֹנֶס אֲפִלּוּ הֵמִיר בְּאֹנֶס וְשָׁב — יָכוֹל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ. וְכָל זֶה לְמַנּוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֵׁם רַע שֶׁיָּצָא עָלָיו בְּיַלְדוּתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ יָצָא עָלָיו מִקָּרוֹב וְיָדוּעַ. וְאִם יוֹצֵא עָלָיו שֵׁם רַע עַתָּה, וְהוּא קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק (וְאֵין לוֹ אוֹיְבִים הַמּוֹצִיאִים קוֹל) — אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת לְהַעֲבִירוֹ.וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיָּצָא פְּעָמִים רַבּוֹת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ — מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה הַמַּכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק כְּבַתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע פַּעַם אַחַת וְסִלְּקוּהוּ — שׁוּב אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה:

בַּעַל תְּשׁוּבָה. Qui a fauté בְּשׁוֹגֵג, même tuer par mégarde puis שב — peut être ש״ץ, car « פִּרְקוֹ אֵינוֹ נָאֶה » ne vise que l’habitué du mal ; le repenti d’une faute accidentelle est צַדִּיק גָּמוּר. Mais qui a fauté בְּמֵזִיד (souvent), même après תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה — on ne le nomme pas, un שֵׁם רַע étant sorti. Bafoué בְּאֹנֶס puis שב — ש״ץ קָבוּעַ. On ne destitue pas pour שֵׁם רַע de jeunesse ; mais un קוֹל persistant sans ennemis — même un יחיד peut protester.

רָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת רִאשׁוֹן וְיֵצֵא אַחֲרוֹן. וְטוֹב לַחֲזֹר אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר בֶּן צַדִּיק, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק כו׳. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצַּדִּיק בֶּן רָשָׁע תְּפִלָּתוֹ עַל הַצִּבּוּר יוֹתֵר נִשְׁמַעַת מִתְּפִלַּת בֶּן צַדִּיק, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת הוּא שְׁפַל רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאֵין בּוֹטֵחַ בִּתְפִלָּתוֹ עַל מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו כְּמוֹ בֶּן צַדִּיק כִּי אִם עַל חַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה הַכֹּל לְפִי עִנְיַן שִׁפְלוּת רוּחַ שֶׁל זֶה וְצִדְקַת אֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה):

צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. Il convient que le ש״ץ entre à la synagogue le premier et sorte le dernier. Il est bon de rechercher un ש״ץ צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, car « la תפילה d’un צדיק fils de צדיק n’est pas semblable ». Et יש אומרים qu’un צַדִּיק בֶּן רָשָׁע — sa תפילה sur le ציבור est plus entendue, car n’ayant pas de זְכוּת אָבוֹת il est שְׁפַל רוּחַ, s’appuyant sur le חסד du Saint béni soit-Il.

אֵין מוּמִין פּוֹסְלִין אֶלָּא בְּכֹהֲנִים אֲבָל לֹא בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לִזָּהֵר בְּמוּמִין הַגְּלוּיִים, מִשּׁוּם ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ וְגו׳״:

מוּמִין. Les מומים ne disqualifient que les כהנים, non le שליח ציבור. Néanmoins il faut se garder des מוּמִין הַגְּלוּיִים (visibles), à cause de « הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ ».

אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וַאֲפִלּוּ הַצִּבּוּר מוֹחֲלִין עַל כְּבוֹדָם — אָסוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, אֲבָל בְּאַקְרַאי יָכוֹל לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִשֶּׁהֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַנֶּה מִפִּי הַצִּבּוּר אוֹ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְהָקֵל מֵעָלָיו לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ לְעִתִּים, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן קְבִיעוּת לְאוֹתָם הָעִתִּים. אֲבָל אִם מִנּוּהוּ הַצִּבּוּר אוֹ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּהְיֶה הוּא מוּכָן לְהִתְפַּלֵּל לִפְעָמִים כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵין זֶה נִקְרָא קְבִיעוּת, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי כָּךְ. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְעִתִּים יְדוּעִים, שֶׁלְּאוֹתוֹ עֵת הוּא קָבוּעַ בְּוַדַּאי. וְכָל זֶה בְּכָל הַשָּׁנָה, אֲבָל בְּתַעֲנִית — צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקֵן מַמָּשׁ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַתְּחִלָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקע״ט, אוֹ הַמֻּפְלָג שֶׁבַּצִּבּוּר. וְהוּא הַדִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר — טוֹב שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מֻפְלָג שְׁלִיחַ צִבּוּר אִם אֶפְשָׁר:

נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. On ne nomme (קָבוּעַ) que celui dont נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר — même si le ציבור renonce à son honneur, c’est interdit. Mais בְּאַקְרַאי il peut descendre dès qu’il a שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, à condition de ne pas être nommé מִפִּי הַצִּבּוּר pour des temps fixes (car c’est aussi קְבִיעוּת). Pour un תַּעֲנִית il faut un vieillard véritable ou le מֻפְלָג ; de même à ראש השנה ויום כיפור.

אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר כִּי אִם בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן מִשֶּׁיִּתְבַּטְּלוּ מִלִּשְׁמֹעַ קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ:

בֶּן י״ג. S’il n’y a personne sachant être ש״ץ hormis un בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — mieux vaut qu’il soit ש״ץ, bien qu’il n’ait pas de barbe, plutôt que l’on soit privé d’entendre קְדֻשָּׁה et קַדִּישׁ.

מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל זָקָן, כָּל שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. לְפִיכָךְ בֶּן כ׳ שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן — מְמַנִּין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ זָקָן אֲפִלּוּ מְעַט — הֲרֵי זֶה כְּנִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אִם הוּא מִבֶּן י״ח שָׁנָה וָמַעְלָה:

הִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים. Celui qui n’a pas de barbe, dès qu’on reconnaît qu’il a atteint les années où la barbe devrait se remplir — c’est comme si נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. Ainsi un בֶּן כ׳ même sans barbe — on le nomme. Et s’il a un peu de barbe — c’est comme si elle était remplie dès י״ח ans.

סָרִיס, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְמַנּוֹתוֹ אִם הוּא בֶּן עֶשְׂרִים, שֶׁאָז נַעֲשָׂה גָּדוֹל. וְהוּא שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס, וְאִם לֹא נִרְאָה בּוֹ — אֵינוֹ נִקְרָא גָּדוֹל עַד שֶׁיַּעַבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּאה״ע סִימָן קע״ב. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה כְּבוֹד הַצִּבּוּר לְמַנּוֹת סָרִיס:

סָרִיס. Un סָרִיס — יֵשׁ אוֹמְרִים qu’on peut le nommer s’il est בֶּן עֶשְׂרִים (alors il devient גָּדוֹל), pourvu que les סִימָנֵי סָרִיס soient apparus ; sinon il n’est גָּדוֹל qu’au passage de la majorité de ses années (cf. Even HaEzer). Et יש מי שאומר que même ainsi ce n’est pas כְּבוֹד הַצִּבּוּר de nommer un סָרִיס.

יֵשׁ לְלַמֵּד זְכוּת עַל מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַקְּטַנִּים יוֹרְדִים לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, לְפִי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁהֲרֵי אֵינָן מַחֲזִירִין אֶת הַתְּפִלָּה רַק שֶׁאוֹמְרִים ״בָּרְכוּ״ וְקַדִּישׁ. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן — אֵין לַקָּטָן לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית (מִשּׁוּם ״בָּרְכוּ״ שֶׁבָּהּ. וְהוּא הַדִּין שֶׁלֹּא יִפְרֹס עַל שְׁמַע לְמִי שֶׁלֹּא שָׁמַע ״בָּרְכוּ״ בְּשַׁחֲרִית. וְאֵין ״בָּרְכוּ״ שֶׁל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית דּוֹמֶה לְ״בָרְכוּ״ שֶׁל קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁקָּטָן יָכוֹל לְאָמְרָהּ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה כָּל כָּךְ אֶלָּא עַל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, אֲבָל אֵלּוּ הֵן חוֹבָה עַל כָּל צִבּוּר לְשָׁמְעָן שַׁחֲרִית וְעַרְבִית), וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב — אֵינוֹ מוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמַּגִּיעַ לִכְלַל י״ג שָׁנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת — אֵין לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם מִשּׁוּם תּוֹסֶפֶת שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נִשְׁלְמוּ לוֹ י״ג שָׁנָה עַד לֵיל שַׁבָּת, שֶׁתּוֹסֶפֶת שַׁבָּת אֵינָהּ מוֹעִיל לְעִנְיַן שְׁנוֹת יְמֵי הַנַּעַר. אֲבָל אִם מִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה עַרְבִית — מֻתָּר לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה.וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, לֹא שֶׁצָּרִיךְ יוֹם אֶחָד יוֹתֵר עַל י״ג שָׁנָה, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ י״ג שָׁנָה שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם אֶל יוֹם וְלֹא שֶׁיּוֹם אֶחָד בִּשְׁנַת י״ג נֶחְשָׁב שָׁנָה. אֲבָל מִיָּד שֶׁהִגִּיעַ תְּחִלַּת כְּנִיסַת הַיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְכָלוּ בּוֹ י״ג שָׁנָה שְׁלֵמוֹת — הֲרֵי מִקְצָת כְּנִיסַת הַיּוֹם זֶה נֶחְשָׁב כְּיוֹם שָׁלֵם וַהֲרֵי הוּא בֶּן י״ג וְיוֹם אֶחָד, וְאֵין צָרִיךְ י״ג שָׁנָה מֵעֵת לְעֵת. וְאִם צָרִיךְ לִבְדֹּק אִם הֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ה:

קָטָן וְעַרְבִית. On peut trouver un mérite aux lieux où les קטנים descendent devant l’arche pour עַרְבִית de מוצאי שבת, car ils ne sont pas מוֹצִיא les רַבִּים (seulement בָּרְכוּ et קדיש). Là où ce n’est pas l’usage, le קטן ne descend pas même à עַרְבִית (à cause de בָּרְכוּ). Même qui atteint י״ג le שבת ne mène pas עַרְבִית de עֶרֶב שבת dit à l’avance (la תוספת שבת ne compte pas pour les années). « י״ג וְיוֹם אֶחָד » = י״ג années révolues (cf. la vérification des שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, siman 55).

שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ הֶעָרֵב, אִם הוּא מֵחֲמַת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל שֶׁנּוֹתֵן הוֹדָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּנְעִימָה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכֹבֶד רֹאשׁ וְעוֹמֵד בְּאֵימָה וְיִרְאָה, אֲבָל אִם מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ וְשָׂמֵחַ בְּקוֹלוֹ — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וְעָלָיו נֶאֱמַר ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ״. וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ — לֹא טוֹב הוּא עוֹשֶׂה, מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר:

הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ. Le ש״ץ qui prolonge pour faire entendre sa belle voix : si c’est par joie de rendre grâce à Hashem בִּנְעִימָה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, pourvu qu’il prie בְּכֹבֶד רֹאשׁ בְּאֵימָה. Mais s’il vise à faire entendre sa voix et se réjouit d’elle — מְגֻנֶּה, et sur lui « נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ ». De toute façon, prolonger n’est pas bien, à cause du טֹרַח הַצִּבּוּר.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל נָעִים — יְרַנֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שְׁאָר רְנָנוֹת. וְאִם רָק — יְקַנֵּחַ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

קוֹל נָעִים. Qui a une voix agréable — qu’il chante à Hashem, et non d’autres רְנָנוֹת. Et s’il a du רֹק (glaire) — qu’il se dégage la gorge puis prie.

אֵין מְמַנִּין לַעֲגֵי שָׂפָה שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לְחַתֵּךְ הָאוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁקּוֹרִין לְאַלְפִי״ן עַיְנִי״ן וּלְעַיְנִי״ן אַלְפִי״ן. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁקּוֹרֵא לְחֵתִי״ן הֵהִי״ן. וְאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים כָּךְ — מֻתָּר לִהְיוֹת שָׁם שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר מִמָּקוֹם אַחֵר:

לַעֲגֵי שָׂפָה. On ne nomme pas les לַעֲגֵי שָׂפָה qui ne savent articuler les lettres — tels ceux qui lisent les אלף comme des עין et l’inverse, ou les חית comme des הא. Mais si tous parlent ainsi — il est permis d’y être ש״ץ, et il n’est pas nécessaire de faire venir un ש״ץ d’ailleurs.

פּוֹחֵחַ וְהוּא מִי שֶׁבִּגְדוֹ קָרוּעַ וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּים — לֹא יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וְרָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּגָדִים אֲרֻכִּים, שֶׁלֹּא יֵרָאוּ רַגְלָיו (אִם הוֹלֵךְ בְּלֹא אַנְפִּילָאוֹת):

פּוֹחֵחַ. Le פּוֹחֵחַ — dont le vêtement est déchiré et les bras découverts — ne descend pas devant l’arche, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. Il convient que le ש״ץ ait des vêtements longs, pour que ses jambes ne se voient pas (s’il va sans אַנְפִּילָאוֹת).

סוּמָא יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, מִפְּנֵי שֶׁחַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת וְיָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְאִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ״א:

סוּמָא. Un סומא (aveugle) descend devant l’arche, car il est חַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת et peut être מוֹצִיא les רַבִּים. Et s’il peut monter lire à la תורה — cf. le siman idoine.

שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מֵעַצְמוֹ וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל דִּבּוּר הַצִּבּוּר שֶׁמִּנּוּהוּ לְכָךְ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ — צָרִיךְ לְסָרֵב מְעַט קֹדֶם שֶׁיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְלֹא יְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְסָרֵב וּמְמָאֵן לְגַמְרֵי, כְּלוֹמַר אֵינִי כְּדַאי לְכָךְ, וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ פַּעַם שֵׁנִית — מֵכִין עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה לַעֲמֹד, וּבְפַעַם שְׁלִישִׁי יַעֲמֹד. וְאִם הָאוֹמֵר לוֹ שֶׁיֵּרֵד הוּא אָדָם גָּדוֹל — אֵינוֹ מְסָרֵב לוֹ כְּלָל, שֶׁאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת וּשְׂרָרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ע:

סֵרוּב. Le ש״ץ קָבוּעַ descend de lui-même, sans attendre qu’on le lui dise. Mais celui qui n’est pas קָבוּעַ doit refuser un peu avant de descendre — sans excès : la première fois il refuse pleinement (« אֵינִי כְּדַאי »), la deuxième il se prépare, la troisième il se lève. Et si celui qui le prie est un אָדָם גָּדוֹל — il ne refuse pas du tout.

אִם טָעָה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו — אוֹתוֹ שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלָּה מֻפְסֶקֶת כָּל כָּךְ:

טָעָה הַשָּׁלִיחַ צִבּוּר. Si le ש״ץ s’est trompé et qu’il faut en dresser un autre à sa place — le remplaçant ne refuse pas du tout, car c’est une honte que la תפילה soit interrompue si longtemps.

הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים אוֹ מִפְּנֵי הַסַּנְדָּל שֶׁבְּרַגְלַי — לֹא יֵרֵד בְּאוֹתוֹ הַתְּפִלָּה כְּלָל, לֹא בִּצְבוּעִים וְלֹא בִּלְבָנִים, וְלֹא בְּסַנְדָּל וְלֹא יָחֵף, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ וְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וּמַרְאֶה פָּנִים שֶׁלִּכְבוֹד הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה כֵן וְדֶרֶךְ עֲנָוָה הוּא אוֹחֵז לִלְבֹּשׁ לְבָנִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ לְהִתְפַּלֵּל לָהֶם כָּךְ — אֵין רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת סָרְבָן מִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ, אִם לֹא שֶׁאֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ:

דֶּרֶךְ אֶפִּיקוֹרְסִין. Qui dit « je ne passe pas devant l’arche parce que mes habits sont teints » ou « à cause du סנדל à mes pieds » — il ne descend pas du tout dans cette תפילה, ni en habits teints ni blancs, ni chaussé ni pieds nus, car c’est דֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין d’y être pointilleux et l’on craint qu’une אֶפִּיקוֹרְסוּת ne soit jetée en lui. Même s’il donne une raison de עֲנָוָה — puisque le ציבור le prie, il ne convient pas d’être סַרְבָן.

יֵשׁ מוֹנְעִים גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר ״אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ״. וְנִדְחוּ דִּבְרֵיהֶם שֶׁאַף הַגֵּרִים יְכוֹלִים לוֹמַר ״אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַב הֲמוֹן גוֹיִם נְתַתִּיךָ״, כְּלוֹמַר מִכָּאן וְאֵילָךְ אַתָּה אָב לְכָל הַגּוֹיִים שֶׁיִּתְגַּיְּרוּ:

גֵּר. Certains empêchent un גֵּר d’être ש״ץ, car il ne pourrait dire « אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ ». Leurs propos ont été rejetés : le גר aussi peut dire « אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ », car il est dit « כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ » — Avraham est père de tous ceux qui se convertissent.

אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר, אִם לֹא שֶׁהִסְכִּים עָלָיו מִתְּחִלָּה. וְרַבִּים יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהִסְכִּימוּ. וְגַם בְּכָל הַמִּנּוּיִים יָכוֹל יָחִיד לְעַכֵּב, וַאֲפִלּוּ בְּמַרְבִּיץ תּוֹרָה, וְהוּא שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ רַב אַחֵר וְיֵשׁ אַחֵר לִשְׂכֹּר בְּדָמָיו שֶׁל זֶה שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ וְעָמַד כָּךְ יָמִים בְּהַסְכָּמַת הַקָּהָל וְאַחַר כָּךְ רוֹצִים לַחֲזֹר וּלְמַנּוֹתוֹ — הֲרֵי זוֹ כִּתְחִלַּת קַבָּלָה, וַאֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב. וְהוּא הַדִּין אִם מִנּוּהוּ תְּחִלָּה לִזְמַן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁלַם הַזְּמַן. וְאֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טַעַם הָגוּן וְיַצִּיעַ טַעְמוֹ לִפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר, וְאִם יִרְאוּ שֶׁדְּבָרָיו נְכוֹנִים שֶׁרָאוּי לוֹ לְעַכֵּב מִטַּעַם זֶה — יָחֹשוּ לִדְבָרָיו וְלֹא יְמַנּוּהוּ. וְאִם הוּא שׂוֹנֵא לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — יָכוֹל לִמְחוֹת שֶׁלֹּא יְמַנּוּהוּ לִשְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל אִם כְּבָר הִסְכִּימוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ — אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, אֶלָּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְחֻיָּב לוֹמַר בְּפִיו שֶׁיָּסִיר הַקִּנְאָה מִלִּבּוֹ וְיוֹצִיאֶנּוּ בִּתְפִלָּתוֹ.וְכָל זֶה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ הַכֹּל מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל עַכְשָׁו אִם הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְדִבְרֵי יָחִיד — לְעוֹלָם לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַשְׁווֹת לְמַנּוֹת שׁוּם מִנּוּי, כִּי כָּל אֶחָד הָיָה מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה, לְפִיכָךְ נוֹהֲגִין לֵילֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת שֶׁל פּוֹרְעֵי שְׂכַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֲפִלּוּ יֵשׁ פְּסוּלֵי קֻרְבָה בֵּינֵיהֶם. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת מְמַנִּין י״א אוֹ י״ג אֲנָשִׁים עַל זֶה, וְהַכֹּל שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַמִּעוּטִים:

עִכּוּב הַיָּחִיד. Même un יָחִיד peut s’opposer et dire « je ne veux pas que פלוני soit ש״ץ », sauf s’il y avait consenti d’abord ; les רַבִּים peuvent se rétracter même après accord. Cela vaut pour tous les מִנּוּיִים — pourvu qu’il présente un טַעַם הָגוּן devant les טוֹבֵי הָעִיר. De nos jours, où les objections seraient sans fin, on suit la majorité des payeurs du salaire du ש״ץ ; certains lieux nomment י״א ou י״ג hommes à cela, pour ne pas multiplier la מַחֲלֹקֶת.

שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לִהְיוֹת אָהוּב לַקָּהָל, שֶׁאִם לֹא כֵן כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה — סַכָּנָה הִיא לְמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ. וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ — לֹא יַעֲלֶה:

אָהוּב לַקָּהָל. Le שליח ציבור doit être aimé du קהל, car sinon, lorsqu’il lit la תּוֹכֵחָה — c’est un danger pour celui qui ne l’aime pas. Et s’il le hait — לֹא יַעֲלֶה.

יִרְאוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר טִפֵּשׁ, שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִּבּוּר כָּרָאוּי. וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לְהַחֲנִיף לַצִּבּוּר בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, וְצָרִיךְ לְהוֹכִיחָן:

לֹא טִפֵּשׁ. On veillera à ce que le ש״ץ ne soit pas un sot, afin qu’il puisse s’occuper convenablement des צָרְכֵי צִבּוּר. Le ש״ץ n’a pas à flatter le ציבור בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא — il doit les reprendre (לְהוֹכִיחָן).

אִם אֶחָד אָבֵל עַל אָבִיו וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים וְאֶחָד רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִיל אַחֵר — מִי שֶׁיִּרְצֶה הַקָּהָל שֶׁיִּתְפַּלֵּל הוּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁקַּדִּישׁ בִּלְבַד הוּא יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִיל אָבִיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַקָּהָל, אֲבָל לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַקָּהָל לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּרְחָם. וְלָכֵן, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל דּוֹחֶה הָאָבֵל מִלְּהִתְפַּלֵּל, מִכָּל מָקוֹם אִם הַקָּהָל רוֹצִים שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָבֵל — זָכָה הָאָבֵל. וְיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁקּוֹרִין יָארְצַיי״ט קוֹדֵם לַמּוֹהֵל, אִם אֵין הַקָּהָל מַקְפִּידִים בְּכָךְ:

אָבֵל וּמוֹהֵל. Si l’un est אָבֵל pour son père et veut prier comme les אֲבֵלִים, et un autre veut prier pour quelqu’un d’autre — celui que le קהל veut, prie ; car le קדיש seul, il peut le dire pour son père sans l’accord du קהל, mais il ne peut être שְׁלִיחַ הַקָּהָל contre leur gré. Même si l’usage est que le מוֹהֵל repousse l’אָבֵל — si le קהל veut l’אָבֵל, זָכָה הָאָבֵל. Le jour de יָארְצַייט précède le מוֹהֵל, si le קהל n’y tient pas.

אֵין לְמַנּוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר עַל פִּי הַשַּׂר, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ, כִּי חָלִילָה לְקַבֵּל עֲבוֹדַת בּוֹרְאֵנוּ עַל יְדֵי הַנָּכְרִים, ״כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ וְגו׳״:

עַל פִּי הַשַּׂר. On ne nomme pas un ש״ץ sur l’ordre du שַׂר, même si la majorité du ציבור le désire, car חָלִילָה d’accepter le service de notre Créateur par l’entremise des נָכְרִים — « כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ ».

שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹתֵר רָאוּי לִהְיוֹת בְּשָׂכָר מִבִּנְדָבָה, לְפִי שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהוּא לוֹקֵחַ שָׂכָר בָּרוּר מִן הַקָּהָל — אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה, שֶׁאֵין אַחֵר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן רַשַּׁאי לִפְשֹׁט רַגְלוֹ לְהִתְפַּלֵּל, וְאִם הָיָה בִּנְדָבָה הָרְשׁוּת נְתוּנָה לַכֹּל וּבִפְרֹץ הַדָּבָר יַעֲלֶה מִי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִזְהָר בִּתְפִלָּתוֹ וְתִקּוּנָיו כְּשֶׁהוּא שָׂכִיר:

בְּשָׂכָר מִבִּנְדָבָה. Le ש״ץ vaut mieux à גַּאֶ (בְּשָׂכָר) qu’à titre bénévole (בִּנְדָבָה), car là où il reçoit un salaire clair du קהל — אֵין פֶּרֶץ, nul indigne ne se permet de prier ; en נדבה, la porte est ouverte à tous et un indigne pourrait monter. De plus le ש״ץ salarié est plus attentif בִּתְפִלָּתוֹ וְתִקּוּנָיו.

אֵין לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא רְצוֹן הַקָּהָל. וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֵחֲמַת אַלָּמוּת וְגֵאוּת — אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳״. וְאֵין לְהִתְקוֹטֵט בַּעֲבוּר שׁוּם מִצְוָה, כְּגוֹן גְּלִילַת סֵפֶר תּוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם מִלֶּחֶם הַפָּנִים וְהַגַּרְגְּרָ[נִ]ים חוֹטְפִין וַאֲכִילַת לֶחֶם הַפָּנִים הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה:

בִּרְשׁוּת הַקָּהָל. Nul ne prie sans le consentement du קהל. Qui prie sans permission par אַלָּמוּת וְגֵאוּת — on ne répond pas אָמֵן après ses ברכות (« וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳ »). Et l’on ne se querelle pour aucune מצוה, comme la גְּלִילַת סֵפֶר תּוֹרָה — car les צְנוּעִין retirent leur main tandis que les גַּרְגְּרָנִים חוֹטְפִין.

שְׂכַר שְׁלִיחַ צִבּוּר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפּוֹרְעִים מִקֻּפַּת הַקָּהָל שֶׁגּוֹבִין לְפִי מָמוֹן כָּל אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַדַּל כְּעָשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם אֵין יַד הֶעָנִי מַשֶּׂגֶת כְּעָשִׁיר. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁהִיא תַּקָּנַת הַצִּבּוּר וְנַעֲשָׂה עַל יְדֵי מָמוֹן — נוֹתְנִים לְפִי מָמוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגּוֹבִין חֲצִי לְפִי מָמוֹן וַחֲצִי לְפִי נְפָשׁוֹת, כִּי יֵשׁ סְבָרָא לוֹמַר שֶׁהֶעָנִי צָרִיךְ לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ הֶעָשִׁיר, וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהָעֲשִׁירִים מוֹסִיפִים בְּשָׂכָר לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר וְאֵין הָעֲנִיִּים חֲפֵצִים בְּכָךְ, עַל כֵּן עָשׂוּ פְּשָׁרָה זֹאת. וְכֵן הוּא מִנְהַג קְהִלּוֹת בִּמְדִינוֹת הַרְבֵּה. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת דַּל וְעָשִׁיר נוֹתְנִים בְּשָׁוֶה, אַךְ יֵשׁ לוֹ קִצְבָּה מִכָּל נִשּׂוּאִין וְזֶה לְפִי מָמוֹן. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג — יֵשׁ לִגְבּוֹת לְפִי מָמוֹן, שֶׁבְּרֹב הַפְּעָמִים הָעֲשִׁירִים מוֹסִיפִים בְּשָׂכָר לְפִי נְעִימַת הַקּוֹל וְאֵין יַד הָעֲנִיִּים מַשֶּׂגֶת לָתֵת עִמָּהֶם:

שְׂכַר הַשָּׁלִיחַ צִבּוּר. Le salaire du ש״ץ — יֵשׁ אוֹמְרִים qu’on le paie de la קוּפַּת הַקָּהָל collectée לְפִי מָמוֹן, car même si le ש״ץ est מוֹצִיא le pauvre comme le riche, la main du pauvre n’égale pas celle du riche. Et יֵשׁ אוֹמְרִים qu’on collecte moitié לְפִי מָמוֹן, moitié לְפִי נְפָשׁוֹת — פְּשָׁרָה. Là où il n’y a pas de מנהג — on collecte לְפִי מָמוֹן.

צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִים לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְאֵין בְּיָדָם כְּדֵי סִפּוּק שְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וּבָקִי בְּהוֹרָאָה — הוּא קוֹדֵם לִשְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה קוֹדֵם לַכֹּל. וְאִם לָאו — שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם, כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְאֵין מְסַלְּקִין שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵאֻמָנוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל בְּעֵדִים, אֲבָל לֹא מִשּׁוּם רִנּוּן בְּעָלְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם שֶׁנִּתְפַּס עִם הַנָּכְרִית, אוֹ שֶׁמָּסַר מָמוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיַד נָכְרִי. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין עַל כָּכָה, וְאִם יָבוֹאוּ עָלָיו עֵדִים בָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וְאֵין חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּלִי עָרְמָה. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵלֵךְ עוֹד בִּדְרָכִים אֵלּוּ — אֵין זֶה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי כְּבָר מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא מֵהַר סִינַי:

רַב וְשָׁלִיחַ צִבּוּר. Un ציבור devant embaucher un רב et un ש״ץ sans pouvoir les deux : si c’est un רַב מֻבְהָק וּבָקִי בְּהוֹרָאָה — il précède le ש״ץ, car תַּלְמוּד תּוֹרָה קוֹדֵם לַכֹּל ; sinon le ש״ץ précède, pour être מוֹצִיא les רַבִּים. On ne destitue le ש״ץ que si un פְּסוּל est établi בְּעֵדִים, non par simple רִנּוּן ; il faut asseoir un בֵּית דִּין, et il ne revient qu’après תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה.

שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק — לֹא יִתְפַּלֵּל בִּבְגָדִים הַצּוֹאִין וּמַסְרִיחִין. וְטוֹב שֶׁיַּחֲלֹף בְּגָדָיו כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלַל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲלִיף בְּגָדָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְנַבֵּל פִּיו, אוֹ שֶׁמְּרַנֵּן בַּתְּפִלָּה בְּשִׁירֵי הַנָּכְרִים שֶׁמְּנַגְּנִים בָּהֶם לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים — מוֹחִין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — מַעֲבִירִים אוֹתוֹ:

בְּגָדִים וּמְנַבֵּל פִּיו. Le ש״ץ qui est שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק ne prie pas en vêtements souillés et malodorants ; il est bon de changer d’habits. S’il refuse — on le destitue. Et le ש״ץ הַמְנַבֵּל פִּיו, ou qui chante dans la תפילה des chants des נָכְרִים servant à l’עֲבוֹדָה זָרָה — on l’en empêche, et s’il n’écoute pas — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ.

שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהִזְקִין וְרוֹצֶה לְמַנּוֹת בְּנוֹ לְסַיְּעוֹ לִפְרָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹל בְּנוֹ עָרֵב כְּקוֹלוֹ, אִם מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים וְאֵין קוֹלוֹ מְשֻׁנֶּה — אֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁכָּל הַמִּתְמַנֶּה לִשְׁלִיחַ צִבּוּר מִן הַסְּתָם עַל דַּעַת כֵּן נִתְמַנָּה שֶׁאִם לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיְּמַנֶּה אַחֵר לְסַיְּעוֹ, וְאִם כֵּן בְּנוֹ קוֹדֵם בְּסִיּוּעַ לְכָל אָדָם. וַאֲפִלּוּ אַחַר מוֹתוֹ בְּנוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם, כִּי כֵן הוּא בְּכָל הַמִּנּוּיִים שֶׁהַבֵּן שֶׁרָאוּי לְכָךְ קוֹדֵם אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים שֶׁגְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, חוּץ מִמִּנּוּיִים שֶׁל כֶּתֶר תּוֹרָה, כְּגוֹן חָכָם הַמְמֻנֶּה לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה אוֹ לַדִּין, שֶׁהַתּוֹרָה אֵינָהּ יְרֻשָּׁה:

בְּנוֹ קוֹדֵם. Le ש״ץ qui a vieilli et veut nommer son fils pour l’assister par moments — même si la voix du fils n’est pas aussi agréable que la sienne, s’il remplit sa place pour le reste et que sa voix n’est pas אֲבֵרוּ — le ציבור ne peut s’y opposer, car tout ש״ץ est nommé סְתָם à cette condition. Le fils précède tout autre pour l’assistance, même après sa mort — comme dans tous les מִנּוּיִים (hormis כֶּתֶר תּוֹרָה, qui n’est pas héritage).

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג, אֲבָל אִם הַמִּנְהָג הוּא שֶׁאֵין בְּנוֹ קוֹדֵם לְאַחֵר — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם. וַאֲפִלּוּ אִם נָהֲגוּ לְמַנּוֹת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַצְמוֹ עַל זְמַן יָדוּעַ וּבִכְלוֹת הַזְּמַן מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וּמְמַנִּין אַחֵר תַּחְתָּיו — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן לוֹ כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מִנּוּיִים הַצְּרִיכִים לַצִּבּוּר, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר צָרְכֵי צִבּוּר, בֵּין שֶׁנּוֹטְלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר בֵּין שֶׁאֵין נוֹטְלִין, אִם נָהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים לִזְמַן וּבְהַגִּיעַ הַזְּמַן יָצְאוּ אֵלּוּ וְנִכְנְסוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֲפִלּוּ לֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן בְּפֵרוּשׁ כְּשֶׁמִּנּוּ אוֹתָם — סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן, מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ:

הַמִּנְהָג. Ce qui précède vaut là où il n’y a pas de מנהג ; mais si le מנהג est que le fils ne précède pas un autre — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם. Même si l’usage est de nommer le ש״ץ pour un temps fixe et de le remplacer au terme — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם, sans que ce soit un בִּזָּיוֹן. De même pour les autres מִנּוּיִים du ציבור (קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה etc.) : סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן, dès qu’ils ont ainsi accoutumé.

אֵין נָכוֹן לְהַעֲבִיר שְׁלִיחַ צִבּוּר (תּוֹךְ זְמַנּוֹ) בִּשְׁבִיל אַחֵר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר. וְאִם הָרֹב חֲפֵצִים בָּאַחֵר — יְשַׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד:

לֹא לְהַעֲבִיר. Il n’est pas juste de destituer un ש״ץ (au sein de son temps) au profit d’un autre à la voix plus agréable. Et si la majorité désire l’autre — יְשַׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד (les deux serviront ensemble).

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁרָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר הַמְיֻחָד לַצִּבּוּר, שֶׁבְּוַדַּאי נִכְתַּב לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשֵׁם הִתְפָּאֲרוּת. אֲבָל בְּהַנִּדְפָּסִין אֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁל צִבּוּר לְאַחֵר:

סִדּוּר הַצִּבּוּר. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר qu’il convient au ש״ץ de prier מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר désigné pour le ציבור, qui fut assurément écrit לְשֵׁם שָׁמַיִם et non pour la הִתְפָּאֲרוּת. Mais pour les סידורים imprimés — אֵין חִלּוּק entre celui du ציבור et celui d’un autre.