Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe? The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe is not a commentary on the Mechaber (מחבר) — it is a standalone, complete Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity: it combines halacha (הלכה) + טעמי המצוות + an inner dimension in a single work, and rules with a unique Talmudic rigour.
For Chabad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. The Rebbe explicitly instructed to study the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) seriously. This page gathers the Rav's way on siman נ״ג — דִּין מִי הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. In the Rav it unfolds over ל״ו סְעִיפִים (thirty-six seifim): the יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד and the סְמִיכַת הַקַּדִּישׁ, the conditions of the חַזָּן הָגוּן (רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, שֵׁם רַע, מְרֻצֶּה לָעָם, נְעִימָה), the בַּעַל תְּשׁוּבָה, age (נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת), the מִנּוּי, the כְּבוֹד הַצִּבּוּר and the priorities of the choice.
שולחן ערוך הרב — סימן נ״ג — דִּין מִי הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה
The full text of the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe
שולחן ערוך הרב, סימן נ״ג — דִּין מִי הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה — וּבוֹ ל״ו סְעִיפִים
Text of the Alter Rebbe himself (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.53), followed by our English translation. The siman comprises thirty-six seifim (ל״ו סְעִיפִים).
סעיף א עַד יִשְׁתַּבַּח אֵין צָרִיךְ שָׁלִיחַ צִבּוּר; בְּיִשְׁתַּבַּח עוֹמֵד וְסוֹמֵךְ הַקַּדִּישׁ.
דִּין הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּבוֹ ל״ו סְעִיפִים:עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ אֵין צָרִיךְ לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה כְּלָל, אֲבָל כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְ״יִשְׁתַּבַּח״ יֵשׁ לוֹ לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲמֹד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְלוֹמַר ״יִשְׁתַּבַּח״, וְלֹא יַמְתִּין מִלֵּירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה עַד הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לְהַסְמִיךְ הַקַּדִּישׁ לְ״יִשְׁתַּבַּח״ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד גַּם כֵּן כְּשֶׁאוֹמֵר ״יִשְׁתַּבַּח״, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק מִישִׁיבָה לַעֲמִידָה בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר אוֹתוֹ בַּעֲמִידָה מִן הַדִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָׁה, וְהוּא הַדִּין לְ״בָרְכוּ״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאוֹמֵר גּוּף הַקַּדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״, אֲבָל הַצִּבּוּר שֶׁעוֹנִין אַחֲרָיו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַעֲמֹד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (נ״ה) [נ״ו]. וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹהֲגִין לַעֲמֹד בִּשְׁעַת אֲמִירַת ״יִשְׁתַּבַּח״, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ בְּיָחִיד:
ישתבח standing. Until ישתבח no שליח ציבור is needed at the ark; at ישתבח the ש״ץ stands and says it, not waiting for the קדיש — the קדיש must adjoin ישתבח (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, like בָּרְכוּ). The custom is to stand for ישתבח even when said בְּיָחִיד.
סעיף ב צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא לְעַצְמוֹ קְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבָרוּךְ שֶׁאָמַר קֹדֶם יִשְׁתַּבַּח.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא מִ״יִּשְׁתַּבַּח״ וְאֵילָךְ, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא לְעַצְמוֹ תְּחִלָּה קְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּ״בָרוּךְ שֶׁאָמַר״ לִפְנֵיהֶם, וְאִם לָאו אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר ״יִשְׁתַּבַּח״ שֶׁהֲרֵי הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א. וְלָכֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בָּרַבִּים שֶׁטּוֹעִים כְּשֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עֵת לְהַאֲרִיךְ שֶׁמַּתְחִילִין מִ״יִּשְׁתַּבַּח״ וּמְבָרְכִין בְּרָכָה לְבַטָּלָה, אֶלָּא יֹאמְרוּ ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ וּקְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ב, אוֹ יַתְחִילוּ מִ״יּוֹצֵר אוֹר״:
Some פסוקי דזמרה first. Though the ש״ץ leads only from ישתבח, he must first read for himself some פסוקי דזמרה and בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, else he cannot say ישתבח (the closing ברכה of פסוקי דזמרה, cf. siman 51). One must protest against travellers who begin at ישתבח (a בְּרָכָה לְבַטָּלָה); let them say בָּרוּךְ שֶׁאָמַר and a little פסוקי דזמרה (cf. siman 52), or begin at יוֹצֵר אוֹר.
סעיף ג מִי שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית עַד יִשְׁתַּבַּח, וְשָׁלִיחַ צִבּוּר בְּלֹא מִנְיָן.
מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ טַלִּית עַד שֶׁהִגִּיעַ לְ״יִשְׁתַּבַּח״ — לֹא יְבָרֵךְ עַל עֲטִיפַת צִיצִית בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לְ״יִשְׁתַּבַּח״, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאֶמְצַע פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף ״יִשְׁתַּבַּח״ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א, אֶלָּא יְבָרֵךְ בֵּין ״יִשְׁתַּבַּח״ לְ״יוֹצֵר״, שֶׁאָז מֻתָּר לְהַפְסִיק לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ לוֹ טַלִּית עַד ״יִשְׁתַּבַּח״ — יִתְעַטֵּף וִיבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל ״יִשְׁתַּבַּח״, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַקַּדִּישׁ מִיָּד אַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״ וְלֹא יַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיאוּ לוֹ אַחַר ״יִשְׁתַּבַּח״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד.וְכֵן אִם אֵין מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יַמְתִּין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִם ״יִשְׁתַּבַּח״ וְיִשְׁתֹּק וְלֹא יְדַבֵּר כְּלוּם עַד שֶׁיָּבוֹא מִנְיָן, וְיֹאמַר ״יִשְׁתַּבַּח״ וְקַדִּישׁ, וְיָכוֹל לְהַמְתִּין וְלִשְׁהוֹת אֲפִלּוּ חֲצִי שָׁעָה שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כָּל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה מִ״בָּרוּךְ שֶׁאָמַר״ עַד סוֹף ״יִשְׁתַּבַּח״, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ הוֹאִיל וְשָׁהָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת אֹנֶס כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ה. וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ שָׁהָה מֵחֲמַת אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה הַמָּקוֹם נָקִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בְּעִנְיָן שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע כַּיּוֹצֵא בָּזֶה יֵשׁ שֶׁמַּצְרִיכִים לַחֲזֹר לָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הַמְּקִלִּין שָׁם:
טַלִּית and מנין. One without a טלית before ישתבח does not bless between פסוקי דזמרה and ישתבח (no interrupting, cf. siman 51) but between ישתבח and יוֹצֵר (cf. siman 54); the ש״ץ brought a טלית only at ישתבח wraps and blesses before starting, so as to say קדיש at once. Without a מנין the ש״ץ waits with ישתבח, silent, even half an hour, and need not return to the start since he waited willingly.
סעיף ד שָׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן, רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת וּמְרֻצֶּה לָעָם.
שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ״, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְאֵיזֶהוּ הָגוּן? שֶׁיִּהְיֶה רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, וְשֶׁיִּהְיֶה פִּרְקוֹ נָאֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע אֲפִלּוּ בְּיַלְדוּתוֹ, וְשֶׁיִּהְיֶה עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִתְפִלָּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹל עָרֵב שֶׁמּוֹשֵׁךְ הַלֵּב, וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפְּסוּקִים שֶׁל תְּפִלָּה סְדוּרִים בְּפִיו:
A worthy חזן. The שליח ציבור must be הָגוּן — “נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ” (the unworthy ש״ץ). Who is הגון? רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, פִּרְקוֹ נָאֶה (no שֵׁם רַע even in youth), עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, a נְעִימָה and קוֹל עָרֵב that draws the heart, fluent in תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים so the verses are ordered in his mouth.
סעיף ה אֵין מוֹצְאִין בַּעַל כָּל הַמִּדּוֹת — יִבְחֲרוּ הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר.
אִם אֵין מוֹצְאִין מִי שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ — יִבְחֲרוּ הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם הָיָה כָּאן עַם הָאָרֶץ זָקֵן וְקוֹלוֹ נָעִים וְהָעָם חֲפֵצִים בּוֹ וּבֶן י״ג שָׁנָה הַמֵּבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאֵין קוֹלוֹ נָעִים — הוּא קוֹדֵם לְעַם הָאָרֶץ הַזָּקֵן, כִּי יוֹדֵעַ מַה מִּתְפַּלֵּל:
The best of the ציבור. If none has all these traits, choose the best of the ציבור in חָכְמָה and good deeds. An elderly עַם הָאָרֶץ with a pleasant voice whom the people want, versus a 13-year-old who understands what he says but lacks a pleasant voice — the youth precedes the elderly עם הארץ, for he knows what he prays.
סעיף ו שׁוֹגֵג שֶׁשָּׁב — מֻתָּר; מֵזִיד — אֵין מְמַנִּין; בְּאֹנֶס — קָבוּעַ.
מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג, אֲפִלּוּ הָרַג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה — מֻתָּר לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא ״אֵין פִּרְקוֹ נָאֶה״ אֶלָּא מִי שֶׁמּוּעָד לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, אֲבָל מִי שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה וּמִתְחָרֵט — הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אֲבָל אִם עָשָׂה בְּמֵזִיד (פְּעָמִים רַבּוֹת), אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה — אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה וְלֹא הָיָה פִּרְקוֹ נָאֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר עֲבֵרָה בְּאֹנֶס אֲפִלּוּ הֵמִיר בְּאֹנֶס וְשָׁב — יָכוֹל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ. וְכָל זֶה לְמַנּוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֵׁם רַע שֶׁיָּצָא עָלָיו בְּיַלְדוּתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ יָצָא עָלָיו מִקָּרוֹב וְיָדוּעַ. וְאִם יוֹצֵא עָלָיו שֵׁם רַע עַתָּה, וְהוּא קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק (וְאֵין לוֹ אוֹיְבִים הַמּוֹצִיאִים קוֹל) — אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת לְהַעֲבִירוֹ.וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיָּצָא פְּעָמִים רַבּוֹת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ — מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה הַמַּכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק כְּבַתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע פַּעַם אַחַת וְסִלְּקוּהוּ — שׁוּב אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה:
בַּעַל תְּשׁוּבָה. One who sinned בְּשׁוֹגֵג, even killed unwittingly and repented — may be ש״ץ, for “פִּרְקוֹ אֵינוֹ נָאֶה” means only one habituated to wrong; the penitent of an accidental sin is צַדִּיק גָּמוּר. But one who sinned בְּמֵזִיד (repeatedly), even after full תשובה — is not appointed, a שֵׁם רַע having arisen. Coerced בְּאֹנֶס then returned — a fixed ש״ץ. One is not removed for a שֵׁם רַע of youth; but a persistent report with no enemies — even a יחיד may protest.
סעיף ז רָאוּי לְשָׁלִיחַ צִבּוּר לִכָּנֵס רִאשׁוֹן וְלָצֵאת אַחֲרוֹן.
רָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת רִאשׁוֹן וְיֵצֵא אַחֲרוֹן. וְטוֹב לַחֲזֹר אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר בֶּן צַדִּיק, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק כו׳. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצַּדִּיק בֶּן רָשָׁע תְּפִלָּתוֹ עַל הַצִּבּוּר יוֹתֵר נִשְׁמַעַת מִתְּפִלַּת בֶּן צַדִּיק, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת הוּא שְׁפַל רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאֵין בּוֹטֵחַ בִּתְפִלָּתוֹ עַל מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו כְּמוֹ בֶּן צַדִּיק כִּי אִם עַל חַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה הַכֹּל לְפִי עִנְיַן שִׁפְלוּת רוּחַ שֶׁל זֶה וְצִדְקַת אֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה):
צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. It is fitting the ש״ץ enter the synagogue first and leave last. It is good to seek a ש״ץ צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, for “the tefila of a צדיק son of a צדיק is not alike.” And יש אומרים that a צַדִּיק בֶּן רָשָׁע — his tefila for the ציבור is more heard, since lacking זְכוּת אָבוֹת he is שְׁפַל רוּחַ, trusting in the חסד of the Holy One.
סעיף ח אֵין מוּמִין פּוֹסְלִין אֶלָּא בְּכֹהֲנִים, לֹא בְּשָׁלִיחַ צִבּוּר.
אֵין מוּמִין פּוֹסְלִין אֶלָּא בְּכֹהֲנִים אֲבָל לֹא בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לִזָּהֵר בְּמוּמִין הַגְּלוּיִים, מִשּׁוּם ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ וְגו׳״:
מוּמִין. Blemishes disqualify only כהנים, not the שליח ציבור. Even so one should avoid visible blemishes (מוּמִין הַגְּלוּיִים), because of “הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ.”
סעיף ט אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר.
אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וַאֲפִלּוּ הַצִּבּוּר מוֹחֲלִין עַל כְּבוֹדָם — אָסוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, אֲבָל בְּאַקְרַאי יָכוֹל לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִשֶּׁהֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַנֶּה מִפִּי הַצִּבּוּר אוֹ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְהָקֵל מֵעָלָיו לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ לְעִתִּים, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן קְבִיעוּת לְאוֹתָם הָעִתִּים. אֲבָל אִם מִנּוּהוּ הַצִּבּוּר אוֹ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּהְיֶה הוּא מוּכָן לְהִתְפַּלֵּל לִפְעָמִים כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵין זֶה נִקְרָא קְבִיעוּת, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי כָּךְ. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְעִתִּים יְדוּעִים, שֶׁלְּאוֹתוֹ עֵת הוּא קָבוּעַ בְּוַדַּאי. וְכָל זֶה בְּכָל הַשָּׁנָה, אֲבָל בְּתַעֲנִית — צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקֵן מַמָּשׁ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַתְּחִלָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקע״ט, אוֹ הַמֻּפְלָג שֶׁבַּצִּבּוּר. וְהוּא הַדִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר — טוֹב שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מֻפְלָג שְׁלִיחַ צִבּוּר אִם אֶפְשָׁר:
נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. One appoints as fixed ש״ץ only one whose beard is filled (נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ), for כְּבוֹד הַצִּבּוּר — even if the ציבור forgoes its honour it is forbidden. But בְּאַקְרַאי he may descend once he has שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, provided he is not appointed מִפִּי הַצִּבּוּר for set times (which is also קְבִיעוּת). On a fast an actual elder or the מֻפְלָג is needed; likewise ראש השנה and יום כיפור.
סעיף י אֵין שָׁם אֶלָּא בֶּן י״ג — מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה הוּא שָׁלִיחַ צִבּוּר.
אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר כִּי אִם בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן מִשֶּׁיִּתְבַּטְּלוּ מִלִּשְׁמֹעַ קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ:
בֶּן י״ג. If none there can be ש״ץ except a boy of י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד — better he serve, though beardless, than that they be deprived of hearing קְדֻשָּׁה and קַדִּישׁ.
סעיף יא נִכָּר שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ — כְּנִתְמַלֵּא.
מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל זָקָן, כָּל שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. לְפִיכָךְ בֶּן כ׳ שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן — מְמַנִּין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ זָקָן אֲפִלּוּ מְעַט — הֲרֵי זֶה כְּנִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אִם הוּא מִבֶּן י״ח שָׁנָה וָמַעְלָה:
הִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים. One without a beard, once it is recognizable he reached the years fit for the beard to fill — is as if נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ. Thus a בֶּן כ׳ even beardless is appointed. And if he has a little beard — as if filled from י״ח years and up.
סעיף יב סָרִיס, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְמַנּוֹתוֹ אִם הוּא בֶּן עֶשְׂרִים.
סָרִיס, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְמַנּוֹתוֹ אִם הוּא בֶּן עֶשְׂרִים, שֶׁאָז נַעֲשָׂה גָּדוֹל. וְהוּא שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס, וְאִם לֹא נִרְאָה בּוֹ — אֵינוֹ נִקְרָא גָּדוֹל עַד שֶׁיַּעַבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּאה״ע סִימָן קע״ב. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה כְּבוֹד הַצִּבּוּר לְמַנּוֹת סָרִיס:
סָרִיס. A סָרִיס (eunuch) — יֵשׁ אוֹמְרִים he may be appointed if בֶּן עֶשְׂרִים (then he is a גָּדוֹל), provided the סִימָנֵי סָרִיס appeared; if not, only once most of his years pass (cf. Even HaEzer). And יש מי שאומר that even so it is not כְּבוֹד הַצִּבּוּר to appoint a סָרִיס.
סעיף יג לִמּוּד זְכוּת עַל קְטַנִּים הַיּוֹרְדִים לְעַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
יֵשׁ לְלַמֵּד זְכוּת עַל מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַקְּטַנִּים יוֹרְדִים לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, לְפִי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁהֲרֵי אֵינָן מַחֲזִירִין אֶת הַתְּפִלָּה רַק שֶׁאוֹמְרִים ״בָּרְכוּ״ וְקַדִּישׁ. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן — אֵין לַקָּטָן לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית (מִשּׁוּם ״בָּרְכוּ״ שֶׁבָּהּ. וְהוּא הַדִּין שֶׁלֹּא יִפְרֹס עַל שְׁמַע לְמִי שֶׁלֹּא שָׁמַע ״בָּרְכוּ״ בְּשַׁחֲרִית. וְאֵין ״בָּרְכוּ״ שֶׁל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית דּוֹמֶה לְ״בָרְכוּ״ שֶׁל קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁקָּטָן יָכוֹל לְאָמְרָהּ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה כָּל כָּךְ אֶלָּא עַל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, אֲבָל אֵלּוּ הֵן חוֹבָה עַל כָּל צִבּוּר לְשָׁמְעָן שַׁחֲרִית וְעַרְבִית), וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב — אֵינוֹ מוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמַּגִּיעַ לִכְלַל י״ג שָׁנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת — אֵין לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם מִשּׁוּם תּוֹסֶפֶת שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נִשְׁלְמוּ לוֹ י״ג שָׁנָה עַד לֵיל שַׁבָּת, שֶׁתּוֹסֶפֶת שַׁבָּת אֵינָהּ מוֹעִיל לְעִנְיַן שְׁנוֹת יְמֵי הַנַּעַר. אֲבָל אִם מִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה עַרְבִית — מֻתָּר לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה.וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, לֹא שֶׁצָּרִיךְ יוֹם אֶחָד יוֹתֵר עַל י״ג שָׁנָה, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ י״ג שָׁנָה שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם אֶל יוֹם וְלֹא שֶׁיּוֹם אֶחָד בִּשְׁנַת י״ג נֶחְשָׁב שָׁנָה. אֲבָל מִיָּד שֶׁהִגִּיעַ תְּחִלַּת כְּנִיסַת הַיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְכָלוּ בּוֹ י״ג שָׁנָה שְׁלֵמוֹת — הֲרֵי מִקְצָת כְּנִיסַת הַיּוֹם זֶה נֶחְשָׁב כְּיוֹם שָׁלֵם וַהֲרֵי הוּא בֶּן י״ג וְיוֹם אֶחָד, וְאֵין צָרִיךְ י״ג שָׁנָה מֵעֵת לְעֵת. וְאִם צָרִיךְ לִבְדֹּק אִם הֵבִיא ב׳ שְׂעָרוֹת — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ה:
קָטָן and עַרְבִית. A merit may be found for places where minors lead עַרְבִית on מוצאי שבת, since they do not discharge the רַבִּים (only בָּרְכוּ and קדיש). Where this is not the custom a minor does not lead even עַרְבִית (because of בָּרְכוּ). Even one who turns י״ג on שבת does not lead עַרְבִית of an early-said עֶרֶב שבת (תוספת שבת does not count for years). “י״ג וְיוֹם אֶחָד” = thirteen full years (on checking שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, cf. siman 55).
סעיף יד הַמַּאֲרִיךְ כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ הֶעָרֵב — מְשֻׁבָּח אוֹ מְגֻנֶּה.
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ הֶעָרֵב, אִם הוּא מֵחֲמַת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל שֶׁנּוֹתֵן הוֹדָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּנְעִימָה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכֹבֶד רֹאשׁ וְעוֹמֵד בְּאֵימָה וְיִרְאָה, אֲבָל אִם מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ וְשָׂמֵחַ בְּקוֹלוֹ — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וְעָלָיו נֶאֱמַר ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ״. וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ — לֹא טוֹב הוּא עוֹשֶׂה, מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר:
Lengthening the tefila. A ש״ץ who lengthens so his pleasant voice is heard: if from joy in giving thanks בִּנְעִימָה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, provided he prays בְּכֹבֶד רֹאשׁ in awe. But if he aims to be heard and delights in his voice — מְגֻנֶּה, and of him “נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ.” In any case lengthening is not good, because of טֹרַח הַצִּבּוּר.
סעיף טו מִי שֶׁקּוֹלוֹ נָעִים — יְרַנֵּן לַה׳; וְאִם רָק — יְקַנֵּחַ.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל נָעִים — יְרַנֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שְׁאָר רְנָנוֹת. וְאִם רָק — יְקַנֵּחַ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
קוֹל נָעִים. One with a pleasant voice — let him sing to Hashem, not other רְנָנוֹת. And if he has phlegm (רֹק) — let him clear it and then pray.
סעיף טז אֵין מְמַנִּין לַעֲגֵי שָׂפָה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְחַתֵּךְ הָאוֹתִיּוֹת.
אֵין מְמַנִּין לַעֲגֵי שָׂפָה שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לְחַתֵּךְ הָאוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁקּוֹרִין לְאַלְפִי״ן עַיְנִי״ן וּלְעַיְנִי״ן אַלְפִי״ן. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁקּוֹרֵא לְחֵתִי״ן הֵהִי״ן. וְאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים כָּךְ — מֻתָּר לִהְיוֹת שָׁם שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר מִמָּקוֹם אַחֵר:
לַעֲגֵי שָׂפָה. One does not appoint the לַעֲגֵי שָׂפָה who cannot articulate the letters — such as those who read אלף as עין and the reverse, or חית as הא. But if all speak so — one may be ש״ץ there, and there is no need to bring a ש״ץ from elsewhere.
סעיף יז פּוֹחֵחַ — בִּגְדוֹ קָרוּעַ וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּים — לֹא יֵרֵד.
פּוֹחֵחַ וְהוּא מִי שֶׁבִּגְדוֹ קָרוּעַ וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּים — לֹא יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וְרָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּגָדִים אֲרֻכִּים, שֶׁלֹּא יֵרָאוּ רַגְלָיו (אִם הוֹלֵךְ בְּלֹא אַנְפִּילָאוֹת):
פּוֹחֵחַ. A פּוֹחֵחַ — one whose garment is torn and arms exposed — does not descend before the ark, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. It is fitting the ש״ץ have long clothes, so his legs are not seen (if he goes without אַנְפִּילָאוֹת).
סעיף יח סוּמָא יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, שֶׁחַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת.
סוּמָא יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, מִפְּנֵי שֶׁחַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת וְיָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְאִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ״א:
סוּמָא. A blind man (סומא) descends before the ark, for he is חַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת and can discharge the רַבִּים. And whether he may go up to read the Torah — is treated in its place.
סעיף יט קָבוּעַ יוֹרֵד מֵעַצְמוֹ; שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ — מְסָרֵב מְעַט.
שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מֵעַצְמוֹ וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל דִּבּוּר הַצִּבּוּר שֶׁמִּנּוּהוּ לְכָךְ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ — צָרִיךְ לְסָרֵב מְעַט קֹדֶם שֶׁיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְלֹא יְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְסָרֵב וּמְמָאֵן לְגַמְרֵי, כְּלוֹמַר אֵינִי כְּדַאי לְכָךְ, וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ פַּעַם שֵׁנִית — מֵכִין עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה לַעֲמֹד, וּבְפַעַם שְׁלִישִׁי יַעֲמֹד. וְאִם הָאוֹמֵר לוֹ שֶׁיֵּרֵד הוּא אָדָם גָּדוֹל — אֵינוֹ מְסָרֵב לוֹ כְּלָל, שֶׁאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת וּשְׂרָרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ע:
Refusing. The fixed ש״ץ descends of himself, not waiting to be told. But one who is not fixed must refuse a little before descending — not too much: the first time he refuses fully (“I am unworthy”), the second he prepares, the third he stands. And if the one asking him is an אָדָם גָּדוֹל — he does not refuse at all.
סעיף כ טָעָה הַשָּׁלִיחַ צִבּוּר — הַמַּעֲמִידוֹ תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב.
אִם טָעָה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו — אוֹתוֹ שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלָּה מֻפְסֶקֶת כָּל כָּךְ:
If the ש״ץ erred. If the ש״ץ erred and another must be set in his place — the replacement does not refuse at all, since it is a disgrace for the tefila to be interrupted so long.
סעיף כא הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר מִפְּנֵי בְּגָדַי צְבוּעִים אוֹ הַסַּנְדָּל — לֹא יֵרֵד.
הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים אוֹ מִפְּנֵי הַסַּנְדָּל שֶׁבְּרַגְלַי — לֹא יֵרֵד בְּאוֹתוֹ הַתְּפִלָּה כְּלָל, לֹא בִּצְבוּעִים וְלֹא בִּלְבָנִים, וְלֹא בְּסַנְדָּל וְלֹא יָחֵף, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ וְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וּמַרְאֶה פָּנִים שֶׁלִּכְבוֹד הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה כֵן וְדֶרֶךְ עֲנָוָה הוּא אוֹחֵז לִלְבֹּשׁ לְבָנִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ לְהִתְפַּלֵּל לָהֶם כָּךְ — אֵין רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת סָרְבָן מִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ, אִם לֹא שֶׁאֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ:
The way of אֶפִּיקוֹרְסִין. One who says “I will not pass before the ark because my clothes are dyed” or “because of the סנדל on my feet” — does not descend at all in that tefila, neither in dyed nor white, neither shod nor barefoot, for it is דֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין to be particular and we suspect אֶפִּיקוֹרְסוּת was cast in him. Even if he gives a reason of עֲנָוָה — since the ציבור requests him, he should not be a refuser.
סעיף כב יֵשׁ מוֹנְעִים גֵּר; וְנִדְחוּ, שֶׁאַף גֵּר אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ.
יֵשׁ מוֹנְעִים גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר ״אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ״. וְנִדְחוּ דִּבְרֵיהֶם שֶׁאַף הַגֵּרִים יְכוֹלִים לוֹמַר ״אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַב הֲמוֹן גוֹיִם נְתַתִּיךָ״, כְּלוֹמַר מִכָּאן וְאֵילָךְ אַתָּה אָב לְכָל הַגּוֹיִים שֶׁיִּתְגַּיְּרוּ:
A גֵּר. Some bar a גֵּר from being ש״ץ, since he cannot say “אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ.” Their view was rejected: gerim too may say “אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,” for it says “כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ” — Avraham is father of all who convert.
סעיף כג אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ צִבּוּר.
אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר, אִם לֹא שֶׁהִסְכִּים עָלָיו מִתְּחִלָּה. וְרַבִּים יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהִסְכִּימוּ. וְגַם בְּכָל הַמִּנּוּיִים יָכוֹל יָחִיד לְעַכֵּב, וַאֲפִלּוּ בְּמַרְבִּיץ תּוֹרָה, וְהוּא שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ רַב אַחֵר וְיֵשׁ אַחֵר לִשְׂכֹּר בְּדָמָיו שֶׁל זֶה שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ וְעָמַד כָּךְ יָמִים בְּהַסְכָּמַת הַקָּהָל וְאַחַר כָּךְ רוֹצִים לַחֲזֹר וּלְמַנּוֹתוֹ — הֲרֵי זוֹ כִּתְחִלַּת קַבָּלָה, וַאֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב. וְהוּא הַדִּין אִם מִנּוּהוּ תְּחִלָּה לִזְמַן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁלַם הַזְּמַן. וְאֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טַעַם הָגוּן וְיַצִּיעַ טַעְמוֹ לִפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר, וְאִם יִרְאוּ שֶׁדְּבָרָיו נְכוֹנִים שֶׁרָאוּי לוֹ לְעַכֵּב מִטַּעַם זֶה — יָחֹשוּ לִדְבָרָיו וְלֹא יְמַנּוּהוּ. וְאִם הוּא שׂוֹנֵא לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — יָכוֹל לִמְחוֹת שֶׁלֹּא יְמַנּוּהוּ לִשְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל אִם כְּבָר הִסְכִּימוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ — אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, אֶלָּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְחֻיָּב לוֹמַר בְּפִיו שֶׁיָּסִיר הַקִּנְאָה מִלִּבּוֹ וְיוֹצִיאֶנּוּ בִּתְפִלָּתוֹ.וְכָל זֶה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ הַכֹּל מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל עַכְשָׁו אִם הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְדִבְרֵי יָחִיד — לְעוֹלָם לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַשְׁווֹת לְמַנּוֹת שׁוּם מִנּוּי, כִּי כָּל אֶחָד הָיָה מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה, לְפִיכָךְ נוֹהֲגִין לֵילֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת שֶׁל פּוֹרְעֵי שְׂכַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֲפִלּוּ יֵשׁ פְּסוּלֵי קֻרְבָה בֵּינֵיהֶם. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת מְמַנִּין י״א אוֹ י״ג אֲנָשִׁים עַל זֶה, וְהַכֹּל שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַמִּעוּטִים:
An individual’s objection. Even a יָחִיד may object and say “I do not want ploni to be ש״ץ,” unless he agreed at first; the רַבִּים may retract even after agreeing. So too for all appointments — provided he presents a טַעַם הָגוּן before the טוֹבֵי הָעִיר. Nowadays, where objections would be endless, one follows the majority of those who pay the ש״ץ’s wage; some places appoint י״א or י״ג men for this, so as not to multiply מַחֲלֹקֶת.
סעיף כד שָׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לִהְיוֹת אָהוּב לַקָּהָל.
שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לִהְיוֹת אָהוּב לַקָּהָל, שֶׁאִם לֹא כֵן כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה — סַכָּנָה הִיא לְמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ. וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ — לֹא יַעֲלֶה:
אָהוּב לַקָּהָל. The שליח ציבור must be beloved of the קהל, for otherwise, when he reads the תּוֹכֵחָה — it is a danger to one who does not love him. And if he hates him — לֹא יַעֲלֶה.
סעיף כה יִרְאוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁלִיחַ צִבּוּר טִפֵּשׁ.
יִרְאוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר טִפֵּשׁ, שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִּבּוּר כָּרָאוּי. וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לְהַחֲנִיף לַצִּבּוּר בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, וְצָרִיךְ לְהוֹכִיחָן:
Not a fool. See that the ש״ץ not be a fool, so he can attend properly to the צָרְכֵי צִבּוּר. The ש״ץ need not flatter the ציבור in matters of heaven (מִילֵּי דִשְׁמַיָּא) — he must rebuke them (לְהוֹכִיחָן).
סעיף כו אָבֵל וּמוֹהֵל — מִי שֶׁיִּרְצֶה הַקָּהָל יִתְפַּלֵּל.
אִם אֶחָד אָבֵל עַל אָבִיו וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים וְאֶחָד רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִיל אַחֵר — מִי שֶׁיִּרְצֶה הַקָּהָל שֶׁיִּתְפַּלֵּל הוּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁקַּדִּישׁ בִּלְבַד הוּא יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִיל אָבִיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַקָּהָל, אֲבָל לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַקָּהָל לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּרְחָם. וְלָכֵן, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל דּוֹחֶה הָאָבֵל מִלְּהִתְפַּלֵּל, מִכָּל מָקוֹם אִם הַקָּהָל רוֹצִים שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָבֵל — זָכָה הָאָבֵל. וְיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁקּוֹרִין יָארְצַיי״ט קוֹדֵם לַמּוֹהֵל, אִם אֵין הַקָּהָל מַקְפִּידִים בְּכָךְ:
אָבֵל and מוֹהֵל. If one is an אָבֵל for his father and wishes to lead as the אֲבֵלִים, and another wishes to lead for someone else — whomever the קהל wants leads; for קדיש alone he may say for his father without the קהל’s consent, but he cannot be שְׁלִיחַ הַקָּהָל against their will. Even though the custom is that the מוֹהֵל displaces the אָבֵל — if the קהל wants the אָבֵל, זָכָה הָאָבֵל. A יָארְצַייט precedes the מוֹהֵל, if the קהל is not particular.
סעיף כז אֵין לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ צִבּוּר עַל פִּי הַשַּׂר.
אֵין לְמַנּוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר עַל פִּי הַשַּׂר, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ, כִּי חָלִילָה לְקַבֵּל עֲבוֹדַת בּוֹרְאֵנוּ עַל יְדֵי הַנָּכְרִים, ״כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ וְגו׳״:
By the שַׂר. One does not appoint a ש״ץ by order of the שַׂר (governor), even if most of the ציבור want him, for חָלִילָה to accept the service of our Creator through נָכְרִים — “כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ.”
סעיף כח שָׁלִיחַ צִבּוּר יוֹתֵר רָאוּי בְּשָׂכָר מִבִּנְדָבָה.
שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹתֵר רָאוּי לִהְיוֹת בְּשָׂכָר מִבִּנְדָבָה, לְפִי שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהוּא לוֹקֵחַ שָׂכָר בָּרוּר מִן הַקָּהָל — אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה, שֶׁאֵין אַחֵר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן רַשַּׁאי לִפְשֹׁט רַגְלוֹ לְהִתְפַּלֵּל, וְאִם הָיָה בִּנְדָבָה הָרְשׁוּת נְתוּנָה לַכֹּל וּבִפְרֹץ הַדָּבָר יַעֲלֶה מִי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִזְהָר בִּתְפִלָּתוֹ וְתִקּוּנָיו כְּשֶׁהוּא שָׂכִיר:
By wage rather than נדבה. A ש״ץ is better serving for a wage (בְּשָׂכָר) than voluntarily (בִּנְדָבָה), for where he takes a clear wage from the קהל — אֵין פֶּרֶץ, no unworthy person presumes to pray; with נדבה the door is open to all and an unworthy one may rise. Also the hired ש״ץ is more careful בִּתְפִלָּתוֹ וְתִקּוּנָיו.
סעיף כט אֵין לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא רְצוֹן הַקָּהָל.
אֵין לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא רְצוֹן הַקָּהָל. וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֵחֲמַת אַלָּמוּת וְגֵאוּת — אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳״. וְאֵין לְהִתְקוֹטֵט בַּעֲבוּר שׁוּם מִצְוָה, כְּגוֹן גְּלִילַת סֵפֶר תּוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם מִלֶּחֶם הַפָּנִים וְהַגַּרְגְּרָ[נִ]ים חוֹטְפִין וַאֲכִילַת לֶחֶם הַפָּנִים הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה:
By the קהל’s leave. No one prays without the קהל’s consent. Whoever prays without permission out of אַלָּמוּת וְגֵאוּת — one does not answer אָמֵן after his berakhot (“וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳”). And one does not quarrel over any mitzvah, such as גְּלִילַת סֵפֶר תּוֹרָה — for the modest (צְנוּעִין) withdraw their hand while the greedy (גַּרְגְּרָנִים) snatch.
סעיף ל שְׂכַר שָׁלִיחַ צִבּוּר — לְפִי מָמוֹן אוֹ חֲצִי לְפִי נְפָשׁוֹת.
שְׂכַר שְׁלִיחַ צִבּוּר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפּוֹרְעִים מִקֻּפַּת הַקָּהָל שֶׁגּוֹבִין לְפִי מָמוֹן כָּל אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַדַּל כְּעָשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם אֵין יַד הֶעָנִי מַשֶּׂגֶת כְּעָשִׁיר. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁהִיא תַּקָּנַת הַצִּבּוּר וְנַעֲשָׂה עַל יְדֵי מָמוֹן — נוֹתְנִים לְפִי מָמוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגּוֹבִין חֲצִי לְפִי מָמוֹן וַחֲצִי לְפִי נְפָשׁוֹת, כִּי יֵשׁ סְבָרָא לוֹמַר שֶׁהֶעָנִי צָרִיךְ לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ הֶעָשִׁיר, וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהָעֲשִׁירִים מוֹסִיפִים בְּשָׂכָר לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר וְאֵין הָעֲנִיִּים חֲפֵצִים בְּכָךְ, עַל כֵּן עָשׂוּ פְּשָׁרָה זֹאת. וְכֵן הוּא מִנְהַג קְהִלּוֹת בִּמְדִינוֹת הַרְבֵּה. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת דַּל וְעָשִׁיר נוֹתְנִים בְּשָׁוֶה, אַךְ יֵשׁ לוֹ קִצְבָּה מִכָּל נִשּׂוּאִין וְזֶה לְפִי מָמוֹן. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג — יֵשׁ לִגְבּוֹת לְפִי מָמוֹן, שֶׁבְּרֹב הַפְּעָמִים הָעֲשִׁירִים מוֹסִיפִים בְּשָׂכָר לְפִי נְעִימַת הַקּוֹל וְאֵין יַד הָעֲנִיִּים מַשֶּׂגֶת לָתֵת עִמָּהֶם:
The ש״ץ’s wage. The ש״ץ’s wage — יֵשׁ אוֹמְרִים it is paid from the קוּפַּת הַקָּהָל collected לְפִי מָמוֹן, for though the ש״ץ discharges poor and rich alike, the poor man’s hand does not reach the rich man’s. And יֵשׁ אוֹמְרִים one collects half לְפִי מָמוֹן, half לְפִי נְפָשׁוֹת — a פְּשָׁרָה. Where there is no מנהג — לְפִי מָמוֹן.
סעיף לא רַב מֻבְהָק קוֹדֵם לְשָׁלִיחַ צִבּוּר; אֵין מְסַלְּקִין אֶלָּא בְּעֵדִים.
צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִים לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְאֵין בְּיָדָם כְּדֵי סִפּוּק שְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וּבָקִי בְּהוֹרָאָה — הוּא קוֹדֵם לִשְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה קוֹדֵם לַכֹּל. וְאִם לָאו — שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם, כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְאֵין מְסַלְּקִין שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵאֻמָנוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל בְּעֵדִים, אֲבָל לֹא מִשּׁוּם רִנּוּן בְּעָלְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם שֶׁנִּתְפַּס עִם הַנָּכְרִית, אוֹ שֶׁמָּסַר מָמוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיַד נָכְרִי. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין עַל כָּכָה, וְאִם יָבוֹאוּ עָלָיו עֵדִים בָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וְאֵין חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּלִי עָרְמָה. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵלֵךְ עוֹד בִּדְרָכִים אֵלּוּ — אֵין זֶה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי כְּבָר מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא מֵהַר סִינַי:
רַב and שָׁלִיחַ צִבּוּר. A ציבור that must hire a rav and a ש״ץ but cannot afford both: if it is a רַב מֻבְהָק וּבָקִי בְּהוֹרָאָה — he precedes the ש״ץ, for תַּלְמוּד תּוֹרָה קוֹדֵם לַכֹּל; if not, the ש״ץ precedes, to discharge the רַבִּים. One removes the ש״ץ only for a פְּסוּל established בְּעֵדִים, not for mere רִנּוּן; a בֵּית דִּין must be seated, and he returns only after תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה.
סעיף לב שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק — לֹא יִתְפַּלֵּל בִּבְגָדִים הַצּוֹאִין; הַמְנַבֵּל פִּיו מַעֲבִירִין.
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק — לֹא יִתְפַּלֵּל בִּבְגָדִים הַצּוֹאִין וּמַסְרִיחִין. וְטוֹב שֶׁיַּחֲלֹף בְּגָדָיו כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלַל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲלִיף בְּגָדָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְנַבֵּל פִּיו, אוֹ שֶׁמְּרַנֵּן בַּתְּפִלָּה בְּשִׁירֵי הַנָּכְרִים שֶׁמְּנַגְּנִים בָּהֶם לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים — מוֹחִין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — מַעֲבִירִים אוֹתוֹ:
Clothes and foul speech. A ש״ץ who is a שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק must not pray in filthy, malodorous clothes; it is good to change his garments. If he refuses — he is removed. And a ש״ץ who is מְנַבֵּל פִּיו, or sings in the tefila the songs of נָכְרִים used for עֲבוֹדָה זָרָה — one restrains him, and if he does not heed — מַעֲבִירִין אוֹתוֹ.
סעיף לג הִזְקִין וְרוֹצֶה לְמַנּוֹת בְּנוֹ לְסַיְּעוֹ — בְּנוֹ קוֹדֵם.
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהִזְקִין וְרוֹצֶה לְמַנּוֹת בְּנוֹ לְסַיְּעוֹ לִפְרָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹל בְּנוֹ עָרֵב כְּקוֹלוֹ, אִם מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים וְאֵין קוֹלוֹ מְשֻׁנֶּה — אֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁכָּל הַמִּתְמַנֶּה לִשְׁלִיחַ צִבּוּר מִן הַסְּתָם עַל דַּעַת כֵּן נִתְמַנָּה שֶׁאִם לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיְּמַנֶּה אַחֵר לְסַיְּעוֹ, וְאִם כֵּן בְּנוֹ קוֹדֵם בְּסִיּוּעַ לְכָל אָדָם. וַאֲפִלּוּ אַחַר מוֹתוֹ בְּנוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם, כִּי כֵן הוּא בְּכָל הַמִּנּוּיִים שֶׁהַבֵּן שֶׁרָאוּי לְכָךְ קוֹדֵם אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים שֶׁגְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, חוּץ מִמִּנּוּיִים שֶׁל כֶּתֶר תּוֹרָה, כְּגוֹן חָכָם הַמְמֻנֶּה לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה אוֹ לַדִּין, שֶׁהַתּוֹרָה אֵינָהּ יְרֻשָּׁה:
His son precedes. A ש״ץ who has aged and wishes to appoint his son to assist him at times — even if the son’s voice is not as pleasant as his, if he fills his place in other respects and his voice is not abnormal — the ציבור cannot object, for every ש״ץ is appointed סְתָם on this condition. The son precedes all others in assisting, even after his death — as in all appointments (except כֶּתֶר תּוֹרָה, which is not inherited).
סעיף לד בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג, אֲבָל אִם הַמִּנְהָג הוּא שֶׁאֵין בְּנוֹ קוֹדֵם לְאַחֵר — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם. וַאֲפִלּוּ אִם נָהֲגוּ לְמַנּוֹת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַצְמוֹ עַל זְמַן יָדוּעַ וּבִכְלוֹת הַזְּמַן מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וּמְמַנִּין אַחֵר תַּחְתָּיו — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן לוֹ כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מִנּוּיִים הַצְּרִיכִים לַצִּבּוּר, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר צָרְכֵי צִבּוּר, בֵּין שֶׁנּוֹטְלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר בֵּין שֶׁאֵין נוֹטְלִין, אִם נָהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים לִזְמַן וּבְהַגִּיעַ הַזְּמַן יָצְאוּ אֵלּוּ וְנִכְנְסוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֲפִלּוּ לֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן בְּפֵרוּשׁ כְּשֶׁמִּנּוּ אוֹתָם — סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן, מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ:
The custom. All the above applies where there is no מנהג; but if the מנהג is that the son does not precede another — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם. Even if the custom is to appoint the ש״ץ for a fixed time and replace him at its end — יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם, and it is no בִּזָּיוֹן. So too for other communal appointments (קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה etc.): סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן, once they have so accustomed.
סעיף לה אֵין נָכוֹן לְהַעֲבִיר שָׁלִיחַ צִבּוּר בִּשְׁבִיל אַחֵר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר.
אֵין נָכוֹן לְהַעֲבִיר שְׁלִיחַ צִבּוּר (תּוֹךְ זְמַנּוֹ) בִּשְׁבִיל אַחֵר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר. וְאִם הָרֹב חֲפֵצִים בָּאַחֵר — יְשַׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד:
Not to remove. It is not right to remove a ש״ץ (within his term) for another with a more pleasant voice. And if the majority want the other — יְשַׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד (both serve together).
סעיף לו רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר הַמְיֻחָד לַצִּבּוּר.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁרָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר הַמְיֻחָד לַצִּבּוּר, שֶׁבְּוַדַּאי נִכְתַּב לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשֵׁם הִתְפָּאֲרוּת. אֲבָל בְּהַנִּדְפָּסִין אֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁל צִבּוּר לְאַחֵר:
The community’s סִדּוּר. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר that it is fitting for the ש״ץ to pray from the סִדּוּר designated for the ציבור, which was surely written לְשֵׁם שָׁמַיִם and not for הִתְפָּאֲרוּת. But with printed siddurim — אֵין חִלּוּק between the community’s and another’s.
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״ג (Kehot edition, ל״ו סְעִיפִים). English translation: DAAT. No passage is cited outside this verifiable text.
היסוד — שְׁלִיחַ צִבּוּר הָגוּן
The yesod: the שליח ציבור, the חזן הגון and the מינוי
The Alter Rebbe's reading of this siman unfolds along three axes. First the שְׁלִיחַ צִבּוּר as שְׁלוּחוֹ שֶׁל צִבּוּר who is מוֹצִיא the רַבִּים, and the יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד. Then the conditions of the חַזָּן הָגוּן — רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, מְרֻצֶּה לָעָם, נְעִימָה — and the בַּעַל תְּשׁוּבָה. Finally גִּיל, the מִנּוּי and the כְּבוֹד הַצִּבּוּר.
שְׁלִיחַ צִבּוּר — שְׁלוּחוֹ שֶׁל צִבּוּר וּמוֹצִיא אֶת הָרַבִּים
The שליח ציבור, שלוחו של ציבור
The principle. Until ישתבח no ש״ץ is needed; at ישתבח he descends and says it standing — דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, like בָּרְכוּ (סעיף א). He is שְׁלוּחוֹ שֶׁל צִבּוּר, מוֹצִיא the רַבִּים. Cf. siman 51 (ישתבח) and siman 54 (קדיש).
The consequence. He must first read for himself some פסוקי דזמרה (סעיף ב); even the סומא can be מוֹצִיא the רַבִּים (סעיף יח).
חַזָּן הָגוּן — רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת וּמְרֻצֶּה לָעָם
The חזן הגון and the בעל תשובה
The principle. The ש״ץ must be הָגוּן: רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, פִּרְקוֹ נָאֶה, עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, נְעִימָה (סעיף ד). Failing that — the best of the ציבור (סעיף ה).
The extension. The בַּעַל תְּשׁוּבָה שׁוֹגֵג is permitted, the מֵזִיד not; one does not remove for a שֵׁם רַע of youth, but a persistent report — even a יחיד may protest (סעיף ו).
גִּיל, מִנּוּי וּכְבוֹד הַצִּבּוּר
גִּיל, מִנּוּי and כְּבוֹד הַצִּבּוּר
The principle. נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ for the קָבוּעַ, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת for the אַקְרַאי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר (סעיפים ט-יא). Cf. siman 55.
The consequence. A יָחִיד may object to the מִנּוּי (סעיף כג); one removes only with עֵדִים (סעיף לא); and one follows the מִנְהָג (סעיף לד).
Referral to study. The reach of this siman — the חַזָּן הָגוּן, the בַּעַל תְּשׁוּבָה, the גִּיל and the כְּבוֹד הַצִּבּוּר — touches both the daily conduct of the tefila and the Chabad sensibility on the מִנּוּי of the שְׁלִיחַ צִבּוּר. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav's text, without adding anything invented. For in-depth study and personal conduct, study with a Chabad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe's psak
A comparison of the Alter Rebbe's way with those of the Mechaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Berura (משנה ברורה) on the key points of siman נ״ג. The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it exposes the Rav's own sensibility as it emerges from his thirty-six seifim. The Rav makes explicit the טעם and the detail where the Mechaber merely states it.
| Topic | Mechaber | Rama | Mishna Berura | The Alter Rebbe's way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| הָרָאוּי לֵירֵד וְחַזָּן הָגוּן | או״ח נ״ג — שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן, רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת וּמְרֻצֶּה לָעָם. | רמ״א — יִבְחֲרוּ הַטּוֹב וְהֶהָגוּן שֶׁבַּצִּבּוּר. | מ״ב נ״ג — פְּרָטֵי חַזָּן הָגוּן, קוֹל עָרֵב וּמְרֻצֶּה לָעָם. | The Alter Rebbe's way — הָגוּן: רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, פִּרְקוֹ נָאֶה, עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, נְעִימָה וְרָגִיל בְּתּוֹרָה (סעיפים ד-ה). |
| שֵׁם רַע וּבַעַל תְּשׁוּבָה | או״ח נ״ג — שׁוֹגֵג שֶׁשָּׁב מֻתָּר, מֵזִיד לֹא. | — | מ״ב נ״ג — דִּקְדּוּקֵי מֵזִיד, שׁוֹגֵג וְאֹנֶס. | The Alter Rebbe's way — שׁוֹגֵג שֶׁחָזַר צַדִּיק גָּמוּר וּמֻתָּר; מֵזִיד — אֵין מְמַנִּין; בְּאֹנֶס — קָבוּעַ (סעיף ו). |
| גִּיל וּמִנּוּי / כְּבוֹד הַצִּבּוּר | או״ח נ״ג — אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. | רמ״א — בְּאַקְרַאי מִשֶּׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. | מ״ב נ״ג — כְּבוֹד הַצִּבּוּר וּפְרָטֵי הַמִּנּוּי. | The Alter Rebbe's way — נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ בְּקָבוּעַ, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּאַקְרַאי; וַאֲפִלּוּ מוֹחֲלִין אָסוּר (סעיפים ט-יא). |
Table drawn from the Mechaber's text (Orah Haim נ״ג, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilchot Tefila 8, Rosh, Mordechai, Or Zarua, Maharil, Kol Bo, Maharik, Terumat haDeshen, Magen Avraham, Taz, Mishna Berura, Beour Halacha, Pri Megadim, Aruch haShulchan, Kaf haChaim ; Talmud Taanit ט״ז ע״א-ע״ב, Rosh haShana ל״ד ע״ב, Berachot ל״ד ע״א). The Alter Rebbe column rests on the actual text of the Shulchan Aruch HaRav (ל״ו סְעִיפִים) reproduced in §1. Uncertain seif-katan attributions are left « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
The defining lines of the Rav's way on this siman
Three orientations that characterise the Alter Rebbe's sensibility on this siman — beyond the mere application of the rule. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav's reading → practical consequence. Each line rests on the actual text of the Rav (§1).
קו א — יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד וּסְמִיכַת הַקַּדִּישׁ
The ישתבח מעומד and the דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה
Principle of the siman: the ש״ץ descends at ישתבח and says it (סעיפים א-ג).
The Rav's reading: יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד, not interrupting between ישתבח and the קדיש (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, like בָּרְכוּ); and he first reads some פסוקי דזמרה. Cf. siman 54.
Practical consequence: say ישתבח standing and adjoin the קדיש without הֶפְסֵק.
קו ב — חַזָּן הָגוּן, שֵׁם רַע וּבַעַל תְּשׁוּבָה
The חזן הגון and the בעל תשובה
Principle of the siman: the ש״ץ הָגוּן, רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת וּמְרֻצֶּה לָעָם (סעיפים ד-ו).
The Rav's reading: the שׁוֹגֵג שֶׁחָזַר is a צַדִּיק גָּמוּר, the מֵזִיד not; one does not remove for an old שֵׁם רַע.
Practical consequence: seek a חַזָּן הָגוּן; distinguish שׁוֹגֵג, מֵזִיד and אֹנֶס.
קו ג — גִּיל, מִנּוּי וּכְבוֹד הַצִּבּוּר
גִּיל, מִנּוּי and כְּבוֹד הַצִּבּוּר
Principle of the siman: נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, the מִנּוּי and the כְּבוֹד הַצִּבּוּר (סעיפים ט-לו).
The Rav's reading: נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ for the קָבוּעַ, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת for the אַקְרַאי; not עַל פִּי הַשַּׂר; follow the מִנְהָג. Cf. siman 55.
Practical consequence: honour the age, the מִנּוּי מִפִּי הַצִּבּוּר and the כְּבוֹד הַצִּבּוּר.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Practical Chabad conduct
Points of conduct that flow directly from siman נ״ג in the sensibility of the Alter Rebbe and Chabad — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the detail of cases (the יִשְׁתַּבַּח מְעֻמָּד, the חַזָּן הָגוּן, the בַּעַל תְּשׁוּבָה, נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ and the מִנּוּי).
For the Chabad Chassid — Siman נ״ג (דִּין מִי הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה)
- ① ישתבח standing. The ש״ץ says יִשְׁתַּבַּח standing and adjoins the קדיש without הֶפְסֵק (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה). Basis: SA HaRav נ״ג seif א.
- ② A worthy חזן. Seek a ש״ץ רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, מְרֻצֶּה לָעָם, עָנָו, with a נְעִימָה. Basis: SA HaRav נ״ג seif ד.
- ③ בעל תשובה / שם רע. The שׁוֹגֵג שֶׁחָזַר is permitted, the מֵזִיד not; do not remove for an old שֵׁם רַע. Basis: SA HaRav נ״ג seif ו.
- ④ Age and appointment. נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ for the קָבוּעַ, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת for the אַקְרַאי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. Basis: SA HaRav נ״ג seifim ט-יא.
- ⑤ Appointment and the community's honour. No מִנּוּי עַל פִּי הַשַּׂר; בְּשָׂכָר is preferable to בִּנְדָבָה; follow the מִנְהָג. Basis: SA HaRav נ״ג seifim כז-לד.
⚠ This section presents the Chabad conduct grounded in the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe, siman נ״ג (actual text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the חַזָּן הָגוּן, the בַּעַל תְּשׁוּבָה, the מִנּוּי — consult your Rav, and for Chabad, a Chabad Rav.